פורמוזה ההולנדית
| |||
 | |||
פורמוזה ההולנדית | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| ראש הרשות המבצעת | מושל | ||
| שפה נפוצה | הולנדית, הוקיין, שפות פורמוזניות | ||
| עיר בירה | זילנדיה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | |||
| הקמה |
1624 (בפעם הראשונה) 1664 (בפעם השנייה) | ||
| פירוק | |||
| פירוק |
1662 (בפעם הראשונה) 1668 (בפעם השנייה) | ||
| ישות קודמת |
ממלכת מידג פורמוסה הספרדית | ||
| ישות יורשת | ממלכת טונגנינג | ||
| דמוגרפיה | |||
| דת | הכנסייה הרפורמית ההולנדית, אנימיזם, הדת הסינית העממית | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | גילדן הולנדי (NLG) | ||
פורמוזה ההולנדית הייתה מושבה הולנדית שהתקיימה בין השנים 1624–1662, ושוב בין 1664–1668. במהלך שנים אלו ביססה חברת הודו המזרחית ההולנדית את שלטונה באי, הגדילה את הסחר עם שושלת מינג בסין ושוגונות טוקוגאווה ביפן, ופעלה כדי להכשיל את הסחר והפעילות הקולוניאלית הספרדית והפורטוגזית במזרח אסיה.
ההולנדים לא התקבלו בברכה באי, ומרידות מצד אוכלוסיית ההאן והאבוריג'ינים דוכאו יותר מפעם אחת. עם עליית שושלת צ'ינג בסין, מיהרה הולנד לנתק את קשריה עם מינג וזכתה בגישה בלתי מוגבלת לנתיבי הסחר. השלטון ההולנדי הסתיים ב-1662, אחרי המצור על פורט זילנדיה, כשהמצביא הסיני קושינגה הקים את ממלכת טונגנינג הנאמנה לשושלת מינג וגירש את ההולנדים.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
הולנד ואנגליה, שהצטרפו אחרונות למרוץ בימים ברחבי העולם, היו על מסלול התנגשות עם ספרד ופורטוגל. במונחים אידאולוגיים, המעצמות האיבריות היו קתוליות, בעוד הולנד ואנגליה ניתקו את הקשר הדתי שלהן עם האפיפיור.
ההולנדים ניסו לפתוח במסחר עם סין לראשונה ב-1601, אך נתקלו בדחייה מצד הסינים, שסחרו עם הפורטוגלים שבמקאו כבר מאז 1535.
במשלחת מ-1604 שיצאה מבטאוויה (ג'קרטה של ימינו) שהייתה הבסיס ההולנדי הגדול ביותר באסיה, יצאו ההולנדים במטרה לתקוף את מקאו, אבל סופת טייפון שינתה את מסלולם וכך הם הגיעו לאיי פסקאדור, קבוצת איים במרחק 50 ק"מ מערבית לפורמוזה. שם ניסו ההולנדים לפתוח במשא ומתן עם הסינים על המסחר, אבל הם נדרשו לשלם מחיר גבוה מדי. בלית ברירה, ההולנדים שבו על עקבותיהם[1].
חברת הודו המזרחית ההולנדית ניסתה להשתמש בכוח צבאי כדי לגרום לסין לפתוח את נמל פוג'יאן לסחר ודרשה לגרש את הפורטוגלים, אחרי מלחמת הולנד–פורטוגל. ההולנדים פשטו על ספינות סיניות ב-1618, בניסיון לא מוצלח לקחת בני ערובה כדי לגרום לסין להיענות לדרישותיהם.
בשנת 1622, אחרי מתקפה הולנדית לא מוצלחת נוספת על מקאו, והכישלון ההולנדי להקים עמדת סחר בהונג קונג, הפליג הצי ההולנדי שוב לאיי פסקאדור, הפעם במכוון, והקים בסיס במגונג(אנ'). ההולנדים אילצו פועלי כפייה סינים לבנות את המבצר, ובגלל מנות מזון מועטות ופיקוח נוקשה, 1,300 מתוך 1,500 הסינים מתו במהלך הבנייה. באותה שנה טבעה ספינה הולנדית בשם אריה הזהב בסמוך לחוף הדרום–מערבי של טאיוואן, והניצולים נטבחו על ידי המקומיים. ב-1636 ערכו ההולנדים טבח במקום כנקמה.
ב-1623 הגיעו לאי לראשונה סוחרים הולנדים כדי לחפש בסיס מתאים, ובכוונה להשתמש באי כתחנה במסחר עם סין. ההולנדים דרשו מסין לפתוח את הנמלים בפוג'יאן למסחר הולנדי, ואילו הסינים סירבו ואיימו שאיי פסקאדור הם שטח סיני, ודרשו מהם לסגת לפורמוזה, שם יתאפשר להם לעסוק במסחר. הדבר הוביל למלחמה בין סין להולנד שב-1624 נאלצה לסגת לפורמוזה. בתגובה, הולנד איימה בפשיטות על הנמלים והספינות הסינים אלא אם אלה יאפשרו לסחור מאיי פסקאדור, וכן בתנאי שסין תסחור באופן בלעדי עם ההולנדים בבטאוויה, סיאם וקמבודיה.
בניסיון ההולנדי ב-1623 לאלץ את סין לפתוח את נמליה נשלחו חמש ספינות למשימה שהסתיימה בכישלון עם מספר מלחים שנפלו בשבי ואובדן ספינה. לאחר מכן ההולנדים חיזקו את ביצוריהם ותגברו את חיל המצב שלהם בפסקאדור. ההתבצרות ההולנדית הביאה את הסינים להוציא התקפה נגד הולנד בפברואר 1624, כש-5,000 חיילים ו-40–50 ספינות מלחמה תקפו את המבצר ההולנדי, מה שהביא אותם לבקש הסכם שלום ולהיכנע לדרישות הסיניות לסגת לפורמוזה. בחגיגות הניצחון על "הברברים אדומי השיער", כפי שכונו ההולנדים בפי הסינים, הוצעדו 12 שבויים הולנדים בפני הקיסר בבייג'ינג.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
1624–1625: הקמת המושבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הגעתם לפורמוזה, מצאו ההולנדים בדרום–מערב האי אוכלוסייה של 1,500 תושבים, רובם תושבים זמניים סינים. בהתאם לנוהג המקובל באותם ימים, ההולנדים מיהרו לבנות מבצר הגנה שישמש גם כבסיס להוצאת פעולות במחוז טאויואן. המבצר שם הוחלף כעבור ארבע שנים במבצר בפורט זילנדיה.
1626–1636: הפיוס עם האבורג'ינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההוראה הראשונה עם הגיעם לפורמוזה, הייתה להעניש כפרים שהתנגדו להולנדים ולגרום לאבורג'ינים בטאיוואן להיות נאמנים לחברת הודו המזרחית ההולנדית. משלחת ראשונה שיצאה לנקום פעלה נגד הכפרים מתאו ובקלואן. במתאו היה המאמץ קל מאוד, והתושבים נכנעו אחרי שהכפר שלהם נהרס בשריפה. הפעולות הללו שימשו גם כהרתעה נגד כפרים אחרים.
בעוד המאמץ להרגיע את הרוחות נמשך, בים, היחסים עם הסינים נעשו מתוחים יותר עם הניסיון ההולנדי להטיל מס על הספינות שעברו במצר טאיוואן. הדבר גרם לבסוף למלחמה בין שושלת מינג להולנד, וההולנדים הובסו בקרב מפרץ ליאולו ב-1633.
מספר מיסיונרים הולנדים מצאו את מותם מידי האבורג'ינים שאותם ניסו להמיר[2].
1636–1642: השלום ההולנדי וגירוש הספרדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי המאמצים ההולנדיים לבסס את שליטתם בפורמוזה, עוד ועוד כפרים נשבעו אמונים להולנד, לעיתים מתוך פחד מפעולות הצבא ההולנדי, ולעיתים בשל היתרונות של הסיוע ההולנדי במזון ובביטחון. כפרים אלה התפרסו מדרום עד מרכז טאיוואן. השקט היחסי בתקופה זו כונה "פקס הולנדיקה" (השלום ההולנדי, בדומה ל"פקס רומנה").
לעומת זאת, צפון טאיוואן נשלט על ידי הספרדים מאז 1626, שהתיישבו בניו טאיפיי של ימינו, בייחוד בערים טמוסי וג'ילונג. הביצורים בג'ילונג היו מוזנחים בגלל היעדר יכולות ספרדיות לממן את התחזוקה שלהם, אבל הבסיס שלהם בפורט סנטו דומינגו בטאמוסי היה מכשול משמעותי בפני השאיפות האימפריאליות ההולנדיות.
אחרי כישלון בסילוק הספרדים ב-1641, בשנת 1642, בסיוע תגבורות הולנדיות ואבוריג'יניות, הצליחו ההולנדים לגרש את הכוח הספרדי–פיליפיני הקטן ממבצרו ולסלקו מהאי. בעקבות הניצחון, השתלטו ההולנדים גם על צפון טאיוואן במסע דומה למסע שקיימו בדרום ובמרכז מספר שנים קודם לכן.
1643–1659: התחזקות ההאן ומרד גואו הואיי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההולנדים החלו לעודד הגירה משמעותית של אוכלוסיית האן, בעיקר מדרום פוג'יין. רוב המהגרים היו גברים צעירים ורווקים, שלא תכננו להישאר באי, שכונה לעיתים על ידם "השער לגיהנום", בשל החיים הרבים של מלחים ומגלי ארצות שאבדו בו. ב-1652 התרחש מרד גואו הואאיי שהיה התקוממות מאורגנת נגד השלטון ההולנדי בשל הכעס על העונשים הכבדים והשחיתות. התגובה ההולנדית הייתה קשה, ו-25% מהמשתתפים במרד נהרגו בתוך מספר שבועות.
1650 והלאה: מרידות האבורג'ינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כפרים אבורג'ינים רבים מרדו בהולנדים החל מ-1650, ממספר סיבות, ביניהן הדרישה ההולנדית לספק נשים עבור יחסי מין וכן לקיחת עורות ואורז מהאוכלוסייה המקומית. הדבר עורר מרידה שהתפרצה בדצמבר 1652 בכפר וו–לאו–ון במקביל למרד ההאן. במהלך המרידה נערפו ראשיהם של שני מתורגמנים הולנדים ובקרב שנערך נהרגו 30 אבורג'ינים ושני הולנדים. אחרי אמברגו מלח וברזל שהוטל על הכפר, בפברואר 1653 ביקשו האבורג'ינים לחתום על שלום.
1660–1662: המצור על זילנדיה ופירוק המושבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1661 הגיע לאי צי של 200 ספינות סיניות בראשות אדמירל קושינגה שהיה נאמן לשושלת מינג בכוונה לגרש את ההולנדים ולבנות בסיס לנאמני השושלת. אחרי מצור של תשעה חודשים, כבש האדמירל קושינגה את זילנדיה. הוא אילץ את נציגי חברת הודו המזרחית ההולנדית לחתום על שלום ב-1 בפברואר 1662 ולעזוב את האי. בכך הפך קושינגה את האי לבסיס של שושלת מינג.
1664–1668: כיבוש ג'ילונג והמשך הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי שגורשו מטאיוואן, ההולנדים חברו לשושלת צ'ינג בסין נגד ממלכת טונגנינג החדשה בטאיוואן, ששאפה להשיב את שושלת מינג לשלטון בסין כולה. אחרי מספר קרבות, ב-1664 ההולנדים הצליחו להשתלט על המבצר בג'ילונג. כוח ששלח ג'נג ג'ינג, שליט הממלכה החדשה, לא הצליח לנצח את ההולנדים, והם המשיכו להחזיק במבצר עד 1668, כשהתנגדות אבורג'ינים וחוסר הצלחה בהשתלטות על כל נקודה אחרת באי, שכנעו את ההולנדים לנטוש סופית את טאיוואן[3][4].
ההחלטה לעזוב את ג'ילונג התקבלה אף על פי שבשנת 1664, 26% מרווחי חברת הודו המזרחית ההולנדית הגיעו משם[5].
ב-1665 הצליח צי של ממלכת טונגנינג להביס צי משותף של שושלת צ'ינג והולנד. באותה שנה ההולנדים בזזו שרידים מקודשים ורצחו נזירים אחרי שתקפו מתחם בודהיסטי באיי ג'ושאן[6].
הצי בפיקודו של ג'נג ג'ינג הוציא להורג 34 מלחים והטביע עוד 8 מלחים הולנדים, אחרי שבזז, ארב והטביע את ספינת הסוחר ההולנדית קויילנברג ב-1672 בצפון מזרח טאיוואן. 21 מלחים הצליחו להימלט ליפן. הספינה הייתה במסע מנגסאקי לבטאוויה[7].
ממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההולנדים טענו לבעלות על כל האי, אך בגלל חוסר הנגישות של רכס ההרים המרכזי תחום השליטה שלהם הוגבל למישור החוף המערבי בתוספת כיסים מבודדים בחוף המזרחי. שטח זה נכבש בין 1624 ל-1642, כשרוב הכפרים נדרשו להישבע אמונים להולנד, ולאחר מכן נותרו לרוב לבדם ללא פיקוח הולנדי משמעותי.
בדרך כלל, ההכרה בעליונות ההולנדית הייתה על ידי הבאת מנחה בדמות צמח מקומי קטן (אגוז או קוקוס) שגדל על אדמת הכפר או העיר ולהביאו למושל בטקס שסימל את הענקת האדמה. לאחר מכן, היה המושל מעניק גלימה ומטה למנהיג הכפר, כסמל לתפקיד וכן את דגל וילם הראשון, נסיך אורנז' כדי שיוצג בכפר.
מושל פורמוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מושל פורמוזה מונה על ידי המושל הכללי של הודו המזרחית ההולנדית שישב בג'קרטה של ימינו. המושל הוסמך לחוקק, לגבות מיסים, לנהל מלחמות ולחתום על שלום בשם הולנד.
כדי לנהל את המושבה, הוא נעזר במועצת טאי-יואן, ונשיא המועצה היה השני בחשיבותו אחרי המושל, ונועד להחליפו במקרה של נבצרות. מעון המושל היה בפורט זילנדיה. לאורך שנות השלטון ההולנדי היו 12 מושלים.
כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפעל טאי-יואן (קודות המסחר של חברת הודו המזרחית ההולנדית) היה אמור להפוך לשני ברווחיותו עבור החברה, אחרי נקודות המסחר בדג'ימה/היראדו. עם זאת, במציאות לקחו למושבה 22 שנים כדי להתחיל להרוויח. ההולנדים הצליחו להפוך את המרחב לאזור סחר משולש בינם לבין הסינים והיפנים, יחד עם ניצול משאבי הטבע שבאי. במהלך תקופת השלטון ההולנדי בוצעו גם הניסיונות הראשונים בהיסטוריה לפתחו כלכלית.
מסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכוונה המקורית בהקמת המבצר בזילנדיה הייתה ליצור בסיס למסחר עם סין ויפן ולהפריע לסחר הפורטוגלי והספרדי באזור. לאחר שהוקם המבצר, הבינו ההולנדים את הפוטנציאל הגדול של עורות אייל סיקה הפורמוזני. העורות היו בשימוש אצל היפנים שהשתמשו בהם לייצור שריון לסמוראים וחלקים אחרים נמכרו אצל הסינים שנעזרו בהם עבור בשר וצרכים רפואיים. ההולנדים שילמו לאבורג'ינים כדי שיצודו את האיילים וניסו לעמוד בביקוש, אולם עד מהרה החלו האיילים להיעלם, מה שגרם לאבורג'ינים לבנות שיטות חדשות להישרדות[8]. למרות סכנת ההכחדה, המין שומר בשבי ומאוחר יותר הצליחו להחזירו לטבע[9]. ב-1638 ייצאו ההולנדים 151,400 עורות איילים ליפן, ואף על פי שמספר האיילים ירד, הם עדיין הצליחו לייצא 50–80 אלף עורות מדי שנה.
פריט ייצוא אחר היה התה, שגידולו התרחב אחרי שהסינים שהתיישבו באי החלו לגדלו על אדמות שלא התאימו לגידול אורז. בנוסף, גם גידול קנה הסוכר צמח. אף על פי שקנה סוכר גדל בטאיוואן זמן רב קודם לכן, המקומיים לא הצליחו לייצר ממנו גרגירי סוכר. המהגרים הסינים שהגיעו הצליחו להציג טכניקה חדשה והפכו אותו לפריט הייצוא החשוב ביותר, והוא היה רווחי יותר מזה שגדל בג'אווה. כחצי מיליון ק"ג סוכר יוצאו לפרס מטאיוואן ב-1645. בשנת 1658, יוצרו באי כ-2.9 מיליון ק"ג סוכר. פריט ייצוא נוסף היה הגופרית שנאספה בג'ילונג ובטמסוי.
טאיוואן, בדגש על מחוז טאי-יואן, הייתה למרכז חשוב ברשתות הסחר במזרח אסיה. מוצרים מיפן, פוג'יין, וייטנאם, תאילנד ואינדונזיה נשלחו לטאיוואן ומשם לשאר העולם.
חקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההולנדים נעזרו בסינים כדי לגדל קני סוכר ואורז, שחלקם יוצאו למקומות רחוקים כמו פרס. הניסיונות לעודד את האבורג'ינים לזנוח את הציד ולאמץ אורח חיים יושבני וחקלאי עלו בתוהו, משתי סיבות "ראשית, לפי חלוקת העבודה המגדרית המסורתית, זו [חקלאות] עבודתה של האישה; שנית, זאת עבודה קשה ומונוטונית".
על כן, נאלצו ההולנדים להביא פועלים מסין, מה שיצר את ההגירה ההמונית הסינית הראשונה לטאיוואן, ולפי ההערכות, 50–60 אלף סינים היגרו לטאיוואן ב-38 שנות השלטון ההולנדי. את המהגרים משכה התנועה החופשית לאי, לרוב על ספינות הולנדיות, וכן כלים כמו גרזן וזרעים שחולקו כהתחלה למי שהיו מוכנים להגיע. בתמורה, לקחו ההולנדים 10% מהיבול למיסים.
מיסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי שביססו את שלטונם בטאיוואן, ההולנדים מיהרו להטיל מיסים על כל המוצרים בייבוא ובייצוא. אף על פי שאין תיעוד לגובה המיסים שנאספו, סביר להניח שההולנדים הרוויחו הרבה מהמיסים שהטילו על הסוחרים הסינים והיפנים. הדבר גרם לתקרית בין הולנד ליפן שיצרה את אירוע המדה יאהי ב-1628.
צורה אחרת של מיסים הייתה מס הצבעה על כל מי שלא הולנדי ומעל גיל 6. יחד עם מדיניות מגבילה על שכירת קרקע וסחיטות שונות, המס היה לסיבה למרידות ב-1640 וב-1652.
ההולנדים הטילו מס גם על ציד. הם מכרו רישיונות לחפירת מלכודות ב-15 ריאל לחודש, ורישיון לכידה עמד על ריאל נוסף. במהלך עונת הציד 1638–1639, הרוויחו ההולנדים כמעט 2,000 ריאל מהציד בלבד. לדיג לעומת זאת לא היו רישיונות, אבל הוא היה מחויב במס.
דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
לפני שההולנדים הגיעו לטאיוואן, האי היה מאוכלס בידי אבורג'ינים טאיוואנים, עם אוסטרונזי של ציידים-לקטים שהתמחה גם בחקלאות מסוג חתוך ושרוף(אנ'). לא ניתן לדעת מה המספר המדויק של האבורג'ינים שהתגוררו בטאיוואן ערב הגעת ההולנדים. גם בשיא כוחם בטאיוואן, חלקים רבים מהאי לא נשלטו על ידי ההולנדים, כך שכל נתון שנאסף היה חלקי בלבד.
אתניות[עריכת קוד מקור | עריכה]
האוכלוסייה בטאיוואן הורכבה משלוש קבוצות מרכזיות: אבורג'ינים, מהגרים הולנדים וסינים. הייתה גם קבוצה של ספרדים בצפון האי בין 1626–1642. לעיתים הייתה באי גם קבוצה של שודדי ים יפנים–קוריאנים שנקראו ווקאו שפעלו בחופים מחוץ להישג ידם של ההולנדים.
אבורג'ינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
האבורג'ינים התגוררו בטאיוואן במשך אלפי שנים. המפקד הראשון באי, שנערך ב-1650, העריך את מספרם בין 64 ל-68 אלף תושבים שהיו הרוב האתני באי. הם חיו בכפרים באוכלוסיות שנעו בין כמה מאות ל-2,000 בכפרים הגדולים ביותר, והיו ביניהם קבוצות שונות בעלות שפות שונות שלא תמיד היו מובנות ביניהן.
הולנדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההולנדים היו בתחילה בעיקר חיילים בצירוף עבדים ופועלים אחרים מהמושבות ההולנדיות באזור, במיוחד מאזור ג'קרטה. מספר החיילים באי השתנה בהתאם לצורך וגדל מ-180 חיילים עם הפלישה לאי ל-1,800 ערב פלישת קושינגה. היו באי גם מספר אנשי צוות נוספים כמו סוחרים, מיסיונרים ומורים. גם עבדים הובאו לאי, בעיקר מטעם אנשים חשובים.
לאחר גירוש ההולנדים מטאיוואן ניצלו הסינים את הנשים ההולנדיות למטרות מיניות. במהלך המצור על מבצר זילנדיה נלקחו נשים וילדים בשבי. המיסיונר ההולנדי אנטוניוס המברוק, שתיים מבנותיו ואשתו נלקחו בשבי. הוא נשלח למבצר בדרישה שישכנע אותו להיכנע, שם שתיים מבנותיו האחרות היו. הוא עודד את המבצר להמשיך ולהילחם והבטיח שהחיילים הסינים רעבים ומורדים ככל שעובר הזמן. הוא הוצא להורג כשחזר למחנה הסיני, וקושינגה לקח את בתו של המברוק לפילגש[10][11][12][13], והיא תוארה כ"עלמה מתוקה ונעימה מאוד"[14]. כמו כן, הופצה שמועה לפיה ההולנדים מעודדים את הילידים להרוג סינים, מה שגרר נקמה מצד קושינגה שהוציא להורג המוני אסירים הולנדים, ביניהם נשים וילדים. מי ששרדו נמכרו לאחר מכן לעבדות. יתר הנשים חולקו בין המפקדים, שלקחו אותן לפילגשים[15][16][17]. ביומן המבצר ההולנדי נכתב כי "הטובות ביותר נשמרו למפקדים, ולאחר מכן נמכרו לחיילים הפשוטים. מאושרת מי שנפלה בחלקו של אדם לא נשוי, ובכך נמנעה מהטרדות מצד הנשים הסיניות הקנאיות לבעליהן".
מאפיינים כמו שיער אדמוני בקרב תושבי דרום טאיוואן הם תוצר של הקשר בין הנשים ההולנדיות לסינים. הנשים שנלקחו לעבדות ולפילגשים לא שוחררו אף פעם. ב-1684 דווח שחלקן עדיין חיו בשבי. סוחר הולנדי ניסה לפעול כדי לשחרר אותן במשא ומתן עם בנו של קושינגה, אך ללא הצלחה. קיימים דיווחים הולנדים על לקיחת הנשים בשבי[18][19][20][21].
האן[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר בעת הגעת ההולנדים לטאיוואן הייתה באי רשת של סוחרים סינים שקנו מוצרים שונים (בייחוד מוצרי איילים) מהילידים. לפי ההערכות חיו באי 1,000–1,500 סוחרים, כמעט כולם גברים, שרובם שהו בטאיוואן רק במהלך עונת הסחר.
החל מ-1640 ההולנדים עודדו הגירה סינית משמעותית לאי והציעו תחבורה וכלי עבודה למהגרים. ההערכות שנוגעות למספר המהגרים הן בעלות טווח רחב, ויש שמעריכים שמספרם נע בין 10,000–15,000 במקרה הנמוך ו-50–60 אלף לפי ההערכות הגבוהות.
אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההולנדים הביאו למושבה עבדים מווייטנאם ומפמפנג שבג'אווה, וב-1643 החלו להציע לאבורג'ינים תגמולים אם יתפסו את העבדים שברחו מהם[22]. 18 עבדים היו מעורבים בהתקפה הולנדית על תושבי טאמלקאו, יחד עם 110 סינים ו-225 חיילים הולנדים ב-11 בינואר 1642.
המקומיים תחת השלטון ההולנדי[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
טרם הגעת ההולנדים, תושבי טאיוואן חיו בשבטים נפרדים ושונים זה מזה; למרות בריתות זמניות, מנהגים חקלאיים דומים ונישואי תערובת, השבטים הפגינו הבדלים משמעותיים ביניהם. השבטים היו חשדניים כלפי הזרים החדשים שהגיעו.
תהליך ההשתלטות ההולנדית על האי כלל טבח של ילידים באי לאמאי ב-1642, ולאחריו השבטים נאלצו להיכנע לשלטון ההולנדי ולעבוד עבורו. לפי מסמכים מ-1650, המתיישבים שלטו על 315 כפרים ובהם אוכלוסייה של 68,600 תושבים, כמחצית מתושבי האי[23].
דת[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחד מעמודי התווך של התקופה הקולוניאלית ההולנדית היה המרת הילידים לנצרות. מתיאור המיסיונרים הראשונים, הדת הילידית הייתה אנימיסטית ובמקרה אחד הונהגה על ידי כוהנים בשם "איניב".
המקומיים גם עסקו בפעילויות שונות שההולנדים תפסו כחטא או כלא תרבותיות, כולל הפלות חובה לנשים מתחת לגיל 37, ניאוף, אי שמירת השבת הנוצרית ועירום. הברית החדשה תורגמה לשפות האבורג'ינים והועברה בין השבטים. זהו המקרה המתועד הראשון של כניסת הנצרות לטאיוואן.
חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]
המיסיונרים היו אחראים גם על הקמת בתי ספר בכפרים שבשליטת הולנד כדי ללמד לצד הדת קרוא וכתוב. טרם הקולוניאליזם ההולנדי לא נעשה שימוש בכתיבה, וההולנדים העבירו את השפות הפורמוזניות ליטון. זהו התיעוד הראשון בהיסטוריה לשפה כתובה בטאיוואן.
נעשו מספר ניסיונות ללמד ילדים מקומיים את השפה ההולנדית, אך הם נזנחו במהרה אחרי שנכשלו. מנגד, לפחות פורמוזני אחד קיבל השכלה בהולנד ונטמע באוכלוסייה ההולנדית[24].
טכנולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המגוון הייחודי של משאבים למסחר כמו עורות ובשר איילים, קני סוכר ואורז יצרו שוק רווחי מאוד עבור הולנד. תיעוד מאת המושל ההולנדי קבע כי "טאיוואן הייתה נמל מסחר מצוין, שמאפשר להרוויח 100% על הסחורה". הילידים בטאיוואן היו עובדי כפיים שכישוריהם נוצלו לטובת יצירת רווחים מהמשאבים באי.
בנוסף, ההולנדים העבירו את האי לחקלאות מתקדמת יותר. הילידים למדו להשתמש שיטות מערביות לניהול היבולים שהשתמשו בטכנולוגיות בנות קיימא ויעילות יותר. כלים נוספים שהוכנסו לאי הם הבארות וכן הובאו שוורים ובקר.
צבא[עריכת קוד מקור | עריכה]
האבורג'ינים בטאיוואן היו חלק חשוב בשמירה על סביבה יציבה וניהול סכסוכים במהלך המחצית השנייה של השלטון ההולנדי. המתיישבים ההולנדים העסיקו לעיתים קרובות אבורג'ינים משבטים סמוכים כחיילים כדי להגדיל את מספרם במהירות במהלך מרידות והתקוממויות.
עם זאת, השבטים שהיו בעלי ברית נגד הסינים פנו נגד ההולנדים במצור על פורט זילנדיה ותמכו בקושינגה, אחרי שהציע להם חנינה. הם המשיכו לפעול נגד ההולנדים והוציאו רבים להורג, אחרים השחיתו את ספרי הלימוד הנוצריים וחיסלו מתיישבים אירופאים.
אחרי פירוק המושבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המורשת ההולנדית בטאיוואן גלויה בטאינאן, והמבצר בפורט זילנדיה שומר. הבניין של חברת הודו המזרחית ההולנדית בטמסוי, שנקרא פורט אנטוניו, שימש את הקונסוליה הבריטית עד שבריטניה ניתקה את היחסים עם טאיוואן לטובת הכרה בסין.
חלק מהמדיניות ההולנדית שימש כבסיס לראשית הסחר הבינלאומי המודרני בטאיוואן. ניתן לייחס את תחילת המסחר והכלכלה העכשווית באי לתשתיות שהניחו ההולנדים בתקופת שלטונם.
עם זאת, התוצאה המשמעותית ביותר של המושבה היא ההגירה הגדולה של סינים לאי, שהפכו עם השנים לרוב. בנוסף, ההולנדים יצרו קשר עם שני העמים ואפשרו תקשורת ביניהם שלא התקיימה קודם לכן.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Treaty between Koxinga and the Dutch Government
- Exhibition on Dutch period of Taiwan in Tamsui
- Andrade, Tonio (2006). "The Rise and Fall of Dutch Taiwan, 1624–1662: Cooperative Colonization and the Statist Model of European Expansion". Journal of World History. 17 (4): 429–450. doi:10.1353/jwh.2006.0052. S2CID 162203720.
- Valentijn, François (1724–26). Oud en nieuw Oost-Indiën (בהולנדית). Dordrecht: J. van Braam. OL 25412097M.
- Wills, John E. Jr. (2005). Pepper, Guns, and Parleys: The Dutch East India Company and China, 1622–1681. Figueroa Press. ISBN 978-1-932800-08-1. OCLC 64281732.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Han Cheung (31 ביולי 2022). "Taiwan in Time: When the Dutch were twice kicked out of Penghu". Taipei Times. ארכיון מ-30 ביולי 2022. נבדק ב-31 ביולי 2022.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ William Campbell, An account of missionary success in the island of Formosa: translated from the original Dutch version by Caspar Sibelius, published in London in 1650 and now reprinted with copious appendices, לונדון: Trübner & Co, 1889, עמ' 197–198
- ^ John Robert Shepherd, Statecraft and Political Economy on the Taiwan Frontier, 1600-1800, סטנפורד, קליפורניה, ארצות הברית: Stanford University Press, 1993, עמ' 95, ISBN 9780804720663 (אורכב 10.04.2023 בארכיון Wayback Machine)
- ^ Leonard Blussé, Pioneers or cattle for the slaughterhouse? A rejoinder to A.R.T. Kemasang, Bijdragen tot de Taal-, Land- en Volkenkunde 145, 1989, עמ' 357 doi: 10.1163/22134379-90003260
- ^ "In the days of the Dutch". taiwantoday.tw. Taiwan Today. במרץ 1968. ארכיון מ-3 בפברואר 2021. נבדק ב-4 במרץ 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Hang, Xing (2016). Conflict and Commerce in Maritime East Asia: The Zheng Family and the Shaping of the Modern World, c.1620–1720. Cambridge University Press. p. 154. ISBN 978-1316453841. ארכיון מ-10 באפריל 2023. נבדק ב-26 במאי 2019.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Hang, Xing (2016). Conflict and Commerce in Maritime East Asia: The Zheng Family and the Shaping of the Modern World, c.1620–1720. Cambridge University Press. p. 190. ISBN 978-1316453841. ארכיון מ-10 באפריל 2023. נבדק ב-26 במאי 2019.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Hsu, Minna J.; Agoramoorthy, Govindasamy; Desender, Konjev; Baert, Leon; Bonilla, Hector Reyes (באוגוסט 1997). "Wildlife conservation in Taiwan". Conservation Biology. 11 (4): 834–836. doi:10.1046/j.1523-1739.1997.011004834.x. JSTOR 2387316. S2CID 84626842.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 台灣環境資訊協會-環境資訊中心 (30 ביוני 2010). "墾丁社頂生態遊 梅花鹿見客 | 台灣環境資訊協會-環境資訊中心". E-info.org.tw. ארכיון מ-3 במרץ 2012. נבדק ב-30 במאי 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Moffett, Samuel H. (1998). A History of Christianity in Asia: 1500-1900. Bishop Henry McNeal Turner Studies in North American Black Religion Series. Vol. 2 of A History of Christianity in Asia: 1500-1900. Volume 2 (2, illustrated, reprint ed.). Orbis Books. p. 222. ISBN 1570754500. ארכיון מ-10 באפריל 2023. נבדק ב-10 בדצמבר 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Moffett, Samuel H. (2005). A history of Christianity in Asia, Volume 2 (2 ed.). Orbis Books. p. 222. ISBN 1570754500. ארכיון מ-10 באפריל 2023. נבדק ב-10 בדצמבר 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Free China Review, Volume 11. W.Y. Tsao. 1961. p. 54. ארכיון מ-10 באפריל 2023. נבדק ב-10 בדצמבר 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Newman, Bernard (1961). Far Eastern Journey: Across India and Pakistan to Formosa. H. Jenkins. p. 169. ארכיון מ-10 באפריל 2023. נבדק ב-10 בדצמבר 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Wright, Arnold, ed. (1909). Twentieth century impressions of Netherlands India: Its history, people, commerce, industries and resources (illustrated ed.). Lloyd's Greater Britain Pub. Co. p. 67. ארכיון מ-10 באפריל 2023. נבדק ב-10 בדצמבר 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Heaver, Stuart (26 בפברואר 2012). "Idol worship". South China Morning Post. p. 25. אורכב מ-המקור ב-29 בדצמבר 2014. נבדק ב-10 בדצמבר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Idol Worship, Stuart Heaver, 26 בפברואר 2012
- ^ Lach, Donald F.; Van Kley, Edwin J. (1998). Asia in the Making of Europe, Volume III: A Century of Advance. Book 4: East Asia. Vol. Asia in the Making of Europe Volume III (revised ed.). University of Chicago Press. p. 1823. ISBN 0226467694. ארכיון מ-10 באפריל 2023. נבדק ב-10 בדצמבר 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Muller, Hendrik Pieter Nicolaas (1917). Onze vaderen in China (בהולנדית). P.N. van Kampen. p. 337. ארכיון מ-10 באפריל 2023. נבדק ב-10 בדצמבר 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Potgieter, Everhardus Johannes; Buijis, Johan Theodoor; van Hall, Jakob Nikolaas; Muller, Pieter Nicolaas; Quack, Hendrik Peter Godfried (1917). De Gids, Volume 81, Part 1 (בהולנדית). G. J. A. Beijerinck. p. 337. ארכיון מ-10 באפריל 2023. נבדק ב-10 בדצמבר 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ de Zeeuw, P. (1924). De Hollanders op Formosa, 1624-1662: een bladzijde uit onze kolonialeen zendingsgeschiedenis (בהולנדית). W. Kirchner. p. 50. ארכיון מ-10 באפריל 2023. נבדק ב-10 בדצמבר 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Algemeene konst- en letterbode, Volume 2 (בהולנדית). A. Loosjes. 1851. p. 120. ארכיון מ-10 באפריל 2023. נבדק ב-10 בדצמבר 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Mateo, José Eugenio Borao (2009). The Spanish Experience in Taiwan 1626-1642: The Baroque Ending of a Renaissance Endeavour (illustrated ed.). Hong Kong University Press. p. 125. ISBN 978-9622090835. ארכיון מ-20 בינואר 2023. נבדק ב-2 באפריל 2018.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Tai, Pao-tsun (2007). The Concise History of Taiwan. Taiwan: Taiwan Historica. ISBN 9789860109504.
- ^ Lee, Yuchung. "荷西時期總論 (Dutch and Spanish period of Taiwan)". Council for Cultural Affairs. אורכב מ-המקור ב-דצמבר 3, 2013. נבדק ב-ספטמבר 29, 2012.
