שבע האמנויות החופשיות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שבע האמנויות החופשיות, פרנצ'סקו פזלינו, 1450
שבע האמנויות החופשיות, איור מתוך גן התענוגות מאת הראד פון לנדסברג (המאה ה-12). במרכז: סוקרטס ואפלטון.

שבע האמנויות החופשיות (לטינית: Septem artes liberales) היו מקצועות הליבה שנלמדו בבתי הספר הקתדרליים והנזיריים בימי הביניים. מקצועות אלו נחשבו לידע בסיסי והכרחי למי שרצה ללמוד מדעים גבוהים באותה תקופה.

פירוש המילה artes בהקשר זה אינו אמנות במשמעותה המודרנית כי אם "מקצוע" או "עבודה". התואר "חופשיות" נבע מהעובדה שרק אנשים חופשיים הורשו ללמוד אותן.

פירוט של שבעת המקצועות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבע האמנויות היו:

  • שלוש הדרכים:
  1. גרמטיקה
  2. רטוריקה
  3. לוגיקה
  • ארבע הדרכים:
  1. אריתמטיקה
  2. גאומטריה
  3. מוזיקה
  4. אסטרונומיה

הטריוויום (לטינית: trivium, "שלוש הדרכים") הן שלוש אמנויות היסוד: דקדוק, רטוריקה ולוגיקה. הטריוויום היה נלמד בשנים הראשונות באוניברסיטאות ונחשב רק כהכנה ללימודים יותר מתקדמים, הקואדריוויום.

הקואדריוויום (לטינית: Quadrivium, "ארבע הדרכים") הן ארבע האמנויות המתקדמות מתוך שבע האמנויות החופשיות: אריתמטיקה, גאומטריה, מוזיקה ואסטרונומיה. הקואדריוויום נלמד לאחר סיום לימודי הטריוויום באוניברסיטאות, והוא נחשב כהכנה ללימודים מתקדמים יותר של פילוסופיה ותאולוגיה. על הקואדריוויום נאמר: "אריתמטיקה היא חקר המספרים הטהורים, גאומטריה היא חקר המספרים במרחב, מוזיקה היא חקר המספרים בזמן, ואסטרונומיה היא חקר המספרים במרחב ובזמן."[דרוש מקור]

את התואר Baccalauréat טבעו בצרפת, שם ניתן התואר לתלמידים שסיימו את לימודי הטריוויום באוניברסיטת פריז. מאוחר יותר הפך תואר זה ל-Bachelor of arts
(בוגר אוניברסיטה), מונח המשמש עד היום כתואר ראשון במוסדות אקדמיים בישראל ובמדינות רבות אחרות.

שבע החכמות בספרות ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות ישראל לדורותיה נקראו שבע אומניות אלו בשם 'שבע החכמות', שאף נחשבו מייצגות את כלל גופי הידע של חכמות הגויים. לתפיסה זו תרמה העובדה כי המספר שבע הוא מספר טיפולוגי בתרבות היהודית. בהתאם לכך פורשו גם פסוקים מקראיים בהקשר לשבע חכמות אלו, כמו למשל הפסוק: "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ, חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה" (משלי ט:א).

רבי נחמן מברסלב פירש בהתאם למספר 'שבע החכמות' גם את הפסוק (משלי, כד:טז) "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה". לפי פירושו, הצדיק הלומד את שבע חכמות הגויים על מנת להגיע באמצעותם אל האמת, יפול מצדקתו ויכשל באשמתם, והדרך אל האמת הדתית היא לקום מהם, כלומר לקפוץ ולהיפטר מן החכמות אל האמונה הדתית הפשוטה.

לעומת גישתו השלילית של רבי נחמן ל'שבע החכמות', היו הוגים יהודיים שדווקא הטיפו לתלמיד החכם להשתלם בחכמות הגויים לצד חכמת התורה, ואף אלה דיברו לעיתים על לימוד 'שבע החכמות'. ידועה האמירה המיוחסת להגר"א[1], ולפיה לימודן של שבע החכמות מומלץ לתלמיד החכם.

ר' יעקב בן דוד פרוונצלי קרא אף הוא לתלמידי החכמים לעסוק בלימוד "שבע החכמות", וכתב: "כל חכמה מהז' חכמות המדעיות היא משובחת בעיני חכמינו ואהבו אותה אהבה גמורה. ומעולם לא תמצא בשום הגדה בעולם, לא בבבלי ולא בירושלמי ולא בשום מדרש, שגינו הם ז"ל שום חכמה".

זיהוי שבע החכמות בספרות היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזיהויין הספציפי של שבע החכמות ישנן כמה גרסאות בספרות היהודית המסורתית.

בפירושו של רבנו בחיי בן אשר (במאה ה14) על פרקי אבות (פרק ג, אות יח) מופיע הפירוט הבא של 'שבע החכמות' לפי סדרן: ההגיון, המספר, המידות, הטבע, התכונה, הניגון, האלוהות. המחבר מרחיב ומפרט מה עניינה של כל אחת משבע החכמות הללו. גם הרמב"ן (במאה ה13) מפגין היכרות עם סדר לימוד המדעים שהיה מקובל בתקופתו, ומציין ששה תחומי לימוד ספציפיים החופפים בתוכנם ובסדרם את אלו שיצויינו אחריו על ידי רבנו בחיי בן אשר. הרמב"ן מתאר את סדר לימוד החכמות האקדמי כך: "הם מבלין ימיהם בחכמת ההגיון כדי שלא יטעו בדרכי המופת. אחרי כן בחכמת הלמודים ומהם: חכמת המנין וחכמת המדות. התועלות המגעת מאלו לחכמת הגלגלים ... וכשיעתק לחכמת הניגון ... התועלת גדולה [של] אלו, הם שיבואו במחקר לחכמה שקורין 'מה שאחר הטבע' והיא חכמת האלהות".[2]

רשימות רבניות מאוחרות יותר, בעיקר מן העת החדשה, של 'שבע החכמות', שוב אינן חופפות תמיד לשבע החכמות הספציפיות שנהגו באקדמיה הימי-ביניימית, עובדה המפגינה את השתרשותו העברית של המושג 'שבע חכמות' כמושג מופשט וכוללני הנוגע ל'חכמות הגויים', אף במנותק מהקשרו הריאלי המקורי. כך למשל בספר קול התור מונה אותן כך:

א) חכמת החשבון התכונה והמדידה. ב) חכמת היצירה וההרכבה. ג) חכמת הרפואה והצמיחה. ד) חכמת ההגיון הדקדוק והמשפט. ה) חכמת הנגינה והקדושה. ו) חכמת התיקון והשילוב. ז) חכמת הביגו"ר (בין גשם ורוח) וכחות הנפש.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הובא בספר קול התור.
  2. ^ דרשת הרמב"ן: "תורת ה' תמימה".
P La Liberte.png ערך זה הוא קצרמר בנושא היסטוריה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.