הוועדה המרכזית של הג'יהאד
הוועדה המרכזית של הג'יהאד הלאומי בפלסטין (בערבית: اللجنة المركزية للجهاد الوطني في فلسطين)[1] היה כינויו של המטה הארגוני של המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, שפעל בדמשק החל מהשלב השני של המרד בנובמבר 1937.
הוועדה המרכזית הוקמה על ידי מנהיגים ערבים פלסטינים שהוגלו או גלו מתחום המנדט הבריטי על ארץ ישראל לאחר רצח מושל מחוז הגליל, לואיס אנדרוז, בספטמבר 1937. האיש המרכזי בוועדה היה עזת דרוזה, ממייסדי מפלגת אל-איסתקלאל, והיא פעלה על פי הוראותיו של המופתי של ירושלים ויושב ראש הוועד הערבי העליון (שפוזר ב-1 באוקטובר 1937) חאג' אמין אל-חוסייני, ששהה בלבנון. הוועדה המרכזית של הג'יהאד הסתייעה ב"וועדה להגנת פלסטין" הסורית, שכללה כמה מוותיקי המרד הסורי הגדול בשנת 1925 וכמה לאומנים סורים בולטים. הרכב הוועדה המרכזית לא היה קבוע. מלבד דרוזה, היא הונהגה על ידי שני חברים נוספים בוועד הערבי העליון, ג'מאל אל-חוסייני, שעמד בראש המפלגה הערבית הפלסטינית, ואכרם זעיתר, חבר אל-איסתקלאל לשעבר. בשלב מוקדם השתתף בה גם עבד אל-קאדר אל-חוסייני, עד ששב באביב 1938 לפקד על המורדים באזור ירושלים. בקיץ אותה שנה הצטרף לוועדה המרכזית מפקד המורדים הראשי בגליל, ח'ליל מוחמד עיסא, במקביל לתפקידו הפיקודי.[2]
השלטונות הצרפתיים התירו לפעילים הפלסטינים בסוריה ובלבנון לפעול בחופשיות.[3] הפעילים הפלסטינים בוועדה עסקו בגיוס מתנדבים סורים, איסוף כספים ורכישת נשק וציוד צבאי למרד והעברתו לארץ ישראל.[2] פעילות זו נעשתה באמצעות מעבר קבוצות של מורדים בין סוריה וארץ ישראל, שלא נתפסו הודות להתעלמות מצד הז'נדרמריה הסורית, שהופקדה על הגבול עם שטח המנדט של פלשתינה מצדו הסורי. הז'נדרמריה הייתה כפופה למשרד הפנים הסורי, שמנהלו הכללי באותה העת עשה כמיטב יכולתו כדי לסייע למאבק של הפלסטינים.[4] בין החשובים שבראשי הכנופיות היו עבד א-רחים אל-חאג' מוחמד ועארף עבד א-ראזק (מפקד "המשולש הגדול": ג'נין–שכם–טולכרם), שקיבלו מהוועדה המרכזית הקצבות חודשיות בסך 600–800 לא"י, שאפשרו למפקדים לשלם לאנשים שהועסקו בחבורותיהם משכורות חודשיות של בין 2 ל-6 לא"י.[2] אולם הסיוע הכספי שהגיע מהוועדה המרכזית לא הספיק לקיום כל המורדים ודרישותיהם, ולכן המורדים היו צריכים למצוא מקורות כספיים מקומיים, ונאלצו להתרים את התושבים. כדי שההתרמה תיעשה בדרך נאותה, הדפיסה הוועדה המרכזית קבלות ושוברי תשלום וקראה למורדים לקבל כספים רק כנגד האישורים הללו, ולא לסחוט כספים מהאוכלוסייה באלימות. אף על פי כן, היו מקרים רבים של סחיטות ושימוש לרעה בכספים שנאספו, ועם הידלדלות הסיוע שהגיע מהוועדה המרכזית בדמשק, התרבו מעשי העושק והשחיתות.[5]
הוועדה המרכזית ניסתה לארגן את המורדים בארץ ישראל במבנה פיקודי היררכי הנתון למרותה. בנובמבר 1937 הציע אמין אל-חוסייני למוחמד אל-אשמר הסורי להתמנות למפקד הכללי של המורדים בארץ ישראל, אולם הוא סירב. בחורף 1938 הציע אמין אל-חוסייני לפאוזי אל-קאוקג'י, לדוקטור אמין רויחה ולתופיק חידר, לחזור לארץ ישראל ולקבל עליהם שוב את הפיקוד, תמורת פיצוי כספי רב, אולם שלושתם סירבו.[4] מפקדי המורדים בארץ ישראל התנגדו להצעה למנות את קאוקג'י למפקד הראשי, ואיימו לפזר את יחידותיהם ולנטוש את המרד אם ימונה. בנסיבות אלה, במהלך שנת 1938 התגבש המבנה הפיקודי של המורדים בארץ ישראל ללא קשר לניסיונות הוועדה המרכזית למנות עליהם מפקד כללי, והוא נותר באותה מתכונת של שנת 1936: מפקדים אזוריים, שתחתיהם חבורות בפיקוד מפקדים ישירים. אולם מבנה פיקודי זה לא סיפק מענה לעניין התיאום והקשרים על הוועדה המרכזית, המנהל והאספקה, ומכיוון שהוועדה המרכזית לא הצליחה למנות מפקד ראשי מבחוץ, בסתיו 1938 יזמו המפקדים את הקמת "משרד המרד הערבי בפלסטין", שהורכב ממפקדים אזוריים, שהסכימו ביניהם שכל אחד מהם יכהן כראש המשרד לפי תור.[6] עם זאת, מורדי אזור ירושלים–חברון לא היו מיוצגים במשרד ולא קיימו איתו קשרים. עבד אל-קאדר אל-חוסייני, מפקד אזור ירושלים, קיים קשרים נפרדים עם הוועדה המרכזית בדמשק, וסגנו פיקד על המורדים באזור חברון.[7] חברי "המשרד" היו למעשה עצמאיים באזורים שעליהם פיקדו, ושימשו בעצמם כסמכות הראשית עבור המורדים. ההחלטה להפקיד בידי המשרד את הטיפול בכל העניינים המנהליים לא יצאה אל הפועל, ומפקדי האזורים טיפלו בעצמם בעניינים המנהליים של החבורות שלהם וקיימו קשרים נפרדים עם ההנהגה בדמשק. המשרד השלים עם המצב הזה, וגם לא פעל כמפקדה צבאית עליונה או כגוף מקשר בין מפקדי האזורים לבין הוועדה המרכזית בדמשק. סמכותה על המשרד נותרה מוגבלת לתחום ההדרכה המוסרית, בעיקר כאשר הגיעו אל הוועדה תלונות על מעשי עושק ועוולות מצד המורדים.[8]
אף על פי שראשות המשרד הייתה אמורה לעבור בתורנות בין חבריו, למעשה רק שניים מהם התחרו על התפקיד: עבד א-רחים אל-חאג' מוחמד ועארף עבד א-ראזק.[8] באביב 1938 החל עבד א-רחים אל-חאג' מוחמד לשאת את התואר "המפקד הכללי של המרד",[9] אולם באופן מעשי שלטונו היה מצומצם לאזורו. שאר ראשי הכנופיות לא נשמעו לו וחלק מהם נלחם בו, במיוחד עארף עבד א-ראזק, שרצה את תפקיד המפקד העליון.[10] עבד א-רחים אל-חאג' מוחמד התנגד לרציחות הפוליטיות שביצע עארף עבד א-ראזק עבור אמין אל-חוסייני וגם ל"חיסול בוגדים" וסחיטת כספים על ידו.[11] עארף עבד א-ראזק התנגד לאישור מעמדו של עבד א-רחים אל-חאג' מוחמד כמפקד הכללי, ובתוך כך הטיל ספק בצורך במפקד כללי נוסף על המטה המרכזי בדמשק. לאחר מכן הפכה התחרות בין השניים לגלויה, כאשר בספטמבר 1938 כינה עצמו עבד א-רחים אל-חאג' מוחמד "המפקד הכללי של המורדים הערבים בפלסטין", ואילו יריבו עארף עבד א-ראזק כינה עצמו "המפקד הכללי של המורדים בסוריה הדרומית". לדעת יהושע פורת, העדפתו את המונח "סוריה הדרומית" על פני "פלסטין" שיקפה ככל הנראה את התמיכה שקיבל ממנהיגות המרד בדמשק,[9] משום שהיא תאמה את מושגיו של עזת דרוזה, שהיה האיש הבולט בוועדה המרכזית.[12] בדצמבר 1938 מינתה הוועדה המרכזית מספר משכילים עירוניים כמזכירים לצדם של מפקדי החבורות הכפריים, בתפקיד דומה לזה של הפוליטרוקים הסובייטים, אך נראה שהניסיון להפעילם נכשל.[13]
ב-13 בינואר 1939 נערכה בזוק מיכאיל (אנ') שבלבנון (מקום מושבו של המופתי באותה העת) פגישה של חברי הוועד הערבי העליון כדי לדון במצב המרד. בעוד שהגולים המשוחררים מהאי סיישל דרשו להפסיק את המרד, שכבר נחלש, כדי להפסיק את הטרור הפנימי, ג'מאל אל-חוסייני ועזת דרוזה, שהיו האישים המרכזיים בוועדה המרכזית בדמשק ונתמכו בידי אמין אל-חוסייני, טענו שיש להמשיך במרד כדי ללחוץ על בריטניה במהלך דיוני ועידת סנט ג'יימס בלונדון. ידם של הקיצוניים הייתה על העליונה, והוועדה המרכזית דרשה ממפקדי המורדים שנמלטו מהצבא הבריטי, לחזור לארץ ישראל, ותחת האיום שהוועדה תפסיק לשלם את שכרם, הם אכן חזרו.[13] בפברואר 1939 הסכימה "הוועדה המרכזית" להכיר בעבד א-רחים אל-חאג' מוחמד כמפקד הכללי של המורדים, כתנאי לשובו למערכה בארץ ישראל. אולם ב-23 במרץ 1939 הוא נהרג על ידי הצבא הבריטי, ולאחר מותו מינתה הוועדה המרכזית לתפקיד המפקד הכללי את אחמד מוחמד חסן ("אבו בכר"), שהגיע לארץ באפריל.[14] ב-13 באפריל עזב עארף עבד אל-ראזק את הארץ.[15]
במאי 1939, לאחר שהוועד הערבי העליון דחה את "הספר הלבן", נעשה מאמץ אחרון לחדש את המרד, והוועדה המרכזית השתמשה בכל משאביה הכספיים כדי להמריץ מורדים לשוב מסוריה לארץ ישראל ולגייס אנשים חדשים בארץ ישראל עצמה. כאשר תמריצים כספיים לא הועילו לכך, הופעלו על הגולים בדמשק איומי רצח, או שנאמר להם שהם עלולים להיעצר על ידי שלטונות המנדט הצרפתי אם יישארו בסוריה. אולם סימני התחדשות המאבק דעכו במהירות.[15] אבו בכר נכשל בהטלת מרותו על המורדים ועזב את הארץ. הוועדה המרכזית ניסתה למצוא מפקד כללי שיהיה מוסכם על המורדים, אך נכשלה בכך, והמרד הלך ודעך.[14] לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה (בתחילת ספטמבר 1939) הגבילו השלטונות את תנועותיהם ופעולתם של חברי הוועדה המרכזית ופעיליה בדמשק.[3]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הערבית הלאומית הפלסטינית 1929–1939, ספריה אוניברסיטאית, עם עובד, 1978.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ פורת: "הוועדה המרכזית של הג'יהאד" בלבד.
אצל מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 27: "ועדת הג'האד הקדוש"; עמ' 28, 63: "הוועד המרכזי לג'האד", עמ' 35: "ועדת הג'האד המרכזית"; עמ' 37: "הוועדה המרכזית של הג'האד". - ^ 1 2 3 פורת, עמ' 288.
- ^ 1 2 פורת, עמ' 309.
- ^ 1 2 פורת, עמ' 289.
- ^ פורת, עמ' 295.
- ^ פורת, עמ' 290.
- ^ פורת, עמ' 290–291.
- ^ 1 2 פורת, עמ' 291.
- ^ 1 2 פורת, עמ' 292.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 310–311.
- ^ פורת, עמ' 291–292.
- ^ פורת, עמ' 326.
- ^ 1 2 פורת, עמ' 307.
- ^ 1 2 פורת, עמ' 293.
- ^ 1 2 פורת, עמ' 308.