ג'ורג' וולאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ורג' וולאס
George Corley Wallace Jr.
George C Wallace (Alabama Governor).png
ג'ורג' וולאס בשנת 1968
מדינה ארצות הברית
תאריך לידה 25 באוגוסט 1919
מקום לידה קליו, אלבמה
תאריך פטירה 13 בספטמבר 1998 (בגיל 79)
מקום פטירה מונטגומרי, אלבמה
השכלה בית הספר למשפט של אוניברסיטת אלבמה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, משפטן, מתאגרף, שופט, קצין עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
המפלגה העצמאית האמריקאית (ב-1968)
דת מתודיזם עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג

אשה ראשונה: לורלין וולאס (19 בספטמבר - 7 במאי 1968)
אשה שנייה: קורנליה וולאס (28 בינואר 1939 - 8 בינואר 2009)

אשה שלישית: ליסה טילור
מושל אלבמה ה-45
תקופת כהונה 14 בינואר 196316 בינואר 1967 (4 שנים)
הקודם ג'ון פיטרסון
הבא לורלין וולאס
תחת נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון
מושל אלבמה ה-48
תקופת כהונה 18 בינואר 197115 בינואר 1979 (8 שנים)
הקודם אלברט ברוור
הבא פורסט ג'יימס
תחת נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון, ג'רלד פורד, ג'ימי קרטר
מושל אלבמה ה-50
תקופת כהונה 17 בינואר 198319 בינואר 1987 (4 שנים)
הקודם פורסט ג'יימס
הבא גיא האנט
תחת נשיא ארצות הברית רונלד רייגן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'ורג' קורלי וולאס ג'וניוראנגלית: George Corley Wallace;‏ 25 באוגוסט 191913 בספטמבר 1998) היה פוליטיקאי אמריקני, ומושל מדינת אלבמה ה-45 בארצות הברית במשך שתי כהונות לא רצופות ושתי כהונות רצופות מטעם המפלגה הדמוקרטית: 1963-1967, 1971-1979, ו-1983-1987. וולאס היה אחד מהמושלים הוותיקים אי פעם בארצות הברית, וכיהן במצטבר שש עשרה שנה וארבעה ימים.[1] ניסה להתמודד על תפקיד נשיא ארצות הברית ארבע פעמים רצופות, בהן ניסה להפוך למועמד הדמוקרטי ב-1964, 1972 ו-1976, והיה מועמדה של המפלגה העצמאית האמריקאית ב-1968. הוא המועמד השלישי האחרון שזכה לאלקטורים ממדינות.

וולאס היה נציג הדרום במפלגה הדמוקרטית,[2] והיה ממובילי התומכים בהמשך הסגרגציה בחינוך בארצות הברית ותומך בחוקי ג'ים קרואו מול התנועה לזכויות האזרח. בהשבעתו לתפקיד המושל ב-1963, הכריז "הפרדה גזעית עכשיו, הפרדה גזעית מחר, והפרדה גזעית לנצח" ואף עמד לפני הכניסה לאוניברסיטת אלבמה ומנע הרשמת תלמידים שחורים למוסד. לבסוף הפך למתנגד להפרדה הגזעית, אולם נותר שמרן.[3][4] הוא שרד ניסיון התנקשות ב-1972 במרילנד, אולם נותר מרותק לכיסא גלגלים עד למותו ב-1998.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

וולאס נולד בקליו בדרום-מזרח אלבמה למשפחת חוואים ענייה, הראשון מבין ארבעה ילדים. אביו היה ג'ורג' קורלי וולאס האב ואמו הייתה מוזל סמית'. הוא היה הבן השלישי מתוך חמישה דורות שנשאו את השם "ג'ורג' וולאס".[5] אביו עזב את המכללה כדי לעסוק בחקלאות במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשמחירי המזון היו גבוהים. עם מותו ב-1937, נאלצה אשתו למכור את החווה שלהם כדי לשלם את המשכנתה.[6] כמו הוריו, היה וולאס מתודיסט.

וולאס התעניין בפוליטיקה עוד בגיל עשר. ב-1935, עבד במשרה חלקית בסנאט של אלבמה וטען שייבחר למושל המדינה.[7] וולאס עסק באגרוף בתיכון, ולאחר מכן למד בבית הספר למשפטים באוניברסיטת אלבמה.[8]

לאחר שקיבל תואר במשפטים ב-1942, נכנס לאימוני טייסים בחיל האוויר של ארצות הברית. הוא לא השלים את הקורס, אולם שירת כטייס בצבא ארצות הברית בחזית מול יפן במהלך מלחמת העולם השנייה. Like his parents, George Wallace was a Methodist.[9] הוא שירת תחת הגנרל קרטיס לה מיי, שהפך לעמיתו במירוץ הנשיאותי של 1968. הוא כמעט מת מדלקת קרום המוח בצבא, אולם טיפול רפואי בסולפונאמיד הציל את חייו. הוא נותר עם אבדן שמיעה חלקי ושוחרר.

ראשית הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1938, בגיל תשע עשרה, פעל וולאס למען בחירת סבו לתפקיד שופט צוואות. בסוף 1945, עם תום השירות הצבאי שלו כיהן כעוזר התובע הכללי של המדינה, ובמאי 1946 נבחר לכהן בבית המחוקקים של אלבמה. באותה התקופה הוא נחשב למתון בנושאי גזע. כציר בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1948, לא הצטרף לדמוקרטים מהדרום שפרשו מהמפלגה, למרות שהתנגד לתוכנית זכויות האזרח שהציע הנשיא הארי טרומן. וולאס טען שהיה מדובר בפגיעה בזכויות המדינות. הדמוקרטים מהדרום, ה"דיקסיקרטים", ניצחו באלבמה בבחירות של 1948, בזכות המועמד סטרום ת'ורמונד, מושל קרוליינה הדרומית. בנאום ההשבעה שלו למושל ב-1963, טען וולאס שסיבות פוליטיות הובילו אותו לא לנטוש את המפלגה.

ב-1952, הפך לשופט מחוזי בבית המשפט באלבמה.[10] הוא נחשב לשופט הוגן, ללא קשר לגזע של הנאשם. באותה התקופה באלבמה, השופטים קראו לעורכי דין שחורים בשמותיהם הפרטיים, ואילו לעמיתיהם הלבנים כ"אדוני". עורכי דין שחורים טענו שוולאס היה שופט ליברלי במיוחד, והקפיד לפנות בכבוד לעורכי דין שחורים.[10]

מצד שני, הוציא וולאס צווי מניעה שמנעו את הסרת שלטי ההפרדה הגזעית ברציפי הרכבת.[11] בנוסף מנע כל ניסיון למעורבות ממשלתית במתן זכויות ההצבעה לשחורים.[11]

כשופט, העניק וולאס מאסרים על תנאי לכמה שחורים, דבר שכנראה עלה לו בבחירות לתפקיד המושל ב-1958.[12]

ריצה לתפקיד המושל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1958, ניסה וולאס להתמודד בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית לתפקיד המושל. מאז שהחוקה ב-1901 שללה זכות הצבעה משחורים, ומרוב הלבנים העניים, הייתה המפלגה הדמוקרטית המפלגה היחידה באלבמה. הבחירות המקדימות היו התחרות היחידה על תפקיד המושל. הייתה זאת צומת דרכים עבור וולאס. יריבו היה התובע הכללי של המדינה, ג'ון מלקולם פטרסון, שהיה ליברל. וולאס זכה לתמיכת ה-NAACP. הוא הפסיד בבחירות בהפרש של יותר מ-34,400 קולות.[10]

לאחר מערכת הבחירות, החליט וולאס לאמץ קו נוקשה בנושאים גזעיים ולמשוך את הקולות הלבנים לקראת מערכת הבחירות ב-1962.

מושל אלבמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרדה גזעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמאל לימין: המושל וולאס, מנהל נאס"א ג'יימס וב, והמדען ורנר פון בראון במרכז טיסות החלל מרשל.
וולאס עומד נגד ביטול ההפרדה הגזעית כשסגן התובע הכללי מתעמת מולו, בכניסה לאוניברסיטת אלבמה ב-1963.

בבחירות המקדימות של המפלגה ב-1962, הצליח וולאס להגיע למקום הראשון עם 35% מהקולות. בסיבוב השני, השיג 55% מהקולות. כיוון שאף רפובליקני לא התמודד מולו, היה ברור שוולאס ייבחר לתפקיד המושל. הוא נבחר בקלות בבחירות של נובמבר, כשהוא משיג 96% מהקולות. השלטון הדמוקרטי באזור הושג בעזרת ביטול זכות ההצבעה של רוב השחורים ולבנים עניים רבים במדינה במשך עשור, שנמשך גם שנים לאחר העברת חוקי זכויות האזרח ב-1964 וב-1965.

וולאס נשבע אמונים ב-14 בינואר 1963, באותו מקום בו כמעט מאה ושתיים שנים קודם לכן, הושבע ג'פרסון דייוויס לתפקיד נשיא קונפדרציית המדינות של אמריקה. בנאום ההשבעה שלו אמר וולאס:

בשם העם הטוב ביותר שהלך על פני האדמה, אני קובע קו גבול בחול וזורק את הכפפה לרגליה של העריצות, ואני קורא: הפרדה גזעית עכשיו, הפרדה גזעית מחר, הפרדה גזעית לנצח.

מושל אלבמה ג'ורג' וולאס בנאום השבעתו, ביום 14 בינואר 1963[10][13]

המשפט נכתב בידי כותב הנאומים החדש שלו.

ב-1963, ציווה ממשלו של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי על חיל הרגלים של צבא ארצות הברית לאכוף את השילוב הגזעי באוניברסיטת אלבמה. בניסיון למנוע את הרשמת התלמידים השחורים לאוניברסיטה, עמד וולאס לפני כניסת האוניברסיטה ב-11 ביוני 1963. התמונה בה צולם הפכה למפורסמת.[14]

בספטמבר 1963, ניסה וולאס למנוע מארבעה תלמידים שחורים להירשם לארבעה בתי ספר יסודיים. לאחר התערבות מצד בית משפט פדרלי, הורשו הילדים להירשם לבית הספר ב-9 בספטמבר.[15][16]

וולאס דרש שמירה על ההפרדה הגזעית. הוא האשים את הנשיא קנדי ברצון לוותר על המדינה למרטין לותר קינג ולתומכיו ה"קומוניסטים" שאותם האשים בארגון הפגנות.[17]

וולאס חזה שתומכי חוק זכויות האזרח יחוסלו מבחינה פוליטית עד 1966 ו-1968.[18]

וולאס נחשב לפופוליסט שניסה למשוך את הרוב הלבן בבוחרי אלבמה.[19] כישלונו בהתמודדות על הנשיאות הוביל להפקת לקחים מצד ג'ימי קרטר ורונלד רייגן.[19] ב-1971 הושווה לוויליאם ג'נינגס ברייאן כשנאם נאומים נגד ריכוז העושר.[20]

כלכלה וחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההישג המרכזי של וולאס בכהונתו הראשונה היה חידוש הפיתוח התעשייתי באלבמה, שהועתק אחר כך בידי מדינות אחרות: הוא היה המושל הדרומי הראשון שנסע למשרדי תאגידים במדינות הצפון כדי להציע הטבות מס ותמריצים לתאגידים שיקימו סניפיפ באלבמה.

הוא הנהיג מערכת מכללות שהתפשטה ברחבי המדינה.

אוניברסיטת דרום אלבמה הוקמה ב-1963, במהלך שנתו הראשונה בתפקיד.

הבחירות המקדימות של 1964[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 בנובמבר 1963, בדאלאס, טקסס, הודיע וולאס על כוונתו להתמודד מול הנשיא המכהן, ג'ון קנדי, בבחירות על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-1964. כעבור כמה ימים בדאלאס, נרצח קנדי, וסגן הנשיא לינדון ג'ונסון ירש אותו.

בגלל תשומת הלב שזכה לה במאבקו מול זכויות האזרח, נכנס וולאס לבחירות המקדימות של המפלגה בעצת מומחה ליחסי ציבור.[21] הוא הביע את התנגדותו לשילוב גזעי ואת מדיניותו הקשה מול הפשיעה. וולאס השיג לפחות שליש מהקולות בוויסקונסין, אינדיאנה ובמרילנד, בהן התמודד מול נציגי ג'ונסון.[22]

וולאס נודע בנאומיו המתסיסים. ב-1964 נאם בפני אלף אנשים באוהיו, וצעק בכעס שישנם קומוניסטים שמוחים על ביקורו, אולם טען שכשתומכיו יתחילו לצעוד, כל כביש במדינה ייחסם. הקהל קפץ על רגליו ומיהר לצאת לתקוף את הקומוניסטים, כשוולאס ניסה להרגיע אותם.[12]

וולאס קיבל תואר דוקטור לשם כבוד באביב 1964 מאוניברסיטה בקרוליינה הדרומית.[23] האוניברסיטה הוקירה את פועלו בטענה שהוא שומר על זכויותיה החוקתיות של האזרחים.[24]

אלקטור עצמאי ב-1964[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1964, הרוויחו הרפובליקנים באלבמה משתי התפתחויות: הראשונה, הייתה פרישתו של וולאס מהמירוץ מול ג'ונסון, והשנייה הייתה התמודדות אלקטורים דמוקרטים עצצמאיים באלבמה, כך שג'ונסון לא יכול היה להתמודד שם. לפני הוועידה הרפובליקנית הלאומית בסן פרנסיסקו, נפגשו וולאס ועוזריו במלון ג'פרסון דייוויס במונטגומרי. וולאס ועוזריו דנו באפשרות שבארי גולדווטר, הסנאטור מאריזונה שעמד להתמנות למועמד הרפובליקנים, והצביע נגד חוק זכויות האזרח מסיבות חוקתיות, יתמוך בביטול החוק ובמתן תעסוקה נאותה לשחורים. וולאס אמנם הסכים עם עמדותיו של גולדווטר נגד הקומוניזם, אולם התנגד לרצונו להפוך את הביטוח הלאומי לתוכנית וולונטרית. וולאס הציע להחליף מפלגות כדי להפוך לסגנו של גולדווטר, כבוד שניתן לאחר מכן לחבר הקונגרס ויליאם אדוארד מילר מניו יורק. גולדווטר סירב למועמדותו של וולאס בגלל שכוחו היה רק בדרום.[25]

האלקטורים העצמאיים מאלבמה הוציאו את ג'ונסון מהבחירות באלבמה אולם עדיין זכו לתמיכת המפלגה בגלל התמודדותם מול הרפובליקנים.[26]

האלקטורים הרפובליקנים של 1964 היו הראשונים שנבחרו באלבמה מאז תקופת השיקום. גולדווטר ומילר זכו ל-479,085 קולות (69.5%) לעומת 209,848 (30.5%) לאלקטורים העצמאיים. בנוסף, נבחרו חמישה חברי קונגרס רפובליקנים. הסנאטור החדש ג'יימס מרטין לטש עיניים לתפקיד המושל של וולאס.[27]

הג'נטלמן הראשון של אלבמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקת אלבמה מנעה מוולאס להתמודד לכהונה שנייה ב-1966. לכן הציע וולאס לאשתו, לורלין, להתמודד על תפקיד המושלת מטעמו. בבחירות במפלגה הדמוקרטית, היא ניצחה שני מושלים לשעבר, את התובע הכללי של אלבמה ואת חבר הקונגרס לשעבר.[28] בגלל תומכי וולאס, שונתה ההגבלה על כהונת המושל באלבמה לשתי כהונות רצופות.[29]

וולאס הגן על מועמדותה של אשתו. הוא טען שאשתו משכה קהל והתעלמה מהעלבונות שהופנו כלפיה. הוא טען שלא הכניס את אשתו לתפקיד, ושהיא אהבה את הכהונה שלה.[30]

במהלך מערכת הבחירות של 1966, חתם וולאס על חוק שביטל את פקודות ביטול ההפרדה הגזעית בערים ובמוסדות הממשלה. הוא טען שהחוק מנע מהממשלה להתערב בבתי הספר. רבים גינו אותו על כך וחששו מאובדן התמיכה הממשלתית. המועמד הרפובליקני לתפקיד המושל האשים את הדמוקרטים במשחק פוליטיקה על חשבון ילדי המדינה.[31]

גם המועמד הרפובליקני התנגד לביטול ההפרדה הגזעית וניסה לתמוך בתיקון לחוקה שיאסור על העדפה מתקנת בחינוך. הוא חזה שהחקיקה של וולאס לגרום לצו מבית המשפט להוביל לביטול ההפרדה הגזעית.[32]

לורלין וולאס ניצחה בבחירות ב-8 בנובמבר 1966. היא הושבעה בינואר 1967, אולם ב-7 במאי 1968, מתה במהלך כהונתה מסרטן בגיל ארבעים ואחת, כשבעלה ניסה להתמודד לנשיאות.[33] היא הוחלפה בידי סגנה. השפעתו של וולאס בממשל נפסקה עד שנבחר שנית ב-1970. הוא היה ה"ג'נטלמן הראשון" במשך פחות משנה וחצי.

ריצתו לנשיאות ב-1968[עריכת קוד מקור | עריכה]

וולאס רץ לנשיאות ב-1968 כמועמדה של המפלגה העצמאית האמריקאית.

המפלגה הדמוקרטית דחתה את תמיכתו של וולאס בהפרדה גזעית. במהלך מסע הבחירות משך כמה מצביעים במדינות הדרום. הוא לא ציפה לנצח במערכת הבחירות, אבל ניסה למנוע משני המועמדים המובילים להשיג רוב בחבר האלקטורים וכך להעביר את הבחירות אל בית הנבחרים של ארצות הברית, שם יוכל להשפיע על בחירת המנצח.

התפתחות מסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

וולאס לא רץ לנשיאות ב-1968 כדמוקרט - כפי שעשה ב-1964 ויעשה שוב ב-1972 -אלא כמועמדה של המפלגה העצמאית האמריקאית. המפלגה הוקמה על ידו,[34] לצורך תמיכה במדיניות של הפרדה גזעית. ב-1968 טען שאין כל הבדל בין שתי המפלגות הגדולות. הוא השתמש באסטרטגיה של מועמד הדמוקרטים הדרומיים, סטרום ת'ורמונד, שהתמודד ב-1948, ולא רצה לנצח בבחירות אלא קיווה להשיג מספיק אלקטורים כדי לאלץ את בית הנבחרים להכריע בבחירות, דבר שנחשב לאפשרות ריאלית.[35] מצב זה היה נותן לו עמדת כוח: וולאס קיווה שמדינות הדרום ישתמשו בהשפעתן כדי לסתום את הגולל על ניסיון הממשלה לבטל את ההפרדה הגזעית.

במסע הבחירות הדגיש וולאס את הצורך בהחזרת החוק והסדר למדינה, ואת זכויות המדינות בנושאי ההפרדה הגזעית, מה שמשך את הדרומיים הלבנים והכפריים, ואת הפועלים המאוגדים בצפון. וולאס הוביל בבטחה במדינות הדרום עם 45% מהקולות באמצע ספטמבר. העובדה שמשך פועלים מאוגדים (שהיו תומכים מסורתיים של הדמוקרטים) פגעה ביוברט האמפרי במדינות צפוניות כמו אוהיו, אילינוי, ניו ג'רזי, ויסקונסין ומישיגן. סקר מאמצע ספטמבר חשף שזכה לתמיכה משליש מחברי האיגודים, ושבשיקגו השיג 44% מקולותיהם של פועלי תעשיית הפלדה, יותר מכל מועמד אחר. האמפרי וריצ'רד ניקסון הצליחו להקטין את התמיכה בוולאס עד לנובמבר. האיגודים הדגישו את זרימת העבודות מהצפון אל אלבמה של וולאס, שלא חייבה את העובדים להתאגד (אם כי וולאס תמך באיגודים), וניקסון, שחשש מפילוג של הקול השמרני, שכנע מספיק דרומיים שעליהם לתמוך בו כדי לעצור את האמפרי. מה-13 ל-20 באוקטובר, ירד וולאס מ-20% תמיכה ל-15%. בצפון, התחלקו קולותיו בצורה שווה בין האמפרי וניקסון. בדרום, בחרו שלושה רבעים מבוחריו בניקסון.[36]

במצעו הציע וולאס תוספות תקציב גדולות לביטוח הלאומי ולמדיקר. מדיניות החוץ של וולאס הייתה שונה משני המועמדים האחרים. הוא טען שאם לא ישיג התקדמות במלחמת וייטנאם בתוך תשעים יום מכניסתו לתפקיד, הוא יצווה על נסיגה מידית. בנוסף הוא דרש שבעלות הברית האירופאיות והאסייתיות של ארצות הברית ישלמו יותר על ביטחונן.[37] לצערו, עמדת סגנו המיועד, גנרל חיל האוויר בדימוס קרטיס לה מיי, פגעה בו לאחר שזה הציע להשתמש בנשק גרעיני בווייטנאם.[38]

המפלגה הרפובליקנית אימצה את חלק מהרטוריקה של וולאס לאחר מסע הבחירות הזה, כדי למשוך את האמריקנים הלבנים, הדרומיים והמעמד הנמוך.[12]

הבחירה בסגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושל ג'ורג'יה לשעבר, מרווין גריפין, היה עמיתו הזמני של וולאס למירוץ כדי לאפשר לו להתמודד בכמה מדינות. וולאס שקל למנות את מזכיר החקלאות לשעבר, עזרא טאפט בנסון, את גנרל חיל האוויר בדימוס קרטיס לה מיי, ואת ראש ה-FBI ג'ון אדגר הובר לסגנו. בנסון ולה מיי חפצו בתפקיד, והובר לא ענה לו. ביוני, גילה וולאס שאף חבר קונגרס לא רוצה לתמוך בו. עוזריו של וולאס רצו שהאפי צ'נדלר, נציב ליגת הבייסבול לשעבר ומושל קנטקי, יהיה סגנו. הוא יכול היה לעזור לו לגבור על ניקסון בטנסי, קרוליינה הדרומית ובפלורידה, ולהגדיל את הפער של וולאס ממתחריו בארקנסו, ג'ורג'יה ובקרוליינה הצפונית. וולאס נזהר: צ'נדלר תמך בברוקלין דודג'רס כשהחתימו את ג'קי רובינסון, והיה דמוקרט מרכזי יותר. בתחילת ספטמבר השתכנע בצורך לגייס את צ'נדלר. כשדבר העסקה דלף, התנגדו תומכי וולאס לכך. וולאס נסוג מההחלטה וביקש למנות את בנסון. הכנסייה המורמונית של בנסון אסרה עליו להצטרף לוולאס.[39]

לאחר שלא הצליח לגייס את מייסד קנטקי פרייד צ'יקן, הרלנד סנדרס להיות עמיתו, החליט וולאס לשכנע את לה מיי, שחשש מתיוגו כגזען, להצטרף למסע הבחירות. לה מיי ידע שאם ינסה להתמודד לתפקיד, יפוטר מניהול חברת אלקטרוניקה. מטה וולאס החליט לפצות אותו במיליון דולרים.[40] לה מיי, שהיה ממקימי חיל האוויר האמריקני ומומחה צבאי, ובנוסף ייעץ לנשיא קנדי במהלך משבר הטילים בקובה, הוסיף אמינות ביחסי חוץ למסע הבחירות.

לה מיי התלהב מהשימוש בנשק גרעיני. מטה וולאס ניסה לשכנע אותו להימנע מהתייחסות לנושא, אולם בריאיון הראשון שלו ניסה "להפיג את הפחד האמריקני מפני נשק גרעיני" ודיבר על סרטנים רדיואקטיביים בביקיני. לה מיי הביך את וולאס גם בסתיו כשהציע שימוש בנשק גרעיני במלחמת וייטנאם. מועמדותו של לה מיי נחשבה לכישלון. היא הרחיקה מוולאס את הנשים: בתחילת ספטמבר זכה ל-50% תמיכה בקרב גברים דרומיים ו-40% בקרב נשים. בצפון, זכה ל-20% תמיכה מגברים ול-10% בלבד מנשים.[41]

רטוריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרטוריקה של וולאס במסע הבחירות התפרסמה. הוא טען שידרוס אנרכיסטים, ושילדי הפרחים לא מכירים את המונחים "עבודה" ו"סבון". הוא האשים את האמפרי וניקסון בתמיכה בחיסול ההפרדה הגזעית. הוא טען שאין הבדל בין המפלגות הגדולות. בקליפורניה, וגם במדינות אחרות, משך לעברו אנשי ימין רדיקלי, כמו אגודת ג'ון ברץ'.

רוב העיתונים התנגדו לוולאס, פרט לעיתונים הדרומיים שתמכו בו. עמדותיו הרדיקליות משכו את הפועלים העניים, והוא הזכיר להם את ויליאם ג'נינגס ברייאן. הציבור הדרומי היה מיואש מהמפלגה הדמוקרטית. הם חשו שוולאס, שהתנגד לפשיעה ברחובות, ייצג אותם טוב יותר.

רבים מצאו אותו כנואם מבדר, למרות שלא בהכרח הסכימו עם דעתו. לילדי פרחים שטענו שהיה נאצי, הוא טען "הרגתי פשיסטים כשהייתם בחיתולים".

וולאס הוביל בבטחה באלבמה, מיסיסיפי ולואיזיאנה. עוזריו ביקשו ממנו להתמקד בעיקר בקרוליינה, פלורידה, ג'ורג'יה וטנסי. וולאס חפץ במסע בחירות לאומי ונסע מבוסטון עד לסן דייגו. הוא ערך שלושים ושלוש עצרות בצפון, אולם הופיע רק בשלוש, שהיו בטנסי, קרוליינה הצפונית וג'ורג'יה.

ב-24 באוקטובר 1968, נאם במדיסון סקוור גארדן, באחת מהעצרות הגדולות ביותר מאז שפרנקלין דלאנו רוזוולט נאם בניו יורק. 20,000 איש מילאו את האולם כשברחובות, נאלצה המשטרה לעצור את תומכי וולאס ואת מתנגדיו שהתקוטטו זה עם זה. וולאס טען שלאחר מינויו לנשיא, כל אנרכיסט שיקפוץ לפני הלימוזינה שלו יראה את הלימוזינה האחרונה בחייו.[42]

וולאס טען שהדבר החשוב ביותר בבחירות היה דאגה לאמריקנים הפשוטים, שלא רוצים שהממשלה תטפל בהם ורוצים שיסמכו עליהם.[37] בנוסף התנגד לביטול ההפרדה הגזעית בבתי הספר הציבוריים בדרום עקב פסיקת בית המשפט העליון של ארצות הברית ותקף את בית המשפט.[43]

תוצאות הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון זכה במדינות האדומות, האמפרי בכחולות ואילו וולאס בכתומות.

וולאס היה אהוד בעיקר בדרום ארצות הברית. הוא השיג 9,901,118 קולות (מתוך 73,199,998) - כלומר, 13.5% מהקולות - זכה בחמש מדינות דרומיות - אלבמה, ארקנסו, ג'ורג'יה, לואיזיאנה ומיסיסיפי - קיבל ארבעים וחמישה אלקטורים ועוד אלקטור עצמאי אחד, ובנוסף היה קרוב מאוד למטרתו לאלץ את בית הנבחרים לפסוק בבחירות. וולאס קיבל קול מאלקטור אחד של קרוליינה הצפונית שהיה אמור להצביע לניקסון. לעומת זאת, ניקסון השיג 301 אלקטורים, יותר ממספיק כדי לנצח בבחירות. וולאס הוא המועמד השלישי האחרון שזכה באלקטורים. ג'ון הוספרס, מועמדה של המפלגה הליברטריאנית ב-1972, רונלד רייגן ב-1976, לויד בנטסן ב-1988, ג'ון אדוארדס ב-2004, וחמישה מועמדים שונים ב-2016 (פוליטיקאית אינדיאנית, ג'ון קייסיק, רון פול וברני סנדרס זכו לאלקטור אחד עצמאי, ואילו קולין פאוול זכה לשלושה אלקטורים), אולם וולאס הוא המועמד האחרון שהשיג את האלקטורים כתוצאה מזכייה בהם.

אחוזי התמיכה שלו- 13.5%, הם פחות מ-19% שהשיג רוס פרו ב-1992, אולם פרו לא זכה באלקטורים.

וולאס היה המועמד האהוד ביותר בקרב הצעירים באותה השנה.[44] הוא גם לקח מהאמפרי קולות רבים מהפועלים בצפון ובמערב התיכון.

התמיכה בו בצפון צנחה מ-13% באוקטובר ל-8% בבחירות. ניקסון ניצח בקרוליינה ובטנסי עם פחות מ-40% מהקולות, כשוולאס צמוד אליו. המדינות הללו שלחו 32 אלקטורים (אם כי וולאס קיבל אלקטור אחד מקרוליינה הצפונית). אם וולאס היה זוכה באלקטורים הללו, היה ניקסון מנצח בבחירות עם 270 אלקטורים, המינימום. מצד שני, הופעה חזקה יותר של וולאס הייתה מאפשרת להאמפרי לזכות במיזורי, בה ניצח ניקסון בהפרש של מעט יותר מחצי אחוז, ואז בית הנבחרים היה מכריע בבחירות. שינוי של אחוז באוהיו או בניו ג'רזי גם היה מצליח לאלץ את בית הנבחרים להכריע בבחירות, אם וולאס היה זוכה בקרוליינה הצפונית או בטנסי.[45] הדרך הפשוטה ביותר להשגת מטרתו של וולאס הייתה ניצחון באחת ממדינות קרוליינה או בטנסי והשגת עוד 1.14% באוהיו.[46]

הבחירות לבית הנבחרים ב-1968[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקנים שלטו במשלחות לקונגרס במדינות האדומות, והדמוקרטים בכחולות

תחת חוקת ארצות הברית, בחר בית הנבחרים בנשיא במקרה שבו אף מועמד לא השיג רוב בחבר האלקטורים. כל מדינה זוכה לקול אחד. המפה מימין מראה את השיוך המפלגתי של רוב נציגי המדינות בבית הנבחרים לאחר הבחירות של 1968 - הכחולות דמוקרטיות והאדומות רפובליקניות. בית הנבחרים היה בוחר בנשיא אם וולאס היה מצליח למנוע מיריביו להשיג רוב בקרב האלקטורים.

לפי המפה, שלטו הדמוקרטים ב-26 מתוך חמישים מדינות, בעוד שהרפובליקנים שלטו ב-19 מדינות וחמש אחרות היו עם שוויון. אם כל הדמוקרטים היו מתייצבים מאחורי האמפרי, היה וולאס חסר השפעה על האירועים לאחר הבחירות. אולם וולאס האמין שמדינות הדרום לא יתמכו בהאמפרי ללא הבטחות בנוגע להפרדה הגזעית, ואף יתמכו בניקסון אם יסכים לדרישותיהן.

אחרים טענו שוולאס יכול היה לדרוש מהאלקטורים שלו לתמוך באחד משני המועמדים האחרים - לא היה חוק שמנע ממנו לעשות זאת. הדבר היה מאפשר לוולאס לנהל משא ומתן עם שני המועמדים האחרים. וולאס הניח שיוכל להגיע להסכם עם ניקסון, שללא תמיכת וולאס לא יכול היה להיבחר.

כהונה שנייה כמושל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות לתפקיד מושל אלבמה ב-1970, התמודד וולאס בבחירות המקדימות מול המושל אלברט בריואר, שהיה המועמד הראשון מאז תקופת השיקום שניסה להשיג את תמיכת השחורים.[47] בריואר קידם מצע פרוגרסיבי שדיבר על שיתוף פעולה בין פועלים שחורי ולבנים. הוא תקף את וולאס על היעדרו מהמדינה לעתים קרובות.[48]

בבחירות המקדימות, השיג בריואר את מרב הקולות אולם לא זכה ברוב, ולכן נערך סיבוב שני.[49]

במה שהגדיר הנשיא לעתיד, ג'ימי קרטר, "אחד ממסעות הבחירות הגזעניים ביותר בהיסטוריה הדרומית המודרנית",[49] שידר וולאס תשדירים עם סיסמאות כגון "אתם רוצים שהשחורים יבחרו במושל שלכם?" והפיץ מודעת תעמולה בה נערה לבנה מוקפת בשבעה נערים שחורים, עם הסיסמה "התעוררי אלבמה! השחורים מנסים להשתלט על אלבמה".[50] וולאס תקף את בריואר[51] ואת משפחתו.[52] בסיבוב השני, הצליח וולאס להיבחר למועמד הדמוקרטים,[52] וניצח ניצחון סוחף בבחירות.

למרות שהבטיח לא לרוץ בפעם השלישית לנשיאות,[48][49] יום אחד לאחר מערכת הבחירות, נסע לוויסקונסין והחל את מסע הבחירות שלו לקראת הבחירות ב-1972.[48] וולאס השתמש ברטוריקה גזענית במיוחד.[47]

הבחירות המקדימות של 1972 וניסיון ההתנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינות הירוקות תמכו בג'ורג' וולאס בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית ב-1972

ב-13 בינואר 1972, הכריז וולאס על עצמו כמועמד דמוקרטי, ונכנס למירוץ עם ג'ורג' מקגוורן, יוברט האמפרי ותשעה מועמדים דמוקרטים אחרים. בבחירות בפלורידה, ניצח וולאס בכל מחוז והשיג 42% מהקולות. אחד מיריביו היה ג'ון לינדזי, ראש עיריית ניו יורק הליברלי, שעבר מהמפלגה הרפובליקנית אל הדמוקרטית ונכנס למירוץ. בבחירות של 1972, הכריז וולאס שהוא לא תומך יותר בהפרדה גזעית ושתמיד היה "מתון" בנושאי גזע.[10] בכך חיקה את ניקסון, שהחל ב-1969 בתוכנית של העדפה מתקנת, שקבעה יעדים ולוחות זמנים. אולם וולאס, בדומה לניקסון,[53] המשיך להתנגד לביטול ההפרדה הגזעית באוטובוסים בית ספריים.[54]

בארבעת החודשים הבאים, התקדם וולאס במסע הבחירות שלו. מסע הבחירות נקטע בפתאומיות ב-15 במאי 1972, כשנורה חמש פעמים במהלך מסע בחירות במרילנד, בתקופה בה נחשב לאחד מהמועמדים המובילים.[55] וולאס נפגע בבטן ובחזה, ואחד הכדורים פגע לו בעמוד השדרה, והשאיר אותו משותק מהמותניים ומטה לשארית חייו. הוא עבר ניתוח בן חמש שעות באותו הערב, וקיבל כמה תרומות דם כדי לשרוד. שלושה אחרים שנפצעו בירייה גם שרדו.

המתנקש לא ניסה לרצוח מתוך אידאולוגיה אלא מרצון להתפרסם. ב-4 באוגוסט נשפט ל-63 שנים בכלא, שהוקטנו ל-53 שנים. לאחר 35 שנה, ב-9 בנובמבר 2007, שוחרר על תנאי.

לאחר ניסיון ההתנקשות, ביקרה את וולאס בבית החולים חברת הקונגרס והמתמודדת בבחירות המקדימות, שירלי צ'יזהולם.[56] היא הייתה חברת הקונגרס השחורה היחידה. למרות העוינות האידאולוגית ביניהם, הרגישה צ'יזהולם שיש לה מחויבות לבקר את וולאס. עוד ביקרו אותו הנשיא ניקסון, סגן הנשיא ספירו אגניו, יוברט האמפרי, ג'ורג' מקגוורן וטד קנדי. הוא גם קיבל מברקים מהנשיא לשעבר לינדון ג'ונסון, מהנשיא לעתיד רונלד רייגן ומהאפיפיור פאולוס השישי.

לאחר היריה, ניצח וולאס בבחירות במרילנד ובמישיגן, אולם השיתוק שלו סיים את מסע הבחירות. הוא נאם ב-11 ביולי 1972, על כיסא גלגלים, בוועידה הדמוקרטית הלאומית.

כיוון שנעדר מאלבמה במשך יותר מעשרים ימים במהלך התאוששותו, דרשה חוקת אלבמה שסגן הנשיא, ג'רי ביסלי, יכהן כמושל בפועל עד לחזרתו של וולאס ב-7 ביולי. וולאס חזר לתפקיד המושל וניצח בקלות בבחירות של 1974, כשניצח את הסנאטור הרפובליקני אלווין מקקרי, שזכה לפחות מ-15% מקולות הבוחרים.[57]

ב-1992, כשהתראיין לרגל עשרים שנה לניסיון ההתנקשות, טען וולאס שעבר עשרים שנות כאב.[58]

הבחירות המקדימות של 1976[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינות בוורוד תמכו בוולאס בבחירות המקדימות של 1976

בנובמבר 1975, הכריז וולאס על התמודדותו לנשיאות בפעם הרביעית. רבים דאגו לבריאותו, והתקשורת הפיצה תמונות שלו מתקשה להתנייד. תומכיו טענו שהתקשורת פונה נגדו, בניגוד ליחסה כלפי פרנקלין דלאנו רוזוולט. בבחירות הדרומיות, זכה וולאס רק במיסיסיפי, קרוליינה הדרומית ובאלבמה. הוא הגיע למקום השלישי מאחורי מושל ג'ורג'יה לשעבר, ג'ימי קרטר, ומושל קליפורניה ג'רי בראון. לאחר הפסדים לקרטר בדרום, פרש וולאס מהמירוץ ביוני 1976. הוא תמך בקרטר, שהתמודד מול הנשיא היוצא ג'רלד פורד. וולאס טען שרצה בהיבחרו של נשיא דרומי, אולם אף עמדה שלו לא אומצה בידי המצע הדמוקרטי.

כהונה אחרונה כמושל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות הבחירות לתפקיד המושל ב-1982. וולאס זכה במחוזות הכחולים.

בסוף שנות השבעים, הכריז וולאס על התקרבותו לדת הנוצרית והתנצל בפני מנהיגי זכויות האזרח השחורים על פעולותיו כתומך בהפרדה הגזעית. הוא טען שפעם רצה כוח ותהילה, אולם הבין את טעותו. בנושא עמידתו מול דלתות בית הספר, טען שטעה, ושטוב שהימים הללו חלפו.[3]

בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית לתפקיד מושל אלבמה ב-1982, יריביו המרכזיים של וולאס היו סגן המושל ג'ורג' מקמילן ודובר בית הנבחרים מאלבמה, ג'ו מקורקודאל. בסיבוב השני, הצליח וולאס לנצח את מקמילן בהפרש קטן של שני אחוזים. בבחירות, יריבו היה ראש עיריית מונטגומרי, אמורי פולמר. רבים טענו שהיה מדובר בסיכוי הטוב ביותר מאז תקופת השיקום שהרפובליקנים ינצחו באלבמה, אולם לבסוף היה זה וולאס שנבחר.

בכהונתו האחרונה כמושל (1983-1987) הוא מינה יותר שחורים מקודמיו למשרות ממלכתיות,[59] וגם שני שחורים לקבינט.

במסיבת עיתונאים ב-2 באפריל 1986, הכריז וולאס שלא ירוץ לכהונה חמישית כושל, ושיפרוש לאחר סיום כהונתו בינואר 1987.[60] הוא כיהן ארבע כהונות במשך שלושה עשורים שונים, שהסתכמו בשש עשרה שנים בתפקיד. רק טרי ברנסטאד, שכיהן כמושל איווה במשך שש כהונות (בין 1983 ל-1999 ובין 2011 ל-2017) וסגן הנשיא לשעבר ג'ורג' קלינטון שכיהן כמושל ניו יורק במשך עשרים ואחת כהונות לא רצופות (בין 1777 ל-1804) עקפו אותו.

נישואין וילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

וולאס נישא ללורלין בורנס ב-22 במאי 1943.[61][62][63] נולדו להם ארבעה ילדים: בובי ג'ו (1944) פרסונס, פגי סו (1950) קנדי, ג'ורג' השלישי, שנודע כג'ורג' הבן (1951), וג'ני לי (1961) דיי, שנקראה על שם רוברט אדוארד לי. לורלין הייתה האישה הראשונה שנבחרה לתפקיד מושלת אלבמה. ב-1961, כחלק מהתפיסה שרווחה אז, מנע ממנה וולאס מידע שהתגלו בה תאי סרטן ממאירים.[64] לאחר מותה ב-1968, נשלחו הילדים הצעירים, בני שמונה עשרה, שש עשרה ושש, לגור עם בני משפחה וחברים (בתם הגדולה כבר נישאה ועזבה את הבית).

בנם, שנקרא ג'ורג' וואלס הבן, היה חבר המפלגה הדמוקרטית ועבר למפלגה הרפובליקנית. הוא פעיל בפוליטיקה של אלבמה.

ב-4 בינואר 1971, נישא וואלס לקורנליה אליס סניבלי (1939-2009), אחייניתו של מושל אלבמה לשעבר, ג'ים פולסום. היא נחשבה ל"ג'קלין קנדי של הכפריים". הזוג התגרש ב-1978. כמה חודשים לאחר מכן טענה קורנליה שהיה אגואיסט.[12] היא מתה בגיל שישים ותשע ב-8 בינואר 2009.[65]

ב-9 בספטמבר 1981, נישא וואלס לליסה טיילור, זמרת מוזיקת קאנטרי. הם התגרשו ב-1987.[66]

סוף ימיו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימין האחרונים, התחרט וולאס על עמדותיו הגזעניות וביקש סליחה מהקהילה השחורה.[3][4]

וולאס נהג לאכול במסעדה במונטגומרי. הוא היה מוקף בחבריו הוותיקים ובדורשי שלומו. הוא המשיך לעשות זאת גם כמה שבועות לפני מותו. הוא מת מזיהום ב-13 בספטמבר 1998. הוא סבל גם מבעיות נשימה בנוסף לסיבוכים מפציעתו בעמוד השדרה. הוא קבור במונטגומרי.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

וולאס לא הצליח בפוליטיקה הלאומית, שכן נכשל ארבע פעמים בהתמודדות לנשיאות.[67][68] עם זאת, השפיע רבות על הפוליטיקה האמריקנית.[69].[70] מנהרת ג'ורג' וולאס באזור מוביל נקראת על שמו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Dan T. Carter, The Politics of Rage: George Wallace, the Origins of the New Conservatism, and the Transformation of American Politics, New York: Simon & Schuster, (1995)
  • Lesher, Stephan, George Wallace: American Populist, Reading, Mass.: Addison-Wesley, (1994)
  • Mccabe, Daniel (writer, director, producer), Paul Stekler (writer, director, producer), Steve Fayer (writer), George Wallace: Settin' the Woods on Fire,[Documentary]. Boston, USA: American Experience, (2000)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ורג' וולאס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ostermeier, Eric (10 באפריל 2013). "The Top 50 Longest-Serving Governors of All Time". Smart Politics. 
  2. ^ "George Wallace, Segregation Symbol, Dies at 79". New York Times. 14 בספטמבר 1998. 
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Edwards, George C., Government in America: people, politics, and policy(2009), Pearson Education, 80.
  4. ^ 4.0 4.1 Elliott, Debbie (14 בספטמבר 1998). "Remembering George Wallace". National Public Radio. בדיקה אחרונה ב-4 בפברואר 2015. 
  5. ^ Carter (1995), p. 21.
  6. ^ Carter (1995), p. 41.
  7. ^ Carter (1995), pp. 30-31.
  8. ^ "Alabama Governor George Wallace, gubernatorial history". Archives.state.al.us. בדיקה אחרונה ב-8 בינואר 2011. 
  9. ^ Carter (1995), p. 137
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 "George Wallace: Settin' the Woods on Fire: Wallace Quotes". The American Experience. Public Broadcasting Service. 2000. בדיקה אחרונה ב-5 בספטמבר 2006. 
  11. ^ 11.0 11.1 Anderson, John (14 בספטמבר 1998). "Former governor shaped politics of Alabama, nation". The Huntsville Times (Huntsville, Alabama). עמ' A8.  referencing Frady, Marshall (1968). Wallace.. New York: World Pub. Co.. ISBN 0-679-77128-X. OCLC 588644. 
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 Anderson, John (14 בספטמבר 1998). "Former governor shaped politics of Alabama, nation". The Huntsville Times (Huntsville, Alabama). עמ' A8. 
  13. ^ Klarman, Michael J. (March–April 2004). "Brown v. Board: 50 Years Later". Humanities: the Magazine of the National Endowment for the Humanities. 
  14. ^ E. Culpepper Clark (1995). The Schoolhouse Door: Segregation's Last Stand at the University of Alabama. Oxford University Press. עמ' 195. ISBN 9780195096583. 
  15. ^ Webb, Debbie. "Wallace in the Schoolhouse Door: Marking the 40th Anniversary of Alabama's Civil Rights Standoff". NPR.org. בדיקה אחרונה ב-17 באוגוסט 2012. 
  16. ^ A brief history of race and schools, The Huntsville Times
  17. ^ Alabama Governor George Wallace, public statement of May 8, 1963 in The New York Times. (May 9, 1963).
  18. ^ "Restore U.S. Sanity: Wallace". Chicago Tribune. 18 בספטמבר 1964. 
  19. ^ 19.0 19.1 "George C. Wallace". Encyclopædia Britannica (Encyclopædia Britannica Online). 25 באוגוסט 2012. בדיקה אחרונה ב-25 באוגוסט 2012. 
  20. ^ Newfield, Jack (19 ביולי 1971). "A Populist Manifesto: The Making of a New Majority". New York. עמ' 39–46. בדיקה אחרונה ב-6 בינואר 2015. 
  21. ^ Carter (1995), p. 205.
  22. ^ Carter (1995), pp. 198–225.
  23. ^ Archie Vernon Huff, Greenville: the history of the city and county in the South Carolina Piedmont, Columbia: U South Carolina P, 1995, p. 404.
  24. ^ Sword of the Lord (June 26, 1964) 2.
  25. ^ Montgomery Advertiser, September 23, 1966; Bill Jones, The Wallace Story, pp. 324, 327, 340
  26. ^ The Tuscaloosa News, reprinted in The Birmingham News, September 5, 1964
  27. ^ Congressional Quarterly report, Volume 23, Issues 40-53, Page 2443
  28. ^ Billy Hathorn, "A Dozen Years in the Political Wilderness: The Alabama Republican Party, 1966-1978", Gulf Coast Historical Review, Vol. 9, No. 2 (Spring 1994), p. 22
  29. ^ "Alabama Constitution of 1901, Amendment 282, Section 116". Alabama State Legislature. בדיקה אחרונה ב-30 בדצמבר 2016. 
  30. ^ "A Dozen Years in the Political Wilderness", p. 22
  31. ^ The Huntsville Times, September 3, 4, 1966; Montgomery Advertiser, September 1, 6, 1966
  32. ^ Congressional Quarterly Weekly Report, October 7, 1966, p. 2350
  33. ^ Carter (1995), pp. 310–312, 317–320.
  34. ^ "History of the American Independent Party". בדיקה אחרונה ב-12 במאי 2013. 
  35. ^ Miller, William (1968). A New History of the United States (paperback) (מהדורה New Revised). Dell Publishing. עמ' 485. 
  36. ^ Carter, Dan T. (2000) [1995]. The Politics of Rage: George Wallace, the Origins of the New Conservatism, and the Transformation of American Politics. New York: Simon & Schuster. עמ' 352, 362–364. ISBN 0-8071-2597-0. 
  37. ^ 37.0 37.1 Kauffman, Bill (2008-05-19) When the Left Was Right, The American Conservative
  38. ^ Carter, p. 361.
  39. ^ Carter, pp. 356-358.
  40. ^ LeMay and Chandler in Perlstein, Rick (2008). Nixonland: The Rise of a President and the Fracturing of America. New York: Scribner. עמ' 348. ISBN 0-7432-4302-1. 
  41. ^ Carter, pp. 360-362.
  42. ^ Carter, pp. 365-366.
  43. ^ Woodward, Bob; Scott Armstrong (September 1979). The Brethren. Simon & Schuster. ISBN 0-671-24110-9. Page 56.
  44. ^ Frum, David (2000). How We Got Here: The '70s. New York, New York: Basic Books. עמ' xxi. ISBN 0-465-04195-7. 
  45. ^ Carter, p. 368-369.
  46. ^ "Dave Leip's Atlas of U.S. Presidential Elections". uselectionatlas.org. בדיקה אחרונה ב-11 ביוני 2012. 
  47. ^ 47.0 47.1
    שגיאות פרמטריות בתבנית:Cite book
    סוג לא תואם [ display-authors ]
    William, Warren (1994). Alabama: The History of a Deep South State. Tuscaloosa: University of Alabama Press. עמ' 576. ISBN 0-585-26367-1. 
  48. ^ 48.0 48.1 48.2 http://www.steveflowers.us/columns/101205.htm Flowers, Steve, "Steve Flowerss Inside the Statehouse", October 12, 2005
  49. ^ 49.0 49.1 49.2 Carter, Dan T. (1996). From George Wallace to Newt Gingrich: Race in the Conservative Counterrevolution, 1963–1994. Louisiana State University Press. עמ' 46–48. ISBN 0-19-507680-X. 
  50. ^ Swint, Di Kerwin C. (2006). Mudslingers: The Top 25 Negative Political Campaigns of All Time Countdown from No. 25 to No. 1. Greenwood Publishing Group. עמ' 228. ISBN 0-275-98510-5. 
  51. ^ "Season Openers - Printout". Time. 4 במאי 1970. בדיקה אחרונה ב-8 בינואר 2011. 
  52. ^ 52.0 52.1 Rogers, 576
  53. ^ Parmet, pp. 595–597, 603.
  54. ^ Carter (1996), pp. 17–32.
  55. ^ Greider, William (16 במאי 1972). "Wallace Is Shot, Legs Paralyzed; Suspect Seized at Laurel Rally". Washington Post. בדיקה אחרונה ב-20 באוגוסט 2013. 
  56. ^ "Shirley Chisholm". The Blog of Death. 4 בינואר 2005. אורכב מ-המקור ב-3 January 2011. בדיקה אחרונה ב-8 בינואר 2011. 
  57. ^ "Elvin McCary". ourcampaigns.com. בדיקה אחרונה ב-15 במרץ 2012. 
  58. ^ Wallace, George (14 בספטמבר 1998). "Wallace in his own words". The Huntsville Times (Huntsville, Alabama). עמ' A9. 
  59. ^ Foner, Eric; John Arthur Garraty; Society of American Historians (1991). The Reader's Companion to American History. Houghton Mifflin Harcourt. עמ' 1127. ISBN 978-0-395-51372-9. 
  60. ^ Daniel, Clifton (1999). 20th Century, Day by Day. New York: Dorling Kindersley. עמ' 1279. ISBN 0-7894-4640-5. 
  61. ^ Jeff Frederick. Stand Up for Alabama: Governor George Wallace. Tuscaloosa: University of Alabama Press, 2007, p. 12.
  62. ^ Stephan Lesher. George Wallace: American Populist. Reading, Mass: Addison-Wesley, 1994, p. 49.
  63. ^ Ed Watkins. "City Has Been Home of Four Governors", The Tuscaloosa News, April 24, 1969, p. 14E.
  64. ^ Carter (1995), pp. 277–278.
  65. ^ Former Alabama first lady Cornelia Wallace dies, WZTV FOX17/Nashville
  66. ^ Stephan Lesher (1995). George Wallace: American Populist. Da Capo Press. עמ' 498–99. ISBN 0201407981. 
  67. ^ "Victorious Loser," Newsweek, May 13, 1964, p. 13
  68. ^ Irving Louis Horowitz (1984). Winners and Losers: Social and Political Polarities in America. Duke University Press. עמ' 164. 
  69. ^ Carter, Dan T. (1995). The Politics of Rage: George Wallace, the Origins of the New Conservatism, and the Transformation of American Politics. New York: Simon & Schuster. עמ' 468. ISBN 0-8071-2597-0. 
  70. ^ Lesher, Stephan (1994). George Wallace: American Populist. Reading, Mass.: Addison-Wesley. עמ' xi. ISBN 0-201-62210-6.