ספורט בימי הביניים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
טורניר בימי ביניים, הקודקס של מנסיי

תקופת ימי הביניים, שהחלה בתקופת הקיסרות הרומית המאוחרת (במאה חמישית לספירה), הייתה תקופה של תמורות ותהפוכות, שהקרינו גם על עולם הפעילות הגופנית ותרבותה.

יחס הכנסייה לספורט במאות הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחס הכנסייה כלפי הפעילות הגופנית ותרבותה עד שנת 393 לספירה (שנת ביטול המשחקים האולימפיים) ניתן לתמצות בשלושת הגורמים הבאים:

א. התפיסה הפלאטוניסטית בשאלת היחס בין הגוף לנפש. לסברתה נברא העולם בצלם האלוהות, כלומר האל יצר את הטוב ואת הרע כאחד, ונחלק לחומר ולאידיאה, בחינת מערך דואליסטי ודיכוטומי, כשהחומר (הגוף) נחות והאידיאה (הנפש) נשגבת. שני יסודות אלה שקועים בכל בריה אנושית, וזו מבקשת לחתור ולהתקרב לאידיאות האוניברסליות. עם זאת, מאחר שהפלטוניזם גורס כי הגוף משרת את הנפש, הרי טיפוחו יזמן ממילא שירות טוב ויעיל לנפש.
ב. האוריינטציה הרומית הפרגמטית, שהתייחסה ככלל בבוז וסלידה לגימנסטיקה היוונית ולהשלכותיה.
ג. פאולוס השליח טען כי הגוף אינו אלא האכסניה של רוח הקודש, ולכן הניצוץ האלוהי טמון בכל יצור אנושי.

מתוך היסודות האלו עלה בתקופה הכנסייתית הראשונה שילוב מעניין בין תעודת הגוף, לבין התועלתיות והיבטי ההיגיינה השונים והבריאות בכלל. הכנסייה הנוצרית, שעמדה בתקופה זו בסימן המיסיונריות, נכונה הייתה להתפשר עם רעיונות מגוונים ונורמות שונות שרווחו בעולם העתיק ולהגמיש עמדותיה בנידון, ובכללן – גישתה כלפי התרבות הגופנית. מבין אבות הכנסייה בולטת דמותו של קלמנט האלכסנדרוני שביקש להעלות על נס את חשיבות שלמותו של האדם, כבודו ואחדות פעולותיו. הוא ראה בפעילות הגופנית, כגון היאבקות, משחקי-הכדור והליכה, ערך בריאותי והיגייני חשוב.

אך בהמשך חל שינוי בעמדת הכנסייה. במשך רוב ימי הביניים, עוצמתה ההגמונית של הדת הנוצרית לא הוטלה בספק. הכנסייה כבר לא הזדקקה להגמשת עקרונותיה ולקבלת גורמים זרים, וכל-כולה טבלה בנוקשות ובדוגמטיות. מתוך שהדגישה את נחיתות הגוף למול נעלות הנפש (בסיסמת "הצל נפשך!") בסטייה ניכרת מן התפישה הפלאטוניסטית; מתוך שפסלה כל פעילות גופנית בנוסח היווני, בשל יסודותיה הפגניים, ומתוך הזיכרון ההיסטורי של השלכת ראשוני הנוצרים במאות הראשונות לספירה לטרף לאריות בקרקסאות של רומא, התייחסה הכנסייה בשאט-נפש וסלידה נמרצת לגילויי הספורט. מכלל זה יצאו רק ריקודי פולחן טקסיים.

מנזרים ומסדרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרוצת הזמן חזרה הכנסייה והגמישה את עמדותיה כחלק אינטגרלי ממגמתה המיסיונרית, האויקומונית, וכחלק מניסיונה להשתלב במאבקים על נשיאת כתר ההגמוניה האירופית והעולמית. ממניעים אלה העלה עולם הנצרות על נס את חברת מסדרי הנזירים, שהתכנו בשם "חיילי הנצרות", או "האתלטים הרוחניים". חברה זו ייחסה חשיבות לנושא הפעילות הגופנית במישור התועלתי הצרוף. כלומר, כזו העשויה לשרת ולשמש מסד איתן לפעילות הרוחנית, האידאולוגית, בסימן הנצרות, לחשל את הנזיר לעבודה גופנית בחקלאות ובמלאכה ולמלא את שעות הפנאי שלו.

בסימן זה פיתחו המסדרים הנוצריים, כמו ההוספיטלרי והטמפלרי, גישה חיובית לפעילות גופנית ואפילו תחרותית, ואף נטלו ב"טורנירים" חלק פעיל (על כך ראו בהמשך). נזירים וכמרים העסיקו עצמם, בין השאר, במשחקי ספורט חברתיים, כשהבולט ביניהם היה תחום משחקי הכדור, ובכללם הכדורת. הומצא ופותח שם משחק בשם "סול", שהוא מעין הכלאה בין כדורגל לראגבי, שזכה לפופולריות רבה בצרפת והדביק ב"שגעונו" כמרים ונזירים לרוב.

האבירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנסיבות המשתנות של התקופה הטביעו היטב את חותמם על עמדת הכנסייה כלפי הפעילות הגופנית. השאיפה הנמרצת לסוכך על מוסדות הפיאודליזם ברוח הנצרות והרצון להתמודד בהצלחה עם המציאות שהייתה משופעת במלחמות בלתי-פוסקות, באי-שקט ובהיעדר ביטחון בדרכים, שימשו כמנוף מורכב לצמיחתו של מעמד האבירות, שרוב עקרונותיו נוסחו וגובשו כבר בימי קארל הגדול בתחילת המאה התשיעית, בחינת חוד החנית של הבשורה הנוצרית.

חברת האבירות הלוחמת העמידה במרכזה את הפעילות הגופנית כאידיאל וכאמצעי כאחד. עם זאת, בשונה מן האידיאל היווני הקלאסי, לא תר האביר אחר הפרופורציה והסימטריה האידיאלית בסימן הגוף המושלם, אלא חתר להשגת מטרה ספציפית והיא מילוי התחייבויותיו הצבאיות, כלומר מלחמה למען מטרות הכנסייה. עם זאת, אין לזהות את החברה האבירית כלוחמת גרידא, אלא כזו המקדמת אידיאלים וערכים חברתיים לתיקונה של הרקמה החברתית המקולקלת.

בסימן משימה זו טבלה היטב האבירות בחותם ההגינות. האצולה הצרפתית התנגדה למשל בתוקף לשימוש בקשתות בזמן הקרב, מאחר שאין זו סגולה אבירית לפגוע באויב ממרחק (מה שמזכיר את ערכיה של הגישה הספרטאית הקדומה). לביקורת זו לא היה ולא דבר עם גילויי אומץ-לב וגבורה.

הגם שהאידיאלים האביריים הושפעו מדרשות הכנסייה, כשהאחרונה טענה כי האביר הוא מגן האמונה, זה אשר נקרא ונחלץ לדגל הכנסייה כדי לצאת למסע צלב כנגד הכופרים, יצאה החברה האבירית במחאה קשה נגד החינוך הציבורי שנאנק תחת עולה וכבליה של הכנסייה, ושבין קפליו לא היה כל מקום לפעילות גופנית. חלף תוכנית הלימודים הכנסייתית שהעמידה במרכזה את שבע האמנויות החופשיות (לשון, רטוריקה, דיאלקטיקה, אריתמטיקה, גאומטריה, מוזיקה ואסטרונומיה), הציעה האבירות את שבע האמנויות משלה: רכיבה (ובכללה הרמת חפצים מעל פני הקרקע תוך כדי רכיבה או דהרה), שחיה וצלילה, קשתות, טיפוס, טורניר (קרב פנים-אל-פנים רכוב) והיאבקות, סיוף וקפיצה למרחק ברגל ימין ושמאל בנפרד כאמצעי לשיפור מיומנות הסיוף, נימוסי שולחן וחצר וריקוד. ערכים אלה הטביעו חותם עמוק על האצולה האירופאית אף זמן רב לאחר שקיעת תקופת האבירות במאה ה-13. הכוונה להעמיד את האדם המושלם, האידיאלי, משהו בנוסח האידיאל ההלני הקדום, של שילוב בין כוח לרוח ובין תוקפנות לרוך. על בסיס איכויות אלה נוצר והתפתח המושג "התנהגות אבירית".

ציר החינוך הפורמלי האבירי נפרס לפלחי זמן קבועים כדלקמן: מגיל 7 ועד 14 נועד הילד או הנער לשמש משרת ונושא-כליו של האביר. עד גיל 21 תיפקד המתבגר כנושא-כלים בכיר, ובסופו של התהליך הוסמך והוכתר כאביר בטקס רשמי וססגוני הטבול בסממנים נוצריים.

השעשועים הגופניים האביריים, בעלי הממד הצבאי ורמת הסיכון הגבוהה התגלמו לשם משל בהיפוך אקרובטי ("סלטו") בשריון מלא אך ללא קסדה. עם זאת יותר מכל הזדקרו תחרויות ה"טורניר" (הסבב), שלא היו אלא דו-קרב מרהיב בין צמדי אבירים חמושים בכידון ארוך, ששעטו בדהרה מהירה, זה מול זה, ויעדם – הפלת היריב מעל גב סוסו. הראשון שהנהיג את הטורניר היה הקיסר תיאודוריק ב-534 לספירה, והפליא ממנו המלך הבריטי ב-933.

הדו-קרב שימש במקורו יסוד דומיננטי בדין הטאוטוני (גרמני). כלומר, תביעה משפטית בין שני הצדדים הוכרעה על-פי "דין שמיים" (אורדליה, אורדיל) – בעריכת דו-קרב, כשהמנצח הוכרז כצודק בדין. במרוצת הזמן פינו החרבות החדות את מקומן למוטות עץ ארוכים, ככידונים, בעלי ראש קהה, והמשפט היה לתחרות ספורטיבית. לעיתים קרובות נמתחה בין המתמודדים גדר עץ על מנת להגן על גופו של הסוס מפני היפגעות ממוט העץ.

הטורניר, או כפי שנקרא גם "בוהורט", היה לפיסגת התחרות בין האבירים. "ההתנהגות האבירית" התבטאה בהזדמנות שהסכים המנצח להמשיך את ההתמודדות על הקרקע בדו-קרב ולבסוף בהיאבקות כשהשריון עוטה על גוף שני המתחרים. לטורניר היו השלכות חברתיות מעניינות וככלל הוא נועד גם לרסן יצרי הרפתקנות של פרשים-אבירים.

החברה האבירית פיתחה תחרויות נוספות, שעשועיות, בעלות אספקטים צבאיים, כגון מיפגני רכיבה והתמודדות בין קבוצות של פרשים – האחת חוסמת והשנייה מבקשת לפרוץ את החסימה, או לעקוף אותה.

שקיעת האבירות ועליית הערים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שקיעת האבירות הקלאסית עמדה בסימן תנופת העיור באירופה, במאות ה-12 וה-13. הערים העמידו במרכזן תפיסות המרוחקות מהדוגמות הכנסייתיות, ביצור הערים בחומות הפך אותן למעין עצמאיות וחידד את אי-תלותן באצולה מזה ובכנסייה מזה. העיר שהייתה מבוססת על מסחר וקשרים כלכליים שברה את המסגרות הפיאודליות הקלאסיות, המקודשות. כמו כן החלו להתפתח סוגי כלי נשק "מודרניים" יותר כמו הארבליסטה (רובה-הקשת) והשימוש הראשוני באבק שריפה. כל אלה מוטטו את הפיאודליזם ועימו שקעה האבירות.

העיר, דווקא, הפכה למעין חממה לפעילות גופנית. זו אימצה את השעשועים הגופניים של האבירים והעניקה להם ממדים יותר חברתיים ואף עממיים. העיר הקימה מתוכה צבא, או מיליציה, שבחלק מהאימונים נהגו החיילים להתחרות בפעילויות ספורטיביות. נפוצה אז בעיר תחרות בירי חיצים למטרה, גם נייחת וגם "מוטסת" בדרך של טיווח חפצים שנזרקו לאוויר. העיר החלה לשקוד על נושא החינוך וחלה פריצה ראשונה של תחום הפעילות הגופנית למערכת החינוכית. נודעו פעילויות שעשועיות של תלמידי בתי ספר בזיקה לפסטיבלים מקומיים, שאחת מהן ידועה כ"קרב תרנגולים" – הוצאת היריב משיווי-משקלו בניתור על רגל אחת כשהידיים שלובות על בית החזה. בחופשת הקיץ התאמנו הנערים בקפיצה, בהיאבקות, בידוי אבנים ועוד, ובחורף, עת קפאו הנהרות והאגמים, ערכו הללו גלישות והחלקות על פניהם. הצמיחה העירונית שימשה בסיס להופעת הגילדות המקצועיות. חלק מהן הכשיר את החברים בפעילות גופנית ואף התקיימו תחרויות בין הגילדות בהן התחדדה מאוד האווירה הספורטיבית.

הצמיחה העירונית, ובעיקר הכלכלית-מסחרית וראשית הופעת הניצנים הראשונים של ההומניזם חיזקו את היסודות החברתיים של הריקמה האנושית בעיר, וכתוצאה מכך נפוצו משחקים קבוצתיים שהתבססו על וריאציות שונות של משחקי-כדור, שלטובתם התפתחו אביזרים שונים, בחלקם בעלי יסודות צבאיים כגון כפפות, מחבטים, עמודי שער ועוד. הפריחה העירונית, שעמדה בסימן שקיעת הפיאודליזם והחברה האבירית, הצמיחה מתוכה תחרויות בעלות ציביון יותר עממי, בשונה מן הייחודיות האבירית. וכך, את מקום הבכורה, לצד הקשתות, החלו לתפוס משחקים, שלימים ישמשו בסיס למשחק הטניס, כמו "חמישיות" באירלנד (חבטת כדור בעזרת כפפה), כדורת, שנועדה להפיל בובות של חיילי עץ או בדיל, ותפוצתה הביאה להקמת מועדוני ספורט הכדורת כמו בסאות'המפטון), קריקט ו"קרוסל", שמקורו בשעשועי האבירים על סוסי-עץ. כמו לגבי כל מהלכי ההיסטוריה, בשעה שענף צבאי במלואו או בחלקו איבד את הקשר עם יסודותיו הקרביים והפך לשעשוע, ניתן לציינו כפעילות ספורטיבית של ממש.

התשתית החברתית הצמיחה את מעורבות הצופים, ובעיקר האוהדים הנלהבים שהחלו לגדוש את יציעי הקהל, ובמשחקים כגון כדורגל ו"סול". הכדורגל החל לקבל הכרה כמשחק בכלל וכמשחק עממי בפרט, לאחר תקופה בה נאסר על פי חוק. דוגמה לכך היא צו של המלך אדוארד השלישי משנת 1365, איים במאסר בפועל על המשתתפים, ופגע בתפוצת המשחק בתקופה הפיאודלית.

הכפריים מצאו לעצמם פורקן ומיפלט מהמתחים הקשים שאיפיינו את ימי הביניים באירועים משפחתיים וציבוריים. הפסטיבלים העממיים שקקו במגוון פעילויות גופניות ושעשועיות כגון ריצה או קפיצה בשק, ריצה כשפעמונים תפורים למכנסיים, הטלת כלונסאות לגובה ולמרחק, נשיאת משקלות כבדים מנקודה אחת לשנייה ועוד, כמותם ניתן לראות עד היום בחגיגות מסורתיות ובפסטיבלים ברחבי אירופה. בין הכפריים נפוצו ריקודים רבים ומגוונים שלוו בכלים מוזיקליים ובשירה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]