ספורט בדרום-אפריקה בתקופת האפרטהייד

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוף לרחצה ללבנים בלבד, דורבן, 1989

אפרטהייד היא שיטת הפרדה על רקע גזע שהייתה מעוגנת בחוקה הדרום אפריקאית משנת 1948 ועד תחילת שנות ה-90 המוקדמות ודגלה בעליונות גזע הלבן כחלק ממדיניות המשטר. חוקי האפרטהייד כפו הפרדה מוחלטת באזורי המחיה, במוסדות החינוך, באמצעי התחבורה, ובגישה לשרותי הבריאות, התרבות והפנאי, תוך הקצאת המיטב שבהם לשימוש בני המיעוט הלבן. הם גם אסרו על נישואים ועל יחסי מין בין בני הגזעים השונים, העניקו ללבנים את הזכות הבלעדית לבחור ולהיבחר למוסדות השלטון, הגבילו את חופש התנועה של השחורים, ואסרו עליהם התאגדות פוליטית ומקצועית. מדיניות זו זכתה לגינוי מצד מדינות רבות, וגרמה לחרם, נידוי וסנקציות כנגד דרום אפריקה בתחומים רבים. אלו בשילוב תסיסה פנימית מצד ארגוני התנגדות למשטר האפרטהייד, הביאו לקיצו לאחר ארבעה עשורים. ביטול ההפרדה ומתן זכות הצבעה לאוכלוסייה השחורה הביאו לבחירתו של נלסון מנדלה לנשיא בשנת 1994 בבחירות דמוקרטיות ולסיומו הרשמי של המשטר. לאורך כל שנותיו, ספורט היווה כלי משמעותי בחרמות של גופים ומדינות כנגד משטר האפרטהייד וגם לאחר קריסתו תרם לקידום שוויון בין האוכלוסיות במדינה והתמודדות עם משקעי העבר.

ספורט בתקופת החרם הגלובלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מהמאבק הפוליטי כנגד משטר האפרטהייד, דרום אפריקה הייתה חשופה למספר חרמות בינלאומיים, בין היתר בענפי הספורט השונים. קיימת מחלוקת האם כוונת המחרימים הייתה להוביל להפסקת ההפרדה הגזעית בקבוצות הספורט, או להוביל לסיום שלטון האפרטהייד ככלל.[1] שינוי משמעותי ביחס למשטר האפרטהייד בכלל ובספורט בפרט החל בעקבות נאום "רוחות השינוי" ("Winds of Change") שנשא ראש ממשלת בריטניה בזמנו, הרולד מקמילן ב-3 בפברואר 1960.[2] בנאום עודד ראש ממשלת בריטניה את תהליך הדה-קולניזציה שהחל באפריקה, וכן הביע חוסר שביעות רצון ממשטר האפרטהייד שהתקיים בדרום אפריקה ולפגיעה בזכויותיהם של האוכלוסיות שונות על רקע גזען. הנאום היווה פתח ראשוני להתבטאויות כנגד האפרטהייד והוביל להתייחסות פחות סובלנית למשטר ממדינות שונות. בנוסף לכך, ככל שמדינות אפריקאיות רבות יותר קיבלו עצמאות בשנות ה-60, כך גבר משמעותית הלחץ על דרום אפריקה שהגיע כעת גם ממדינות שכנות.

עקרונות האפרטהייד אסרו על ספורט רב-גזעי, ולכן קבוצות ספורט מכל העולם בהם שיחקו ספורטאים מגזעים שונים, לא יכלו לשחק בדרום אפריקה. חרמות וגינויים של מצב זה החלו בשנות החמישים והשישים, והובילו למספר תקריות דיפלומטיות.

החל משנת 1959 פעל איגוד הספורט הלא גזעני של דרום אפריקה (SASA- non-racial South African Sports Association) לדאוג לזכויותיהם שחקנים ברמה הבינלאומית. לאחר שלא השיג האיגוד שיתוף פעולה של המשטר הלבן, פנה ב-1962 לוועד האולימפי הבינלאומי בבקשה להדיר את דרום אפריקה מהמשחקים האולימפיים. כתוצאה מכך נאסר על המדינה להשתתף במשחקים האולימפיים בטוקיו 1964 ומקסיקו סיטי 1968. לבסוף היא גורשה רשמית מהוועד האולימפי ב-1970,[3] וספורטאים דרום אפריקאים החלו להתחרות עבור מדינות אחרות אליהן עמדו בקריטריונים לזכאות לאזרחות.

ב-1966 הכריז ראש ממשלת דרום אפריקה ג'ון פורסטר (Johannes Vorster), כי המדינה תבטל את האיסור על קבוצות רב גזעיות להשתתף במשחקי ספורט בשטחה, מה שאפשר את כניסתם של שחקנים מגזעים שונים למדינה. הצהרה זו לא החזיקה זמן רב ורק שנתיים לאחר הצהרתו סורב להכניס למדינה שחקן בקבוצת הקריקט האנגלית שהיה יליד דרום אפריקה. המשחק בוטל והביא למחאות נגד סיורים ומשחקים של מדינות נוספות.

לאחר החמרה בלחצים מצד מדינות רבות, הנהגת דרום אפריקה עשתה מספר שינויים שטחיים כדי לאפשר קשרים בין גזעיים בתחום הספורט, אך אלו התקיימו תחת כללים נוקשים שהוצבו על ידי המשטר. למרות המאבקים השונים נגד המדיניות המפלה של המשטר, דרום אפריקה השתתפה לאורך השנים באירועי ספורט בינלאומיים ומספר ספורטאים מהמדינה אף הגיעו להישגים מרשימים בשנים אלו.

חזית מלון גלנאיגלס בו נחתם ההסכם

אבן דרך משמעותית נוספת בחרם הבינלאומי על דרום אפריקה בתחום הספורט הוא הסכם גלנאיגלס. בהסכם זה, אשר התקבל בפה אחד ב-1977 בגלנאיגלס שבסקוטלנד, הסכימו נשיאי וראשי הממשלות של חבר העמים הבריטי להימנע ממגע ומתחרויות ספורט בין ספורטאים אינדיבידואלים וארגוני ספורט ממדינותיהם ובין ספורטאים, קבוצות וארגוני ספורט מדרום אפריקה.[4][5] ההסכם חיזק את ההתחייבות של חבר העמים הבריטי להתנגד לגזענות, והביע את העמדה המשותפת כנגד הרדיפה הגזענית בדרום אפריקה, אשר תוארה כ"חולי מסוכן ורוע מוחלט". בעקבות הסכם זה גדל הבידוד על דרום אפריקה, יחד עם התחזקות ההתנגדות הפנימית במדינה כנגד המשטר הוביל בסופו של דבר הוביל למפלתו.

סיום האפרטהייד ב-1994 הביא להפסקה מידית של החרם על הספורט בדרום אפריקה. הודו ומדינות אירופה הפסיקו את החרם כבר ב-1991,[6] ודרום אפריקה אירחה את משחקי גביע העולם ברוגבי בשנת 1995, אירוע שהיווה צעד משמעותי בחזרתה של דרום אפריקה למגרש הספורט הבינלאומי.

החרם בענפי הספורט השונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדורגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרום אפריקה הורחקה מהפדרציה הבינלאומית לכדורגל (פיפ"א, בצרפתית: Fédération Internationale de Football Association, בראשי תיבות: FIFA) בשנת 1963. נשיא פיפ"א דאז, סטנלי רוס החל במשא ומתן לגבי ההחלטה, בו הציע ארגון הכדורגל הדרום-אפריקאי לשלוח קבוצות שחורות או לבנות לחלופין בכל גביע העולם בכדורגל. ההצעה זו נדחתה על ידי פיפ"א. ב-1976, לאחר המהומות בסווטו, דרום אפריקה הודחה רשמית מפיפ"א. ב-1991, כאשר החל פירוק שלטון האפרטהייד, ארגון כדורגל דרום-אפריקאי רב גזעי הוקם וצורף לפיפ"א - מה שאיפשר לדרום-אפריקה להיכנס לשלב הבתים של המונדיאל.[7]

כדורסל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבחרת הכדורסל הדרום-אפריקאית (BFSA) הודחה ב-1980 מטורנירים בינלאומיים על ידי הפדרציה הבינלאומית לכדורסל (FIBA), כמהלך נגד ההפרדה הגזעית של ממשלת דרום אפריקה. ב-1992, לאחר שאוחדו כל הקבוצות הדרום-אפריקאיות המחולקות *גזעית לקבוצה אחת ללא הפרדה גזעית, דרום-אפריקה התקבלה מחדש לארגון FIBA.[8]

טניס[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת דרום-אפריקה לגביע דייוויס הודחה מהטורניר בשנת 1970, גם בעקבות קמפיין שהוביל ארתור אש כנגדם.[9] ב-1973 הוחזרה דרום-אפריקה לטורניר, ואף זכתה בו בשנת 1974 לאחר שנבחרת הודו סירבה להופיע ולהתחרות מולה בגמר. בשנים הבאות התרבו המחאות כנגד השתתפותה של דרום אפריקה בטורניר[10] עד שלבסוף בשנת 1979 הודחה נבחרת דרום-אפריקה בשנית.[11] שחקן הטניס המפורסם ג'ון מקנרו סיפר בראיון מאוחר שבתקופת האפרטהייד קיבל הצעה של מיליון דולר (שווה כ-10 מיליון דולר כיום) למשחק אחד בדרום אפריקה, לה הוא סירב כמחאה נגד מדיניות ההפרדה הגזענית של המשטר הדרום-אפריקאי בתקופתו.[12]

סיכה למען עצירת הביקור של קבוצת הרוגבי הדרום אפריקאית בניו זילנד ב-1981

רוגבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך תקופת האפרטהייד, דרום אפריקה נשארה חברה באיחוד הרוגבי הבינלאומי. עם זאת, היחסים בין דרום אפריקה וקהילת הרוגבי הבינלאומית בין השנים 1948–1994 נתפסו כשנויים במחלוקת. בשנות ה-60 דרום אפריקה בודדה עוד יותר כתוצאה מהתגברות השיח והביקורת על התנהלותה הגזענית בתחומי הספורט, וב-1961 עזבה דרום-אפריקה את חבר העמים הבריטי, משמעות מהלך זה הייתה ניתוק עם מספר גדול של מדינות בעלות קבוצות מפתח בשדה הרוגבי. תנועת המחאה לעצור את כל הביקורים הגזענים (HART) הוקמה בניו זילנד ב-1969 כמחאה נגד הביקורים אל ומדרום אפריקה.[13] הסיור האחרון של קבוצת הרוגבי הדרום אפריקאית למדינות זרות היה לניו זילנד וארצות הברית ב-1981. ראש הממשלה הבריטי טען שהסכם גלנאיגלס לא מכריח אותו להתערב ולבטל את המשחקים שנערכו, והביקור הוביל לפילוג הדעות בתוך ניו זילנד ולהצתה של מחאה רחבה במדינה. המוחים הצליחו לגרום לביטול שני משחקים, ועימותים אלימים עם המשטרה נרשמו במקרים אחרים. המחאה החריפה נמשכה גם בהמשך הביקור בארצות הברית, שם מטען צינור הופעל בצמוד למטה איחוד הרוגבי המקומי, וגרם לנזק מוערך של 50,000$ ללא נפגעים.[14][15] על אף ההגבלות שחלו לאחר הסכם גלנאיגלס ב-1977, התקיימו בשנות ה-80 מספר ביקורים שנויים במחלוקת על ידי קבוצות רוגבי מאנגליה, צרפת ואירלנד. דרום אפריקה הורחקה ולא נכללה בשני הטורנירים הראשונים של גביע העולם ברוגבי ב-1987 וב-1991.[16]

דרום אפריקה באולימפיאדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרום אפריקה השתתפה באולימפיאדה החל משנת 1904. משנת 1948 כל ענפי הספורט תחת האפרטהייד הופרד על ידי גזע, והתקיימו מועדוני ספורט וגופים ממשלתיים נפרדים. כיוון שגופים לבנים בלבד היו קשורים לוועד המשחקים האולימפיים בדרום אפריקה, רק דרום אפריקאים לבנים התחרו באולימפיאדה בשנים אלו.[17][18] הוועד האולימפי בניהולו של אייברי ברונדיג (Avery Brundage) ראה בכך עניין פנימי לדרום אפריקה, ומתוך התחייבות לשמור על פוליטיקה וספורט בנפרד לא ננקטה פעולה בינלאומית בנושא.[19]

בשנות ה-50 החלו נציגים מהגוש המזרחי בראשות ברית המועצות להטיל ספק במדיניות אי נקיטת הפעולה כנגד משטר האפרטהייד. בעקבות תהליך הדה-קולוניזציה של אפריקה משנות ה-50 המאוחרות, נציגים ממדינות עצמאיות שהתנגדו לאפרטהייד החלו להיות מקושרים עם הוועד האולימפי העולמי. כיוון שבאותה תקופה היה הוועד מזוהה עם מדינות עולם ראשון הוא בחר לא לנקוט פעולה בנושא.[18] עם זאת, פדרציות הספורט הבינלאומיות (IFs), אכן התחשבו בקולות שעלו נגד מדיניות דרום אפריקה בענפי הספורט השונים.

ב -1957, ארגון הספורט האולימפי של דרום אפריקה (SAOCGA) אסר על תחרויות גזע מעורב בגופים החברים בו. ב-1959 בחנו נציגי הוועד האולימפי האם פעולה זו מפלה, וקבעו כי מתחרים לא לבנים לא נבחרו משום שאינם ברמה האולימפית. בעקבות כך הוחלט כי דרום אפריקה אינה מפרה את כללי האולימפיאדה ולכן הורשתה להשתתף במשחקים האולימפיים בשנת 1960 ובאולמפיידת החורף שהתקיימה באותה שנה.[19]

עם הכרזתה של דרום אפריקה על עצמה כרפובליקה ועזיבתה את חבר העמים הבריטי ב-1960. SAOCGA שינתה את שמה ל-SAONGA (האגודה האולמפית והמשחקים הלאומיים של דרום אפריקה) כך שלא נחשבה יותר לקהילה במשחקים האולמפיים; מאוחר יותר נקראה הוועדה בדרך כלל SANOC (הוועד האולמפי הלאומי של דרום אפריקה).[18] ב-1962 הכריז הנדריק פרוורד, ראש ממשלת האפרטהייד, על איסור דרום אפריקאים להופיע בתחרויות גזעיות מעורבות בתוך המדינה או מחוצה לה. הוועד האולימפי העביר את ועידת 1963 מניירובי לבאדן-באדן שבגרמניה לאחר שממשלת קניה סירבה להעניק אשרה לדרום אפריקה. כדי לעקוף את האיסור על תחרויות מעורבות, SANOC הייתה מוכנה לערוך את האימונים האולימפיים שלה בחו"ל, אך האירועים עדיין הופרדו.[17]

איסור השתתפות במשחקים האולימפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלטה 1761 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות בשנת 1962, בתגובה למדיניות האפרטהייד של דרום אפריקה, אסרה על המדינה השתתפות במשחקים האולימפיים. הוועד האולימפי הצביע לביטול ההזמנה של SANOC לאולימפיאדת טוקיו ב-1964, אלא אם כן תכריז על התנגדותה למדיניות הממשלה. SANOC לא עשתה זאת ונאסר עליה להשתתף במשחקים, אך למרות זאת שמרה על קשרים עם הוועד האולימפי.

בשנת 1966, ארגון האיחוד האפריקאי הקים את המועצה העליונה לספורט באפריקה (SCSA), אשר התחייבה להחרים את המשחקים האולימפיים אם דרום אפריקה תהיה נוכחת. איגוד הוועדות האולימפיות של אפריקה (ANOCA) אפשר לוועידה האולימפית הלא-גזעית של דרום אפריקה (SANROC), שבסיסה בלונדון להחליף את מקומה של SANOC.[18] בכנס של הוועד האולימפי הבינלאומי ב-1967 בטהראן, התחייבה SANOC לשלוח קבוצת ספורט מעורבת לאולימפיאדת הקיץ במקסיקו סיטי בשנת 1968. ועדות גזע נפרדות התחייבו למנות צוות ספורטאים מעורב לכל ענף ספורט, כך שספורטאים שחורים ולבנים יוכלו להתחרות זה מול זה במשחקים, אם כי לא בדרום אפריקה. הוועד האולימפי העולמי דחה את ההחלטה על השתתפות דרום אפריקה במשחקים עד לפגישתו ב-1968 באולימפיאדת החורף בגראנובל. בספטמבר 1967 ביקרה בדרום אפריקה ועדה של שלושה חברים בראשותו של יו"ר הוועד האולימפי. לאור ההתקדמות במדיניות של SANOC, ומתוך הבנה כי האפליה שנותרה תסתיים עד המשחקים האולימפיים ב־1972, החליטו חברי הוועד כי יש להזמין את דרום אפריקה למשחקים האולימפיים במקסיקו ב-1968. בעקבות החלטה זו הוועד האמריקאי על אפריקה, שנוהל על ידי ספורטאים אפרו-אמריקאים, איים בחרם על המשחקים האולימפיים, כמו גם הגוש המזרחי הסובייטי שאיים אף הוא בחרם. בעקבות כך הוועדה המארגנת של המשחקים במקסיקו חששה שהאולימפיאדה ב-1968 תנחל כישלון וביקשה מהוועד האולימפי לשקול את ההחלטה מחדש. מועצת המנהלים של הוועד האולימפי נפגשה ב-21 באפריל 1968 כדי לחפש נוסחה דיפלומטית לפיה דרום אפריקה לא תיכלל במשחקים, ובסופו של דבר החליטה כי "בשל האקלים הבינלאומי, הוועד המנהל היה סבור שלא יהיה זה נבון לדרום אפריקה להשתתף".[17]

בתגובה להוצאתם מהמשחקים האולימפיים ב-1968, ארגן SANOC טורניר ספורט בשם "המשחקים הפתוחים בדרום אפריקה" בפברואר 1969, אליו הוזמנו ספורטאים לבנים בלבד, כולל ספורטאים זרים. במקביל החליט הוועד האולימפי הבינלאומי כי נדרשת תגובה הוגנת יותר למדיניות דרום אפריקה מאשר הרחקה בלבד מן המשחקים. בעקבות כך ב-1969 מינה הוועד האולימפי ועדה שתחקור ותפיק תביעות ספציפיות על הפרת האמנה האולימפית תחת משטר האפרטהייד. דו"ח הוועדה שהוצג בוועידת 1970 באמסטרדם פירט שבע טענות בדבר אפליה, וכן שימוש בלתי מורשה בטבעות האולימפיאדות בטורניר "המשחקים הפתוחים בדרום אפריקה". בעקבות ממצאים אלו חברי הוועד האולימפי הצביעו להחרים את SANOC מהמשחקים האולימפיים, ברוב של 35 לעומת 28, עם 3 נמנעים.[17]

דרום אפריקה הייתה הגורם העקיף לחרם שהתקיים על אולימפיאדת מונטריאול ב-1976. בעקבות סיור שערכה נבחרת הרוגבי של ניו זילנד בדרום אפריקה ב-1976, בעידוד של ראש הממשלה של ניו זילנד, דרשו מדינות אפריקאיות להחרים את ניו זילנד מהמשחקים האולימפיים. הוועד האולימפי העולמי טען כי רוגבי אינו ספורט אולימפי וכי איגוד הרוגבי הניו זילנדי אינו מזוהה עם הוועד האולימפי בניו זילנד. בעקבות כך 26 מדינות מאפריקה, מתוך 28 שהוזמנו למשחקים, הצטרפו לעיראק ולגיאנה והחרימו את האולימפיאדה.

החזרה לאולימפיאדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדגל בו השתמשה דרום אפריקה באולימפיאדת 1992 בברצלונה

ב-1988 הוועד האולימפי העולמי הקים את הוועד לענייני אפרטהייד ואולימפיאדה, שכלל את ה-SCSA ו-SANROC. המשא ומתן כדי להכין את הדרך להשתלבותה של דרום אפריקה בספורט העולמי נמשך במקביל למשא ומתן המדיני לסיום האפרטהייד. בדרום-אפריקה פעלו גופים שקיימו תחרויות מופרדות גזע בכל ענף ספורט ובמקביל גופים שאפשרו השתתפות ספורטאים מכלל הגזעים, אשר היו צריכים להתמזג על מנת לאפשר אגודת ספורט אחת.[18] ANOCA הובילה את המשא ומתן לאיחוד הגופים ב-1990–1991, והוועד האולימפי הלאומי של דרום אפריקה (INOCSA) הוקם בהנהגתו של סם רמסאמי כנשיא, שהיה פעיל מוביל נגד האפרטהייד ותמך בחרם בספורט.[20]

ביוני 1991 בוטל חוק רישום האוכלוסין, שהיה אבן יסוד לחקיקת האפרטהייד מ-1959, על ידי ממשלת דה קלרק. ביולי של אותה שנה נפגשה משלחת INOCSA עם הוועד לענייני אפרטהייד ואולימפיאדה במטה הוועד האולימפי העולמי בלוזאן, שווייץ. הוועד האולימפי הכיר ב-INOCSA ב-9 ביולי 1991, ושמו שונה לNOCSA. NOCSA התחרתה לראשונה באולימפיאדת 1992 בברצלונה.[21] הדגל הרשמי של דרום אפריקה וההמנון הלאומי "Die Stem van Suid-Afrika" היו מקושרים לעידן האפרטהייד, אך הקבוצה האולימפית התחרה תחת דגל ביניים והשתמשה ב"אודה לשמחה" של בטהובן כהמנון. כמו כן החליטה שלא להשתמש בסמלים של ספרינגבוקס (קבוצת הרוגבי של דרום אפריקה) או בצבעי ירוק וצהוב ששויכו לקבוצות ספורט לבנות.[22] החלטות אלו לא היו פופולריות בקרב דרום-אפריקאים לבנים, וכפשרה הוחלט לאמץ את צבעים אלו כצבעי הנבחרות.[23] בשנת 2004 התמזגה NOCSA עם גופי ספורט נוספים מדרום אפריקה כדי להקים את קונפדרציית הספורט האולימפי של דרום אפריקה (SASCOC).

תפקידו של הספורט בהתפתחות דרום אפריקה לאחר האפרטהייד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר בחירתו של נלסון מנדלה לנשיאות דרום אפריקה ב־1994, והסרת החרמות העולמיות שהוטלו על המדינה, החל מנדלה לקדם חברה שוויונית וצודקת ברוח פיוס בין הקבוצות האתניות השונות במדינה. הוא עשה שימוש בספורט ככלי להשגת מטרות אלו ולקידום מעמדה של דרום אפריקה בקהילה הבינלאומית. העיסוק בספורט תרם לצמיחה אישית של אוכלוסיות מדוכאות, הביא למפגש בין קבוצות שונות שהופרדו שנים זו מזו ולאיחודן מאחורי אותם הסמלים, כמו כן ספורט כולל בתוכו שוויון מוחלט כחלק מחוקים מוגדרים, וכך אפשר את ביטול הפערים בין הגזעים במסגרת משחק באופן סימבולי.[24] הספורט הסיט את המיקוד מהחיפוש אחר מחילה וצדק ביחסים בין הפוגעים לקורבנות והעיסוק בעבר, אלא עודד פיוס דרך אינטגרציה של אוכלוסיות אתניות וסוציו-אקונומיות שונות ושילובן בצורה שוויונית בחברה.

לדברי מנדלה:

"Sport has the power to change the world…it has the power to inspire. It has the power to unite people in a way that little else does. It speaks to youth in a language they understand. Sport can create hope where once there was only despair. It is more powerful than government in breaking down racial barriers."

נלסון מנדלה, 2000

"לספורט יש את היכולת לשנות את העולם… היכולת לעורר השראה. לספורט יש את היכולת לאחד אנשים בצורה שמעט דברים אחרים יכולים. זה מדבר לצעירים בשפה שהם מבינים. ספורט מפיח תקווה איפה שלפני כן היה רק ייאוש. הוא יותר חזק ממשלות בפירוק מכשולים גזעניים." (טקס פרסי הספורט לשנת 2000, צרפת)

מנדלה האמין שהאוכלוסייה הלבנה בדרום אפריקה איבדה חלק גדול מזהותה, בין היתר את הדגל המשויך להם ואת הסטטוס המועדף שלה. מתוך הבנה זו, האמין כי יש לאפשר להם לשמור על חלק מהגדרתם העצמית. עמדה זו הוא הובילה אותו לתמוך בפומבי בקבוצת הרוגבי הלאומית, הספרינגבוקס, שעד לאותה העת הייתה מקושרת עמוקות עם שלטון האפרטהייד והאוכלוסייה הלבנה, ולא הייתה אהודה בקרב האוכלוסייה השחורה. תמיכה זו קיבלה פרסום נרחב לקראת גביע העולם ברוגבי ב-1995, אשר אורח על ידי דרום אפריקה, והיה לאירוע הספורט הגדול הראשון שנערך במדינה לאחר סיום האפרטהייד. למעשה זה היה גביע העולם הראשון בו הורשתה דרום אפריקה להתחרות לאחר החלפת השלטון. תמיכתו של מנדלה בקבוצה גרמה לחלקים גדולים מהאוכלוסייה השחורה לעמוד מאחורי הקבוצה ומאחורי הסלוגן "קבוצה אחת, מדינה אחת". מנדלה נתן משמעות רבה למחווה זו והאמין כי יכולה לתרום להרמוניה בין הגזעים יותר מאשר שנים של שיחות בין דיפלומטים.[25]

בטורניר עצמו זכתה דרום אפריקה לאחר שגברה במשחק הגמר על ניו זילנד בתוצאה 12–15. במהלך טקס ההכתרה שלאחר המשחק, מנדלה העניק את הגביע לקפטן הקבוצה פרנסואה פיאנר בעודו לובש חולצה של הספרינגבוקס לקול תרועות הקהל. פיאנר המשיך עם האווירה המאחדת בנאום הזכייה עצמו, והבהיר כי הקבוצה לא זכתה בגביע הודות ל-60,000 האוהדים אשר נכחו באצטדיון בלבד, אלא הודות לכל 43,000,000 הדרום-אפריקאים.[26]

אירועים אלו נתפסים על ידי רבים כצעד משמעותי בפיוס בין הדרום-אפריקאים הלבנים והשחורים, כפי שניתן לראות בהתייחסות של פרדריק וילם דה קלרק, נשיא דרום אפריקה בין השנים 1989–1994, לאירוע – " מנדלה זכה בלבבות של מיליונים מאוהדי הרוגבי הלבנים".[27][28]

הרגעים שלאחר סיום המשחק נחשבים לאייקונים בהיסטוריה של הספורט, ומשחק הגמר נחשב לאחד מאירועי הגמר המפורסמים בעולם הספורט. סיפור גביע העולם והתמודדותו של מנדלה בשנה הראשונה לכהונתו לאחר האפרטהייד מוצג בסרט איניוויקטוס מ-2009, בבימויו של קלינט איסטווד ובכיכובם של מורגן פרימן כמנדלה ומאט דיימון כפיאנר.[29]

מאמציו של מנדלה לקדם את הספורט בדרום אפריקה לא חדלו עם סיום כהונתו. לאחר כישלון ניסיונה של דרום אפריקה לארח את משחקי גביע העולם בכדורגל בשנת 2006, התגייס על מנת להביא את האירוע למדינה ב-2010. כחלק ממאמציו דיבר על המשמעות של כדורגל בחייו בזמן שהיה כלוא ברובן איילנד, ועל התקווה שספורט נתן לו בזמן שהותו בכלא. מנדלה השתתף בטקס נעילת המונדיאל שנערך בקייפטאון ב-2010, באחת מהופעותיו הציבוריות האחרונות לפני פטירתו ב-2013.[30]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Douglas Booth, Hitting Apartheid for Six? The Politics of the South African Sports Boycott, Journal of Contemporary History 38, 2003-07, עמ' 477–493 doi: 10.1177/0022009403038003008
  2. ^ Ritchie Ovendale, European Decolonization, Routledge, 2017-05-15, עמ' 293–315
  3. ^ VG Neustadt a.d.W., Apartheid: The political influence of sport", JurPC, 2007, עמ' 16–16 doi: 10.7328/jurpcb/200722344
  4. ^ Commonwealth, From the Archive: Gleneagles Agreement on Sport, ‏9 בנובמבר, 2016
  5. ^ Sports around the world : history, culture, and practice, Santa Barbara, Calif.: ABC-CLIO, 2012
  6. ^ New York Times New York State Poll, June 2008, ICPSR Data Holdings, ‏3 בדצמבר, 2009
  7. ^ Nicholas Griffin, How Soccer Defeated Apartheid, Foreign Policy (באנגלית)
  8. ^ South African Basketball Federation is expelled from the International Amateur Basketball Federation (FIBA) in protest against, SAHO, accessed 27 September 2017.
  9. ^ Ashe vs. Apartheid, Arthur Ashe: Ambassador of Justice
  10. ^ U.S. withdraws from Davis Cup, The Deseret News, ‏1 ביולי, 1976
  11. ^ Toledo Blade, South Africa Expelled from Cup Play, ‏17 באפריל, 1978
  12. ^ Sport Staff, WATCH: How the legendary John McEnroe defied Apartheid, The Citizen (באנגלית)
  13. ^ Trevor Richards, Dancing on Our Bones: New Zealand, South Africa, Rugby and Racism, Bridget Williams Books, 1999
  14. ^ The 1981 Springbok rugby tour - 1981 Springbok tour | NZHistory, New Zealand history online, New Zealand History
  15. ^ PAUL L. MONTGOMERY, PROTESTERS IN ALBANY SHOUT AS SPRINGBOKS TRIUMPH IN RAINFALL, The New York Times, ‏23 בסטפמבר, 1981
  16. ^ Starmer-Smith Nigel, Rugby - A Way of Life, An Illustrated History of Rugby, Lennard Books, 1986, עמ' 186, ISBN 0-7126-2662-X
  17. ^ 1 2 3 4 Espy, Richard., The politics of the Olympic Games : with an epilogue, 1976-1980, Berkeley: University of California Press, 1981
  18. ^ 1 2 3 4 5 Aaron Beacom, International Diplomacy and the Olympic Movement, London: Palgrave Macmillan UK, 2012, עמ' 17–39
  19. ^ 1 2 Sport, the third millennium : proceedings of the International Symposium, Quebec City, Canada, May 21-25, 1990, Sainte-Foy: Les Presses de L'Université Laval, 1991
  20. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים         {{{מחבר}}}, McIntyre, Cardinal James Francis Aloysius, (25 June 1886–16 July 1979), Archbishop of Los Angeles, California, 1948–70, Who Was Who, Oxford University Press, 2007-12-01
  21. ^ J.L. Key, HSP101 gene from soybean. Progress report, August 16, 1989--August 15, 1992, 1995-07-01
  22. ^ Manzo, Kathryn A., Creating boundaries : the politics of race and nation, Boulder, Colo.: L. Rienner, 1996
  23. ^ African Statistical Yearbook, UN, 2017-01-03, עמ' 304–308
  24. ^ Kristine Höglund, Ralph Sundberg, Reconciliation through Sports? The case of South Africa, Third World Quarterly 29, 2008-06, עמ' 805–818 doi: 10.1080/01436590802052920
  25. ^ David Bond, How Nelson Mandela used sport to transform South Africa's image, ‏6 בדצמבר, 2013
  26. ^ R.J. Shephard, Rugby World Cup 2003 Injury Surveillance Project, Yearbook of Sports Medicine 2006, 2006-01, עמ' 9–10 doi: 10.1016/s0162-0908(08)70254-x
  27. ^ Mandela rallies Springboks, ‏6 באוקטובר, 2003
  28. ^ אתר למנויים בלבד John Carlin, ‏How Nelson Mandela won the rugby World Cup, The Telegraph, 19 October 2007
  29. ^ The Human Factor. – IMDb.
  30. ^ Veysel Avsar, Umut Unal, Trading Effects of the FIFA World Cup, Kyklos 67, 2014-07-02, עמ' 315–329 doi: 10.1111/kykl.12056
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ספורט_בדרום-אפריקה_בתקופת_האפרטהייד&oldid=37838130"