עובדים זרים בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מהגר עבודה 2017 רמת השרון

עובד זר או מהגר עבודה הוא אדם העובר למדינה אחרת, שאינו אזרח או תושב בה, על מנת למצוא פרנסה. לעתים מדובר בהגירה שבסופה התאזרחות במדינה האחרת, ולעתים זו הגירה למספר שנים מוגבל, לשם שיפור מצבו הכלכלי של העובד ושל משפחתו בארץ המוצא. בישראל הפכו העובדים הזרים לגורם משמעותי החל מסוף שנות השמונים. את השינוי חוללה האינתיפאדה הראשונה שפרצה ב-1987. הסגר על יהודה ושומרון והגבלת התנועה של הפלסטינים, מנעו את הגעתם לעבודה בישראל, ואילצו את מקבלי ההחלטות למצוא פתרונות חלופיים[1][2].

מרבית המדינות במערב מספקות אשרות שהייה חוקיות וזמניות למספר מוגבל של מהגרי עבודה בהתאם לצרכיהן, על מנת למלא מחסור בכוח עבודה במגזרי תעסוקה אשר אינם אטרקטיביים עבור אזרחיה המקומיים, בעיקר בשל השכר הנמוך אך גם בשל רתיעה תרבותית מעבודות מסוימות[3]. בנוסף לכך, אחוז ניכר מכלל מהגרי העבודה במרבית ערי המערב שוהים ועובדים בהן ללא אשרות חוקיות. מדינות שונות נוקטות בגישות שונות כלפי מהגרי העבודה חסרי אשרות חוקיות (המתועדים והבלתי-מתועדים) אשר חיים במרחב הריבוני שלהן: החל ממדיניות – מוצהרת בלבד או מעשית - של גירוש (למשל בספרד ובישראל), וכלה בשיתוף פעולה עם מהגרי העבודה, ארגוניהם ומנהיגיהם על מנת לשפר את תנאי חייהם כפי שנעשה בהולנד ובשוודיה[3].

עובד זר בנגב,2007

אשרות לעובדים זרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עובד זר מוגדר בחוק עובדים זרים כ"עובד שאינו אזרח ישראל, או תושב בה". הגדרה זו מורכבת משני יסודות: היותו של האדם "זר", והיותו "עובד" – כלומר אדם המבצע עבודה כלשהי בישראל, להבדיל מאדם המבקר בארץ שלא למטרת עבודה. עובד זר זקוק להיתר עבודה ואשרת עבודה מתאימה המוטבעת בדרכונו. מדובר בשני סוגי אישורים, שההליכים לקבלתם הם ארוכים ומורכבים משמעותית מהליך להנפקת אשרת תייר. מעסיק המקבל עבודה מעובד זר שלא כדין, צפוי בנסיבות מסוימות לענישה פלילית, לקנסות מנהליים, ואף לסגירה מנהלית של עסקו למשך שבועיים[4]. מבקר עסקי צפוי לגירוש מישראל אם ביצע עבודה כלשהי בישראל בלא שניתן היתר להעסקתו ובלא שהוא מחזיק באשרת עבודה מסוג ב-1, אף אם נכנס לישראל באשרת תייר תקפה.

מדינת ישראל החלה להעניק אשרות שהייה ועבודה לעובדים זרים החל משנות ה-70 של המאה שעברה , בתחילה היו אילו אישורים לעובדים במסעדות אתניות בעיקר מסין,הונג קונג ותאילנד וכן לעובדי משק בית ומטפלים בעיקר מהפיליפינים,מספרם של עובדים אילו לא היה גבוה.

מאמצע שנות ה-80 החלו להגיע גם עובדים חקלאיים בתחילה מגאנה ואחר כך מתאילנד בשנים אלה לא הוצאו אישורים עבורם מאחר שהם הגיעו ארצה כמתנדבים.מתחילת שנות ה-90 החל שירות התעסוקה להמליץ בפני משרד הפנים על מתן אישורי עבודה גם לפועלי בנין ועובדי חקלאות לאחר שהוברר כי ה"מתנדבים" בחקלאות אינם אלא עובדים לכל דבר ועניין.כל זאת על מנת שישמשו כוח עבודה משני שיחליף את העובדים הפלסטינים, שעבודתם בישראל נפסקה עקב הסגרים שהוטלו באופן תכוף בעקבות האינתיפאדה. לאור מדיניות חדשה של הממשלה, בעקבות הסכמי אוסלו, הוחרפו ההגבלות על כניסתם של פלסטינים לתחומי הקו הירוק, ובמקומם החלו להגיע מהגרי עבודה מארצות שונות, בעיקר: רומניה, תאילנד, סין, מערב אפריקה, דרום אמריקה והפיליפינים. מהגרי עבודה אלו החלו להוות כוח עבודה משמעותי בבינוי, וחקלאות, גם מספרם של עובדי משק הבית והסיעוד מחו"ל הלך וגדל משנה לשנה.

מספר אשרות שהייה והעסקה, הניתנות למהגרי עבודה באופן רשמי על ידי המדינה, משתנה משנה לשנה, בהתאם לצורכי המדינה. אשרות אלה תקפות לתקופה מוגבלת, והן ניתנו בהתאם לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 וסעיף 35א לחוק שירות התעסוקה. על פי חוק הכניסה לישראל, שר הפנים הוא בעל הסמכות למתן אשרות כניסה ורישיונות שהייה לעובדים. על פי חוק שירות התעסוקה, עובדים זרים מחויבים גם בהמלצה מטעם שירות התעסוקה. על כן, ההמלצות ניתנו, עד להקמת רשות ההגירה ,על ידי שירות התעסוקה ובמקרים מיוחדים ,לאחר קבלת חוות דעתם של גורמים רלוונטיים תוקף ההיתרים היה כפוף לאישור של מינהל האוכלוסין במשרד הפנים והם ניתנו למעסיק ולא לעובד עצמו[5].

הסדר הכבילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרישיון לעבוד ולהתגורר בישראל, למעט בענף הבניה לגביו קיים הסדר מיוחד (ראו פרק נפרד בערך זה) מותנה בכך שהעובד יועסק אך ורק אצל המעסיק שהזמין אותו. בשל כך מוטבע שמו של המעסיק בדרכון של העובד, והוא אינו יכול לשמור על מעמדו החוקי מבלי לעבוד אצל אותו המעביד, וכן אינו רשאי לעבוד בעבודה נוספת. אם יחדל לעבוד אצל אותו המעביד, או שיימצא כי עבד בעבודה נוספת, יישלל מעמדו החוקי, והעובד יידרש לצאת את הארץ. אם לא יעשה כן, ייעצר ויגורש על ידי יחידת אכיפה לזרים ומשטרת ההגירה. לפיכך הסדר זה כובל את העובד למעביד שהזמין אותו.

בבג"ץ קו לעובד נגד ממשלת ישראל[6] שניתן ב-30 במרץ 2006, נפסק כי ההסדר אינו חוקי, וכי אין לקשור בין חוקיות שהיית העובד בישראל, לבין עבודתו אצל המעסיק שהזמינו. נקבע שההסדר פוגע בזכויות יסוד של העובד - בחופש הבחירה עם מי להתקשר בחוזה עבודה, בפגיעה באפשרותו לשאת ולתת על תנאי עבודתו, משכורתו, וזכויותיו. ביקורתו של השופט אדמונד לוי על ההסדר הייתה חריפה, ובין היתר כינה הסדר זה, בעקבות טענות העותרים, "מעין עבדות בגרסה מודרנית" בחסות המדינה. למדינה ניתנה ארכה בת שישה חודשים לגיבוש הסדר חדש.

ב"זכותון לעובד הזר"[7], שפרסם משרד הכלכלה, נאמר "בהתאם לנוהלי משרד הפנים, עובד המבקש לעזוב או להחליף מעסיק אינו זקוק להסכמת מעסיקו הראשוני, אך עליו לדווח על כך לרשויות." עם זאת, מבהיר הזכותון, "לאחר הגעתו לישראל, לא יותר לעובד לעבור לעבוד במקצוע שונה מזה שהותר לו לעבוד בו מלכתחילה. כך, למשל, עובד המגיע לישראל לצורך מתן טיפול סיעודי, או עובד שהגיע כטבח אתני, לא יקבל רשות להחליף מעסיקים לצורך ביצוע עבודה בבנין או בתעשייה, ולהפך"

באוגוסט 2008, כשנתיים וחצי לאחר שניתן פסק-הדין בעניין הסדר הכבילה, פנו ארגוני זכויות אדם לבית-המשפט העליון בנושא, בבקשה שיקבע שהמדינה מבזה את בית-המשפט בכך שהיא מפרה את הוראות פסק-הדין[8]. בנובמבר אותה השנה, כתב השופט לוי כי המדינה בזתה את פסק הדין של בג"ץ בכך שלא טרחה לבטל את הכבילה. "חרף חלוף השנים טרם מילאו המשיבים אחר פסק דינו של בית משפט זה, ונדמה כי מיותר להדגיש את חומרתו של עניין זה, ובעיקר את המסר שהוא משגר לבעלי דין ש"ייחוסם" פחות מזה של המשיבים", כתב השופט לוי, והוסיף כי "אנו רואים בחומרה מחדל זה עמו לא נוכל להשלים, במיוחד נוכח טענתם של העותרים כי הסדרי הכבילה מוסיפים להתקיים, ועובדים זרים מוכרזים כשוהים בלתי חוקיים ונכלאים רק משום שהחליטו לעזוב את מעסיקם"[9].

הסדרת העסקתם של עובדים זרים בענף הבניין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2004 החליטה הממשלה[10] להסדיר באופן חדש את עבודתם של עובדים זרים בענף הבניין. החלטת הממשלה מאמצת את המלצות הצוות הבינמשרדי בעניין זה מחודש אוגוסט 2004[11]. עיקרי שיטת ההעסקה החדשה היא כי במקום הקצאת עובדים לקבלני הבניין, ניתנו הקצאות העובדים לתאגידי כוח אדם חדשים[12] שהוקמו לצורך זה בלבד. התאגידים התקשרו עם קבלני בניין רשומים ואלו העסיקו את העובדים בפועל. יתרונות השיטה החדשה היו בעיקר אלה:

  1. שיפור משמעותי באכיפת זכויות העובדים הזרים, שכן תאגיד שהפר את זכויות עובדיו הזרים היה צפוי לשלילת רישיונו, ולמעשה לחיסולו.
  2. שיפור בהקצאת העובדים לאתרי הבניה. קבלני הבניין היו רשאים להזמין מהתאגידים עובדים במספר הדרוש להם, ולא בהתאם להקצאה מינהלית, כפי שהיה בעבר. העובדים הוקצו לקבלני הבניין בהתאם להסכמות ביניהם לבין התאגידים, וללא כל מעורבות ממשלתית בנושא.
  3. מידת המעורבות של הממשלה בנושא ירדה בצורה משמעותית, וממילא ירד מאוד החשש מפני פעולות ממשלתיות בניגוד לחוק.
  4. השיטה החדשה מבטלת למעשה את כבילת העובדים הזרים למעסיקהם, הן למעסיקים בפועל (קבלני הבניין) והן למעסיקים הרשמיים (תאגידי כוח האדם), שכן לפי החלטת הממשלה העובדים רשאים לעבור אחת לרבעון ממעסיק למעסיק

שינויים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד ביטול שיטת הכבילה של עובדי הבניין, ויצירת שיטת ההעסקה באמצעות תאגידי כוח אדם, אימצה הממשלה גם המלצות נוספות של הצוות הבינמשרדי ובכלל זה ההמלצה לחייב את מעסיקי העובדים הזרים להפריש חלק משכרם לקרן או לבנק[13] ולאפשר לעובדים לקבל את הכספים שהופרשו רק לאחר יציאתם מהארץ עם תום תקופת העסקתם. עובדים שלא עזבו את הארץ עם תום תקופת העסקתם מאבדים את הכספים שהופרשו עבורם, והכספים מחולטים לאוצר המדינה. בכך נוצר לעובדים הזרים תמריץ כלכלי משמעותי שלא להישאר בארץ עם תום תקופת העסקתם.[14]

מיסוי עובדים זרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היטל על העסקת עובדים זרים

אוכלוסיית העובדים הזרים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פחות משליש מכלל הזרים השוהים בישראל הם מהגרי עבודה עם אשרה בתוקף (ירוק כהה).[15] רבים אחרים נכנסו לישראל במסווה של תיירים (אדום) ועובדים בה שלא כחוק.

קשה לאמוד במדויק את מספר מהגרי העבודה בישראל, בעיקר מכיוון שלא כולם מתועדים ומאושרים כחוק. בשנת 1990 שהו בישראל כ-16,000 מהגרי עבודה כאשר 25% מהם לא חוקיים. (מספר זה נימסר ללא שנערך כל אומדן על ידי גוף כלשהו) בשנת 1996 מספרם נאמד על פי אומדן שערך משרד הפנים בכ-100,000 עובדים לכל הפחות ,רובם הועסקו שלא כחוק,הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אמדה אותם יותר מאוחר בשנה זו בתחילה בכ-65,000 מהגרי עבודה כאשר 45% מהם לא חוקיים. אך לאחר מכן העלתה את המספר.

בעקבות ממצאי משרד הפנים לגבי מספר העובדים הזרים ששהו שלא כחוק בישראל בשנת 1996,הוגש לממשלה דו"ח ביניים של ועדה בינמשרדית שאת הקמתה יזם שר הפנים דאז .

בישיבת ממשלה ביום 30.8.1996 הוחלט .בין היתר על הקמת ועדת שרים לטיפול בנושא ,על הקמת מינהלת משותפת למספר משרדי ממשלה האמונים על החוקים הנוגעים בנושא,על מתן עדיפות גבוהה לטיפול בבעיה ,על הידוק הפיקוח על מעברי הגבול ועוד.

על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בסוף שנת 2000 שהו בישראל 240,000 מהגרי עבודה. בסוף שנת 2001 שהו בישראל 240,000 (מתוכם 150,000 שהו יותר משנה), כאשר בסוף שנת 2002 הייתה שנת השיא: 250,000 מהגרי עבודה כאשר רובם לא חוקיים. בסוף שנת 2003 ניכרה מגמת ירידה ומספרם עומד על כ-189,000 (104,000 מתוכם לא חוקיים). על פי הנתונים שפרסם בנק ישראל, ברבעון השלישי של 2004 שהו בישראל כ-238 אלף. ההסבר לקפיצה במספר מהגרי עבודה ניתנת להסבר במתודולוגיה שונה מזו של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בסוף שנת 2006 שהו בארץ 102,000 עובדים זרים חוקיים ו-84 אלף לא חוקיים. כך עולה מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עוד עולה מנתוני הלשכה המרכזית לסטיסטיקה שבסוף שנת 2001 הגיע מספר הזרים הלא-חוקיים לשיא של 139 אלף, לאחר שבשנים 2000-1995 נכנסו למעלה מ-95% מהעובדים הזרים לישראל באמצעות אשרת תייר. עד שנת 2005 ירד מספרם של העובדים הלא-חוקיים ל-80 אלף, ואילו בשנת 2006 עלה מספרם ב-5% ל-84 אלף.

הגידול במספר מהגרי העבודה בישראל נובע בעיקר מהגידול במתן האשרות. עד 2008 היה משרד התמ"ת אחראי על היתרי העסקת מהגרי העבודה ומשנת 2008 עברה האחריות למשרד הפנים. במהלך השנים 2000-2008 מספרי ההיתרים עלו בהתמדה מ 85,000 בשנת 2000 ל 118,000 בשנת 2008 .בשנים 2006-2008 נרשם הגידול העיקרי, כאשר תיק התמ"ת הוחזק על ידי אלי ישי מש"ס. בשנת 2009 ,תחת ממשלת נתניהו ניתנו 120,000 אשרות לזרים. כ-45% מכלל מהגרי העבודה בישראל שוהים בה ללא היתרים. חלקם נכנסו לארץ באשרת תייר, וממשיכים לשהות ולעבוד בה גם לאחר פקיעת תוקפה. כמו כן, קיימות גם קבוצות של מהגרי עבודה שנשארו בארץ לצורך עבודה, גם לאחר שפג תוקף ההיתר החוקי שלהם. רק מיעוט קטן מקרב מהגרי העבודה בישראל הגיעו לארץ ללא כל אשרה (היתר עבודה או אשרת תייר), על ידי פריצת הגבולות. קשה להעריך את מספר מהגרי העבודה השוהים בארץ ללא אשרות חוקיות, אך על פי ההערכות השונות, שהיו מעודכנות עד להקמת מנהלת ההגירה, שהו בישראל בין 60,000 ‏[16] ובין 200,000 ‏[17].על פי פרסומי משרד התמ"ת מספר העובדים הזרים ששהו בישראל בסוף 2008 נאמד בכ-215,000,ובהם כ 97,000 עובדים זרים ששהו בישראל ללא היתר עבודה[18].

חוק עובדים זרים קובע את הקנסות למעסיקים של 'עובדים זרים' ללא היתר, ואת צו גירושם של המהגרים עצמם. עד שנת 2002 מהגרים אלה אותרו על ידי המשטרה והמחלקה לאכיפת חוקי עבודה של משרד העבודה והרווחה, וצווי הגירוש הוצאו על ידי משרד הפנים[19]. ב-23 ביולי 2002 הוגש לאישור הממשלה דו"ח מטעם 'הוועדה הבין-משרדית בנושא עובדים זרים' שהמליץ על הקמת רשות הגירה שתרכז את מתן אישורי הכניסה לעובדים, תיירים וסטודנטים. בין ההמלצות של הוועדה נאמר כי רצוי להקטין את מכסת האשרות החוקיות, וכן לגרש עד שנת 2005 מאה אלף מהגרי עבודה השוהים בישראל ללא אשרות. חודש לאחר מכן, הכריז ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, על יעד של גירוש 50,000 מהגרים בלתי-מתועדים עד סוף שנת 2003. לטובת המשימה הוקמה 'מנהלת ההגירה', והוקצה עבורה כוח מיוחד של 400 שוטרים ממשטרת ישראל, וכן תקציב של 200 מיליון שקל[20]. מאז הקמת מנהלת ההגירה ב-2003 מספר מהגרי העבודה הבלתי-מתועדים פחת באופן משמעותי. עד נובמבר 2005 גורשו או עזבו מרצונם כ-145,000 מהגרים.

עובדים זרים ממדינות שונות בעזרת מתווכים למיניהם הסתננו לישראל בדרכים שונות ,מסוף שנות השמונים .באמצע שנות התשעים החלה הסתננות לישראל של עובדים זרים דרך גבול מצרים, והיא התרחבה במידה ניכרת החל משנת 2007 וכללה אפריקאים רבים. נכון לאפריל 2012, נכנסו לישראל כ-60,000 מסתננים. כ-17,000 מתוכם הסתננו בשנת 2011.[21] רוב המסתננים הם מדרום סודן ואריתריאה הטוענים כי נשקפת להם סכנה בארצותיהם, ורבים מהם מקבלים "הגנה זמנית קבוצתית" בהתאם לאמנת האו"ם, אישור זה מהווה אישור שהייה זמני בישראל, שיש לחדשו מדי שלושה חודשים, אינו כולל אישור עבודה , אך הרשויות אינן מקפידות בדרך כלל על עבודתם.

ילדי העובדים הזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילד נושא שלט ועליו הכיתוב "אין ילדים לא חוקיים!" בהפגנה נגד גירוש מהגרי עבודה ומשפחותיהם מישראל. נווה שאנן, תל אביב, אוגוסט 2009

כבר בשנת 2001 הודיע משרד הפנים על סמך הנחייתו של שר הפנים דאז חיים רמון כי יוענק מעמד לילדי עובדים זרים שגדלו והתחנכו בישראל אך לא יוענק מעמד להוריהם ולמשפחתם. לאחר שמונה אלי ישי לשר הפנים נגנז אישור זה ואז החלה פעילות משפטית וציבורית שבעקבותיה נקבעו כללים למתן מעמד כללים שהיו מקלים הרבה יותר מהתוכנית שנגנזה.

ילדים שקיבלו מעמד בהסדר ממשלתי משנת 2006 השתלבו היטב בחברה הישראלית, חלקם משרתים כיום בצה"ל וחלקם סיימו את שירותם. במחצית הראשונה של שנת 2010 מונתה על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו ועדה בין משרדית לבחינת מעמד לילדי העובדים הזרים. הוועדה שסיימה את עבודתה במחצית 2010 המליצה להעניק מעמד לילדים שעומדים בכל הקריטריונים הבאים:

  1. במועד קבלת החלטה זו, הילד מתגורר בישראל ברצף 5 שנים ומעלה ובלבד שאם לא נולד בישראל נכנס אליה בטרם מלאו לו 13 שנים.
  2. לשנת הלימודים תשע”א הילד רשום ללימודים בכיתה א’ או בכיתה גבוהה יותר במערכת החינוך הממלכתית בישראל, או שסיים כיתה יב’ במערכת החינוך הממלכתית בשנת הלימודים תש”ע.
  3. בשנת הלימודים תש”ע הילד למד במערכת החינוך הממלכתית בישראל.
  4. ההורים נכנסו לארץ באשרה ולפי חוק הכניסה לישראל.
  5. הילד דובר עברית.

בחודש אוגוסט 2010 אימצה הממשלה את המלצות הוועדה (החלטת ממשלה 2183). על פי הערכות שפורסמו בתקשורת, משמעות ההחלטה היא הענקת מעמד תושב ל-800 ילדים וגירוש של 400 ילדים שלא עומדים בקריטריונים לארצות המוצא של משפחותיהם. נכון לתחילת שנת הלימודים תשע"ב (2011), משרד הפנים לא השיב לילדים שהגישו בקשות לקבלת מעמד מכוח החלטת הממשלה שהתקבלה בשנת 2010, כלומר הילדים הזכאים למעמד מכוח החלטת הממשלה לא קיבלו מעמד זה.

על פי נתוני מנהל החינוך וטיפות החלב נכון ל-[[2008|] נולדו וחיים בישראל פחות מ-2000 ילדי עובדים זרים, מהם כ-1,200 משולבים במערכת החינוך הישראלית בשכבות הגיל השונות.

מעורבות עיריית ת"א-יפו וארגונים לא ממשלתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למדיניות הלאומית כלפי מהגרי העבודה חסרי האשרות השלכות נוספות, מלבד מבצע הגירוש. קיימת טענה כי נושאים הקשורים במהגרי העבודה, הן כאלו המחזיקים באשרות חוקיות והן מהגרים לא חוקיים, החל מתנאי המחיה והרווחה, וכלה בצרכים משפטיים ומנהליים, לא זוכים לטיפול מצד גופים לאומיים.

התוצאה הנה שעיקר נטל הטיפול במהגרי העבודה נותר בידי העיריות, ארגונים לא ממשלתיים וכן התארגנויות שונות של מהגרי העבודה עצמם[22].

הביקורת שעולה מצד ארגוני זכויות האדם וארגוני הסיוע למהגרי העבודה, וכן מקרב חוקרים באקדמיה הישראלית, מתמקדת לרוב בשני היבטים של התופעה:

בראש ובראשונה הפגיעה בזכויות האדם של המהגרים, בעיקר בהתייחסות לתנאי המעצר של מהגרים עצורים המועמדים לגירוש[23]. זכויות מהגרי העבודה – גם אלה בעלי אשרות השהייה - אינן מעוגנות בחוק, והזכויות אשר כן מעוגנות בחירויות הפרט הבסיסיות מופרות. בישראל, בניגוד למדינות מערביות אחרות, אין אפשרות להתאזרחות של מהגרי עבודה, ואף לא להתאזרחות של ילדיהם אשר נולדו בארץ[24].

כמו כן מתייחסת הביקורת לתופעות של שחיתות והפרת חוק הקשורות בייבוא של משלוחי פועלים. הטענה העיקרית היא לגבי שיתוף פעולה בלתי תקין בין השלטון ובין מעסיקי המהגרים בכל הקשור לאשרות השהייה. שירות התעסוקה במשרד העבודה מספק אשרות שהייה למהגרים עבור הקבלנים. על פי המבקרים, אשרות אלה ניתנות במקרים רבים בתמורה לטובות הנאה אישיות ושוחד.[25]. אולם מעבר להאשמות הפליליות, עולה ביקורת חריפה כלפי עצם המדיניות של ייבוא וגירוש של מהגרי עבודה בו-זמנית[26]

אל מול המדיניות של הממשלה כלפי מהגרי העבודה, בולטת התמיכה במהגרי העבודה מצד גורמים אחרים ביניהם עיריית תל אביב-יפו, בתחומה שוהים רוב מהגרי העבודה, וכן ארגונים לא ממשלתיים הפעילים בתחום, כפי שיפורט בסעיף זה.

לאור העדר הטיפול מצד הממשלה והמעסיקים, החלה עיריית תל אביב, שרוב מהגרי העבודה בארץ שוהים בתחומה המנהלי, ובעיקר בשכונת נווה-שאנן וסביבותיה, להכיר דה פקטו במהגרי העבודה כבתושביה, הן ברמת התכנון העירוני האסטרטגי, והן מבחינת הטיפול בבעיותיהם של המהגרים, כולל אלה הבלתי-מתועדים[27]. שנל ואלכסנדר מתארים את תהליך המעבר למדיניות זו, לאחר מספר שנים של התעלמות והתנערות מאחריות כלפי מהגרי העבודה: השינוי בתפיסה החל באגפי התכנון, בינוי הערים והרווחה, ורק לאחר חילופי ראשות העיר ב-1999 מרוני מילוא לרון חולדאי, התקבלה מדיניות רשמית חדשה[28]. כיום העירייה מצהירה כי היא רואה בתופעת מהגרי העבודה הזדמנות לפתח את מעמדה כעיר קוסמופוליטית, מעמד בעל פוטנציאל תדמיתי: "בעתיד ניתן להפוך את המציאות הבעייתית להזדמנות, על ידי טיפוח ההטרוגניות וחיזוק העיר כמוקד תיירותי ואתני. דוגמאות לשיקום עירוני המתבסס על טיפוח הבסיס אתני קיימות בערים בעולם כמו אמסטרדם, רומא ופאריס"[29].

עיריית תל אביב מפעילה ומממנת את ארגון מסיל"ה המספק למהגרי העבודה בתחומה שירותי חינוך, בריאות, סיוע בענייני זכויות עובדים, סדנאות לפעילי הקהילות וקורסים בעברית. כמו כן הארגון פועל ברמה הפוליטית כמייצג את מהגרי העבודה מול השלטונות[30]. על פי קמפ ורייכמן, החשיבות של מסיל"ה אינה רק בשירותי הרווחה שהארגון מעניק, אלא גם ובעיקר התמיכה הניתנת להתארגנות העצמית של הנהגה בקרב מהגרי העבודה, שתשמש כ'מנגנון מתווך נוח ויעיל בין הקהילות והרשויות'[31].

מספר ארגונים לא ממשלתיים העוסקים בזכויות אדם פעילים גם למען זכויותיהם של מהגרי העבודה: "האגודה לזכויות האזרח בישראל", "קו לעובד", "רופאים לזכויות אדם". כמו כן פועל "מוקד סיוע לעובדים זרים", אשר הוקם למטרה הספציפית של סיוע למהגרי עבודה בסכנת מעצר וגירוש. הארגונים מסייעים למהגרי העבודה עצמם בייעוץ וטיפול מיידי בחלק מבעיותיהם, וכן פועלים להעלאת המודעות למצבם בקרב הציבור הישראלי ובשיח הפוליטי. נושא המעצר והגירוש של מהגרי העבודה מהווה מוקד עיקרי בפעילותם של ארגונים אלה[32]. לעומת זאת, "למעט פעולות בודדות דוגמת מסיבת חג המולד שנערכה במסיל"ה, אין העירייה רואה עצמה אחראית בשלב זה לספק שירותי דת ותרבות לקהילת המהגרים"[33].

לטענת קמפ ורייכמן (2000), ישנו תהליך של ביזור "הלאומי". השחקנים הלא מדינתיים עושים זאת באמצעות שתי דרכים: האחת, לוקליזציה של הסוגיה. זאת אומרת, הפיכת הסוגיה לבעיה מקומית של הרשות המקומית. השנייה, ייבוא של שיח זכויות אדם על לאומי על ידי ארגונים לא ממשלתיים והכנסתו של שיח זה לשיח הציבורי והפוליטי. הלוקליזציה והעל הלאמה של הגירת העבודה משפיעות על שיח האזרחות בכך שהם יוצרים משטר אזרחות מרובד. שכן, ה"אזרחות" שמעניקות הרשויות המקומיות והארגונים הלא ממשלתיים אינה יכולה להתחרות באזרחות הלאומית בסוגיות דוגמת גירוש, והיא מגובלת לתחומים בהם המשטר הלאומי מאפשר להם לפעול. התוצאה, אם כן, היא ביזור "הלאומי", מבלי להחליש את הלאומי.

דו"ח האו"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1980 חתמה ישראל על האמנה בדבר ביטול אפליה נגד נשים, ובפברואר 2010 הנפיקה ועדת האו"ם לביעור האפליה נגד נשים, ועדה הפועלת מכוח האמנה, דו"ח תקופתי הכולל לראשונה את מסקנותיה והמלצותיה ביחס לישראל.[34]

בדו"ח שחיברה ציינה הוועדה כי היא "מודאגת מאוד" מהמדיניות הקיימת בישראל כלפי מהגרות עבודה שנכנסו להריון, לפיה עליהן לעזוב את ישראל עד שלושה חודשים מיום הלידה עם תינוקן, או לחלופין לשלוח את התינוק בחזרה למדינת המוצא, זאת על מנת להמשיך להחזיק באשרת העבודה. כמו כן, הביעה הוועדה תחושה זהה כלפי מדיניות משרד הפנים האוסרת על נישואים וקיום מערכת יחסים אינטימית בין מהגרי עבודה.[34]

הוועדה ציינה כי היא "רואה בדאגה את מצבן הנחות של מהגרות עבודה בישראל, ובעיקר את תנאי העסקתן הקשים, לרבות עבודה מסביב לשעון וכפייתם של הסדרי העסקה הכוללים מגורים בבית המעסיק". בנוסף הובעה דאגה בעקבות פסיקת בית המשפט העליון משנת 2009 בפרשת יולנדה גלוטן, שהחריגה מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה את עובדות הסיעוד.[34]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רובי נתנזון ולאה אחדות (עורכים), הפועלים החדשים: עובדים ממדינות זרות בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1999
  • ואט אנדרו, ריהלה ריינר ובריגמן באטה: נדידה לצורך עבודה לארצות האיחוד האירופי ובגבולותיו: מבוא לנושאים מרכזיים, מתוך: הפועלים החדשים: עובדים ממדינות זרות בישראל, תל אביב 1999.
  • אריק כהן: עובדים מתאילנד בחקלאות הישראלית, מתוך: הפועלים החדשים: עובדים ממדינות זרות בישראל, תל אביב 1999.
  • פון בריטנשטיין: העובדים הפיליפינים בישראל, מתוך: הפועלים החדשים: עובדים ממדינות זרות בישראל, תל אביב 1999.
  • חנה פישר, עובדים זרים – תמונת מצב, מסגרת פורמלית ומדיניות ממשלתית, הפועלים החדשים: עובדים ממדינות זרות בישראל, תל אביב 1999.
  • בועז ארד, עובדים מחו"ל בישראל, מכון ירושלים לחקר שווקים נוב' 2009.
  • גליה צבר, לא באנו להישאר - מהגרי עבודה מאפריקה לישראל ובחזרה, אוניברסיטת תל אביב ההוצאה לאור, 2008.
  • גליה צבר, אני עובד זר, שחור ונוצרי בישראל היהודית: נצרות אפריקאית בתל אביב, בתוך: אביעד קליינברג, דתיות, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב וספריית כתר, תל אביב, 2004.
  • נורית אלפסי וטובי פנסטר: העיר הלאומית והעיר העולמית: ירושלים ותל אביב בעידן של גלובליזציה, סוציולוגיה ישראלית, 2004.
  • מסיל"ה, ניתוח הפניות למסיל"ה: מאפייני הפניות והפונים למסיל"ה, יולי עד דצמבר 2001, תל אביב 2002.
  • נגה מרדוק, עובדים זרים בירושלים – פרופיל מסכם, 2004.
  • עיריית תל אביב יפו, תוכנית אסטרטגית לתל אביב-יפו', 2002.
  • נורית וורגפט, "תפתחו, משטרה!" - מהגרי עבודה בישראל, הוצאת עם עובד, 2006.
  • אדריאנה קמפ, רבקה רייכמן, עובדים וזרים, הוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007.
  • רוני בר-צורי, עובדים זרים ללא היתר שגורשו מישראל בשנת 2008, מינהל מחקר וכלכלה, משרד התמ"ת, מאי 2009.
  • רות קלינוב, "עובדים פלסטינים ועובדים זרים", בספר: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010.
  • פנינה מורג-טלמון ויעל עצמון (עורכות), נשים מהגרות בישראל. ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"ג.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתונים

מיכל טביביאן-מזרחי, ‏"הסדר הכבילה" של העובדים הזרים בישראל וחלופות אפשריות, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת

גלעד נתן, ‏הטיפול בגביית דמי תיווך מעובדים זרים שלא כחוק, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 25 בינואר 2011

ארגונים
מאמרים וכתבות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אסף שפירא, "עובדים זרים בישראל", פרלמנט 67, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2010
  2. ^ ליטל לוין, היום לפני 23 שנה: קריאה למסד הבאת עובדים זרים, "הארץ", 14.7.2011
  3. ^ 3.0 3.1 רוזנהק וכהן, 2000
  4. ^ ראה בסעיפים 2 ואילך לחוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991; וראה כדוגמה מהזמן האחרון את ההוראות שנקבעו בחוק עובדים זרים (תיקון מס' 15), התשע"ב - 2012
  5. ^ פישר 1999: 19
  6. ^ בג"ץ 4542/02 עמותת קו לעובד נ. ממשלת ישראל
  7. ^ זכותון לעובד הזר, באתר משרד הכלכלה
  8. ^ נוסח העתירה
  9. ^ פסק הדין בעתירה
  10. ^ החלטה מס. 2446 של הממשלה מיום 15.08.2004
  11. ^ המלצות הצוות הבינמשרדי להסדרת העסקת עובדים זרים, אוגוסט 2004
  12. ^ שפעלו כחברות כח אדם בהתאם לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם
  13. ^ ראה את תקנות עובדים זרים (פיקדון לעובדים זרים), התשע"ו-2016, שפורסמו בקובץ התקנות 7690, התשע"ו, 19.7.2016, עמ' 1638.
  14. ^ ראו עמוד 44 לדוח הצוות
  15. ^ נתוני זרים בישראל, באתר רשות ההגירה, אפריל 2012
  16. ^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1996
  17. ^ נתוני משרד העבודה, Borowski and Yanai 1997
  18. ^ מוקד סיוע לעובדים זרים, 2009
  19. ^ פישר 1999: 24
  20. ^ מוקד סיוע לעובדים זרים, 2003
  21. ^ נתוני זרים בישראל, באתר רשות ההגירה, אפריל 2012
  22. ^ קמפ ורייכמן 2000
  23. ^ מוקד סיוע לעובדים זרים, 2002
  24. ^ פישר 1999: 24
  25. ^ מוקד סיוע לעובדים זרים, 2002: 26
  26. ^ רבינוביץ’ 2002
  27. ^ רוזנהק וכהן, 2000; קמפ ורייכמן, 2000; שנל ואלכסנדר 2002
  28. ^ שנל ואלכסנדר 2002: 41
  29. ^ תוכנית אסטרטגית לתל אביב יפו, עיריית תל אביב, 2002
  30. ^ שנל ואלכסנדר 2002: 54-55
  31. ^ קמפ ורייכמן, 2000: 93
  32. ^ קמפ ורייכמן, 2000; עמ' 95-96
  33. ^ שנל ואלכסנדר, 2002: 63
  34. ^ 34.0 34.1 34.2 דנה ויילר-פולק, האו"ם מבקר את מדיניות ישראל בנושא מהגרות העבודה, הארץ, 13/02/11