עבד א-רחים אל-חאג' מוחמד
עבּד א-רחים אל-חאג' מוחמד (בערבית: عبد الرحيم الحاج محمد; כוניה: אבו כמאל, أبو كمال;[1] 1892[2] – 23 במרץ 1939[3]) היה מפקד כנופיות חשוב במרד הערבי הגדול בארץ ישראל (1936–1939) בתקופת המנדט הבריטי.
בשלב הראשון של המרד ב-1936 היה ראש כנופיות בסביבות טולכרם, לאחר חידוש המרד ב-1937 שימש כמפקד אזור,[4] וב-1938 נחשב המפקד הראשי ונשא בתואר "המפקד הכללי של המרד".[5]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד המרד הערבי הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבּד א-רחים אל-חאג' מוחמד נולד ב-1892 בכפר ד'נאבּה הסמוך לטולכרם, למשפחה עשירה ובעלת קרקעות.[6] הוא היה מקורבה של משפחת סמארה, אחת המשפחות החשובות של טולכרם, שמוצאה מהכפר ד'נאבה.[7] אחד מסבי הרבא של עבד א-רחים השתתף במלחמה נגד נפוליאון בשנת 1798 ונידון למוות בתלייה. סבא-רבא אחר שלו השתתף במלחמה נגד אבראהים פאשא בשנת 1831.[6]
בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1914–1918) גויס עבד א-רחים לצבא העות'מאני והוצב בטריפולי וביירות. עם שובו לארץ ישראל ב-1918, פיקח על רכושה הקרקעי של משפחתו ונעשה לאחד מסוחרי הדגן הבולטים בארץ בשנותיו הראשונות של המנדט הבריטי.[8] הוא עקר לטולכרם ועסק בסחר גרעינים.[4] הוא היה בוגר האקדמיה הצבאית העות'מאנית, וב-1920 השתתף במרד הסורי הגדול.[9]
ב-1934 נפטרה אשתו, בדיעה, שהותירה אותו לטפל בארבעת בניו.[10] ערב המרד הערבי הגדול הוא הוכרז פושט רגל והיה מבוקש על ידי המשטרה בשל הונאה בעסקת מכירת קרקע,[11] ונדון על זיוף.[4] למורת רוחו ממדיניותה הכלכלית של הממשלה, שהקלה על ייבוא חיטה זולה יותר מזו המקומית, היה חלק בהנעתו להשתתף במרד בשנת 1936.[8] בתקופת המרד הפקיד את בניו בידי אחותו האלמנה, חלימה. לדברי בנו הבכור, כמאל, גם חלימה הייתה סוחרת דגנים ומאוחר יותר סוחרת טקסטיל, והיא תמכה כלכלית בחינוך הבנים. במהלך המרד, ראה חאג' מוחמד את בניו בדרך כלל יום או יומיים בכל שבוע, בכפרים שונים, והם הובאו למקום הימצאו על ידי אנשיו.[10]
בשלב המוקדם של המרד (1936)[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכנופיות הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבּד א-רחים חאג' מוחמד היה מהמארגנים הראשיים של הפעולות הצבאיות בראשיתו של המרד ב-1936, לצדו של מי שנחשב אז למפקד הראשי, פח'רי עבד אל-האדי.[12] הקשרים המקומיים שטיפח כסוחר, התגלו כמועילים במאמצי הגיוס שלו. רשת הנאמנויות השבטיות של חמולת ברקאווי, שמשפחת סמארה הייתה חלק ממנה, הוכיחו את עצמן בגיוס לוחמים ואספקה.[10] במרוצת שנות ה-30 הוא התבסס באזור העיירה בלעה (אנ'), ליד טולכרם, והחל לגייס ולאמן לוחמים מהאזור, ובהם חיילים לשעבר בצבא העות'מאני, בעלי ניסיון קרבי. אחת המטרות העיקריות להתקפות בפיקודו של חאג' מוחמד, היו פרדסי התפוזים של היישובים היהודים ממערב לטולכרם. במחצית השנייה של חודש מאי 1936, התארגנו חבורות מזוינות של כפריים, שביצעו התקפות מאורגנות על יישובים יהודיים ועל יחידות צבא ומשטרה שעסקו בשמירה. בתחילת יוני פעלו החבורות הללו כבר בכל הארץ ובין מפקדיהן הבולטים היה חאג' מוחמד, שפעל באזור "המשולש הגדול" (שכם–ג'נין–טולכרם).[13] בשל ריכוז פעילות המורדים בו, כינו השלטונות את האזור הזה "משולש הטרור".[14]
חאג' מוחמד היה בין מארגני החבורות שנעשו בהדרגה למפקדים הראשיים באזורי מגוריהם, והאזור בפיקודו היה ואדי א-שעיר, העמק בין טולכרם לשכם. הוא הקים באזורו מבנה היררכי, שבו היה מפקדן העליון של קבוצות (בערבית: פציל, ברבים: פצאאִל) שחולקו על פי כפרים, בפיקודם של מפקדי משנה. לצורך איסוף אספקה נעזר בשניים מקרוביו, ובראש יחידת מודיעין קטנה העמיד מורה בבית ספר שפוטר מעבודתו. בתחום זה נעזר רבות בשוטרים ובפקידים הערבים, שהעבירו למורדים מידע סודי על התקפות צבאיות מתוכננות והטעו את הממונים עליהם בנוגע לתנועות המורדים.[15]
ב-21 ביוני 1936 נערך קרב ענבתא, בו תקפו חאג' מוחמד ואנשיו מן המארב כוח בריטי שאבטח שיירה יהודית שעברה בסמוך לכפר ענבתא. שלושה מטוסים מפציצים בריטיים הוזעקו לסייע לשיירה. הקרב נמשך כשבע שעות והסתיים בכעשרה מורדים ושני חיילים בריטיים הרוגים. בעקבות זאת, הוציאו השלטונות צו מעצר לחאג' מוחמד.[16]
לצד קאוקג'י[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הגעתו לארץ ישראל של פוזי אלקאוקג'י, הוא נפגש ב-29 באוגוסט עם שלושה מפקדי מורדים מקומיים, וארבעה ימים לאחר מכן עם שישה מפקדים של חבורות גדולות, שמסרו לו הצהרה חתומה שהכירה בו כמפקד הראשי של המרד. חאג' מוחמד השתתף בשתי הפגישות.[17] יחד עם המפקדים החשובים האחרים, היה חאג' מוחמד חבר בוועדה בת שבעה חברים, שעליה הטיל קאוקג'י את האחריות למשימת איסוף הכספים. כמו כן, הקים קאוקג'י "בית משפט של המרד", בו נשפטו בוגדים ומרגלים, שהורכב מארבעה אנשים, בהם חאג' מוחמד. "בית המשפט" הזה דן ערבי אחד שגנב רובה מאחד המורדים ל-100 מלקות והריסת ביתו. שלושה ערבים הוצאו להורג בעוון ריגול, שניים מהם במכות. ב"בית המשפט" הזה נידונו גם גנבים ופושעים למיניהם, ופעולתו החריפה עוד יותר את אווירת הפחד שכבר הייתה קיימת.[18]
בספטמבר נלחמו יחד חאג' מוחמד וקאוקג'י בעימות גדול נוסף עם הכוחות הבריטיים בקרב בלעה (אנ'), שנסתיים בהצלחה. הקרב נמשך מעל שש שעות ושלושה אנשי צבא בריטיים נהרגו, אחד מהם טייס שהופל על ידי המורדים, שמהם נהרגו עשרה. בזיכרונותיו, כתב קאוקג'י כי חאג' מוחמד "הוכיח עצמו כמנהיג טוב ומפקד ראוי".[19] אולם באוקטובר 1936, עם סיום השביתה הכללית, עזבו כוחותיו של קאוקג'י את ארץ ישראל וכתוצאה מכך התמוטט המבנה הפיקודי שהקים.[20] חאג' מוחמד עשה כמותו, ויצא לדמשק כדי לחמוק ממעצר. הבריטים הציעו פרס על ראשו בסך 500 לירות שטרלינג. בזמן שהותו בדמשק, גייס כספים ורכש נשק עבור המרד. כמו כן, הוא החל לעבוד לצד לאומנים סורים ולבנונים במטרה להבריח את כלי הנשק לארץ ישראל. מאוחר יותר עזב את דמשק ועבר לכפר הלבנוני ההררי קרנאיל (אנ') ממזרח לביירות, משם שמר על קשר סדיר עם כוחותיו.[21]
לאחר חידוש המרד (1937–1939)[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפקד אזור[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות הדיון בהצעת החלוקה של ועדת פיל, ביקש הוועד הערבי העליון מראשי הכנופיות לחזור לארץ ישראל ולחדש את הפעולות הצבאיות כדי להפעיל לחץ על השלטונות, ובאפריל 1937 חזר חאג' מוחמד לארץ ישראל כדי לפקד על חבורתו באזור "המשולש".[14]
באוקטובר 1937 התחדש המרד, אולם ללא התשתית הארגונית שהייתה לו בתחילתו, עקב הגלייתם ומאסרם של רוב חברי הגופים הלאומיים.[22] חאג' מוחמד זימן את נכבדי הכפרים בסביבת טולכרם וביקש שכל אחד מהם יספק לו איש חמוש אחד. הוא הצליח לרוב בפעולתו זו וגייס כוח שמנה כ-50 איש. כוחותיו אורגנו בארבע פלוגות תחת מפקדים שונים, שהיו כפופים לסגנו.[14] בדמשק קם מטה המורדים החדש, שכונה "הוועדה המרכזית של הג'יהאד". זו פעלה על פי הוראותיו של יושב ראש הוועד הערבי העליון, אמין אל-חוסייני, מסתיו 1937 ועד סוף המרד. חאג' מוחמד קיבל ממנה הקצבה חודשית בסך 600–800 לירות ארצישראליות, שאפשרה תשלום משכורות חודשיות למורדים במשרה מלאה.[23] בתחילת דצמבר 1937, נפצע חאג' מוחמד במהלך התנגשות עם כוחות בריטיים בכפר א-נזלה א-שרקיה (אנ') סמוך לג'נין, אולם הצליח לחמוק בסיוע המוח'תאר, שהוביל אותו למסתור במערה סמוכה עד נסיגת הבריטים. ארבעה מאנשיו נהרגו בקרב.[14] בסוף דצמבר 1937, לאחר שספגו מספר מפלות בקרבות נגד הצבא הבריטי, נאלצו שלוש חבורות המורדים הפעילות, ובהן החבורה בפיקודו של חאג' מוחמד, להתפזר ולהסתתר בסוריה.[24] בדמשק הוא קיבל טיפול רפואי ובינואר 1938 חזר לארץ ישראל.[14]
המפקד הכללי[עריכת קוד מקור | עריכה]
באביב 1938 החל עבד א-רחים חאג' מוחמד לשאת את התואר "המפקד הכללי של המרד".[25] על אף פעילותם במסגרת מחתרתית, אך מתוך רצון לזכות במעמד, מצאו מפקדי המורדים עניין במדים ובדרגות, וחאג' מוחמד ענד על כותפותיו סמל דרגה של שתי חרבות מוצלבות.[26] במחצית שנת 1938 שבו רוב המפקדים מסוריה ופעילות המורדים התעצמה בכל הארץ. באוגוסט הם הצליחו להשתלט על ערים רבות ועל רוב הדרכים, וכן על רוב האזור ההררי של הארץ.[27] המורדים הכפריים הפגינו יחס קשוח מאוד כלפי האוכלוסייה העירונית, שנתבעה לשלם סכומי כסף גבוהים מאוד לטובת המרד. עוינות מעמדית זו כלפי העירוניים, באה לידי ביטוי בצווים שהוצאו החל מאוגוסט 1938. בצו אחד נקבעו כי החל ב-1 בספטמבר ייכנס לתוקף מורטוריום על החובות וכי יש להפסיק את כל התביעות שהוגשו לגביהם לבתי המשפט. העונש על הפרה ראשונה של הצו הזה היה קנס והלקאה, ועל ההפרה הבאה הוצאה להורג. בתור המפקד הכללי, הוציא חאג' מוחמד צו נוסף, שהזהיר את מלווי הכסף העירוניים, "לבל יבקרו בכפרים או ישלחו את סוכניהם כדי לגבות את החובות" ולבל ינקטו נגד החייבים באמצעים משפטיים. כמו כן, הזהיר הצו מפני תיווך או מכירת קרקעות ליהודים.[28] גביית הכסף מהאוכלוסייה נוצלה על ידי מספר חבורות מורדים וגם על ידי עבריינים לסחיטה ושוד לטובתם הפרטית. בעקבות זאת הוצא כרוז, ככל הנראה על ידי חאג' מוחמד, שהתריע נגד "שימוש בשם המרד למטרות שוד וביזה, בייחוד ביפו" וזכה לשבחה של "הוועדה המרכזית".[29]
היריבות עם עארף עבּד א-ראזק[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך שנת 1938 עוצב מחדש מבנה הפיקוד של המורדים, על בסיס המתכונת של 1936.[30] על אף היותו המפקד הראשי, שלטונו המעשי של חאג' מוחמד הצטמצם לאזורו, ואף כי חלק מראשי הכנופיות האחרים הכירו בעליונותו, הם לא תמיד נשמעו לו וכמה מהם אף נלחמו בו בפועל. הבולט שבהם היה עארף עבד א-ראזק, שהתחרה בו על הפיקוד העליון.[31] בסתיו 1938, לאחר ש"הוועדה המרכזית" נכשלה במינוי מפקד ראשי חיצוני למרד, יזמו מפקדי המורדים את הקמת "משרד המרד הערבי בפלסטין", שהורכב ממפקדים אזוריים ובהם חאג' מוחמד, והוסכם שכל אחד מהם יכהן כראש המשרד לפי תור. אלא שהמשרד לא הצליח לפעול כמפקדה צבאית עליונה וחבריו נותרו עצמאיים.[30] על אף ההסכם להחלפת ראשות המשרד לפי תור, שני מפקדים התחרו על התפקיד: חאג' מוחמד ועבד א-ראזק. לתחרות העזה ביניהם היה רקע משפחתי (שתי המשפחות שהם היו מקורבים אליהן, התחרו זו בזו על המנהיגות בטולכרם), אזורי ופוליטי. חאג' מוחמד התנגד למעשי הרצח הפוליטיים של עבד א-ראזק עבור אמין אל-חוסייני, ל"חיסולם של בוגדים" על ידו ולסחיטת הכספים שביצע ושליחתם לאחיו בביירות. התנגדותו זו הגיעה לשיאה לאחר שעבד א-ראזק ואנשיו רצחו את פריד חמדאללה, בן משפחתו של חאג' מוחמד, בחשד שמסר מידע לשלטונות. קרוביו של הנרצח לחצו על חאג' מוחמד לנקום את דמו ופרצו התנגשויות בין שתי החבורות, אולם חאג' מוחמד שמר על איפוק והסכסוך לא הגיע לידי מלחמת דמים.[32] חאג' מוחמד תמך בהקמת מועצה כללית של המרד, שתורכב ממפקדי החבורות החשובים, משום שרצה שזו תאשר את מעמדו כמפקד הכללי של המרד, אולם עבד א-ראזק התנגד לאישור כזה. ביולי אותה שנה הוא הכיר אמנם במעמדו הנמוך לעומת מעמדו של חאג' מוחמד, אך לאחר מכן טען כי אין צורך במפקד כללי נוסף מלבד המטה בדמשק. התחרות ביניהם הפכה גלויה, כאשר חאג' מוחמד כינה את עצמו "המפקד הכללי של המורדים הערבים בפלסטין" ואילו עבד א-ראזק כינה את עצמו "המפקד הכללי של המורדים בסוריה הדרומית". עבד א-ראזק זכה לתמיכה ממנהיגות המרד בדמשק, שהתבטאה גם בסיוע כספי גדול יותר מזה שקיבל חאג' מוחמד. שני הצדדים ביקשו ממוחמד אל-צאלח לתווך ביניהם וב-13 בספטמבר 1938 הוא ערך פגישה בין ראשי המורדים בדיר ע'סאנה, מצפון-מערב לרמאללה. המפקדים חסרי האמון זה בזה הגיעו לפגישה עם אנשיהם ושומריהם ולא הושג הסכם. לצבא הבריטי נודע על קיומה של הפגישה ומטוסי חיל האוויר הפציצו את המתכנסים. רבים נהרגו ובהם מארגן הפגישה עצמו.[25]
מאבק עם כנופיות השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביולי 1938 ערך פח'רי נשאשיבי פגישה בירושלים בהשתתפות נכבדי הכפרים בסביבה, בה קרא להם שלא להיכנע למורדים ועודד אותם להקים חבורה מזוינת שתילחם ב"טרוריסטים של המופתי", אמין אל-חוסייני.[33] בסוף ספטמבר אותה שנה, חזר לארץ פח'רי עבד אל-האדי, אולם הפעם בראש חבורה שנלחמה בכנופיות המורדים, וזו הצליחה להסיג את החבורות בפיקודם של חאג' מוחמד ועבד א-ראזק מאזור ג'נין דרומה לאזור שכם–טולכרם. הצלחה זו של עבד אל-האדי הביאה לעריקות מכנופיות המורדים. הייתה זו תחילתן של "כנופיות השלום". פריד ארשייד, שמשפחתו הגדולה מנפת ג'נין נפגעה מידי חאג' מוחמד, ארגן גם הוא "חבורת שלום" שלחמה במורדים בשיטותיהם.[34]
המאבק בין המורדים ל"חבורות השלום" תרם משמעותית להריסת כוחם, אולם שחיקתם של המורדים נבעה גם עקב מחלוקות בין ראשי הכנופיות. כך למשל, באזור טולכרם לא קיבל עבדאללה אסעד מעתיל את מרותו של חאג' מוחמד וניסה להכשילו.[35] מנהיגי המורדים בדמשק עשו מאמץ להכניס סדר בחבורות ובדצמבר 1938 מינתה הוועדה המרכזית מספר משכילים עירוניים שאמורים היו לשמש כמזכירים לצדם של מפקדי החבורות, כדוגמת הפוליטרוקים הסובייטים. לצדו של חאג' מוחמד מונו שני מורים משכם, ואצף כמאל וממדוח אל-סוח'ן. אולם ניסיון הפעלת המזכירים נכשל.[36]
במשך כל המרד קיבלו השלטונות מידע על אנשי הכנופיות, אולם החל בסתיו 1938 הפכה תופעת זו לנפוצה ותוצאתה הייתה הרסנית למרד. הצבא הצליח להנחית מכות קשות על הכנופיות וראשיהן.[35] בינואר 1939 עבר חאג' מוחמד לדמשק יחד עם המפקדים החשובים האחרים, ובהם עבד א-ראזק ויוסוף אבו דורה.[20] הוועדה המרכזית דרשה מהמפקדים שנמלטו מהצבא הבריטי לחזור לארץ ישראל, ותחת איום בהפסקת שכרם, הם אכן שבו במהלך החודשים הראשונים של 1939. אלא שהמאמצים לחידוש המרד לא הצליחו למנוע את דעיכתו והמפקדים לא הצליחו למנוע את התפוררות החבורות.[36] בפברואר הפצירה הוועדה המרכזית בחאג' מוחמד לשוב למרד בארץ ישראל. הוא התנה זאת בהכרה בו כמפקד הכללי והוועדה קיבלה את התנאי. לדברי יהושע פורת, בתקופה זו הוא היה "המפקד המוכשר ביותר שעמד לרשות המורדים".[25]
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבד א-רחים חאג' מוחמד שב לארץ ישראל, אולם כעבור מספר ימים, ב-23 במרץ 1939,[25][3] הטיל הצבא מצור בכפר סאנור עליו ועל ואנשיו, בעקבות מידע שסיפק פריד ארשייד. בקרב שהתפתח, בו השתתף גם ארשייד עצמו, נהרג חאג' מוחמד על ידי הצבא.[35][37] הוא נקבר בסאנור, אולם כעבור שבועיים חברים בכנופייתו הוציאו את גופתו והעבירו אותה בסודיות לכפר ד'נאבה, שם נערך לו טקס קבורה. כשנפוצו החדשות על מותו, נערכה ברחבי ארץ ישראל לכבודו שביתה כללית למשך מספר ימים. הידיעות על מותו הופיעו בכותרות של מספר עיתונים בארץ ישראל ובחלקים אחרים של העולם הערבי.[38]
במקום חאג' מוחמד, נתמנה למפקד עליון אחמד מוחמד חסן (אבו בכּר), אולם גם הוא לא הצליח להשתלט על מתחריו ובתקופתו המרד דעך.[39] כעבור זמן קצר הוא עזב את הארץ והוועדה המרכזית לא הצליחה למנות מפקד כללי אחר.[25]
מדי שנה בחודש מרץ, מציינים בכפר ד'נאבה את מותו של חאג' מוחמד, שם נקרא על שמו בית ספר לבנים. במאי 2007 נקרא על שמו רחוב ראשי בשכונה פלסטינית בעיר עמאן, בירת ירדן. בשנת 2009 צוין יום השנה ה-70 למותו על ידי מכון כדורי בטולכרם.[40]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Mark Andrew LeVine, Struggle and Survival in Palestine/Israel, University of California Press, 2012. Chapter 8: Sonia Nimr, "A Nation in a Hero": Abdul Rahim al-Hajj Mohammad and the Arab Revolt, pp. 141-156
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929–1939, עמ' 221, 290.
- ^ אולם לפי מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 25, איור 10: נולד בשנת 1898.
- ^ 1 2 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 293, 308: נהרג על ידי הצבא ב-23 במרץ 1939. בעמ' 305, לעומת זאת, נכתב כי המצור של הצבא הוטל ב-26 במרץ (!) ומשם מצטט גם בני מוריס, קורבנות, עמ' 151.
- ^ 1 2 3 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 364.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 313. אצל יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 234: נשא בתואר "מפקד עליון של המרד הערבי".
- ^ 1 2 Nimr, p. 144
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 234.
- ^ 1 2 Ted Swedenburg, Memories of Revolt: The 1936–1939 Rebellion and the Palestinian National Past, 2003. p. 100
- ^ מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 25, איור 10.
- ^ 1 2 3 Nimr, p. 146
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 217, הערה 149.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 301.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 216–217.
- ^ 1 2 3 4 5 Nimr, p. 149
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 220–221.
- ^ Nimr, p. 146-147
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 226.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 227.
- ^ Nimr, p. 147
- ^ 1 2 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 286.
- ^ Nimr, p. 148
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 287.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 288.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 281.
- ^ 1 2 3 4 5 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 292–293.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 315–316.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 282.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 316–317.
- ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 150.
- ^ 1 2 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 290–291.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 310–311.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 291–292.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 299.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 301–302.
- ^ 1 2 3 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 304–306.
- ^ 1 2 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 307–308.
- ^ לעומת זאת, לדברי יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 310: "נרצח על ידי מתנגדיו".
- ^ Nimr, p. 154
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 312.
- ^ Nimr, p. 155
