עובדים זרים בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מהגר עבודה 2017 רמת השרון

עובד זר או מהגר עבודה הוא אדם העובר למדינה אחרת, שאינו אזרח או תושב בה, על מנת למצוא פרנסה. לעתים מדובר בהגירה שבסופה התאזרחות במדינה האחרת, ולעתים זו הגירה למספר שנים מוגבל, לשם שיפור מצבו הכלכלי של העובד ושל משפחתו בארץ המוצא. בישראל הפכו העובדים הזרים לגורם משמעותי החל מסוף שנות השמונים. את השינוי חוללה האינתיפאדה הראשונה שפרצה ב-1987. הסגר על יהודה ושומרון והגבלת התנועה של הפלסטינים, מנעו את הגעתם לעבודה בישראל, ואילצו את מקבלי ההחלטות למצוא פתרונות חלופיים[1][2].

מרבית המדינות במערב מספקות רישיונות שהייה זמניים למספר מוגבל של מהגרי עבודה בהתאם לצרכיהן, על מנת למלא מחסור בכוח עבודה במגזרי תעסוקה אשר אינם אטרקטיביים עבור אזרחיה המקומיים, בעיקר בשל השכר הנמוך אך גם בשל רתיעה תרבותית מעבודות מסוימות[3]. בנוסף לכך, אחוז ניכר מכלל מהגרי העבודה במרבית ערי המערב שוהים ועובדים בהן ללא רישיון. מדינות שונות נוקטות בגישות שונות כלפי מהגרי העבודה חסרי רישיונות (המתועדים והבלתי-מתועדים) אשר חיים במרחב הריבוני שלהן: החל ממדיניות – מוצהרת בלבד או מעשית - של הרחקה מהמדינה (למשל בספרד ובישראל), וכלה בשיתוף פעולה עם מהגרי העבודה, ארגוניהם ומנהיגיהם על מנת לשפר את תנאי חייהם כפי שנעשה בהולנד ובשוודיה[3]. נכון לשנת 2016 שהו בישראל 84,485 עובדים זרים חוקיים, ובנוסף 15,660 עובדים זרים שפג תוקף רישיונם ולא עזבו את ישראל, ו-75,000 תיירים שנכנסו לישראל ולא יצאו ממנה וכעת מוגדרים שוהים בלתי חוקיים בה[4].

עובד זר בנגב,2007

רישיונות לעובדים זרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכלית אמצעי הסדרה היא לפקח על המשק הישראלי ולמנוע תחרות בלתי רצויה של עובדים זרים מול אזרחי המדינה על מקומות העבודה, והוצאת כסף מהמדינה למדינות זרות היות שמרבית העובדים הזרים נוהגים לשלוח שכרם למשפחותיהם בארצות המוצא.

עובד זר מוגדר בחוק עובדים זרים כ"עובד שאינו אזרח ישראל, או תושב בה". הגדרה זו מורכבת משני יסודות: היותו של האדם "זר", והיותו "עובד" – כלומר אדם המבצע עבודה כלשהי בישראל, להבדיל מאדם המבקר בארץ שלא למטרת עבודה. עובד זר זקוק ל-3 דברים:

  • אשרת עבודה מתאימה מהקונסוליות הישראליות במדינת מוצאו המוטבעת בדרכונו ותאפשר לו להיכנס במעברי הגבול של ישראל. במסגרת זו נבדקת כשירותו הרפואית של מבקש העבודה והעדר רישום פלילי בארץ מוצאו.
  • לאחר כניסתו לישראל אשרת העבודה ממשרד החוץ תומר לרישיון עבודה (ב.1) המתחדש על ידי רשות האוכלוסין וההגירה מדי שנה לאחר כניסתו לארץ, כאשר חוק הכניסה לישראל מגביל לתקופת שהייה מצטברת לעובד זר של עד 5 שנים (על מנת למנוע השתקעות של העובד במדינה).
  • בנוסף העובד זקוק למעסיק המחזיק בהיתר העסקה שרשות האוכלוסין וההגירה המוסמכת הבלעדית בחוק להנפיקו, אולם מחויבת בייעוץ עם משרדי ממשלה שונים על מנת לוודא אי פגיעה בעצם מתן ההיתר להעסקת עובד זר למעסיק בעובדים ישראלים. (קיימות חברות-תיווך המחזיקות בהיתר מיוחד לתיווך מרשות האוכלוסין וההגירה ותפקידם להפגיש בין עובדים זרים ולמעסיקים ישראלים המחזיקים בהיתר, תהליך המתחיל עוד בקונסוליה).

מדובר בשלושה סוגי אישורים, שההליכים להסדרתם מורכבים משמעותית מהליך הסדרת רישיון שהייה מסוג תייר. מעסיק המקבל עבודה מעובד זר שלא כדין, צפוי בנסיבות מסוימות לענישה פלילית, לקנסות מנהליים, ואף לסגירה מנהלית של עסקו למשך שבועיים[5]. תייר המבקר לצורך פגישות עסקים צפוי להרחקה מישראל אם ביצע עבודה כלשהי בישראל עבור מעסיק ישראלי בלא שניתן היתר להעסקתו ובלא שהוא מחזיק ברישיון עבודה מסוג ב-1, אף אם נכנס לישראל באשרת תייר תקפה.

מדינת ישראל החלה להעניק רישיונות שהייה ועבודה לעובדים זרים החל משנות ה-70 של המאה שעברה, בתחילה היו אילו אישורים לעובדים במסעדות אתניות בעיקר מסין, הונג קונג ותאילנד וכן לעובדי משק בית ומטפלים בעיקר מהפיליפינים, מספרם של עובדים אילו לא היה גבוה.

מאמצע שנות ה-80 החלו להגיע גם עובדים חקלאיים בתחילה מגאנה ואחר כך מתאילנד בשנים אלה לא הוצאו אישורים עבורם מאחר שהם הגיעו ארצה כמתנדבים. מתחילת שנות ה-90 החל שירות התעסוקה להמליץ בפני משרד הפנים על מתן אישורי עבודה גם לפועלי בנין ועובדי חקלאות לאחר שהוברר כי ה"מתנדבים" בחקלאות אינם אלא עובדים לכל דבר ועניין.כל זאת על מנת שישמשו כוח עבודה משני שיחליף את העובדים הפלסטינים, שעבודתם בישראל נפסקה עקב הסגרים שהוטלו באופן תכוף בעקבות האינתיפאדה. לאור מדיניות חדשה של הממשלה, בעקבות הסכמי אוסלו, הוחרפו ההגבלות על כניסתם של פלסטינים לתחומי הקו הירוק, ובמקומם החלו להגיע מהגרי עבודה מארצות שונות, בעיקר: רומניה, תאילנד, סין, מערב אפריקה, דרום אמריקה והפיליפינים. מהגרי עבודה אלו החלו להוות כוח עבודה משמעותי בבינוי, וחקלאות, גם מספרם של עובדי משק הבית והסיעוד מחו"ל הלך וגדל משנה לשנה.

מספר רישיונות שהייה ועבודה, הניתנים למהגרי עבודה באופן רשמי על ידי המדינה, משתנה משנה לשנה, בהתאם לצורכי המדינה. רישיונות אלה תקפים לתקופה מוגבלת, והם ניתנו בהתאם לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 וסעיף 35א לחוק שירות התעסוקה. על פי חוק הכניסה לישראל, שר הפנים הוא בעל הסמכות למתן אשרות כניסה ורישיונות שהייה לעובדים. על פי חוק שירות התעסוקה, עובדים זרים מחויבים גם בהמלצה מטעם שירות התעסוקה. על כן, ההמלצות ניתנו, עד להקמת רשות ההגירה ,על ידי שירות התעסוקה ובמקרים מיוחדים, לאחר קבלת חוות דעתם של גורמים רלוונטיים תוקף ההיתרים היה כפוף לאישור של מינהל האוכלוסין במשרד הפנים והם ניתנו למעסיק ולא לעובד עצמו[6].

פילוח רישיונות עובדים זרים בישראל לפי ענף[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפילוח אינו כולל עובדים לא חוקיים, מסתננים ונתינים זרים נוספים שלא יצאו במועד מישראל. הנתונים נלקחו מהדו"ח השנתי של רשות ההגירה והאוכלוסין[4].

שנה סיעוד בניין חקלאות מומחים סה"כ
2010 49,499 6,901 22,887 1,682 75,818
2011 42,349 5,201 24,614 2294 74,788
2012 41,260 5,900 21,133 2,867 71,281
2013 40,484 5,732 22,179 2,836 71,352
2014 43,468 6,106 22,087 2,842 74,567
2015 45,632 6,855 21,268 3,358 77,192
2016 49,156 8,557 21,786 4,627 84,485

הסדר הכבילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרישיון לעבוד ולהתגורר בישראל היה מותנה בכך שהעובד יועסק אך ורק אצל המעסיק שהזמין אותו. בשל כך מוטבע שמו של המעסיק בדרכון של העובד, והוא אינו יכול לשמור על מעמדו החוקי מבלי לעבוד אצל אותו המעביד, וכן אינו רשאי לעבוד בעבודה נוספת. אם יחדל לעבוד אצל אותו המעביד, או שיימצא כי עבד בעבודה נוספת, יישלל מעמדו החוקי, והעובד יידרש לצאת את הארץ. אם לא יעשה כן, היה מורחק על ידי יחידת אכיפה לזרים ומשטרת ההגירה - הגופים שהיו פעילים ומאז פורקו והועברו לרשות ההגירה. לפיכך הסדר זה כבל את העובד למעביד שהזמין אותו.

בבג"ץ קו לעובד נגד ממשלת ישראל[7] שניתן ב-30 במרץ 2006, נפסק כי ההסדר אינו חוקי, וכי אין לקשור בין חוקיות שהיית העובד בישראל, לבין עבודתו אצל המעסיק שהזמינו. נקבע שההסדר פוגע בזכויות יסוד של העובד - בחופש הבחירה עם מי להתקשר בחוזה עבודה, בפגיעה באפשרותו לשאת ולתת על תנאי עבודתו, משכורתו, וזכויותיו. ביקורתו של השופט אדמונד לוי על ההסדר הייתה חריפה, ובין היתר כינה הסדר זה "מעין עבדות בגרסה מודרנית" בחסות המדינה. למדינה ניתנה ארכה בת שישה חודשים לגיבוש הסדר חדש.

באוגוסט 2008, כשנתיים וחצי לאחר שניתן פסק-הדין בעניין הסדר הכבילה, פנו ארגוני זכויות אדם לבית-המשפט העליון בנושא, בבקשה שיקבע שהמדינה מבזה את בית-המשפט בכך שהיא מפרה את הוראות פסק-הדין[8]. בנובמבר אותה השנה, כתב השופט לוי כי המדינה בזתה את פסק הדין של בג"ץ בכך שלא טרחה לבטל את הכבילה. "חרף חלוף השנים טרם מילאו המשיבים אחר פסק דינו של בית משפט זה, ונדמה כי מיותר להדגיש את חומרתו של עניין זה, ובעיקר את המסר שהוא משגר לבעלי דין ש"ייחוסם" פחות מזה של המשיבים", כתב השופט לוי, והוסיף כי "אנו רואים בחומרה מחדל זה עמו לא נוכל להשלים, במיוחד נוכח טענתם של העותרים כי הסדרי הכבילה מוסיפים להתקיים, ועובדים זרים מוכרזים כשוהים בלתי חוקיים ונכלאים רק משום שהחליטו לעזוב את מעסיקם"[9].

בעקבות בג"ץ הכבילה המדינה הפסיקה לרשום את שמו של המעסיק בדרכונו של העובד הזר, והתאפשר ניוד חופשי של העובדים בין מעסיקים המחזיקים בהיתר העסקה פנוי, אולם ניוד עובדים בין הענפים השונים עדיין אסור (לדוגמה מחקלאות לבניין וכדומה).

הסדרת העסקתם של עובדים זרים בישראל בהסכמים בילטראליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לסוף העשור הראשון של שנות האלפיים הליך הגיוס והמיון של העובדים הזרים במדינת מוצאם בוצע על ידי גופים פרטיים. גופים פרטיים אלו פעלו לפי דרישות מעסיקים וחברות תיווך ישראליות שהעבירו להם דרישות לכישורי עובדים שהם חפצים בהם. בתוך תהליך זה נולדה תופעה המוכרת ברוב המדינות המייצאות עובדים זרים של גביית דמי עמלה או דמי תיווך אסורים של עשרות אלפי דולרים מהעובדים הזרים בתמורה לגיוסם לעבודה מעבר לים שמהם נהנו במשותף גופי תיווך בארץ ובחו"ל. העובד הזר היה מגיע לישראל בנקודת פתיחה כאשר הוא חייב במדינת מוצאו סכומים גבוהים במיוחד ובשל כך מוכן לקבל על עצמו תנאי עבודה והעסקה ירודים. עובדה זו לא נעלמה מעין המעסיקים שרבים מהם לא הקפידו על מתן שכר מינימום וזכויות סוציאליות בסיסיות לעתים גם תוך תנאי עבודה קשים במיוחד וניצול[10]. כבילת עובד למעביד ספציפי על ידי המדינה מנעה אפשרות החלפת מעסיק או בחירתו למפרע.

כחלק מאימוצה של מדינת ישראל את אמנת המודל של ה-OECD, ביולי 2005 הממשלה הכירה לראשונה בתופעת עמלות התיווך האסורות ובחובה למגר אותה ונקבע כי יש לבחון שיטה חדשה לגיוס ומיון עובדים, בין היתר באמצעות הארגון הבינלאומי להגירה של האו"ם או באמצעים אחרים. בשנת 2011 התקבלו החלטות ממשלה כי הליך הגיוס והמיון של עובדים זרים יבוצע רק במסגרת הסכמים דו-צדדיים בין-מדינתיים (הסכמים בילטראליים)[10]. תכלית הסכמים אלו היא:

  • למנוע תשלום של העובד הזר בגין דמי תיווך אסורים בשיעור של עשרות אלפי דולרים בארץ מוצאו מהם נהנו במשותף חברות תיווך בארץ ובחו"ל[10].
  • פיקוח מוגבר ומובנה והתחייבות בהבטחת תנאי העסקתם של העובדים הזרים בישראל וזכויותיהם הסוציאליות[10].


הסדרת העסקתם של עובדים זרים בענף הבניין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2004 החליטה הממשלה[11] להסדיר באופן חדש את עבודתם של עובדים זרים בענף הבניין. החלטת הממשלה מאמצת את המלצות הצוות הבינמשרדי בעניין זה מחודש אוגוסט 2004[12]. ביולי 2011 נתקבלה החלטת ממשלה הקובעת כי יש לגייס עובדים זרים לבניין באמצעות הסכמים בילטראליים[10]. עיקרי שיטת ההעסקה החדשה היא כי במקום הקצאת עובדים לקבלני הבניין, ניתנו הקצאות העובדים לתאגידי כוח אדם חדשים[13] שהוקמו לצורך זה בלבד. התאגידים התקשרו עם קבלני בניין רשומים ואלו העסיקו את העובדים בפועל. יתרונות השיטה החדשה היו בעיקר אלה:

  1. מניעת תשלום דמי תיווך אסורים על ידי עובדים וזרים הבאים לעבוד בענף הבניין. תשלומים בשיעור של עשרות אלפי דולרים אלו הותירו אותם בחובות גדולים במדינתם ואילצו אותם לעבוד בכל מחיר ובכל תנאי אצל מעסיקים ישראלים.
  2. שיפור משמעותי באכיפת זכויות העובדים הזרים, שכן תאגיד שהפר את זכויות עובדיו הזרים היה צפוי לשלילת רישיונו, ולמעשה לחיסולו.
  3. שיפור בהקצאת העובדים לאתרי הבניה. קבלני הבניין היו רשאים להזמין מהתאגידים עובדים במספר הדרוש להם, ולא בהתאם להקצאה מינהלית, כפי שהיה בעבר. העובדים הוקצו לקבלני הבניין בהתאם להסכמות ביניהם לבין התאגידים, וללא כל מעורבות ממשלתית בנושא.
  4. מידת המעורבות של הממשלה בנושא ירדה בצורה משמעותית, וממילא ירד מאוד החשש מפני פעולות ממשלתיות בניגוד לחוק.
  5. השיטה החדשה מבטלת למעשה את כבילת העובדים הזרים למעסיקהם, הן למעסיקים בפועל (קבלני הבניין) והן למעסיקים הרשמיים (תאגידי כוח האדם), שכן לפי החלטת הממשלה העובדים רשאים לעבור אחת לרבעון ממעסיק למעסיק

הסדרת העסקתם של עובדים זרים בענף החקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית העובדים הזרים העובדים בענף החקלאות בישראל הם עובדים מתאילנד[4]. חברות פרטיות לתיווך מישראל ומתאילנד פעלו במשותף לגיוס עובדים והשמתם לעבודה אצל חקלאים בישראל, בתהליך זה ניצלו את חוסר התיאום בין המדינות לצורך גביית דמי תיווך גבוהים במיוחד מהעובדים הזרים שביקשו לעבוד בישראל. חוסר יכולתה של מדינת ישראל לאכוף את האיסור על גביית דמי תיווך אלו נגרמה בעיקר בשל העובדה שתשלומים אלו בוצעו בשלבים המוקדמים עוד במדינת המוצא של העובד הזר[10]. בעקבות החלטת ממשלה הקובעת כי יש לגייס עובדים במסגרת הסכם בילטרלי, נחתם הסכם הבילטראלי בין תאילנד לישראל בשנת 2011 הנקרא TIC בשיתוף הארגון הבינלאומי להגירה של האו"ם (IOM) הליך גיוס העובדים עבר רפורמה יסודית. נאסר על ידי חברות התיווך לבוא במגע עם עובדים זרים בתאילנד, והליך זה מתבצע באמצעות הארגון הבינלאומי להגירה של האו"ם. כאשר חברות התיווך הישראליות להם יש היתר תיווך מיוחד מרשות האוכלוסין וההגירה מקבלות את העובדים לראשונה בישראל, ומקשרות אותם למעסיקים המחזיקים בהיתר העסקה באמצעות מאגרי מידע פומביים. בשל העובדה כי גיוס העובדים נעשה בדרך מפוקחת, כיום כמעט ואין עובדים זרים המשלמים סכומים גבוהים בגין תיווך בענף החקלאות[14].

במקביל הקימו המדינות ערוץ פתוח לתיאום פעולות, בשיתוף ארגון ה-IOM, והוקם קו הטלפוני עבור עובדים זרים במסגרת הסכמים בילטראליים לעובדים זרים בישראל שדרכו העובדים יכולים להגיש תלונות למדינה כנגד מעסיקים באופן טלפוני ובשפתם. לעובדים יש גם קשר ישיר עם ארגון IOM[15].

אי הסדרת העסקתם של עובדים זרים בענף הסיעוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לשני הענפים הקודמים, תופעת דמי התיווך נפוצה ביותר גם בענף הסיעוד[10]. ב-2011 נקבע בהחלטת ממשלה כי יש לבצע תוכניות ניסיוניות לגיוס עובדים במסגרת הסכמים בילטראליים. נכון לשנת 2015 החלטת ממשלה זו לא יושמה, ונקבע על ידי מבקר המדינה בנושא כי קיים חשש ממשי לקיומה של תשתית להעסקה בתנאי עבדות בענף הסיעוד בישראל בשל התלות של משלם דמי התיווך במעסיקו[10].

שינויים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד ביטול שיטת הכבילה של עובדי הבניין, ויצירת שיטת ההעסקה באמצעות תאגידי כוח אדם והסכמים בילטראליים, אימצה הממשלה גם המלצות נוספות של הצוות הבינמשרדי ובכלל זה ההמלצה לחייב את מעסיקי העובדים הזרים להפריש חלק משכרם לקרן או לבנק[16] ולאפשר לעובדים לקבל את הכספים שהופרשו רק לאחר יציאתם מהארץ עם תום תקופת העסקתם. עובדים שלא עזבו את הארץ עם תום תקופת העסקתם מאבדים את הכספים שהופרשו עבורם, והכספים מחולטים לאוצר המדינה. בכך נוצר לעובדים הזרים תמריץ כלכלי משמעותי שלא להישאר בארץ עם תום תקופת העסקתם ובמקביל מובטח להם תשלום בגין זכויות פנסיוניות[17].

מיסוי עובדים זרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים היה נהוג שעובדים זרים זכאים ל-2.25 נקודות זיכוי במס הכנסה, וכן חצי נקודת זיכוי לאישה (אך לא לנקודות זיכוי אחרות הניתנות לתושבי ישראל). בשנת 2015 נקבע שעובדים זרים, למעט עובדי סיעוד, לא יהיו זכאים יותר ל-2.25 נקודות זיכוי (כלומר גברים זרים ישלמו מס הכנסה החל מהשקל הראשון של הכנסתם). בעקבות עתירות לבג"ץ ניתנו לעובדים הזרים חצי נקודת זיכוי בשנת 2017 ונקודה אחת משנת 2018 ואילך, וכן חצי נקודת זיכוי לאישה. בית המשפט קבע שההבחנה בנקודות זיכוי בין עובדים זרים לתושבי ישראל היא חוקית[18].

על מעסיקו של עובד זר מוטל היטל על העסקת עובדים זרים, באחוז מסוים מהכנסתו החייבת של העובד הזר. היטל זה, ששיעורו מגיע עד ל-20%, מייקר את העסקת העובד הזר.

אוכלוסיית העובדים הזרים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אי בהירות לגבי נתוני הזרים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פחות משליש מכלל הזרים השוהים בישראל הם מהגרי עבודה עם רישיון בתוקף (ירוק כהה)[19]. רבים אחרים נכנסו לישראל במסווה של תיירים (אדום) ועובדים בה שלא כחוק.

לא ניתן לאמוד במדויק את מספר מהגרי העבודה והשוהים הבלתי חוקיים בישראל, בעיקר בשל היסטוריה של תיעוד בלתי משוכלל והיעדר מערכות מתקדמות במעברי הגבול של ישראל. תהליך שככל הנראה עבר רפורמה מאז הקמת רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול ב-2008.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1990 שהו בישראל כ-16,000 מהגרי עבודה כאשר 25% מהם לא חוקיים. (מספר זה נימסר ללא שנערך כל אומדן על ידי גוף כלשהו) בשנת 1996 מספרם נאמד על פי אומדן שערך משרד הפנים בכ-100,000 עובדים לכל הפחות, רובם הועסקו שלא כחוק, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אמדה אותם יותר מאוחר בשנה זו בתחילה בכ-65,000 מהגרי עבודה כאשר 45% מהם לא חוקיים. אך לאחר מכן העלתה את המספר.

על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בסוף שנת 2000 שהו בישראל 240,000 מהגרי עבודה. בסוף שנת 2001 שהו בישראל 240,000 (מתוכם 150,000 שהו יותר משנה), כאשר בסוף שנת 2002 הייתה שנת השיא: 250,000 מהגרי עבודה כאשר רובם לא חוקיים. בסוף שנת 2003 ניכרה מגמת ירידה ומספרם עומד על כ-189,000 (104,000 מתוכם לא חוקיים). על פי הנתונים שפרסם בנק ישראל, ברבעון השלישי של 2004 שהו בישראל כ-238 אלף. ההסבר לקפיצה במספר מהגרי עבודה ניתנת להסבר במתודולוגיה שונה מזו של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בסוף שנת 2006 שהו בארץ 102,000 עובדים זרים חוקיים ו-84 אלף לא חוקיים. כך עולה מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עוד עולה מנתוני הלשכה המרכזית לסטיסטיקה שבסוף שנת 2001 הגיע מספר הזרים הלא-חוקיים לשיא של 139 אלף, לאחר שבשנים 2000-1995 נכנסו למעלה מ-95% מהעובדים הזרים לישראל באמצעות אשרות תייר. עד שנת 2005 ירד מספרם של העובדים הלא-חוקיים ל-80 אלף, ואילו בשנת 2006 עלה מספרם ב-5% ל-84 אלף.

הגידול במספר מהגרי העבודה בישראל נובע בעיקר מהגידול במתן הרישיונות. עד 2008 היה משרד התמ"ת אחראי על היתרי העסקת מהגרי העבודה ומשנת 2008 עברה האחריות למשרד הפנים. במהלך השנים 2000-2008 מספרי ההיתרים עלו בהתמדה מ 85,000 בשנת 2000 ל 118,000 בשנת 2008 .בשנים 2006-2008 נרשם הגידול העיקרי, כאשר תיק התמ"ת הוחזק על ידי אלי ישי מש"ס. בשנת 2009 ,תחת ממשלת נתניהו ניתנו 120,000 אשרות לזרים. כ-45% מכלל מהגרי העבודה בישראל שוהים בה ללא היתרים. חלקם נכנסו לארץ באשרת תייר, וממשיכים לשהות ולעבוד בה גם לאחר פקיעת תוקפה. כמו כן, קיימות גם קבוצות של מהגרי עבודה שנשארו בארץ לצורך עבודה, גם לאחר שפג תוקף ההיתר החוקי שלהם.

קשה להעריך את מספר מהגרי העבודה השוהים בארץ ללא רישיונות כחוק, אך על פי ההערכות השונות, שהיו מעודכנות 1997 שהו בישראל בין 60,000 ל-200,000 ‏[20][21].על פי פרסומי משרד התמ"ת מספר העובדים הזרים ששהו בישראל בסוף 2008 נאמד בכ-215,000,ובהם כ 97,000 עובדים זרים ששהו בישראל ללא היתר עבודה[22].

נתונים עדכניים של שוהים בלתי חוקיים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר ל-84,485 אלף עובדים זרים חוקיים ששהו בישראל נכון לסוף שנת 2016, על פי דוחות רשות האוכלוסין וההגירה נמצאים בישראל תיירים שנכנסו אליה ולא יצאו ממנה במועד ורובם עובדים בה שלא כחוק, מסתננים שעברו את גבולות ישראל שלא כחוק, סטודנטים זרים שלא יצאו מישראל עם תוקף רישיון השהייה שלהם, מבקשי מקלט ממגוון מדינות שבקשתם נדחתה ועוד. כל אלה מוגדרים כיום כשוהים בלתי חוקיים בישראל. להלן פילוח נכון לשנת 2015\2016 מדו"ח רשות האוכלוסין וההגירה[4]:

עובדים זרים לא חוקיים מסתננים תיירים לא חוקיים סה"כ
15,660 40,274 75,500 131,434

נתונים אלו אינם מכסים את כלל האוכלוסייה הזרה הנמצאת בישראל. לדוגמה, בשנת 2016 לבדה הגישו 14,837 תיירים בקשות למקלט בישראל, בעיקר מאוקראינה וגאורגיה. על פי רשות האוכלוסין וההגירה מדובר ב"תיירות מקלט" אשר מנצלת את העובדה שבחינת הבקשה שלהם למקלט אורכת שנים ועד אז הם מקבלים אישורי עבודה בישראל[23]. נתונים אלו אינם מכסים גם את ילדי הזרים שנולדו או נכנסו לישראל ומספרם מוערך בכמה אלפים.

ילדי העובדים הזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילד נושא שלט ועליו הכיתוב "אין ילדים לא חוקיים!" בהפגנה נגד גירוש מהגרי עבודה ומשפחותיהם מישראל. נווה שאנן, תל אביב, אוגוסט 2009

כבר בשנת 2001 הודיע משרד הפנים על סמך הנחייתו של שר הפנים דאז חיים רמון כי יוענק מעמד לילדי עובדים זרים שגדלו והתחנכו בישראל אך לא יוענק מעמד להוריהם ולמשפחתם. לאחר שמונה אלי ישי לשר הפנים נגנז אישור זה ואז החלה פעילות משפטית וציבורית שבעקבותיה נקבעו כללים למתן מעמד כללים שהיו מקלים הרבה יותר מהתוכנית שנגנזה.

ילדים שקיבלו מעמד בהסדר ממשלתי משנת 2006 השתלבו היטב בחברה הישראלית, חלקם משרתים כיום בצה"ל וחלקם סיימו את שירותם. במחצית הראשונה של שנת 2010 מונתה על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו ועדה בין משרדית לבחינת מעמד לילדי העובדים הזרים. הוועדה שסיימה את עבודתה במחצית 2010 המליצה להעניק מעמד לילדים שעומדים בכל הקריטריונים הבאים:

  1. במועד קבלת החלטה זו, הילד מתגורר בישראל ברצף 5 שנים ומעלה ובלבד שאם לא נולד בישראל נכנס אליה בטרם מלאו לו 13 שנים.
  2. לשנת הלימודים תשע”א הילד רשום ללימודים בכיתה א’ או בכיתה גבוהה יותר במערכת החינוך הממלכתית בישראל, או שסיים כיתה יב’ במערכת החינוך הממלכתית בשנת הלימודים תש”ע.
  3. בשנת הלימודים תש”ע הילד למד במערכת החינוך הממלכתית בישראל.
  4. ההורים נכנסו לארץ באשרה ולפי חוק הכניסה לישראל.
  5. הילד דובר עברית.

בחודש אוגוסט 2010 אימצה הממשלה את המלצות הוועדה (החלטת ממשלה 2183). על פי הערכות שפורסמו בתקשורת, משמעות ההחלטה היא הענקת מעמד תושב ל-800 ילדים והרחקתם של 400 ילדים שלא עומדים בקריטריונים לארצות המוצא של משפחותיהם. נכון לתחילת שנת הלימודים תשע"ב (2011), משרד הפנים לא השיב לילדים שהגישו בקשות לקבלת מעמד מכוח החלטת הממשלה שהתקבלה בשנת 2010, כלומר הילדים הזכאים למעמד מכוח החלטת הממשלה לא קיבלו מעמד זה.

על פי נתוני מנהל החינוך וטיפות החלב נכון ל-2008 נולדו וחיים בישראל פחות מ-2000 ילדי עובדים זרים, מהם כ-1,200 משולבים במערכת החינוך הישראלית בשכבות הגיל השונות.

מעורבות עיריית ת"א-יפו וארגונים לא ממשלתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למדיניות הלאומית כלפי מהגרי העבודה חסרי הרישיונות השלכות נוספות, מלבד מבצע הרחקה. קיימת טענה כי נושאים הקשורים במהגרי העבודה, הן כאלו המחזיקים ברישיונות והן מהגרים לא חוקיים, החל מתנאי המחיה והרווחה, וכלה בצרכים משפטיים ומנהליים, לא זוכים לטיפול מצד גופים לאומיים.

התוצאה הנה שעיקר נטל הטיפול במהגרי העבודה נותר בידי העיריות, ארגונים לא ממשלתיים וכן התארגנויות שונות של מהגרי העבודה עצמם[24].

הביקורת שעולה מצד ארגוני זכויות האדם וארגוני הסיוע למהגרי העבודה, וכן מקרב חוקרים באקדמיה הישראלית, מתמקדת לרוב בשני היבטים של התופעה:

בראש ובראשונה הפגיעה בזכויות האדם של המהגרים, בעיקר בהתייחסות לתנאי המעצר של מהגרים עצורים המועמדים להרחקה[25]. זכויות מהגרי העבודה – גם אלה בעלי רישיונות השהייה - אינן מעוגנות בחוק, והזכויות אשר כן מעוגנות בחירויות הפרט הבסיסיות מופרות. בישראל, בניגוד למדינות מערביות אחרות, אין אפשרות להתאזרחות של מהגרי עבודה, ואף לא להתאזרחות של ילדיהם אשר נולדו בארץ[26].

כמו כן מתייחסת הביקורת לתופעות של שחיתות והפרת חוק הקשורות בייבוא של משלוחי פועלים. הטענה העיקרית היא לגבי שיתוף פעולה בלתי תקין בין השלטון ובין מעסיקי המהגרים בכל הקשור לרישיונות השהייה. שירות התעסוקה במשרד העבודה מספק רישיונות שהייה למהגרים עבור הקבלנים. על פי המבקרים, רישיונות אלה ניתנות במקרים רבים בתמורה לטובות הנאה אישיות ושוחד[27]. אולם מעבר להאשמות הפליליות, עולה ביקורת חריפה כלפי עצם המדיניות של ייבוא והרחקה של מהגרי עבודה בו-זמנית[28]

אל מול המדיניות של הממשלה כלפי מהגרי העבודה, בולטת התמיכה במהגרי העבודה מצד גורמים אחרים ביניהם עיריית תל אביב-יפו, בתחומה שוהים רוב מהגרי העבודה, וכן ארגונים לא ממשלתיים הפעילים בתחום, כפי שיפורט בסעיף זה.

לאור העדר הטיפול מצד הממשלה והמעסיקים, החלה עיריית תל אביב, שרוב מהגרי העבודה בארץ שוהים בתחומה המנהלי, ובעיקר בשכונת נווה-שאנן וסביבותיה, להכיר דה פקטו במהגרי העבודה כבתושביה, הן ברמת התכנון העירוני האסטרטגי, והן מבחינת הטיפול בבעיותיהם של המהגרים, כולל אלה הבלתי-מתועדים[29]. שנל ואלכסנדר מתארים את תהליך המעבר למדיניות זו, לאחר מספר שנים של התעלמות והתנערות מאחריות כלפי מהגרי העבודה: השינוי בתפיסה החל באגפי התכנון, בינוי הערים והרווחה, ורק לאחר חילופי ראשות העיר ב-1999 מרוני מילוא לרון חולדאי, התקבלה מדיניות רשמית חדשה[30]. כיום העירייה מצהירה כי היא רואה בתופעת מהגרי העבודה הזדמנות לפתח את מעמדה כעיר קוסמופוליטית, מעמד בעל פוטנציאל תדמיתי: "בעתיד ניתן להפוך את המציאות הבעייתית להזדמנות, על ידי טיפוח ההטרוגניות וחיזוק העיר כמוקד תיירותי ואתני. דוגמאות לשיקום עירוני המתבסס על טיפוח הבסיס אתני קיימות בערים בעולם כמו אמסטרדם, רומא ופאריס"[31].

עיריית תל אביב מפעילה ומממנת את ארגון מסיל"ה המספק למהגרי העבודה בתחומה שירותי חינוך, בריאות, סיוע בענייני זכויות עובדים, סדנאות לפעילי הקהילות וקורסים בעברית. כמו כן הארגון פועל ברמה הפוליטית כמייצג את מהגרי העבודה מול השלטונות[32]. על פי קמפ ורייכמן, החשיבות של מסיל"ה אינה רק בשירותי הרווחה שהארגון מעניק, אלא גם ובעיקר התמיכה הניתנת להתארגנות העצמית של הנהגה בקרב מהגרי העבודה, שתשמש כ'מנגנון מתווך נוח ויעיל בין הקהילות והרשויות'[33].

מספר ארגונים לא ממשלתיים העוסקים בזכויות אדם פעילים גם למען זכויותיהם של מהגרי העבודה: "האגודה לזכויות האזרח בישראל", "קו לעובד", "רופאים לזכויות אדם". כמו כן פועל "מוקד סיוע לעובדים זרים", אשר הוקם למטרה הספציפית של סיוע למהגרי עבודה בסכנת מעצר והרחקה. הארגונים מסייעים למהגרי העבודה עצמם בייעוץ וטיפול מיידי בחלק מבעיותיהם, וכן פועלים להעלאת המודעות למצבם בקרב הציבור הישראלי ובשיח הפוליטי. נושא המעצר והרחקה של מהגרי העבודה מהווה מוקד עיקרי בפעילותם של ארגונים אלה[34]. לעומת זאת, "למעט פעולות בודדות דוגמת מסיבת חג המולד שנערכה במסיל"ה, אין העירייה רואה עצמה אחראית בשלב זה לספק שירותי דת ותרבות לקהילת המהגרים"[35].

לטענת קמפ ורייכמן (2000), ישנו תהליך של ביזור "הלאומי". השחקנים הלא מדינתיים עושים זאת באמצעות שתי דרכים: האחת, לוקליזציה של הסוגיה. זאת אומרת, הפיכת הסוגיה לבעיה מקומית של הרשות המקומית. השנייה, ייבוא של שיח זכויות אדם על לאומי על ידי ארגונים לא ממשלתיים והכנסתו של שיח זה לשיח הציבורי והפוליטי. הלוקליזציה והעל הלאמה של הגירת העבודה משפיעות על שיח האזרחות בכך שהם יוצרים משטר אזרחות מרובד. שכן, ה"אזרחות" שמעניקות הרשויות המקומיות והארגונים הלא ממשלתיים אינה יכולה להתחרות באזרחות הלאומית בסוגיות דוגמת הרחקה, והיא מגובלת לתחומים בהם המשטר הלאומי מאפשר להם לפעול. התוצאה, אם כן, היא ביזור "הלאומי", מבלי להחליש את הלאומי.

דו"ח האו"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1980 חתמה ישראל על האמנה בדבר ביטול אפליה נגד נשים, ובפברואר 2010 הנפיקה ועדת האו"ם לביעור האפליה נגד נשים, ועדה הפועלת מכוח האמנה, דו"ח תקופתי הכולל לראשונה את מסקנותיה והמלצותיה ביחס לישראל[36].

בדו"ח שחיברה ציינה הוועדה כי היא "מודאגת מאוד" מהמדיניות הקיימת בישראל כלפי מהגרות עבודה שנכנסו להריון, לפיה עליהן לעזוב את ישראל עד שלושה חודשים מיום הלידה עם תינוקן, או לחלופין לשלוח את התינוק בחזרה למדינת המוצא, זאת על מנת להמשיך להחזיק ברישיונות העבודה. כמו כן, הביעה הוועדה תחושה זהה כלפי מדיניות משרד הפנים האוסרת על נישואים וקיום מערכת יחסים אינטימית בין מהגרי עבודה[36].

הוועדה ציינה כי היא "רואה בדאגה את מצבן הנחות של מהגרות עבודה בישראל, ובעיקר את תנאי העסקתן הקשים, לרבות עבודה מסביב לשעון וכפייתם של הסדרי העסקה הכוללים מגורים בבית המעסיק". בנוסף הובעה דאגה בעקבות פסיקת בית המשפט העליון משנת 2009 בפרשת יולנדה גלוטן, שהחריגה מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה את עובדות הסיעוד[36].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רובי נתנזון ולאה אחדות (עורכים), הפועלים החדשים: עובדים ממדינות זרות בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1999
  • ואט אנדרו, ריהלה ריינר ובריגמן באטה: נדידה לצורך עבודה לארצות האיחוד האירופי ובגבולותיו: מבוא לנושאים מרכזיים, מתוך: הפועלים החדשים: עובדים ממדינות זרות בישראל, תל אביב 1999.
  • אריק כהן: עובדים מתאילנד בחקלאות הישראלית, מתוך: הפועלים החדשים: עובדים ממדינות זרות בישראל, תל אביב 1999.
  • פון בריטנשטיין: העובדים הפיליפינים בישראל, מתוך: הפועלים החדשים: עובדים ממדינות זרות בישראל, תל אביב 1999.
  • חנה פישר, עובדים זרים – תמונת מצב, מסגרת פורמלית ומדיניות ממשלתית, הפועלים החדשים: עובדים ממדינות זרות בישראל, תל אביב 1999.
  • בועז ארד, עובדים מחו"ל בישראל, מכון ירושלים לחקר שווקים נוב' 2009.
  • גליה צבר, לא באנו להישאר - מהגרי עבודה מאפריקה לישראל ובחזרה, אוניברסיטת תל אביב ההוצאה לאור, 2008.
  • גליה צבר, אני עובד זר, שחור ונוצרי בישראל היהודית: נצרות אפריקאית בתל אביב, בתוך: אביעד קליינברג, דתיות, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב וספריית כתר, תל אביב, 2004.
  • נורית אלפסי וטובי פנסטר: העיר הלאומית והעיר העולמית: ירושלים ותל אביב בעידן של גלובליזציה, סוציולוגיה ישראלית, 2004.
  • מסיל"ה, ניתוח הפניות למסיל"ה: מאפייני הפניות והפונים למסיל"ה, יולי עד דצמבר 2001, תל אביב 2002.
  • נגה מרדוק, עובדים זרים בירושלים – פרופיל מסכם, 2004.
  • עיריית תל אביב יפו, תוכנית אסטרטגית לתל אביב-יפו', 2002.
  • נורית וורגפט, "תפתחו, משטרה!" - מהגרי עבודה בישראל, הוצאת עם עובד, 2006.
  • אדריאנה קמפ, רבקה רייכמן, עובדים וזרים, הוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007.
  • רוני בר-צורי, עובדים זרים ללא היתר שגורשו מישראל בשנת 2008, מינהל מחקר וכלכלה, משרד התמ"ת, מאי 2009.
  • רות קלינוב, "עובדים פלסטינים ועובדים זרים", בספר: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010.
  • פנינה מורג-טלמון ויעל עצמון (עורכות), נשים מהגרות בישראל. ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"ג.
  • איילת גז, דיני עובדים זרים בישראל - דין, הלכה ומעשה, הוצאת "אוצר המשפט"

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתונים

מיכל טביביאן-מזרחי, ‏"הסדר הכבילה" של העובדים הזרים בישראל וחלופות אפשריות, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת

גלעד נתן, ‏הטיפול בגביית דמי תיווך מעובדים זרים שלא כחוק, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 25 בינואר 2011

ארגונים
מאמרים וכתבות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אסף שפירא, "עובדים זרים בישראל", פרלמנט 67, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2010
  2. ^ ליטל לוין, היום לפני 23 שנה: קריאה למסד הבאת עובדים זרים, "הארץ", 14.7.2011
  3. ^ 3.0 3.1 רוזנהק וכהן, 2000
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 סיכום נתוני זרים בישראל - שנת 2016
  5. ^ ראה בסעיפים 2 ואילך לחוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991; וראה כדוגמה מהזמן האחרון את ההוראות שנקבעו בחוק עובדים זרים (תיקון מס' 15), התשע"ב - 2012
  6. ^ פישר 1999: 19
  7. ^ בג"ץ 4542/02 עמותת קו לעובד נ. ממשלת ישראל
  8. ^ נוסח העתירה
  9. ^ פסק הדין בעתירה
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 10.5 10.6 10.7 .2 הסכמים בילטראליים לגיוס עובדים זרים מתוך מרכז המחקר והמידע של הכנסת
  11. ^ החלטה מס. 2446 של הממשלה מיום 15.08.2004
  12. ^ המלצות הצוות הבינמשרדי להסדרת העסקת עובדים זרים, אוגוסט 2004
  13. ^ שפעלו כחברות כח אדם בהתאם לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם
  14. ^ Thai Workers Pay 80% Less Service Fees
  15. ^ נתוני 2015 של הקו הטלפוני עבור עובדים זרים במסגרת הסכמים בילטראליים
  16. ^ ראה את תקנות עובדים זרים (פיקדון לעובדים זרים), התשע"ו-2016, שפורסמו בקובץ התקנות 7690, התשע"ו, 19.7.2016, עמ' 1638.
  17. ^ ראו עמוד 44 לדוח הצוות
  18. ^ בג"ץ 8421/14
  19. ^ נתוני זרים בישראל, באתר רשות ההגירה, אפריל 2012
  20. ^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1996
  21. ^ נתוני משרד העבודה, Borowski and Yanai 1997
  22. ^ מוקד סיוע לעובדים זרים, 2009
  23. ^ אילן ליאור, נוהל חדש יאפשר לדחות בהליך מזורז בקשות מקלט של אזרחי גיאורגיה, באתר הארץ, 26 בפברואר 2017
  24. ^ קמפ ורייכמן 2000
  25. ^ מוקד סיוע לעובדים זרים, 2002
  26. ^ פישר 1999: 24
  27. ^ מוקד סיוע לעובדים זרים, 2002: 26
  28. ^ רבינוביץ’ 2002
  29. ^ רוזנהק וכהן, 2000; קמפ ורייכמן, 2000; שנל ואלכסנדר 2002
  30. ^ שנל ואלכסנדר 2002: 41
  31. ^ תוכנית אסטרטגית לתל אביב יפו, עיריית תל אביב, 2002
  32. ^ שנל ואלכסנדר 2002: 54-55
  33. ^ קמפ ורייכמן, 2000: 93
  34. ^ קמפ ורייכמן, 2000; עמ' 95-96
  35. ^ שנל ואלכסנדר, 2002: 63
  36. ^ 36.0 36.1 36.2 דנה ויילר-פולק, האו"ם מבקר את מדיניות ישראל בנושא מהגרות העבודה, הארץ, 13/02/11