פחד ותיעוב: בקמפיין הפרסום 72'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פחד ותיעוב: בקמפיין הפרסום 72'
Fear And Loathing: On The Campaign Trail '72
מידע כללי
מאת האנטר ס. תומפסון
איורים ראלף סטידמן
שפת המקור אנגלית
סוגה קובץ מאמרים
נושא פוליטיקה
מקום התרחשות ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
הוצאה הוצאת חץ ישר
תאריך הוצאה 1973
מספר עמודים 506
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פחד ותיעוב: בקמפיין הפרסום 72' (באנגלית: Fear And Loathing: On The Campaign Trail '72) הוא ספר שנכתב על ידי הסופר האמריקאי האנטר ס. תומפסון ב-1973 ועוקב אחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972, בו נבחר הנשיא ריצ'רד ניקסון לכהונה שנייה כנשיא של ארצות הברית.[1] הספר אויר על ידי ראלף סטדמן ומורכב ברובו ממאמרים שפורסמו על ידי תומפסון במגזין הרולינג סטון לאורך אותה שנה.[2][3]

הספר עוסק בעיקר בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית ובקרע שנוצר בה בשל חילוקי הדעות בין המועמדים אד מאסקי ויוברט האמפרי, וכן בשל התמרונים הכמעט-מאניים של המועמד ג'ורג' מגוורן במהלך הכנס המפלגתי במיאמי בו התאמץ להבטיח את ניצחונו על אף ניסיונות המועמדים האחרים להכשילו.

תומפסון החל לסקר את הקמפיין בדצמבר 1971, בדיוק כשמירוץ הפרסום של הבחירות המקדימות החל, מתוך דירה שכורה בוושינגטון די. סי. (מצב אותו הוא השווה ל"חיים בתוך מחנה חימוש, מצב של פחד תמידי"); במהלך שנים עשר החודשים הבאים הוא סיקר כל פרט ופרט בקמפיין, החל מהכנס הקטן ביותר ועד להמולות הכי גדולות.

לאחר שתומפסון נפגש עם חברו הקפיטליסט מקס פלבסקי שבאותה העת היה מנכ"ל חברת זירוקס וכן של מגזין הרולינג סטון, שלח לו זה מכונת פקס חדשה אותה כינה תומפסון "חוט הקסם" והשתמש בה כדי לשלוח את כתביו לעורכיו, לעיתים שעות מספר לפני הדדליין בו המגזין נשלח להדפסה. עמיתיו העיתונאים והעורכים נאלצו לאסוף את הפתקים שהיה שולח ולסכם אותם לכדי מאמר סופי יחד איתו דרך הטלפון.

בדומה לספרו השני פחד ותיעוב בלאס וגאס, תומפסון אימץ כמה סגנונות כתיבה ייחודיים גם בקמפיין הפרסום 72', כגון שימוש בוולגריות מוגזמת ובהומור קיצוני. על אף אופייה הלא מקובל של כתיבתו, הספר עדיין נחשב כסמל בסוגת העיתונאות הפוליטית ועזר לקדם את מעמדו של תומפסון כמסקר פוליטי.

מבט אל פנים הקמפיינים הפוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר תומפסון מרכז את מרבית תשומת לבו למועמד ג'ורג' מקגוורן לאחר שמאס בשאר המועמדים, פוטר את המועמד יוברט האמפרי באמירה שהוא "רמאי חסר תקווה" ואת המועמד אד מאסקי בכך שהקמפיין שלו "מסריח ממוות"; עם זאת מועמדותו של ג'ורג' מקגוורן לא הובטחה, שכן פעילים אחרים במפלגה הדמוקרטית ניסו לגייס את טד קנדי למירוץ לנשיאות, או את ג'ורג' וואלס בשל סיכוייו הרבים לנצח בדרום.

תומפסון מתאר בברוטליות לפרטי-פרטים את כלל ההחלטות; איזה נאום יש לנאום והיכן יש לעשות זאת, החל ממוסדות הלימוד בהם יש מצביעים צעירים, אולמות ציבוריים במחוזות הפולניים של מילווקי, הניסיונות ליצור התלהבות עבור המועמד אד מאסקי דרך סיור בפלורידה ברכבת, והבחירה הרעה, לכאורה, של תומאס איגלטון כמועמד להיות סגן הנשיא.

הספר ראוי לציון גם בשל היכרותו לא רק של המועמדים לבחירות של 1972 אלא גם למבטים הקצרים שהוא מספק על המנהיגים הפוליטיים העתידיים. גארי הארט מקולורדו, ששימש כמנהל הקמפיין של מקגוורן ולאחר מכן זכה במושב בסנאט, ומושל ג'ורג'יה ג'ימי קרטר, שב-1976 זכה במושב הדמוקרטי ולימים גם בנשיאות, הם שתי דוגמאות בולטות.

שנאתו של תומפסון כלפי ריצ'רד ניקסון אינה מוסתרת לכל אורך הספר - והיא באה בדמות התקפות חריפות על מדיניותו, על מעגלו הפנימי, ועליו כאדם. למרות זאת, תומפסון מנסה לייחס לניקסון אנושיות פעמים מספר, והוא מתאר בספרו ריאיון פרטי עם ניקסון בניו המפשייר במהלך הבחירות לנשיאות ב-1968, ראיון בו הם דיברו בעיקר על פוטבול. בשנים מאוחרות יותר תומפסון נזכר שוב בתדהמתו על כך שניקסון לא דיבר "סתם" על פוטבול אלא שהוא נראה כי יש לו "עניין אמיתי" במשחק, ולעיתים ציטט את המפגש כהוכחה לכך שתמרוניו הפומביים של ניקסון היו מחושבים מבחינה פוליטית גם אם הוא הסתיר את פרצופו האמיתי.

עד סוף 1972 הקמפיין ותוצאותיו ההרסניות עבור מקגוורן (שזכה רק במסצ'וסטס ובוושינגטון די. סי., זאת לאחר שהפסיד אפילו במדינת ביתו, דקוטה הדרומית), תומפסון היה מותש ועייף מכל עולם הפוליטיקה.

ביקורת העיתונאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כמה שהספר עוסק בקמפיינים, במועמדים ובתהליכים הפוליטיים, הוא מספק באותה מידה מבט ביקורתי על המדיה והפרסום המקובלים המסקרים את העולם הפוליטי. תומפסון יוצא כנגד "המומחים הפוליטיים", יחסיהם עם הפוליטיקאים, וטובות ההנאה שבין השניים. הוא מצטט כעובדה מוכרת לכולם את העניין של תומאס איגלטון, שותפו של מקגוורן שהוסר מתפקידו לאחר שמונה עשר ימים בתפקיד, זאת בשל פרסום הסקנדל כי הוא עבר טיפול בנזעי חשמל נגד דיכאון.

עמדה זו של הצגת הקמפיינים כערוצי פרסום המפרסמים רק את החדשות שהם מעוניינים לכסות ולא את כל החדשות שמתרחשות הלכה למעשה, קיבלה הכרה רחבה כמתארת אמת שעד אז לא העזו לדברה. פרנק מנקיביץ', אחד ממנהלי הקמפיין של מקגוורן, אמר בשנים מאוחרות יותר על הספר שעל אף כל הקישוטים סביבו, הוא מייצג את "התיאור הכי פחות עובדתי, ועם זאת הכי מדויק" של הבחירות ב-1972.

תימות'י קרוז אשר סיפק סיקורים משלימים עבור מגזין הרולינג סטון על קמפיין הבחירות, כתב ספר זיכרונות בשם "הילדים על האוטובוס" ב-1973 המנתח ומבקר את הכיסוי התקשורתי של הקמפיין. הספר נחשב לטקסט סטנדרטי באוניברסיטאות ארצות הברית עבור קורסי עיתונאות ותקשורת; הוא מציג את הבחנותיו של תומפסון על מנטליות מסוג "עיתונאות עדר", דבר שבא לידי ביטוי בקמפיין ב-1972 בכך שהעיתונאים היו תלויים במידה רבה בגישה שניתנה להם לכנסים על ידי אנשי הסגל של ניקסון. קרוז מתאר את תומפסון כעיתונאי היחיד שיצא מהעדר, והדפסות מאוחרות יותר של "הילדים על האוטובוס" מכילות היכרות שנכתבה על ידי תומפסון עצמו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Seligson, Tom (July 15, 1973). "The tripping of the Presidency, 1972". The New York Times.
  2. ^ Thompson, Hunter S. "Fear and Loathing on the Campaign Trail in '72". Rolling Stone. Retrieved May 27, 2017.
  3. ^ "Fear & Loathing: On the Campaign Trail '72". Books You May Like. Retrieved May 27, 2017.