ג'ורג'ו אגמבן
 | |
| לידה |
22 באפריל 1942 (בן 82) רומא, ממלכת איטליה  |
|---|---|
| מקום לימודים |
ספיינצה – אוניברסיטת רומא |
| מוסדות |
|
| זרם |
פילוסופיה קונטיננטלית |
| תחומי עניין |
פילוסופיה, אסתטיקה, philosophy and politics, כתיבה יצירתית ומקצועית |
| עיסוק |
פילוסוף, משפטן-משורר, מסאי, מרצה באוניברסיטה, סופר, מומחה ספרות |
| מדינה |
איטליה |
| יצירות ידועות |
Where Are We Now? The Epidemic as Politics |
| פרסים והוקרה |
פרס המסאי האירופאי על שם שארל ויון (2006) פרופסור אלברטוס-מגנוס (2007) פרס ד"ר לאופולד לוקאס (2021) |
| בן או בת זוג |
Ginevra Bompiani |
  | |
ג'ורג'ו אגמבן (באיטלקית: Giorgio Agamben; נולד ב-22 באפריל 1942) הוא פילוסוף קונטיננטלי איטלקי. הוא עוסק בדת, בפוליטיקה, באסתטיקה ובפילוסופיה פוליטית.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אגמבן למד פילוסופיה ומשפטים בספיאנצה - אוניברסיטת רומא, שם כתב עבודת דוקטורט על המחשבה הפוליטית של סימון וייל. כחוקר פוסט-דוקטורט באוניברסיטת פרייבורג (1966-1968) השתתף בסמינרים של מרטין היידגר על הֵגֶל והרקליטוס, ומאוחר יותר היה עמית במכון ורבורג הקשור עם אוניברסיטת לונדון. אגמבן לימד באוניברסיטת מצ'רטה, אוניברסיטת ורונה, הקולג' הבינלאומי לפילוסופיה בפריז, האוניברסיטה של שווייץ האיטלקית, אוניברסיטת Università Iuav di Venezia (אנ'), ניו סקול בניו יורק ובית הספר האירופי ללימודים מתקדמים EGS[1].
עבודתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעבודתו הרחיב וחקר אגמבן את מושג מצב החירום (state of exception), מצב בו המדינה פועלת "מעל לחוק" לטובת הכלל[2], ועסק בקשר בינו לבין המושג הומו סאקר, מונח מהחברה הרומית שמתאר אדם שנודה מהחברה, והזכויות החוקיות כבר לא תקפות עליו, אך חייו מוכרזים כ"קדושים" ואי אפשר להקריב אותו.
למרות שהדוקטורט שלו עסק בסימון וייל, ניכר בעבודותיו שההשפעה העיקרית שלו היא ולטר בנימין, והוא עוסק רבות בבעיות שמעלה בנימין בעבודותיו. בין השאר, השפיעו עליו גם אריסטו, מרטין היידגר, מישל פוקו, הגל, קרל שמיט ופרויד. עבודתו של אגמבן אינה מתפתחת באופן כרונולוגי, אלא חוזרת ונעה בין בעיות שונות אשר הציגו בנימין ופילוסופים אחרים בעבודותיהם[3].
יצירתו המרכזית של אגמבן היא סדרת הומו סאקר, המבקרת באופן נוקב את המדינה המודרנית ודרכי פעולתה. על אף ביקורתו, המסקנה המובנת מספריו בנוגע לחברה האנושית אינה שלילית לחלוטין[1]. מלבד הסדרה הזו, בספרו The Coming community, אשר יצא לראשונה באיטלקית בשנת 1990, הוא מבסס את חשיבתו הפוליטית והחברתית ובמסגרתו הוא מתאר תהליך שנקרא Coming Politics[4]. בספרו (Means Without Ends: Notes on Politics (2000, מתוארת מערכת פוליטית שאינה קשורה בכלל אל ההתנהלות וההקשרים של ריבונות[5].
בביליוגרפיה חלקית
[עריכת קוד מקור | עריכה]סדרת ספרי הומו סאקר
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Homo Sacer: Sovereign Power and Bare Life (1995)[6]
- State of Exception. Homo Sacer II, 1 (2003)[7]
- Stasis: Civil War as a Political Paradigm. Homo Sacer II, 2 (2015)[8]
- The Sacrament of Language: An Archaeology of the Oath. Homo Sacer II, 3 (2008)[9][10]
- The Kingdom and the Glory: For a Theological Genealogy of Economy and Government. Homo Sacer II, 4 (2007)[11][10]
- Opus Dei: An Archeology of Duty. Homo Sacer II, 5 (2013)[12]
- Remnants of Auschwitz: The Witness and the Archive. Homo Sacer III (1998)[13].
- The Highest Poverty: Monastic Rules and Forms-of-Life. Homo Sacer IV, 1 (2013)[14]
- The Use of Bodies. Homo Sacer IV, 2 (2016)
בתרגום לעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מה שנותר מאושוויץ (Remnants of Auschwitz: The Witness and the Archive. Homo Sacer III), הוצאת רסלינג, 1998.
- לפנים משורת הדין: החריג ומצב החירום (State of Exception. Homo Sacer II, 1), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.
- מהו אפרטוס? תרגום מאיה קציר. תל אביב, רסלינג, 2015.
- חתימת הדברים, על המתודה, הוצאת רסלינג, 2021.
- קסם ואושר, תרגמה דנה שם-אור, הוצאת "תשע נשמות", 2022.
מאמרים וקטעים מתוך ספרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- "הומו סאקר: הכוח הריבוני והחיים החשופים" (קטעים נבחרים מתוך: Homo Sacer: Sovereign Power and Bare Life), מאיטלקית: נמרוד אביעד ומוניקה פולק, טכנולוגיות של צדק: משפט, מדע וחברה, שי לביא (עורך), הוצאת רמות, 2003.
- ״צורת חיים״. תרגום דוד קישיק. מטעם 14 (יוני 2008): 159–164.
- "בן הזמן", תרגום מאיטלקית: מאיה קציר, מפתח, 2010
- ״סוף דבר: לקראת תיאוריה של היכולת המשעה״. תיאוריה וביקורת 53 (חורף 2020): 221–237.
- ״רשימות על מגפת הקורונה״. תרגום טל יחזקאלי. תיאוריה וביקורת [מקוון].
- ״שלוש רשימות על המגפה״. תרגום טל יחזקאלי. תיאוריה וביקורת 53 (חורף 2020): 153–157.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ויויאן ליסקה, המשיחיות הריקה של ג'ורג'יו אגמבן. חנה ארנדט - ולטר בנימין - פרנץ קפקא, תרגם מגרמנית: רועי בר, הוצאת רסלינג, 2010.
- שאול סתר, ״אגמבן, אחר: צורת־החיים שמעבר להומו סאקר״. תיאוריה וביקורת 53 (2020): 209–219.
- נוה פרומר, ״אגמבן: החיים הכפולים של הפוליטי״, עיון 71, אביב תשפ״ג, 2023, 9–33.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ורג'ו אגמבן, ברשת החברתית Goodreads
ג'ורג'יו אגמבן (1942-), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 The European Graduate School. 2017
- ^ Agamben, Giorgio. "State of Exception, trans." Kevin Attell (Chicago and London: University of Chicago Press, 2005) 36 (2005).
- ^ Catherine Mills. Giorgio Agamben. Internet Encyclopedia of Philosophy. (2017)
- ^ Agamben, Giorgio. The coming community. Vol. 1. U of Minnesota Press, 1993.
- ^ Agamben, Giorgio. Means without end: Notes on politics. Vol. 20. U of Minnesota Press, 2000.
- ^ Homo Sacer, Stanford University Press
- ^ [1] State of Exception, University of Chicago Press
- ^ Stasis – Stanford University Press
- ^ The Sacrament of Language – Stanford University Press
- ^ 1 2 The Omnibus Homo Sacer - Stanford University Press
- ^ The Kingdom and the Glory – Stanford University Press
- ^ Opus Dei (אורכב 08.08.2013 בארכיון Wayback Machine) – Stanford University Press
- ^ Remnants of Auschwitz (אורכב 12.03.2016 בארכיון Wayback Machine), Zone Books
- ^ The Highest Poverty (אורכב 26.09.2013 בארכיון Wayback Machine) – Stanford University Press