עידית יולזרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עידית יולזרי

עידית[1] יולזרי (נולדה ב-1 בנובמבר 1956) היא סופרת, משוררת ואמנית פלסטית ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עידית יולזרי נולדה וגדלה בתל אביב, האמצעית בין שלושה ילדים. אביה, חיים ברקוביץ, יליד גרמניה, היה בעל בית קפה; אמה, בת שבע לבית דאי ילידת ישראל, בת למשפחה ממוצא פרסי. עידית יולזרי למדה בבית ספר יסודי בלפור מכיתה א' עד ח', ואחר כך בתיכון עירוני א'. שירתה בצה"ל שירות מלא, ביחידת ממר"ם. למדה פילוסופיה ותולדות האומנות באוניברסיטת תל אביב. למדה בקורס אצל רפי לביא במדרשה לאמנות. למדה שירה אצל מאיר ויזלטיר, אהרן שבתאי ומאיה בז'ראנו בבית אריאלה.

בשנים 1993–2004 יצרה והציגה תערוכות אמנות פלסטית, בעיקר בתחומי פיסול וצילום. נעמי שלו, דברי האוצרת, גלריה גרוס: "בצילומיה של יולזרי מונכחת הזהות העצמית בגבולות שבין הפרטי לציבורי, כפועל יוצא של התמודדות עם מצבים קיומיים – חיצוניים קשים מוצגת אופציה חלופית נרקיסיסטית באופייה – "ברירת מצב". אופציה זו מאפשרת את הנגיעה העצמית, הטוהר והניקיון."[2]

יולזרי כתבה עד כה (2018) שישה ספרים: שני ספרי שירה למבוגרים וארבעה ספרי ילדים. חברת אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל ואקו"ם. במשך שלוש שנים הפיקה והנחתה ערבי שירה שבועיים בקפה מישל, נווה צדק.

לעידית יולזרי שני ילדים.

ספרי מבוגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומן בין ישראלית לעובד זר מאפריקה, מסופר בשירה ובקטעי פרוזה.

"שטויות מהאייפון הנו ספר שירה אמיץ וכן, ששיריו הם קפסולות אמת קטנות ומרוכזות. השירים נכתבו בטלפון הסלולרי, באופן המתאים לעידן מופרע הקשב והריכוז של ימינו. אלה מעין פתקים ליריים ובוטים גם יחד, שנכתבו מתוך התבוננות קיומית בעולם המשתנה במהירות. הנושאים בספר מגוונים: הזדקנות, עולם השירה ושטחיותו, מחנק אורבני, קנאה בין חברות, מיניות בוטה, מנוצלת ומנצלת, ועוד. אבל על כולם שורה רוח חתרנית שמנסה לחשוף את פרצופם האמיתי של העולם ושל המין האנושי." [3]

ספרי ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2014 – "יונתן התמנון המתמהמה" – הוצאת נשמה, איור: אילונה גבעון.

יונתן התמנון נצמד לאימו וחושש להיות עצמאי, עד שיום אחד הוא יוצא לשחות בים לבדו, מתיידד עם יצורים מעניינים ונעשה עצמאי, לשמחתו ולשמחת אימו.

  • 2014 – "מה שחשוב לי הוא לא הדבר החשוב בעולם" – הוצאת נשמה, איור: שרונה גונן.

הילד אמן מלידה ולא חשוב לו תערוכות או פרסום, כפי שאימו רוצה עבורו. הוא רק רוצה להיות הוא עצמו: מה שחשוב לו הם "הגשמה עצמית", מילים, ציורים ועולמו הדמיוני.

  • 2014 – "סוסנת הים הורודה והירקים" – הוצאת נשמה, איור: אמיר פולק.

ספר שמלמד על זיהום מי הים, על ידי מפעלי בני האדם, כיצד לעשות הפגנות, "לנקוט עמדה", וכיצד יצורי הים מצאו פתרון על ידי נתינת תמורה ליצורים האמפיביים, אשר פתרו להם את הבעיה.

  • 2015 – "נעה הארנבת הנעלבת" – הוצאת נשמה, איור: הילי דולב.

נעה הפכה מארנבת נעלבת למאושרת כאשר שינתה ממינהגיה, בעקבות תובנות האני שלה.

  • 2019 - "סבתא הפוכה" – הוצאת נשמה, איור: אילה נצר.

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1994 – "out of focus", תערוכת חלון, ארוס.
  • 1996 – "צילומים אווה", תיאטרון הבמה, ירושלים.
  • 1998 – "אין מציל", גלריה גרוס, דיזנגוף סנטר, צילום, אוצרת: נעמי שלו.
  • 2000 – "ביטוח לאומי לאהבה", בית העם, תל אביב.
  • 2008 – "אהובי ישמעאל", תערוכת חלון, פלורנטין 10, מיצב שכלל צילום אובייקט ושיר.

תערוכות קבוצתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1993 – "תשע קבוצתית", גלריה לימבוס, תל אביב, הוצגו שלוש עבודות בנושא האיידס, אוצר: אייל בן דב.
  • 1994 – תערוכת פיסול ארצית, גן הפסלים, קיבוץ פָּרוֹד, הוצג מיצב, זכתה בפרס.
  • 1995 – "הבית ברחוב אלחריזי", בית האמנים תל אביב, אוצרת: נעמי שלו.
  • 1995 – "תערוכת הבאוהאוס ברוטשילד", שם העבודה: 'הצורה בעקבות הפונקציה' (F.F.F. From Follows function).
  • 1995 – "0070015700" גלריה פופלוס, דיזנגוף סנטר, תל אביב, צילומים, אוצר: עדי בן-חורין.
  • 1996 – "אמנים שולחים שלום", מוזיאון ארץ-ישראל, אוצר: דורון פולק.
  • 1996 – "לאחות את הקרע", גלריה ידיים, יפו, אוצרות: ורד שמרון ואיריס נדל.
  • 1996 – "הבן היקיר לי אפריים, אם ילד שעשועים", בית האמנים תל אביב, אוצרת: מאירה שמש.
  • 1996 – "איטליה - Mini Artura – אמנות מישראל בפורמט קטן", גלריה: פרויקטיב, צילום, אוצר: דורון פולק.
  • 1997 – "קואופ 60", מוזיאון ארץ ישראל, אוצר: דורון פולק.
  • 1997 – גלריה נחמה, הציגה ואצרה.
  • 1997 – פיסול חוץ + מיצג רקדנים, פסטיבל גוונים במחול, מרכז סוזן דלאל.
  • 1998 – "הילד של הצלם", הסדנא החדשה לאומנות רמת אליהו, צילום, אוצרת: איילת השחר כהן.
  • 1998 – עמוד תאורה, פסל חוץ, בית האמנים תל אביב.
  • 1999 – "אסיף רימונים", מוזיאון אשדוד לאמנות, צילום.
  • 1999 – "אחה"צ של פורענות", קאמל קומדי קלאב, הציגה ואצרה.
  • 2001 – תערוכת הפינגווין הצבעוני של קראו סאיטקס, מוזיאון תל אביב, אוצרת דפנה נאור, מכירה פומבית.
  • 2002 – "ללא חדירה", מוזיאון בר דוד, אוצר: עדי בן חורין.
  • 2012 – "בית העם של המהפכה החברתית", רוטשילד 69.
  • 2013 – "100 אמניות בתל אביב", קום איל פו, נמל תל אביב, אצרה: גליה יהב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בחלק מספריה כותבת עדית
  2. ^ נעמי שלו, "אין מציל", גלריה גרוס, 1998
  3. ^ יובל גלעד, דש העטיפה