דה-קולוניזציה של אפריקה
הדה-קולוניזציה של אפריקה היה תהליך לאחר מלחמת העולם השנייה בו חדלו להתקיים הקולוניות האירופאיות באפריקה, ועל חורבותיהן קמו שורה של מדינות עצמאיות.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המירוץ לאפריקה
שורשי הדה-קולוניזציה של אפריקה קשורים במידה רבה לתהליך הקולוניזציה האירופית של היבשת במהלך סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20. בתקופה זו התחולל "המרוץ לאפריקה", שבמהלכו התחרו המעצמות האירופיות על השתלטות על שטחים, משאבים ואזורי השפעה ברחבי היבשת. המעצמות המרכזיות שהשתתפו במרוץ היו הממלכה המאוחדת, צרפת, גרמניה, בלגיה, פורטוגל, איטליה וספרד.
אחד האירועים המרכזיים בתהליך זה היה ועידת ברלין שנערכה בשנים 1884–1885 ביוזמת אוטו פון ביסמרק. במהלך הוועידה קבעו המעצמות האירופיות כללים לחלוקת שטחי אפריקה ביניהן, ללא השתתפות נציגים אפריקאים. בעקבות הוועידה האיצה אירופה את השתלטותה על היבשת, ועד ראשית המאה ה־20 היו רוב שטחי אפריקה תחת שלטון קולוניאלי אירופי.
השלטון הקולוניאלי באפריקה התבסס על שליטה פוליטית, ניצול משאבי טבע וכוח עבודה מקומי והקמת מנגנוני שלטון שנועדו לשרת את האינטרסים של המעצמות האירופיות. במושבות רבות פותחו מסילות רכבת, נמלים ותשתיות נוספות, אך עיקר פיתוחן נועד לייצוא חומרי גלם ומשאבים לאירופה. במקביל סבלו אוכלוסיות מקומיות מאפליה, כפייה פוליטית ולעיתים גם עבודות כפייה ודיכוי צבאי.
במהלך ראשית המאה ה־20 החלו להתפתח באפריקה תנועות לאומיות והתנגדות לשלטון הקולוניאלי. תהליכים אלו התחזקו במיוחד לאחר מלחמת העולם הראשונה ולאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר חיילים אפריקאים רבים ששירתו בצבאות האירופיים נחשפו לרעיונות לאומיים ולדרישות להגדרה עצמית.
לאחר מלחמת העולם השנייה נחלשה בהדרגה יכולתן של המעצמות האירופיות לשמור על האימפריות הקולוניאליות שלהן. המלחמה גרמה לנזק כלכלי כבד באירופה, החלישה את מעמדן הבינלאומי של המעצמות הקולוניאליות והגבירה ביקורת כלפי הקולוניאליזם ברחבי העולם.
גם המלחמה הקרה השפיעה על המצב באפריקה. ארצות הברית וברית המועצות ניסו להרחיב את השפעתן ביבשת ולעיתים תמכו בתנועות לאומיות שונות מסיבות פוליטיות ואסטרטגיות. במקביל גבר הלחץ הבינלאומי לסיום השלטון הקולוניאלי באפריקה.
תהליך הדה-קולוניזציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ניצנים של עצמאות בשולי היבשת (1910–1960)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראשית המאה ה־20 הייתה מרבית אפריקה נתונה תחת שלטון אירופי, אך במקביל החלו להופיע ברחבי היבשת מוקדי התנגדות ראשונים לשלטון הזר. בתחילה התמקדו המחאות בסוגיות מקומיות כמו הפקעת קרקעות, מיסוי כבד, תנאי עבודה קשים ופגיעה במעמדם של שליטים ושבטים מקומיים. אף שרבות מן ההתקוממויות דוכאו בידי הצבאות הקולוניאליים, הן סימנו את תחילתו של שינוי פוליטי הדרגתי ביבשת.
במהלך התקופה התפתחה באפריקה שכבת אינטלקטואלים, פקידים ואנשי ציבור מקומיים שקיבלו חינוך מערבי בבתי ספר מיסיונריים ובמוסדות אירופיים. חלקם החלו לארגן אגודות פוליטיות, לפרסם עיתונים ולהעלות דרישות לרפורמות מנהליות, הרחבת זכויות פוליטיות וצמצום האפליה מצד השלטון הקולוניאלי.
גם להתפתחויות מחוץ לאפריקה הייתה השפעה ניכרת. רעיונות של לאומיות, זכות להגדרה עצמית ופאן-אפריקניזם התפשטו בקרב משכילים אפריקאים והושפעו מפעילים פוליטיים מאפריקה ומהתפוצות האפריקאיות באירופה ובאמריקה. ועידות פאן-אפריקאיות שנערכו במחצית הראשונה של המאה ה-20 חיזקו את הקשרים בין פעילים שונים וקידמו את רעיון השחרור הלאומי של היבשת.
שתי מלחמות העולם האיצו עוד יותר את התהליכים הללו. אפריקאים רבים גויסו לצבאות המעצמות האירופיות, שירתו בחזיתות שונות ונחשפו למציאות פוליטית חדשה. חזרתם ליבשת לאחר המלחמות הגבירה את חוסר שביעות הרצון מן המשך השליטה האירופית, במיוחד לנוכח הפער בין ההבטחות לשוויון וחירות לבין המציאות במושבות.
לאחר 1945 החלו להתפתח ברחבי אפריקה תנועות פוליטיות רחבות ומאורגנות יותר. בערים מרכזיות נערכו שביתות, עצרות והפגנות, ובאזורים מסוימים אף פרצו מרידות מזוינות נגד השלטון הקולוניאלי. היחלשותן הכלכלית והצבאית של המעצמות האירופיות לאחר מלחמת העולם השנייה, לצד לחץ בינלאומי גובר נגד קולוניאליזם, יצרו תנאים נוחים יותר לצמיחת מאבקי העצמאות ביבשת.
עד סוף שנות ה־50 כבר הפכו הדרישות לשלטון עצמי ולעצמאות מלאה לכוח פוליטי מרכזי בחלקים רבים של אפריקה, והחלו לערער באופן ממשי את יציבות האימפריות הקולוניאליות האירופיות ביבשת.
השנה של אפריקה: מערב אפריקה ומרכזה יוצאים לעצמאות (1960)
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנת 1960 נחשבת לאחת מנקודות המפנה המרכזיות בתהליך הדה-קולוניזציה של אפריקה, ולעיתים מכונה "השנה של אפריקה", בשל מספרן הגדול של המדינות האפריקאיות שקיבלו עצמאות במהלך אותה שנה. בשנת 1960 בלבד זכו שבע עשרה מדינות אפריקאיות בעצמאות מן המעצמות הקולוניאליות האירופיות, בעיקר מצרפת, אך גם מבלגיה, והממלכה המאוחדת.
התרחבות תהליך העצמאות נבעה ממספר גורמים מרכזיים. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה נחלשו בהדרגה האימפריות הקולוניאליות האירופיות מבחינה כלכלית, פוליטית וצבאית. במקביל התחזקו ברחבי אפריקה תנועות לאומיות שדרשו סיום השלטון הזר והקמת מדינות עצמאיות. גם הלחץ הבינלאומי נגד קולוניאליזם, במיוחד מצד מדינות חדשות באסיה ומצד האו״ם, הקשה על המעצמות האירופיות להמשיך ולהחזיק במושבותיהן.
צרפת מילאה תפקיד מרכזי במיוחד בתהליך זה. לאחר שובו של שארל דה גול לשלטון ב-1958 שונתה המדיניות הצרפתית כלפי מושבות אפריקה. במסגרת "הקהילה הצרפתית" ניתנה למושבות אפשרות להרחיב את האוטונומיה שלהן ובהמשך לקבל עצמאות מלאה. בתוך זמן קצר קיבלו עצמאות רוב המושבות הצרפתיות באפריקה שמדרום לסהרה, בהן סנגל, חוף השנהב, צ'אד, ניז'ר, גבון, הרפובליקה המרכז-אפריקאית, דהומיי (כיום בנין), וולטה עילית (כיום בורקינה פאסו) ומאוריטניה.
באותה שנה קיבלו עצמאות גם מושבות של מעצמות נוספות. קונגו הבלגית הפכה לרפובליקת קונגו ביוני 1960 לאחר סיום השלטון הבלגי, בעוד שניגריה קיבלה עצמאות מן הממלכה המאוחדת באוקטובר אותה שנה. גם סומליה הוקמה ב-1960 מאיחוד השטחים שהיו בשליטת איטליה ובריטניה.
המעבר לעצמאות התרחש בקצב מהיר יחסית ולעיתים ללא הכנה פוליטית ומנהלית מספקת. במדינות רבות נותרו מערכות שלטון חלשות, גבולות שנקבעו בתקופה הקולוניאלית ללא התחשבות בהרכב האתני המקומי ותלות כלכלית במדינות אירופה. כתוצאה מכך התמודדו חלק מן המדינות החדשות עם משברים פוליטיים, עימותים פנימיים, הפיכות צבאיות ומאבקי כוח זמן קצר לאחר קבלת העצמאות.
ל"שנה של אפריקה” הייתה גם משמעות בינלאומית רחבה. מספר המדינות האפריקאיות החברות באו״ם גדל במהירות, דבר שחיזק את השפעתן של מדינות אפריקה בזירה הבינלאומית. במקביל הפכה היבשת לזירת תחרות בין ארצות הברית לברית המועצות במהלך המלחמה הקרה, כאשר שתי המעצמות ניסו לבסס קשרים והשפעה במדינות החדשות שקמו באפריקה.
למרות הקשיים שליוו את תהליך המעבר לעצמאות, שנת 1960 סימלה את תחילת קריסתן המהירה של האימפריות הקולוניאליות האירופיות באפריקה ואת הפיכתה של היבשת למרחב של מדינות עצמאיות וריבוניות.
התפוררות השלטון הבריטי במזרח אפריקה (1960–1970)
[עריכת קוד מקור | עריכה]נפילת המושבות הפורטוגזיות (1970–1975)
[עריכת קוד מקור | עריכה]סוף השלטון הלבן באפריקה הדרומית (1995–1975)
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדה-קולוניזציה במדינות השונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדה-קולוניזציה משלטון האדם הלבן האירופאי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדה-קולוניזציה משלטון האדם הלבן האפריקני
[עריכת קוד מקור | עריכה]| מדינה | ישות קולוניאלית | יום העצמאות | מנהיג מייסד |
|---|---|---|---|
 זימבבואה |  רפובליקת רודזיה | 18 באפריל 1980 | רוברט מוגאבה |
 נמיביה |  דרום-מערב אפריקה | 21 במרץ 1990 | סם נוג'ומה |
 דרום אפריקה | רפובליקת דרום אפריקה | 27 באפריל 1994 | נלסון מנדלה |
