עירוי תוך רחמי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עירוי תוך רחמיאנגלית: Intrauterine transfusion ובקיצור IUT) הוא עירוי דם לעובר במקרים של אנמיה עוברית קשה, למשל, במקרה שתאי הדם האדומים העובריים נהרסים על ידי נוגדנים של האם.

עירוי תוך רחמי מבוצע על ידי רופאים מיילדים המומחים ברפואת האם והעובר.

העירוי התוך רחמי הראשון בוצע בשנת 1964[1].

אנמיה עוברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחלת היילוד

הסיבה השכיחה ביותר לאנמיה עוברית היא חוסר התאמה במרכיבי דם שונים בין דמה של האם לדמו של העובר (בשל סוג הדם של האב). במקרה של חוסר התאמה בין דם האם לדם העובר, עלולים להיווצר נוגדנים אצל האם (ישנה אפשרות ליצירת נוגדנים גם בעקבות קבלת עירוי מוצרי דם שאינם תואמים), אשר עוברים את מחסום השליה לדם העובר ועלולים לגרום אצלו להרס כדוריות הדם ולאנמיה.

הגורם השכיח ביותר לאנמיה עוברית הוא גורם רזוס. קיימות 29 קבוצות מוגדרות של סוגי דם בקבוצת Rh ויותר מ-600 אנגדים על כדוריות הדם האדומות (האנטיגנים השכיחים באנמיה עוברית הם: D,E,C,c,K). האנטיגן השכיח ביותר הוא אנטי D, החל בשנות ה-80 ניתן למנוע את היווצרות הנוגדנים באמצעות הזרקת נוגדנים הנקשרים ל-+Rh של כדוריות הדם של העובר שעברו למחזור הדם של האם, בכך נמנעת יצירת נוגדנים אימהיים כנגד ה-Rh העוברי. החיסון, המופק מפלזמה של תורמים בעלי -Rh, שבדמם קיימים נוגדנים כנגד +Rh, ניתן כיום למניעה לכל אישה הרה עם -Rh, בשבוע ה-28 להריון.

ניתן לבדוק את רמת הנוגדנים בדמה של האם באמצעות מבחן קומבס (coombs indirect).

אבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לבדוק את סוג הדם של העובר כבר בשלבים מוקדמים של ההריון, באמצעות בדיקת סיסי שליה או בבדיקת מי שפיר, וכך לדעת אם העובר עלול לפתח אנמיה עוברית (ישנה אפשרות לאבחון הסטטוס הגנטי של העובר באמצעות דגימה מדמה של האם (NIPT) ובכך לוודא את הגנוטיפ העוברי, הבדיקה אינה אמינה ברמה גבוהה ונכון לפברואר 2020 אינה זמינה בישראל).

במקרה של חשד שהאם מפתחת רמה גבוהה של נוגדנים לדם העוברי, ניתן לבדוק את רמת ההמוגלובין של העובר באמצעות בדיקת אולטרה סאונד המודדת את קצב זרימת הדם של העובר (בדיקת דופלר), זאת כיוון שקצב זרימת הדם, כפי שהוא נמדד בעורק הצרברלי האמצעי(אנ') (ה-MCA) משתנה במקרה של ירידה ברמת ההמוגלובין (מהיר יותר) לעליה ברמת ההמוגלובין (איטי יותר), ניתן גם לבדוק את רמת ההמוגלובין על ידי נטילת דגימת דם מחבל הטבור.

תהליך העירוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העירוי אינו מבוצע בחדר ניתוח, אך כל הכלים המשמשים לעירוי עוברים עיקור קפדני ואנשי הצוות לובשים גלימות ניתוח על מנת להקטין את הסיכון לזיהום.

12 שעות לפני ביצוע הפעולה יש לבצע לאם עירוי אנטיביוטיקה.

קודם לביצוע הפעולה מרדימים את אזור הדקירה בהרדמה מקומית. העירוי נעשה בעזרת מחט ארוכה המוחדרת לרחם דרך הבטן תחת הנחיית אולטרה סאונד, המחט מוחדרת לכלי דם בחבל הטבור. תחילה שואבים מעט דם לדגימת רמת האנמיה, הדגימה נבדקת במכשיר הנמצא בחדר הטיפולים או במעבדת בית החולים, אחר קבלת תוצאות רמת ההמטוקריט, ניתן לקבוע את כמות הדם שיש לערות לעובר. הדם מוערה בעירוי חליפין, שואבים כמות דם מהעובר וכנגדה מזריקים כמות שווה של דם חדש. אחר עירוי של הכמות המשוערת, נלקחת דגימה נוספת כדי לוודא שרמת ההמטוקריט תקינה (40%).

סיכונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנו סיכון שכתוצאה מהפעולה עלול להיווצר זיהום ברחם, זיהום בעובר, צירים מוקדמים, דימום יתר וערבוב של דם עוברי ואמהי ולדליפת מי שפיר. במקרים נדירים עלולה הפעולה אף לגרום למות העובר. שיעורי ההישרדות של העוברים לאחר עירוי תוך רחמי דרך חבל הטבור הם יותר מ-90% עבור עוברים שאין להם הידרופס פטאליס וכ-75% בעוברים שיש להם הידרופס פטאליס. בדרך כלל האם תושאר להשגחה במחלקה להיריון בסיכון לפחות 24 שעות.

במקרה שהושג גיל הריון מספיק (שבוע 36 ואילך) ישנה עדיפות ליילד את העובר באמצעות השראת לידה או ניתוח קיסרי מלבצע עירוי תוך רחמי, במקרה כזה יידרש העובר לכשיולד לעבור עירוי חליפין.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.