תרבות הגוף ביוון העתיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פסל שיש של צעיר עירום, המאה ה-1 לפנה"ס

המונח "תרבות הגוף"גרמנית: korperkultur) מתייחס למכלול היבטים: האימון הפיזי והספורט כחלק ממערכת החינוך, ספורט תחרותי ועממי, וטיפוח גוף בריא, חזק ויפה. תרבות הגוף הייתה אחד המאפיינים הבולטים של החברה והתרבות שהתפתחו ביוון העתיקה, והיא קשורה קשר עמוק לפולחן, למשטר המדיני, למבנה החברה, לפילוסופיה ולאמנות.

לוקיאנוס, סופר ופילוסוף יווני מהמאה ה-2 טוען בחיבורו "על הגימנסטיקה", כי "אנו שמים לב בעיקר לכך, שאזרחינו יהיו מוכשרים בגופם, חזקים ברוחם, ובנויים לתפארת. מכיוון שהננו משוכנעים, כי רק על ידי כך יהיו מסוגלים בימי שלום לנהל את ענייני הכלל וכן את ענייני הפרט על הצד הטוב ביותר. ובימי מלחמה - להגן ולשמור על חופש המדינה ואושרה...."[1]

תבנית האדם בנוף הולדתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורמים רבים ומגוונים שחברו יחדיו ביוון יצרו את התשתית לצמיחת תרבות הגוף שאין לה אח ורע בתרבויות המזרחיות העתיקות. לאורה של תרבות מיוחדת זו התחנכו תושביה-אזרחיה של יוון והיא ליוותה אותם לאורך חייהם. הנתונים שהטביעו חותם עמוק על החברה היוונית בכלל ועל הנושא הנדון בפרט היו אלה:

  • המבנה הטופוגרפי: 80% משטחו של חצי האי הבלקני הם הרריים, חרוצי גאיות ונקיקים ונחלי איתן ואכזב. מבנה זה דרש מהיווני כושר גופני גבוה.
  • אקלים נוח וממוזג, בעל שעות אור רבות ותנאים נוחים לשהייה מחוץ למבנים.
  • התרבות ההלנית הממזגת בין האכאי והדורי המחוספס לבין האיוני המעודן יותר. שילוב זה הקרין היטב על הפעילות הגופנית.
  • יוונים רבים גרו לחוף ימים, ומתוך שערי הנמל התעשרו ונוצרו מפגשי תרבויות מעניינים ואף התרבות הגופנית הושפעה מכך. כמו כן, יש דעה שתושבים הגרים בסמיכות לים מגלים אופי פתוח ורוחב-דעת מאשר אנשי ההרים;
  • הדת היוונית ייחסה לאדם מקום משמעותי ומרכזי. ההבדל העיקרי בין בני האדם לאלים באמונה היוונית היה נצחיות האל מול זמניות חיי האדם. היוונים יצרו את אליהם בדמותם ובצלמם. הם ייחסו להם תכונות אופי אנושיות אך העניקו להם כוחות פיזיים על אנושיים ודימוי גוף מושלם. תפיסה זו השפיעה גם על האידיאליזציה של גוף האדם כמושלם ביופיו שבאה לידי ביטוי באמנות, בעיקר בפיסול ובציור וגם במעמד המיוחד שניתן לפעילות הגופנית המשכללת את גוף האדם. לתפיסה זו של האדם הייתה השפעה רבה על המקום שיוחד לתחרותיות בתחומי חיים שונים ובספורט.[2]
  • צורת השלטון יוון עברה שלבים פוליטיים שונים: מחברה שבטית למלוכנית, לאריסטוקרטית ולדמוקרטית. הדמוקרטיה מעמידה את האדם במרכז ומבליטה את תכונותיו, ממש כבספורט. כמו כן, הדמוקרטיה העמידה במרכזה את החינוך, ובלב החינוך את הספורט מזה ואת המוזיקה (האמנויות הבסיסיות והחופשיות) מזה.
  • הקולוניזציה מן המאה ה-12 לפנה"ס חל ביוון תהליך של הקמת מושבות מעבר ליבשת ולים. המפגש עם אוכלוסיות מקומיות פיתח את תאוריית העליונים (ההלנים) מול הנחותים (הברברים), ובכדי להוכיח את עליונות ההלנים התפתחה, בין השאר, גם התרבות הגופנית;[3]
  • יוון הייתה מורכבת מפסיפס עצום של ערי מדינה (פולאייס). הללו נהגו להתמודד זו עם זו, במישור הצבאי ובתחומים אחרים, שאחד מהם היה הספורטיבי. כמו כן, ריבוי המלחמות ביוון הביא כמה יזמים להציע את עריכת המשחקים האולימפיים, שיעמדו בסימן של שלום, אם כי זמני מאוד, ברחבי יוון.

מקורות והשפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים אחדים קושרים את תחילתה של תרבות הגוף ביוון לתרבות המינואית. בממצאים מינואיים יש עדויות לביצוע תרגילי להטוטנות של נערות או נערים על גבי שוורים, כנראה כחלק אינטגרלי מפולחן המינוטאורוס. ממצאים אחרים מעידים על תחרויות איגרוף בין צעירים,[4]

קיימת גם תאוריה לפיה מקורותיה של תרבות הגוף ההלנית הם דווקא במישור החוף הלבנוני, בפיניקיה, והיא מסתמכת על ממצאים ארכאולוגיים מהמאה ה-13 לפנה"ס שיש בהם רמז לפעילות גופנית הדומה לזו שהתגלתה ביוון, ובכללה עדויות על קיומם של משחקי ספורט "מעין-אולימפיים".[5]

החברה ההומרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המידע העיקרי על התקופה שבין המאות 14 ל-8 לפנה"ס המכונה בשם תקופת המעבר, מגיע אלינו מיצירותיו של הומרוס האיליאדה והאודיסיאה. התקופה הייתה משופעת במלחמות פנימיות אשר הצמיחו את דמות הלוחם, בן האצולה, כשהפעילות הגופנית משמשת דרך לשיפור מיומנותו הצבאית. במפגשים של יוונים מערים שונות וביניהם לבין "ברברים"נערכו תחרויות ספורטיביות כשהאתלטים המתמודדים לא התחרו כבודדים, אלא כנציגי מדינותיהם (הפולאייס).

מתוך ה"אודיסיאה" של הומרוס אנו קוראים את הקטע הבא: "עד כמה עלינו על יתר העמים (הברברים) בקרבות איגרוף, בקפיצה, בהיאבקות ובריצת רגליים" (אודיסיאה ח' 103). קטע זה המדגיש את עליונות ההלנים על הברברים מופיע בתיאור מסעו של אודיסאוס, "רב העלילה", לביתו שבאיתקה. בני שבט הפייאוקים מבקשים להראות לאודיסיאוס את עליונותם בספורט ומפצירים בו להתמודד מולם. בתקופה ההומרית ידועות היו "תחרויות של הכנסת אורחים" שנערכו בין בתי אצולה אשר אירחו זה את זה מדי פעם, ומתוך כך בתחרויות נטמע גם אופי חברותי. ה"זר" (להם) אודיסיאוס, הוכיחם בדרכו שלו: "דיבר ויקם, ועליו אדרתו, ויתפוס דיסקוס עבה, גדול וכבד מכל הדיסקוסים אשר כבר זרקום כל יתר בני הפייאוקים במשחקם. תפס (אודיסיאוס את הדיסקוס), הניעו וזרקו בזרועו הנטויה והחזקה. זמזמה האבן במעופה והורידה ראשיהם לארץ בני הפייאוקים, כל יורדי הים המצוינים ותופסי משוטים ארוכים, ויעבור הדיסקוס (של אודיסיאוס) את סימני (מקום נחיתת הדיסקוסים שלהם) כולם ...".[6]

מפגשים תחרותיים בתקופה זו נקשרו גם בפולחן הקבורה והאבל על מותם של הלוחמים. באיליאדה מתוארת התחרות שערך אכילס לכבוד ידידו הנאמן פאטרוקלוס שנהרג במלחמת טרויה כחלק אינטגרלי מן הקבורה ומן ההספד. המתמודדים היו רעיו הקצינים ומספר פרסי הזיכרון היה כמספר המתמודדים. חלק מהם, כמעין פטישיזם והנצחת שם החלל, לא היו אלא פריטים מרכושו ומנשקו של פטרוקלוס. בתחרויות אלה באו לידי ביטוי ערך רוח הצוות וחישול האופי.

הביטוי המובהק לחשיבותה של תרבות הגוף היו תחרויות הספורט בין ערי יוון, המשחקים הפאן-הלניים, שהחלו עם המשחקים האולימפיים בשנת 776 לפנה"ס, אך ייתכן שהתקיימו אף מאות שנים קודם לכן. התחרויות שנערכו באולימפיה לכבודו של זאוס, אבי האלים, מדי ארבע שנים, נערכו בעירום מלא והשתתפו בהן גברים מכל ערי יוון. מאוחר יותר התווספו להם המשחקים הפיתיים שנערכו לכבוד האל אפולון, המשחקים הנמאיים והמשחקים האיסתמיים שנערכו בסמוך לקורינתוס לכבוד האל פוסידון.

שני מתאבקים יוונים. ציור על גבי אמפורה
שני מתאבקים יוונים. ציור על אמפורה

התקופה הארכאית בסימן עיצוב החינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הארכאית (מאות שביעית ושישית לפנה"ס) מתאפיינת בגיבוש המשטר ביוון העתיקה, בכינון הפוליס - עיר המדינה היוונית, בקולוניזציה יוונית של אגן הים התיכון, ובגיבושה ושכלולה של שיטת הלחימה ההופליטית. בתקופה זו מתבלטות שתי ערי-המדינה אתונה וספרטה. הראשונה עולה על הדרך של עיצוב משטרי - ממונרכיה לטימוקרטיה, לאריסטוקרטיה ולדמוקרטיה, והשנייה מעצבת באופן שמרני את משטרה המלוכני-אוליגרכי. הראשונה שמה את הדגש על החינוך, שמשימתו לפתח אזרחים טובים למען הפוליס, לימי שלום כמו לימי מלחמה, ואילו השנייה שמה את מרכז הכובד בחינוך על ייצור חיילים למען המדינה.

החברה האתונאית, כאמור, העלתה על נס את חינוך הנוער ואת החינוך הגופני בכללו כאמצעי הכרחי להקניית אזרחות טובה ומועילה. מטרת החינוך הייתה לצייד את הנער בסגולות גופניות ובמעלות נפשיות על מנת שיוכל, בבוא העת, לעמוד לשירות המדינה (הפוליס) ולטובתה. מתוך כך החלה להתפתח בחינוך האתונאי השאיפה להנחיל לחניכים את האיזון ה"מושלם" בין גוף לרוח: בין החוסן הגופני לעוצמת הנפש והרוח, בחוכמה, בבינה ובנימוסים.

החינוך באתונה היה מורכב משלוש מערכות: יסודית, מרכזית ועליונה, כשבכל המערכות שולטת מדיניות הפוליס - בתכנון, ביוזמה, בהשקעה, בביצוע, בניהול ובפיקוח. הנער האתונאי החל את פרק חינוכו מגיל 7 במוסד שהכיל בתוכו שני "מתקנים", שהם כמכלול אחד: פלאייסטרה (בית ספר להיאבקות בעיקר) ודידסקליאום (בית ספר למוזיקה - לאמנויות הבסיסיות והחופשיות). בגיל 16 לערך הופנו הנערים להמשך חינוכם במסלול השני בגימנסיון, מוסד שהעמיד במרכזו את התרבות הגופנית מבלי להזניח את זו המוזיקלית. בגימנסיון הנערים התאמנו והתחרו בענפי ספורט שונים בהנהלתו ובפיקוחו של הגימנסיארכוס, ממונה מטעם הפוליס. בגיל 18 עברו הבוגרים, לאחר שעמדו בהצלחה בבחינות, לאפביון, אף הוא מוסד ספורטיבי, אך כזה שהדגיש את האספקטים הצבאיים שבפעילות הגופנית. לאחר שנתיים של לימוד וחניכה, תוך כדי שירות צבאי הוסמכו הבוגרים כאזרחי הפוליס לכל דבר ועניין.

התחרויות הספורטיביות הממוסדות, התחרויות הפאן-הלניות, חזקו את הזהות המשותפת בחברה היוונית רבת הפיצול המדיני. מלבד התפקיד המדיני שיקפו התחרויות את ה"רוח ההלנית": ערך המאבק כשלעצמו, הרצון להצטיין והתחרות הבריאה, הגורפת, המביאה להתקדמות החברה כולה. ובלשונו של לוקיאנוס: "כל הטוב שרשאי בן האנוש לבקש מן האלים, זהו פרי תחרות כללית, אשר התרגילים והמאמצים של בחורינו מוליכים אליה..."[7]

במאה השישית לפנה"ס התרבו המאבקים והמלחמות בתוך יוון שהביאו להתעצמותו של האידיאל האתלטי בדמות האדם החסון, וזה השתקף בפסלים ובציורים בני התקופה. מאפיין צבאי זה התבטא אף בחינוך הגימנסיוני והאפביוני.

אימון בכדור. תבליט על מצבת שיש, המאה הרביעית לפנה"ס
אימון בכדור. תבליט על מצבת שיש, המאה הרביעית לפנה"ס

המאה החמישית לפנה"ס בסימן ה"איידוס"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה בפרסים נכנסה אתונה לתקופת תור הזהב שלה. זו התבטאה בפריחה כלכלית, ביציבות פוליטית, בהתגבשות הדמוקרטיה, בשגשוג האמנות והאדריכלות ובתנופה פילוסופית וחינוכית. מקום מיוחד תפס אידיאל "היופי האתלטי", שבא לידי ביטוי באימונים ובתחרויות הספורט שנערכו בעירום מלא. אידיאל זה חייב את מידת האיזון בין הגוף והנפש מחד גיסא, לבין הכוח והיופי מאידך גיסא. כלומר, ראוי לו לאדם - לספורטאי לרשום לזכותו הישגים אישיים מרהיבים, אולם לא פחות חשוב לבצעם בחן ובאסתטיות. ביטוי לתמורה זו עולה מכתבי פינדארוס המשורר המפורסם של תקופה זו, שנודע במיוחד בשירים האולימפיים שלו. הוא משרטט את תכונות הספורטאי האידיאלי, שהוא חזק ויפה ובעל "איידוס", כלומר איזון עדין בין התכונות הפיזיות לתכונות מנטאליות והתנהגותיות. החתירה ל"איידוס" – האיזון והשילוב ההרמוני בין גוף לנפש, בין כוח לרוח, מודגשת על ידי אפלטון בחיבורו "המדינה": השילוב בין הגימנסטיקה - "הממונה על גידולו ופחיתתו של כוח הגוף והמוזיקה הוא שיוצר את הרוח ההרמונית שיש לשאוף אליה בחינוך האדם.[8]

בבואה ציורית לתמונת מצב אידיאלית זו בולטת ב"תרגילו" של פיתגוראס, הפילוסוף והמתמטיקאי. הוא הנחה את מילון, ספורטאי מצטיין ובעל שם, להחזיק בידו פרי רך כלשהו ולגונן עליו מפני חבריו המבקשים לחלצו מידו. בתום התחרות המשעשעת הזו התבקש מילון להציג את הפרי לפני פיתגוראס מבלי שיורגש על הפרי סימן כלשהו למאבק שהתנהל סביבו. כלומר נדרשה הפעלת כוח רב תוך שמירה על העדנה והרוך.

ענף מאוד מיוחד שהתפתח בתקופה זו וסימל את ה"איידוס" האידיאלי היה ה"פנתאטלון" (קרב חמישה), שמנה הרכב של חמישה ענפי ספורט: סטאדיון (מרוץ רגלי קצר), היאבקות, קפיצה לרוחק, הטלת כידון וזריקת דיסקוס. אשר ייצגו, כל אחד בפני עצמו, תכונה נדרשת לספורטאי, בין כוח ואסתטיקה, בין זריזות ותיחכום. פנטאתלטים נחשבו לאתלטים המיומנים ביותר, ואימונם היה בדרך-כלל חלק משירות צבאי, מכיוון שכל אחת מחמש התחרויות נחשבה מועילה בקרב.

אטלט צעיר בקפיצה לרוחק. ציור על קערה 490 לפנה"ס בקירוב

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. משה עמית: תולדות יוון הקלאסית, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשמ"
  2. עירד מלכין, שיבותיו של אודיסאוס, מיתוס, זהות אתנית וייסוד מושבות ביוון הקדומה, תל אביב: ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2004
  3. ס. מ. בוארה יוון ותרבותה הוצאת הדר 1964

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרקי קריאה בתולדות החינוך 2 הגופני, מכון וינגייט, 1979 ,עמ' 49–56 . 3 I
  2. ^ ס. מ. בוארה, יוון ותרבותה, תרגום: מיה מויאל, תל אביב: הדר הוצאת ספרים בע"מ, 1964, פרק האדם הטוב והחיים הטובים, עמ' 94 - 95
  3. ^ עירד מלכין, שיבותיו של אודיסאוס, תל אביב: ידועות אחרונות ספרי חמד, 2004
  4. ^ Jeremy McInerney, Bulls and Bull-leaping in the Minoan World, Penn Museum University of Pennsylvenia
  5. ^ Dr. Labib Boutros, Was Phoenician sport the foundation of the Olympic Games?
  6. ^ הומרוס, אודיסיה, תרגום: שאול טשרניחובסקי, תל אביב: עם עובד, שישית 2009, 1987, פרק פרק שמיני, עמ' 138-139
  7. ^ https://www.wincol.ac.il/wincol.ac.il/originals/zika2.pdf התרבות הגופנית ביוון העתיקה.
  8. ^ אפלטון, כתבי אפלטון, תרגום: יוסף ג. ליבס, ירושלים - תל אביב: הוצאת שוקן, 1957, פרק פוליטאה ז', כרך ב', עמ' 430- 431