מאיר ויזלטיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מאיר ויזלטיר
אין תמונה חופשית
לידה 8 במרץ 1941 (בן 76)
מוסקבה
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע משורר, מתרגם עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מֵאִיר וִיזֶלְטִיר (נולד ב-8 במרץ 1941), מהבולטים שבמשוררי ובמתרגמי ישראל, פרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויזלטיר נולד במוסקבה, ברית המועצות, ב-1941. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה עברה משפחתו לנובוסיבירסק שבדרום-מערב סיביר. לאחר שאביו נהרג כחייל בצבא האדום בלנינגרד, ואמו נאסרה ב-1945 על ידי השלטונות הקומוניסטים, עברה עליו ילדותו עם אחותו הבכורה ובעלה, אשר עזבו ב-1945 את ברית המועצות לפולין. ב-1947 עברו לוויסבאדן שבמערב גרמניה, וב-1949 עלו לישראל. לאחר עלייתו התגורר מאיר ויזלטיר תקופה קצרה בקיבוץ רמת השופט, משם עבר לשכונת עין התכלת בנתניה ולאחר מכן, בגיל 14, לתל אביב. שנה לאחר מכן, ב-1956, הותר לאמו לעלות לארץ.

את לימודיו האוניברסיטאיים החל במהלך שירותו הצבאי בשלוחה התל אביבית של הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים, אך עזב ולבסוף למד ספרות אנגלית והיסטוריה כללית. לאחר סיום לימודיו, שהה מספר שנים באירופה, שם השתתף בקורסים וסדנאות רבות בהיסטוריה של הספרות. היה פרופסור חבר בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, ולאחר פרישתו הוא פרופסור אמריטוס.

בתחילת שנות ה-60 היה נשוי לפסיכולוגית ורדה רזיאל (ויזלטיר), ולהם בת יחידה בשם נטליה. אחר כך היה נשוי לעורכת הסרטים אתי ויזלטיר, ולהם בת יחידה בשם מרתה.

בשנת 2007 עבר אירוע מוחי, ממנו התאושש כליל.

בשנת 2009 נבחר לעמית כבוד של מוזיאון תל אביב לאמנות[1].

בקיץ 2016 בעת חופשה בברלין התמוטט ואושפז במחלקת טיפול נמרץ עקב פקיעת כלי דם בבטנו: "אין לי ספק שאלמלא נטליה (בתו) הבינה מה קורה הייתי מת. היא הצילה את החיים שלי"[2]

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויזלטיר ידוע בשיריו הפוליטיים. במהלך השנים כתב שירי מחאה רבים כנגד שלטון ישראל בשטחי יהודה ושומרון, כנגד מלחמת לבנון הראשונה וכנגד המערכת התרבותית המקיימת את תרבות המלחמה הישראלית (אופנהיימר, 2004). כמו כן ידוע ויזלטיר בשירי האהבה החושניים שלו, בשיריו העירוניים ובשיריו הקוראים להתבוננות כמו "באמת".

כמה משיריו הולחנו והתפרסמו כפזמונים, בהם "יש לי סימפטיה" (לחן: שלמה גרוניך) ו"שובי לפרדס" (לחן: יהודית רביץ).

ויזלטיר זכה בפרס ביאליק 1995, זכה בפרס עדה בן-נחום לתרגום מחזות על תרגומו למחזה "האשליה" (2003), בפרס ישראל לספרות ושירה ליוצרים בשנת תש"ס, ובפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תשע"א. בנימוקי הפרס כתב חבר השופטים, כי "שירתו הבוטה, המעורבת, המשלבת רטוריקה פוליטית וחברתית עם ממדים אקזיסטנציאליסטיים, הייתה מן הכוחות המרכזיים שעיצבו את פני המודרניזם בשירה הישראלית בשנות השישים והשבעים; אולם היא הוסיפה להתפתח ולהתחדש גם בעשורים הבאים, ובין היתר גבר בה רישומם של היבטים אוטוביוגרפיים אינטימיים ומופנמים."[3].

תרגומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויזלטיר תרגם מספר מחזות מאת ויליאם שייקספיר בלשון המשלבת בין משלבים שונים של השפה ומתוך זיקה לשירתו. המחזות שתרגם הם: "מקבת" (עם עובד, 1985), "אנטוניוס וקלאופטרה" (עם עובד, 1988), "טימון איש אתונה" (עם עובד, 1989), "ריצ'רד השלישי" (הקיבוץ המאוחד, 1991), "אגדת חורף" (הקיבוץ המאוחד, 1999), "יוליוס קיסר" (זמורה-ביתן, 1999) ו"סימבלין" (בבל, 2006).

במבוא לתרגומיו הראשונים כתב ויזלטיר:

"השתדלתי שלשון הנוסח העברי תהיה חיה, נוחה להגייה בפי השחקן ולקליטה באוזן, מעוגנת בעברית הישראלית ונקיה מסלסולים ארכאיים. אין פירוש הדבר שחתרתי לעברית מדוברת רגילה – נקודת המוצא האמיתית היא לשון השירה העברית של העשורים האחרונים... שקספיר דומה לנו במאפיין מרכזי ומכריע של לשונו – התנועה החופשית והמהירה להפליא, הלוך ושוב, בין רבדים רבים של הלשון, מן הנשגב (או המקודש) עד לוולגארי. רק כך ניתן לקיים את אמינות הרגש ואת החיוניות העצומה של השיח השקספירי... המתרגם את שקספיר חייב לזכור שהוא עובד בראש ובראשונה בשביל השחקן, ועליו להוציא מתחת ידו טקסט שיהיה נוח להגייה, ובמידת האפשר – קליט בשמיעה הראשונה"[4].

תרגם עשרות ספרים מאת מחברים אחרים, בהם רומנים מאת צ'ארלס דיקנס, רוברט גרייבס, אלדוס האקסלי, וירג'יניה וולף, ג'וזף הלר ונוספים.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "טיול באיונה" (1963)
  • "פרק א' פרק ב'" (1967)
  • "מאה שירים" (1969)
  • "קח" (1973)
  • "דבר אופטימי, עשיית שירים" (1976)
  • "פנים חוץ" (1977)
  • "פגימות" - לקט תרגומים (1979)
  • "מוצא אל הים" (1981)
  • "קיצור שנות השישים" (1984)
  • "אי יווני" (1985)
  • "מכתבים ושירים אחרים" (1986)
  • "מחסן" (1995)
  • "שירים איטיים" (2000)
  • "מרודים וסונטות" (2009), הוצאת הקיבוץ המאוחד
  • "ארבעים" (2010), הוצאת הקיבוץ המאוחד
  • "דבר אופטימי" (2012), עשיית שירים, מהדורה חדשה + נספח, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראיונות

על יצירתו:

מיצירתו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חגית פלג-רותם, ‏רון לאודר, רות שטרית ומאיר ויזלטיר - עמיתי כבוד של מוזיאון ת"א, באתר גלובס, 4 בנובמבר 2009
  2. ^ זיו רביב, חופשת המחלה שלי, ידיעות אחרונות
  3. ^ מיה סלעבין 14 זוכי פרס ראש הממשלה: ויזלטיר, קסטל בלום, פוצ'ו וגברון, באתר הארץ, 1 בדצמבר 2010
  4. ^ מובא בסקירתו של רונן סוניס, שקספיר בן דמותנו, באתר "מכונת קריאה"


הקודם:
דוד אבידן, עמליה כהנא-כרמון
פרס ביאליק לספרות יפה
במשותף עם חנוך לוין

1994
הבא:
יעקב אורלנד, יהודית הנדל