יוברט האמפרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוברט האמפרי
Hubert Horatio Humphrey, Jr.
יוברט האמפרי
יוברט האמפרי
מדינה ארצות הברית
תאריך לידה 27 במאי 1911
מקום לידה וולאס שבדקוטה הדרומית
תאריך פטירה 13 בינואר 1978 (בגיל 66)
מקום פטירה וייברלי שבמינסוטה
מקום קבורה בית הקברות לייקווד עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת מינסוטה, אוניברסיטת המדינה של לואיזיאנה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, רוקח, חבר איגוד מקצועי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
בת-זוג מיוריאל האמפרי
סגן נשיא ארצות הברית ה-38
תקופת כהונה 20 בינואר 196520 בינואר 1969 (4 שנים)
הקודם לינדון ג'ונסון
הבא ספירו אגניו
תחת נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון
סנאטור ממינסוטה
תקופת כהונה 3 בינואר 194929 בדצמבר 1964 (16 שנים)
הקודם ג'וזף בול
הבא וולטר מונדייל
סנאטור ממינסוטה
תקופת כהונה 3 בינואר 197113 בינואר 1978 (7 שנים)
הקודם יוג'ין מקארתי
הבא מיוריאל האמפרי
סגן הנשיא הזמני של הסנאט של ארצות הברית ה-1
תקופת כהונה 5 בינואר 197713 בינואר 1978 (שנה)
הקודם ראשון
הבא ג'ורג' מיטשל ב-1987
מצליף הרוב בסנאט ה-14
תקופת כהונה 3 בינואר 196129 בדצמבר 1964 (4 שנים)
הקודם מייק מנספילד
הבא מייק מנספילד
ראש עיריית מיניאפוליס ה-35
תקופת כהונה 2 ביולי 194530 בנובמבר 1948 (3 שנים ו-21 שבועות)
הקודם מרווין קליין
הבא אריק הוייר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יוברט הורשיו האמפרי הבןאנגלית: Hubert Horatio Humphrey, Jr.‎;‏ 27 במאי 1911 - 13 בינואר 1978) היה פוליטיקאי אמריקני שכיהן כסגן נשיא ארצות הברית ה-38, בין 1965 ל-1969 כסגנו של הנשיא ג'ונסון. האמפרי כיהן פעמיים כסנאטור מטעם מדינת מינסוטה, בין השנים 19491964, ומשנת 1971 ועד למותו בינואר 1978. הוא היה מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-1968, אך הפסיד בבחירות לנשיאות לסגן הנשיא לשעבר ולמועמד הרפובליקני, ריצ'רד ניקסון.

האמפרי נולד בוולאס שבדקוטה הדרומית ב-1911, ולמד באוניברסיטת מינסוטה לפני שהשיג רישיון רוקחות ממכללת הרוקחים של הקפיטול ב-1931. הוא סייע בניהול בית המרקחת של אביו עד 1937 לפני שחזר לאקדמיה, והשיג תואר שני באוניברסיטת לואיזיאנה ב-1940, שם היה מרצה למדעי המדינה. הוא חזר למינסוטה במהלך מלחמת העולם השנייה וסייע בפיקוח על מנהל הקדמה והעבודה. לאחר מכן הפך לאחראי מטעם המדינה על תוכנית שירותי המלחמה של מינסוטה לפני שהפך לסגן יושב ראש ועדת כוח האדם למלחמה. ב-1943 הפך לפרופסור במדעי המדינה במכללת מקלסטר ונכשל בניסיון להיבחר לראשות עיריית מיניאפוליס. האמפרי סייע בהקמת מפלגת העבודה הדמוקרטית החקלאית ב-1944, וב-1945 הפך למועמדה לראשות עיריית מיניאפוליס והשיג 61% מהקולות. הוא כיהן כראש עיר עד ל-1948, נבחר מחדש וייסד את קבוצת האמריקנים לפעולה דמוקרטית, הליברלית והמתנגדת לקומוניזם, ב-1947.

האמפרי נבחר לסנאט בבחירות ב-1948, ובאותה שנה הצעתו לסיום ההפרדה הגזעית נכללה במצע המפלגה בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1948, לאחר שנאם נאום בוועידה ודרש מהמפלגה הדמוקרטית "ללכת אל זריחת זכויות האדם."[1] הוא שירת שלוש כהונות בסנאט בין 1949 ל-1964, והיה מצליף הרוב בסנאט בין 1961 ל-1964. במהלך כהונתו, הוביל את מאמצי חקיקת חוק זכויות האזרח, לקח חלק פעיל ביצירת חיל השלום, תמך בסעיף בחוק לביטחון לאומי שיאסור על הקמת מחנות ריכוז ל"גורמים חתרניים", הציע להפוך את החברות במפלגה הקומוניסטית לפשע, וניהל את הוועדה לפירוק מנשק. הוא היה פוליטיקאי פרוגרסיבי, סנאטור מוערך וידיד ישראל

האמפרי ניסה להיבחר להיות המועמד הדמוקרטי ב-1952 וב-1956. לאחר שלינדון ג'ונסון מונה לנשיאות לאחר הירצחו של ג'ון פיצג'רלד קנדי בנובמבר 1963, הוא בחר בהאמפרי להיות סגנו ב-1964 מול בארי גולדווטר הרפובליקני, והדמוקרטים ניצחו ניצחון גדול ב-1964.

לאחר שג'ונסון הכריז במרץ 1968 שלא ינסה להיבחר מחדש, החל האמפרי במסעו להיבחר כעבור חודש. מתנגדיו הראשיים היו יוג'ין מקארתי ורוברט קנדי שהתנגדו למלחמת וייטנאם. האמפרי נקשר שלא בטובתו במדיניות ממשל ג'ונסון, ובעיקר בהימשכה של מלחמת וייטנאם. אף שהתנגד למלחמה, הוא לא התנער ממנה בפומבי, אם משום שהיה נאמן לנשיא ואם משום שחשש מעוצמת נקמתו הפוליטית. הוא זכה במועמדות מטעם מפלגתו, לאחר מאבק קשה בוועידה הדמוקרטית הסוערת של 1968 בשיקגו, ולאחר שזכה בצירים של המדינות בהן לא נערכו בחירות מקדימות. הוא בחר באדמונד מאסקי כסגנו. לאחר הירצחו של מנהיג זכויות האזרח מרטין לותר קינג והירצחו של רוברט קנדי, וההתנגדות למלחמת וייטנאם, חוותה האומה תחושת משבר, והאמפרי הפסיד בבחירות לנשיאות לסגן הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון בפער קטן, בצל פיצול במפלגתו.

לאחר מכן חזר האפרי להוראה במינסוטה וחזר לסנאט ב-1971. הוא הפך לסגן הנשיא הזמני של הסנאט של ארצות הברית הראשון, תפקיד בו כיהן עד למותו ב-1978. הוא מת מסרטן שלפוחית השתן בביתו בוייברלי שבמינסוטה ונקבר בבית הקברות של מיניאפוליס.[2] אשתו במשך ארבעים ואחת שנים, מיוריאל האמפרי, החליפה אותו בסנאט, עד שיורש נבחר לקח את המושב.

ראשית חייו ולימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמפרי נולד בחדר מעל לבית המרקחת של אביו בוולאס שבדקוטה הדרומית.[3] הוא היה בנו של רג'ינלד קריסטין סאנס (1883–1973), מהגרת נורווגית,[4] ושל יוברט הורשיו האמפרי האב (1882-1949).[5] את רוב נעוריו בילה בדונלד, דקוטה הדרומית, עיירה בת שש מאות אנשים. אביו היה רוקח מורשה והיה ראש העיר וחבר במועצת העיר. בנוסף שירת במועצה המחוקקת של העיר והיה הציר מטעם מדינתו לוועידות הדמוקרטיות הלאומיות של 1944 ו-1948.[6] בסוף שנות העשרים, חוותה העיר משבר כלכלי חמור. הבנקים בעיר נסגרו ואביו של האמפרי התקשה לשמור על בית המרקחת שלו.[7]

האמפרי עובד כרוקח בבית המרקחת של אביו.

לאחר שבנו סיים את לימודיו בתיכון המקומי, עזב יוברט האמפרי האב את דונלד ופתח בית מרקחת חדשה בחורון, דקוטה הדרומית (11,000 תושבים), שם קיווה להצליח כלכלית.[8] בגלל הקושי הכלכלי של המשפחה, נאלץ האמפרי לעזוב את אוניברסיטת מינסוטה לאחר שנה.[9] הוא השיג רישיון רוקחות ממכללת הקפיטול לרוקחות בדנוור, קולורדו (כשהוא משלים תוכנית לימודים של שנתיים בחצי שנה),[10] ובשנים 1931 עד 1937 ניסה לסייע לאביו לנהל את בית המרקחת המשפחתי.[11] שניהם מצאו דרכים חדשניות למשוך לקוחות: הם סיפקו תרופות גם לחזירים, מה שמשך חקלאים רבים לבוא לקנות אצלם.[12] הבן רקח את התרופות במרתף, ואילו האב נסע לנסיעות כדי למכור את המוצרים.[13] האמפרי הוסיף בנזוקאין לתרופות, כך שהן שיככו כאבים.[14] ההכנסה המשפחתית גדלה כתוצאה מכך.[15] לאחר קצת זמן הפך בית המרקחת לרווחי.[16] האמפרי נכח בכנסייה המתודיסטית והפך למדריך תנועת הנוער של הכנסייה.[17] הוא ניהל משחקי כדורסל במרתף הכנסייה.[18]

האמפרי לא נהנה מעבודתו כרוקח, וחלומו היה להפוך לדוקטור במדעי המדינה ולהפוך לפרופסור במכללה.[10] הוא עצמו חווה כאבי בטן והתעלפויות פסיכוסומטיות.[19] באוגוסט 1937, אמר לאביו שהוא רוצה לחזור ללמוד.[16] האב ניסה להציע לו שותפות מלאה בפירמה, אולם הוא סירב וטען שהוא היה מדוכא מהעבודה, מסופות האבק ומהעובדה שנקרע בין חלומותיו לבין נאמנותו לאביו. אביו דרש ממנו לעשות משהו בנוגע לאושרו.[20] ב-1937 חזר האמפרי לאוניברסיטת מינסוטה והשיג תואר שני ב-1939.[21] הוא היה חבר באחוות פי דלטה צ'י.[22] בנוסף השיג תואר שני באוניברסיטת לואיזיאנה ב-1940, כששירת כעוזר מרצה למדעי המדינה.[23] אחד מחבריו לכיתה היה ראסל לונג, בנו של יואי לונג וסנאטור לעתיד מטעם לואיזיאנה.

לאחר מכן הפך למרצה ולתלמיד דוקטורט באוניברסיטת מינסוטה בין 1940 ל-1941, והיה מפקח על תוכנית מנהל הקדמה והעבודה.[24] האמפרי היה נואם מבריק במועדון הדיונים של האוניברסיטה. אחד מחבריו למועדון היה אורוויל פרימן, מושל מינסוטה לעתיד ומזכיר החקלאות.[25] ב-1940, התווכחו האמפרי ונשיא האוניברסיטה לעתיד, מלקולם מוס, על יכולותיהם של פרנקלין דלאנו רוזוולט, הנשיא הדמוקרטי, וונדל וילקי, המועמד הרפובליקני, בתחנת רדיו במיניאפוליס. האמפרי תמך ברוזוולט.[26] האמפרי החל להיות פעיל בפוליטיקה המקומית, ולכן מעולם לא סיים את הדוקטורט שלו.[27]

נישואיו וראשית הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1934 החל האמפרי לצאת עם מיוריאל באק, מנהלת חשבונות.[28] הם נישאו ב-1936 ונשארו נשואים עד למותו של האמפרי כעבור ארבעים ושתיים שנים.[29] נולדו להם ארבעה ילדים: יוברט האמפרי השלישי, ננסי, רוברט ודאגלס.[30] בניגוד לפוליטיקאים בולטים אחרים, האמפרי לא היה למיליונר, ותמיד היה חסר לו כסף.[31]

כדי להשלים הכנסות, גבה האמפרי תשלום על נאומיו. ברוב כהונתו כסנאטור וכסגן נשיא, גר בבית במימון ממשלתי בפרוורי מרילנד. ב-1958, השתמש הזוג בחסכונותיו ובנה בית ליד מיניאפוליס.[32]

במהלך מלחמת העולם השנייה ניסה האמפרי שלוש פעמים להצטרף לצבא אולם נכשל.[33] בפעמיים הראשונות ניסה להצטרף לצי, בהתחלה כקצין ואז כמגויס. הצי דחה אותו עקב עיוורון צבעים.[34] הוא ניסה להתגייס לצבא בדצמבר 1944 אולם נכשל בגלל בעיות ריאה.[34] אף על פי שניסה להתגייס לצבא, במהלך כל חייו הפוליטיים האשימו אותו יריביו בהשתמטות.[35]

האמפרי ניהל כמה רשויות מתקופת המלחמה ועבד כמרצה במכללה. ב-1942, היה האחראי מטעם המדינה על שירותי המלחמה.[36] ב-1943 היה לסגן מנהל ועדת כוח האדם המלחמתית.[21] בין 1943 ל-1944, היה האמפרי פרופסור למדעי המדינה במכללה במינסוטה, וניהל את מחלקת יחסי החוץ החדשה. המחלקה התמקדה בהקמת האומות המאוחדות.[37] באביב 1944, לאחר שעזב את המכללה, עבד האמפרי כפרשן ברדיו בתחנה במיניאפוליס עד ל-1945.[21]

ב-1943, ניסה האמפרי להתמודד לראשונה במערכת בחירות, לתפקיד ראש עיריית מיניאפוליס. הוא הפסיד, אולם למרות קשיי מימון עדיין השיג יותר מ-47% מהקולות.[24] ב-1944, היה האמפרי אחד מיוזמי המיזוג בין המפלגה הדמוקרטית של מינסוטה לבין מפלגת העבודה החקלאית, להקמת מפלגת העבודה הדמוקרטית החקלאית.[38] באותה השנה, סייע לנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט להיבחר מחדש ב-1944.[39] ב-1945 ניסה קומוניסט להשתלט על המפלגה, והאמפרי פיתח דעות אנטי קומוניסטיות וסילק את הקומוניסטים מהמפלגה במינסוטה.[40]

לאחר המלחמה, רץ שוב פעם לתפקיד ראש עיריית מיניאפוליס. הפעם השיג 61% מהקולות.[24] He served as mayor from 1945 to 1948.[41] הוא נבחר שוב ב-1947 בפער הגדול ביותר בתולדות העיר באותה התקופה. האמפרי התפרסם כשהקים את ארגון האמריקנים לפעולה דמוקרטית, שהיה ליברלי ואנטי קומוניסטי, ובראשו עמד בין 1949 ל-1950.[42] בתפקידו ביצע רפורמה בכוח המשטרה בעיר.[43] באותה תקופה נחשבה העיר לבירת האנטישמיות במדינה,[44] וגם הקהילה האפרו-אמריקאית סבלה מאפליה. בכהונתו נלחם האמפרי בכל הדעות הקדומות.[45] ב-1960 אמר לעיתונאי שלהיות ראש עיר היא העבודה הטובה ביותר בין תפקיד המושל לתפקיד הנשיא.[46]

הוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הדמוקרטית ב-1948 הייתה מפולגת בין הצפון, שדרש מהממשלה להגן על זכויות האזרח של המיעוטים, והדרום, שהאמין שיש למדינות זכות להנהיג הפרדה גזעית בתוכן.[47]

בוועידה הלאומית של המפלגה הדמוקרטית ב-1948, מצע המפלגה שיקף את המחלוקות וכלל רק אמרות מעורפלות בנושא זכויות האזרח.[48] הנשיא הארי טרומן ויתר על רוב ההמלצות מוועדה ב-1946 בנושאי זכויות האזרח, מחשש להרגיז את הדמוקרטים מהדרום.[49] האמפרי כבר טען בריאיון שעל המפלגה הדמוקרטית לאמץ את כל עקרונות הוועדה.[47]

האמפרי בוועידה הדמוקרטית הלאומית ב-1948 בפילדלפיה.

קואליציה מגוונת התנגדה למצע זכויות האזרח המעורפל, כולל ליברלים מתנגדים לקומוניזם כהאמפרי. הוא הציע להוסיף סעיף למצע המפלגה שיחייב את המפלגה להתנגדות להפרדה הגזעית.[50] הוא דרש חקיקה נגד לינצ'ים, ביטול ההפרדה הגזעית בבתי הספר בדרום, וסיום האפליה בתעסוקה על רקע צבע עור.[23] גם מנהיגים דמוקרטיים עירוניים תמכו במצע. אף על פי שהיו שמרנים, הם האמינו שאובדן הקולות בדרום יהיה קטן יחסית לתמיכה שיזכו לה מצד השחורים.[51]

למרות הלחץ מעוזריו של טרומן לא לדון בנושא, בחר האמפרי לנאום בשם הסעיף בוועידה. [23] בנאומו,[52] טען:

"לאלו האומרים, ידידָי, לאלו האומרים שאנו נחפזים בעניין זה של זכויות האזרח, להם אני אומר: אנו מאחרים ב-172 שנים!.[53] לאלו שאומרים שתכנית זכויות האזרח פוגעת בזכויות המדינות, להם אני אומר: הגיע הזמן שהמפלגה הדמוקרטית תצא מהצל של זכויות המדינות ותלך אל זריחת זכויות האדם!"[54]

היה זה נאומו הנודע של האמפרי שדחף את המפלגה לאמץ מצע ליברלי, שעיקרו פעולה למען זכויות אזרח. 651 תמכו בהצעתו לעומת 582 שהתנגדו.[55]

כתוצאה מההחלטה, זעמו צירי הדרום על מה שהם ראו כפגיעה בזכויות המדינות הבודדות, לפעול (או שמא לא לפעול) בנושא זכויות האזרח, בקצב ובאופן שהן רואות לנכון. כל המשלחת ממיסיסיפי וחצי מהמשלחת מאלבמה נטשו את האולם.[1] הדמוקרטים הדרומיים זעמו על הפגיעה ב"דרך החיים" שלהם והקימו את המפלגה ה"דיקסיקרטית"[56] בראשות סטרום ת'ורמונד, מושל קרוליינה הדרומית ומועמדה הנשיאותי.[57] מטרתם הייתה לזכות במספיק מדינות דרומיות מול טרומן ולגרום לתבוסתו.[58] הם היו בטוחים שתבוסה כזאת תגרום לכך שהמפלגה לא תדרוש עוד תמיכה בזכויות האזרח. אולם פעולתו של האמפרי כנראה עזרה לטרומן להיבחר מחדש יותר משהזיקה, שכן הביאה לו את קולותיהם של שחורים ולבנים מתונים, כמשקל נגד לקולות שאיבד בדרום. כתוצאה מכך, ניצח טרומן באופן מפתיע את יריבו הרפובליקני, תומאס דיואי.[59] הניצחון של טרומן החליש את מעמד הדמוקרטים הדרומיים.[60]

סנאטור (1949-1964)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינסוטה בחרה בהאמפרי לכהן בסנאט ב-1948 מטעם מפלגת העבודה הדמוקרטית החקלאית, כשבבחירות המקדימות במפלגה הוא משיג 89% מהקולות,[61] וכשהוא מנצח את המועמד הרפובליקני, ג'וזף בל, ומשיג 60% מהקולות.[62] האמפרי החל את כהונתו בסנאט ב-3 בינואר 1949, והיה הסנאטור הדמוקרטי הראשון מטעם מינסוטה לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית.[63] אביו מת באותה השנה, ולכן הפסיק האמפרי להשתמש בסיומת "הבן" בשמו. פעמיים נבחר מחדש, ב-1954 ושוב ב-1960.[41] הוא נבחר למצליף הרוב בסנאט ב-1961, תפקיד בו כיהן עד שעזב את הסנאט ב-29 בדצמבר 1964 כדי להתמודד לתפקיד סגן הנשיא.[64] האמפרי כיהן בקונגרסים ה-81 עד ה-87, וגם כיהן בחלק מהקונגרס ה-88.

הסנאטור האמפרי

תמיכתו של האמפרי בזכויות האזרח הובילה לנידויו מצד הדמוקרטים הדרומיים, ששלטו ברוב תפקידי המנהיגות בסנאט ורצו להעניש את האמפרי על הצעותיו בתחומי זכויות האזרח. הסנאטור ריצ'רד ראסל ג'וניור מג'ורג'יה, מנהיג הדמוקרטים הדרומיים, טען שהוא לא מאמין שאנשי מינסוטה שלחו את האמפרי לייצגם.[65] האמפרי סירב שיאיימו עליו: יושרו, רהיטותו ותשוקתו לנושא הובילו לכך שגם הדרום כיבד אותו.[66] הדרומיים החלו לקבל אותו לאחר שהפך לבן טיפוחיו של מנהיג הרוב בסנאט, לינדון ג'ונסון מטקסס.[23] האמפרי לחם למען נושאים פרוגרסיביים מגוונים: זכויות האזרח, איכות הסביבה, סיוע הומניטרי, הגבלת תפוצת נשק גרעיני וניסויים בו, תלושי מזון ועוד.[67] בתקופת המקארתיזם (1950-1954) הואשם האמפרי בחולשה מול הקומוניסטים, אף על פי שתמך בממשל טרומן נגד ברית המועצות ושהיה אנטי-קומוניסט מובהק. הוא תמך בסעיף לחוק הביטחון הלאומי שימנע הקמת מחנות ריכוז לגורמים חתרניים,[68] וב-1954 תמך בחוק שיהפוך את החברות במפלגה הקומוניסטית לפשע, חוק שנכשל.[69] הוא היה יושב הראש של ועדת הסנאט לנושא פירוק מנשק.[70] אף על פי שתמך בכל המלחמות בין 1938 למותו,[71] בפברואר 1960 הגיש חוק להקמת סוכנות שלום לאומית.[72] הוא תמך בתיקון לחוק שדרש ממנהל המזון והתרופות להגדיר שתי קטגוריות לתרופות, תרופות במרשם ותרופות מורשות.[73] כמצליף הדמוקרטי בסנאט ב-1964, תמך בהאמפרי בהעברת חוק זכויות האזרח באותה השנה. הוא היה ממנסחי החוק, יחד עם אוורט דירקסן, מנהיג המיעוט הרפובליקני מאילינוי.[74] תמיכתו של האמפרי בנושאים ליברליים, ומזגו השמח, הוביל לכך שזכה לכינוי של כבוד, "הלוחם המאושר" (the happy warrior), על שם גיבור שירו של ויליאם וורדסוורת.[75]

הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי נחשב למקים חיל השלום, אולם ב-1957 יזם האמפרי חוק שנועד להקמת חיל השלום.[76] האמפרי היה ממובילי המאבק לחוק זכויות האזרח, והאמפרי היה זה שהציע את חיל השלום. בנוסף לכך הציע תוכניות לאספקת מזון למדינות מוכות רעב ואת מדיקר, שש עשרה שנים לפני שהחוק עבר. הוא תמך בסיוע ממשלתי לחינוך ב-1949 ובאמנה לאיסור על ניסויים גרעיניים ב-1956.[77] הנשיא ג'ונסון טען שרוב הסנאטורים הם דגיגים, אולם האמפרי הוא לוויתן."[78] In his autobiography, The Education of a Public Man, Humphrey wrote:[79]

בפברואר 1959, אמר האמפרי שאמרתו של ניקיטה חרושצ'וב, שקרא לו "מספר אגדות", הייתה צריכה לזכות להתעלמות מצד העיתונות האמריקנית.[80] בספטמבר, נאם וקרא לבלימת המלחמה הקרה.[81]

ניסיונות להיבחר לנשיאות ולסגנות (1952-1964)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות המקדימות של 1960, זכה האמפרי בדקוטה הדרומית ובוושינגטון הבירה.

האמפרי ניסה להיות המועמד הדמוקרטי לתפקיד נשיא ארצות הברית פעמיים לפני שנבחר להיות סגן הנשיא ב-1964. ב-1952 היה המועמד המקומי של מינסוטה, והשיג רק עשרים ושישה קולות בסיבוב הראשון.[82] בפעם השנייה התמודד ב-1960. בין לבין, ניסה להפוך למועמד לתפקיד סגן הנשיא בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1956, והשיג 134 קולות בסיבוב הראשון ושבעים וארבע בשני.[83]

ב-1960, שוב ניסה האמפרי לרוץ לנשיאות מול הסנאטור ג'ון פיצג'רלד קנדי בבחירות המקדימות. הם התמודדו זה מול זה בוויסקונסין, שם ניצח מטה הבחירות המאורגן והעשיר של קנדי את ניסיונו הנמרץ אך הלוקה בתקציב של האמפרי.[84] האמפרי האמין שאם ינצח בוויסקונסין יוכל להאט את קנדי, שהוביל במירוץ.[85] אחיו, אחיותיו ואשתו של קנדי חרשו את המדינה ומשכו קולות, והאמפרי השווה את המאבק שלו בקנדי למאבק של עצמאי מול רשת גדולה.[86] האמפרי טען שהוא ומיוריאל לא יכלו להשתוות לזוהר של ג'קי קנדי, או לתמיכה מצד פרנק סינטרה.[87] קנדי ניצח בוויסקונסין, אולם בפער קטן יחסית. רבים טענו שהוא ניצח אך ורק באזורים שהיו קתוליים,[88] ושהפרוטסטנטים תמכו בהאמפרי. האמפרי החליט להתמודד מול קנדי שוב בבחירות בווירג'יניה המערבית. האמפרי האמין שמפני שזכה לתמיכת המדינה ארבע שנים קודם לכן, ושהמדינה הייתה כפרית יותר, הוא יוכל לנצח בה. בנוסף, המדינה הייתה מלאה בפועלים מובטלים ובכורי פחם רעבים, בעיקר פרוטסטנטים, שהאמפרי הרגיש שיוכל למשוך.[89] and deep-dyed Bible-belters besides."[90]

קנדי החליט להתעמת עם נושא הדת. בשידורי רדיו, טען שהנושא אינו קתולים מול פרוטסטנטים, אלא סובלנות מול חוסר סובלנות. האמפרי, שתמך בסובלנות כל חייו, נאלץ להתגונן. פרנקלין רוזוולט הבן תמך בקנדי וטען שהאמפרי השתמט מגיוס במלחמת העולם השנייה.[91] רוברט קנדי, שניהל את מטה הבחירות של אחיו, לחץ על שימוש באסטרטגיה זאת.[92] מערכת היחסים בין האמפרי וקנדי נפגעה.[92] בנוסף, ההאשמות לא היו נכונות כיוון שהאמפרי ניסה להתגייס אולם נדחה מטעמי בריאות.[92] לאחר מערכת הבחירות התנצל רוזוולט בפני האמפרי.[91] רוזוולט טען שרוברט קנדי היה נחוש לנצח בכל מחיר ולכן ניצל אותו.[93] האמפרי, שלא זכה לתרומות רבות, לא יכול היה להתמודד עם קנדי. הוא נסע במדינה באוטובוס שכור, ואילו קנדי טס במדינה במטוס של משפחתו.[94] האמפרי הוציא 23,000 דולר על מערכת הבחירות ואילו קנדי הוציא 1.5 מיליון דולרים.[95] מטה קנדי אף הואשם בשוחד בחירות.[96] האמפרי טען שיכול היה לכבד כפולטיקאי את מסע הבחירות היעיל של קנדי, אולם שהאכזריות במסע הבחירות הייתה קשה.[97] קנדי ניצח את האמפרי בקלות והשיג 60.8% מהקולות בווירג'יניה המערבית.[98] באותו הערב נאלץ האמפרי לפרוש מהמירוץ.[99] קנדי התגבר על התחושה שלא יכול היה להיבחר בידי פרוטסטנטים והצליח להיבחר להיות המועמד הדמוקרטי.[100]

האמפרי ניצח בדקוטה הדרומית ובמחוז קולומביה, מערכות בחירות בהן קנדי לא התמודד.[101] בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1960, השיג ארבעים ואחד קולות.

הפיכתו לסגן הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבוסתו של האמפרי ב-1960 הובילה להבנה עבורו. הוא הבין שאדם עני לא יוכל להפוך לנשיא המדינה ללא הפיכה לסגן הנשיא קודם לכן.[102] הוא האמין שרק כך יוכל לגייס משאבים וארגון מספק כדי להיות מועמד. לכן, במהלך הבחירות של 1964, הבהיר האמפרי את רצונו להיות עמיתו למירוץ של הנשיא לינדון ג'ונסון. בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1964, הסתיר ג'ונסון את החלטתו מפני שלושת המועמדים הפוטנציאליים, הסנאטור מקונטיקט תומאס דוד, הסנאטור השני ממינסוטה יוג'ין מקארתי והאמפרי,[103] ומפני שאר המדינה, לפני שהכריז שהאמפרי הוא המועמד הנבחר.[104]

בנאום קבלת המועמדות, הכריז האמפרי על תמיכתו בג'ונסון, והחל לתקוף את המועמד הרפובליקני, בארי גולדווטר. הוא טען שרוב הדמוקרטים והרפובליקנים בסנאט תמכו בקיצוץ המס בן 11.5 מיליארד הדולרים, אולם לא גולדווטר. בנוסף, טען ששמונים אחוז מהרפובליקנים בסנאט תמכו בחוק זכויות האזרח, אולם לא גולדווטר.

האמפרי חזר על דברים שגולדווטר התנגד אליהם לשמחת הקהל. היה ברור שהוא אהוד על התומכים של המפלגה.[105]

בנאום לפני מנהיגי איגודים מקצועיים ב-7 בספטמבר 1964, טען האמפרי שלאיגודים המקצועיים יש יותר השפעה מכל מגזר אחר על תוצאות הבחירות.[106] בניו ג'רזי, ב-10 בספטמבר, טען האמפרי שלסנאטור גולדווטר היה רקורד כושל בנושא הדיור. [107] ב-12 בספטמבר הגיע לדנוור, וטען שגולדווטר הצביע נגד תוכניות חברתיות שרוב האמריקנים והרפובליקנים תמכו בהן.[108] באסיפה ב-13 בספטמבר בסנטה פה, ניו מקסיקו, טען האמפרי שהמפלגה הרפובליקנית מנסה להפריד בין האמריקנים כדי למשול, ושגולדווטר פוגע ביחידים בהקטנת הממשלה.[109] ב-16 בספטמבר, טען שאיגוד האמריקנים לפעולה דמוקרטית תמך בסנקציות הכלכליות שהפעיל ממשל ג'ונסון מול קובה ורצה ממשלה קובנית חופשית.[110] למחרת היום, הגיע לסן אנטוניו, טקסס, וטען שגולדווטר התנגד לתוכניות שרוב הטקסנים תמכו בהן.[111] בהופעתו בקליבלנד, אוהיו ב-27 בספטמבר, טען האמפרי שממשל קנדי הצליח להביא את אמריקה לשגשוג וביקש מהבוחרים להצביע נגד "אלו שרוצים להחליף את פסל החירות בשער נעול".[112]

ב-2 באוקטובר, טען האמפרי בלוס אנג'לס, קליפורניה, שמערכת הבחירות מציבה בחירה בין הנשיא ג'ונסון לבין המועמד ש"מקלל את החושך אולם לא מדליק את האור".[113] ב-9 באוקטובר, בניו ג'רזי, מנה בפני מבקרי הממשל, להם קרה "אמריקנים חולים ועייפים", את הישגי ממשל קנדי וג'ונסון.[114] ב-18 באוקטובר, בזמן שהיה בטמפה, פלורידה, התפטר עוזר בכיר של ג'ונסון בגלל שערוריית מין, והאמפרי טען שלא היה מודע להדלפות בנושא.[115] ב-24 באוקטובר, טען במיניאפוליס שגינויו של הסנאטור ג'וזף מקארתי, העברת חוק זכויות האזרח והאמנה על איסור ניסויים גרעיניים היו פעולות הסנאט הטובות ביותר בעשור האחרון, ושלכולן התנגד גולדווטר.[116] ב-26 באוקטובר בשיקגו, טען האמפרי שגולדווטר הוא לא דמוקרטי ולא רפובליקני אלא קיצוני.[117]

ג'ונסון וקנדי ניצחו בקלות במערכת הבחירות, והשיגו 486 קולות מתוך 538.[118] רק חמש מדינות דרומיות ומדינת אריזונה של גולדווטר תמכו ברפובליקנים.[119] האמפרי חזה חודש קודם לכן שהדמוקרטים ינצחו בפער גדול.[120]

סגן הנשיא הנבחר של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 בנובמבר 1964, נסע האמפרי לאיי הבתולה לחופשה בת שבועיים לפני כניסתו לתפקיד[121] וטען בריאיון שלא סיכם עם הנשיא ג'ונסון מה יהיה תפקידו.[122] ב-20 בנובמבר הודיע שיתפטר מהסנאט בחודש הבא כדי שוולטר מונדייל יחליף אותו.[123]

ב-10 בדצמבר 1964, נפגש האמפרי עם הנשיא ג'ונסון בחדר הסגלגל, והנשיא האשים אותו בכך שפיתח מנגנון ליחסי ציבור ולהאדרת שמו. הוא הציג בפניו כתבה שטענה שג'ונסון ימות בתוך חצי שנה ממחלת לב.[124] באותו היום, הכריז ג'ונסון שהאמפרי יטפל בתוכניות זכויות האזרח של הממשל.[125]

ב-19 בינואר 1965, יום לפני כניסתו לתפקיד, טען בפני הוועדה הדמוקרטית הלאומית שהמפלגה התאחדה כתוצאה מהקונצנזוס שנוצר כתוצאה ממערכת הבחירות.[126]

סגן הנשיא (1965–1969)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגן הנשיא האמפרי בפגישה בחדר הסגלגל ב-21 ביוני 1965

האמפרי נכנס לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית ב-20 בינואר 1965,[127] והיה סגן הנשיא המכהן הראשון מזה ארבעה עשר חודשים, לאחר שסגן הנשיא דאז לינדון ג'ונסון מונה לנשיאות לאחר רצח קנדי.[128] בתחילה פקפק האמפרי בהסלמת מלחמת וייטנאם. לאחר התקפת פגע וברח של כוחות וייטקונג על מחנה צבאי אמריקני בפלייקו ב-7 בפברואר 1965 (בה נהרגו שבעה אמריקנים ונפצעו מאה ותשעה) חזר האמפרי מג'ורג'יה לוושינגטון בניסיון למנוע הסלמה.[129] הוא טען בפני ג'ונסון שהפצצת צפון וייטנאם לא תפתור את הבעיות בדרום וייטנאם, אבל תדרוש הכנסת כוחות קרקעיים לדרום וייטנאם כדי להגן על בסיסי חיל האוויר.[129] הוא טען שפתרון צבאי באזור ייקח שנים, ויגיע לסיומו רק לאחר הבחירות הבאות. בתגובה לעצתו, העניש ג'ונסון את האמפרי ומנע ממנו גישה למעגל הפנימי שלו, עד שהפך האמפרי לתומך במלחמה.[129]

כסגן הנשיא, היה האמפרי שנוי במחלוקת בגלל נאמנותו המוחלטת והפומבית לג'ונסון ולממשלו, גם לאחר שתומכיו הליברליים החלו להתנגד למדיניות ג'ונסון.[21] ג'ונסון הטקסני המנוסה העריך נאמנות אישית מעל הכל, וזכה לנאמנות מוחלטת מצד האמפרי. כסגן הנשיא הוא הגן על עמדת הממשל, שאמנם תאמה את עמדתו בנושאים החברתיים-כלכליים, אך לא כן בנושא שהפך מרגע לרגע להיות הנושא היחיד בעיני הציבור - המעורבות הצבאית האמריקנית בוייטנאם, שהיקפה הלך וגדל תחת ג'ונסון. רוב חבריו הליברלים של האמפרי נטשו אותו בגלל סירובו לבקר את מדיניות ג'ונסון בווייטנאם. רק לאחר מכן גילו שג'ונסון איים על האמפרי - הוא אמר לו שאם יבקר אותו באופן פומבי, הוא ישמיד את סיכוייו להיבחר לנשיאות בוועידה הדמוקרטית הבאה.[130] אולם מבקריו של האמפרי היו קשים: גם הכינוי "הלוחם המאושר" זכה כעת לפרשנות אחרת לגמרי, כאשר האמפרי צויר כ"נץ" וכתומך נלהב במלחמה, במקום כלוחם ליברלי למען זכויות האזרח והרווחה החברתית.[21] לאחר תבוסתו בבחירות של 1968, טען האמפרי שכסגן נשיא איבד קצת מאישיותו ולא היה צריך לתת לג'ונסון להכתיב את עתידו.[131]

בהיותו סגן נשיא, הפך האמפרי לנושא לשיר סאטירי של טום לרר בשם "מה קרה ליוברט?". השיר טען שהפרוגרסיבים הרגישו מאוכזבים מצד האמפרי ששתק על מדיניות ג'ונסון.

באותן השנים התארח האמפרי אצל ג'וני קרסון בThe Tonight Show כמה פעמים.[132][133] בנוסף התחבר עם פרנק סינטרה שתמך בו ב-1968 לפני שהפך לרפובליקני בתחילת שנות השבעים,[134] וסינטרה ערך קוצרט מחווה עבורו כשגסס.

ב-15 באפריל 1965, נאם האמפרי בפני אגודת עורכי העיתונים, והתחייב שהקונגרס הנוכחי יבצע יותר צעדים שישפיעו על המדינה מאז כהונתו הראשונה של פרנקלין דלאנו רוזוולט. הוא חזה ששלושה עשר חוקים יעברו לפני סיום המושב.[135] באמצע מאי, נסע לדאלאס כדי לשוחח עם תורמים למסע הבחירות של ג'ונסון. הוא לווה באבטחה כבדה בגלל החשש בעקבות רצח קנדי.[136]

ב-31 במאי 1966, הופיע במכללה וטען שאל לארצות הברית לצפות לידידות או להכרת תודה בעזרה למדינות עניות.[137] בנאומו בניו ג'רזי ב-22 בספטמבר 1966, באירוע לגיוס תרומות, טען שמלחמת וייטנאם תהיה קצרה יותר אם ארצות הברית תנקוט במדיניות תקיפה.[138]

ב-2 באוגוסט 1967, הופיע בדטרויט והציע שכל מדינה תשקול להקים מועצות לשמירה על השלום כדי למנוע אלימות ולהוביל לשיתוף פעולה קהילתי.[139]

ב-4 בנובמבר 1967, טען האמפרי שמלזיה היא דוגמה למה שתוכל להפוך אליה וייטנאם לאחר תבוסת הוייטקונג בנאומו באינדונזיה.[140] למחרת היום, ביקש מאינדונזיה לנסות לתווך במלחמה בוייטנאם לאחר פגישה עם סוהארטו.[141] ב-7 בדצמבר, אמר בריאיון שהוייטקונג יכול להיות גורם שייצור פשרה פוליטית עם ממשלת סייגון.[142]

זכויות האזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1965, מינה הנשיא ג'ונסון את האמפרי ליושב ראש הוועדה הנשיאותית לשוויון הזדמנויות.[143] האמפרי הציע את התפקיד, וביקש שגם חברי קבינט ומנהיגי סוכנויות פדרליות יהיו חלק מהוועדה, כדי ליצור מדיניות ציבורית בנושא הגזעים.[144] בפגישה הראשונה של הוועדה ב-3 במרץ, טען האמפרי שהתקציב הוא 289,000 דולר והתחייב לעבוד קשה.[144]

לאחר המהומות הגזעיות בלוס אנג'לס באוגוסט 1965, הקטין ג'ונסון את תפקידו של האמפרי. ג'ונסון נאלץ לשנות את מדיניותו בגלל שינוי מצב הרוח הלאומי בנושא סיוע לשחורים.[143] ג'ונסון טען שהאמפרי עסוק מספיק גם בלי התפקיד.[145] כעבור כמה ימים, נפגש האמפרי עם ג'ונסון ונאלץ לקבל את הורדת מעמדו.[146]

נסיעות לחו"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1965 נסע האמפרי למזרח הרחוק.[147] ב-29 בדצמבר נפגש עם ראש ממשלת יפן, אייסאקו סטו, וביקש ממנו לתמוך בשלום בווייטנאם, שטען שהיה סיום עוצמתי למלחמה ולא הפגנת חולשה.[148]

האמפרי נסע לאירופה בסוף מרץ 1967, כדי לשקם את מעמד המדינה.[149] ב-2 באפריל 1967, נפגש עם ראש ממשלת בריטניה, הרולד וילסון. לפני הפגישה, טען האמפרי שידברו על כמה נושאים, כולל הסכם אי הפצת נשק גרעיני, מאורעות באירופה, חיזוק הברית האטלנטית ו"המצב במזרח הרחוק".[150] דובר הבית הלבן קיבל מהאמפרי מידע שנסיעתו הייתה מועילה מאוד.[151] בפירנצה, איטליה ב-1 באפריל 1967, ניסה איש בן עשרים ושלוש לזרוק עליו ביצים, ונתפס בידי שומרי ראשו.[152] בבריסל, בלגיה ב-9 באפריל, זרקו מפגינים קומוניסטים ביצים ופירות רקובים על מכוניתו של האמפרי ופגעו בשומרי ראשו.[153] בסוף דצמבר 1967, נסע לאפריקה.[154]

הקמפיין לנשיאות 1968[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1968

בתחילת 1968 נראה היה שלינדון ג'ונסון הולך להתמודד על כהונה נשיאותית נוספת ב-1968. אולם לאחור שהודיע ב-31 במרץ 1968 שהוא לא יתמודד על כהונה נוספת נכנס האמפרי למירוץ כמועמד הממסד של המפלגה הדמוקרטית. ג'ונסון זכה להתנגדות הסנאטור יוג'ין מקארתי ממינסוטה, מועמד אנטי-מלחמתי, שהיה פופולרי בקרב בני הדור הצעיר, ההיפיים ואנשי תנועת השלום, שיחד עם הסנאטור רוברט קנדי מניו יורק התחרה מול האמפרי. המאבק הפך למאבק על השליטה במפלגה הדמוקרטית, ובין ה"פוליטיקה הישנה" של האמפרי לבין ה"פוליטיקה החדשה" של מקארתי וקנדי. מקור המחלוקת היה המלחמה, שהפכה ללא אהודה בקרב הציבור.

האמפרי נכנס למירוץ מאוחר מכדי להתחרות בבחירות מקדימות, והתמקד במועמדים מקומיים שיזכו בצירים ויתמכו בו. בנוסף זכה לתמיכת המנהיגים העירוניים של המפלגה שסיפקו לו צירים. המועמדים האחרים ביקרו אותו על כך שלא זכה לתמיכת המצביעים. רוברט קנדי נרצח ביוני 1968, ומקארתי היה יריבו היחיד של האמפרי עד לוועידה הדמוקרטית הלאומית, כשהסנאטור ג'ורג' מקגוורן מדקוטה הדרומית ניסה להתמודד בתור יורשו של קנדי. בוועידת המפלגה הדמוקרטית הצליח האמפרי לגבור על יוג'ין מקארתי בסיבוב הראשון, אך הוא הגיח מן המאבק בעמדה חלשה, לעומת המועמד הרפובליקני ריצ'רד ניקסון מניו יורק שנבחר ברוב גדול במפלגתו. במהלך הוועידה התרחשו מהומות בשיקגו, מחוץ לאולם הוועידה. מקארתי בחר בסנאטור האלמוני אדמונד מאסקי ממיין כעמיתו למירוץ.

הבחירות הכלליות התנהלו סביב נושא המלחמה וסביב נושא החוק והסדר. ניקסון הוביל ברוב הסקרים במסע הבחירות והיטיב לנצל את האלימות בשיקגו במהלך הועידה הדמוקרטית, כמו גם מהומות אחרות שפרצו ברחבי הארץ באותה שנה, כדי לפנות לבני המעמד הבינוני והמרכז הפוליטי ולהבטיח להם יד קשה בשמירה על הסדר. בעניין וייטנאם הבטיח ניקסון להביא לסיום מכובד של המלחמה, בלא לפרט כיצד יעשה זאת. האמפרי נאלץ להיות קשור לממשל ג'ונסון הלא אהוד.

לקראת יום הבחירות הצליח האמפרי לצמצם את הפער הגדול שהיה בינו ובין ניקסון, בין השאר הודות ל"הפתעת אוקטובר" שהכין ג'ונסון, בדמות שיחות השלום בפריז. בסופו של דבר הפסיד בבחירות בהפרש קטן של 0.7% מהקולות. דעות הפרשנים חלוקות האם מועמדותו העצמאית של מושל אלבמה ג'ורג' ואלאס פגעה יותר בהאמפרי או בניקסון במערכת הבחירות הזו.

מסע הבחירות של ג'ונסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני כניסתו של האמפרי למירוץ, ניסה ג'ונסון להיבחר מחדש, ונכנס אל הפריימריז בניו המפשייר, שהתרחשו לראשונה במרץ 1968. בסוף 1967, כשהוא מנצל את ההתנגדות למלחמה, נכנס הסנאטור יוג'ין מקארתי ממינסוטה אל המירוץ, כשהוא מבקר את מדיניות ג'ונסון בווייטנאם.[155] גם לפני כניסתו של מקארתי, דאג ג'ונסון שיאתגרו אותו. הוא ידע שיריב יוכל להשיג תמיכה מצד מרטין לותר קינג ודוקטור בנג'מין ספוק, וכך לנצח אותו בניו המפשייר ולאלץ אותו לפרוש, בדומה לאתגר שחווה הנשיא הארי טרומן ב-1952 והוביל לפרישתו מהבחירות.[156]

האמפרי (משמאל) והנשיא ג'ונסון (במרכז) משוחחים על מלחמת וייטנאם.

האמפרי ערך מסע בחירות עבור ג'ונסון ונחשב לתומך הנלהב ביותר בנושא וייטנאם.[157] המשימה הפכה לקשה ביותר לאחר מתקפת טט, שאף על פי שהייתה ניצחון טקטי, הסתיימה במותם של אלפי חיילים אמריקניים ודרום וייטנאמיים.[158] בהתקפה פלשו כוחות הצפון לשגרירות האמריקנית בסייגון,[159] ואמריקנים רבים החלו להאמין שכוחות הצפון היו חזקים יותר ממה שחשבו ושהמלחמה לא עומדת להסתיים. רוב האמריקנים האמינו שיש לנקוט באחת משתי דרכים: או להגביר את המאמץ כדי להשמיד את כל כוחות האויב, או להימנע משימוש בעוד משאבים בווייטנאם ולהסיג מיד את הצבא.[160] מקארתי תקף את הממסד וטען שהממסד משקר בנושא ההתקדמות במלחמה.[161] ג'ונסון ניסה להחליש את מבקרי המלחמה לפני הבחירות וטען שהקומוניסטים רוצים בכניעה.[162] אף על פי שהסקרים חזו למקארתי רק בין עשרה לעשרים אחוזים מהקולות, הוא השיג 42.2%, מעט פחות מ-49.4% שג'ונסון השיג,[163] תוצאה שנחשבה לניצחון עבורו.[164] לאחר שראה שג'ונסון פגיע, החליט הסנאטור רוברט קנדי מניו יורק להיכנס למירוץ,[165] אף על פי שהכריז שלא יתמודד מול הנשיא קודם לכן.[166] האמפרי ניסה לעודד את ג'ונסון להיות מעורב יותר במסע הבחירות, אולם ג'ונסון לא היה מעוניין. הוא לא נפגש עם מועמדים מקומיים שיתמכו בו ולא שכר את מנהלי מסע הבחירות שלו מ-1964. האמפרי הצליח לשכנע את ג'ונסון לנאום בפני איגוד החוואים החזק במיניאפוליס לפני הבחירות בוויסקונסין.[158]

בסוף מרץ, חשפו סקרים שמקארתי יוכל לנצח בוויסקונסין.[158] ג'ונסון החליט לפרוש מהמירוץ. כשהודיע על כך להאמפרי, ניסה סגנו להשאיר אותו במירוץ. ג'ונסון טען שהמדינה לא יכולה לערב את הפוליטיקה המפלגתית עם המשבר בווייטנאם, ושאם ייבחר, לא יוכל להשלים את כהונתו בכל מקרה כיוון שגברים ממשפחתו מתו בדרך כלל בתחילת העשור השביעי לחייהם.[167] שבוע לפני הבחירות, ב-31 במרץ, הכריז ג'ונסון סופית שלא ינסה להיבחר שוב,[168] וכך הכין את הקרקע לכניסתו של מקארתי.[169]

הכרזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרישתו של ג'ונסון, החלה התקשורת להתמקד בהאמפרי. עוזריו החלו להקים ארגון מפלגתי ולעודד את האמפרי להתחיל במסע הבחירות.[170] לבסוף החליט האמפרי לקחת תומכים צעירים בעיקר,[171] ביניהם הסנאטורים פרד האריס ווולטר מונדייל כדי להוביל את התנועה למען בחירתו. האריס היה האחראי על הצירים ומונדייל נועד לארגן את הוועידה.[172] עוזריו של האמפרי פקפקו בבחירתו, כיוון שלא היה לסנאטורים ניסיון ארגוני. האמפרי דאג בנוגע לארגון במדינת איווה, אולם האריס ומונדייל הבטיחו לו שיוכלו לנצח במרילנד.[173] הם האמינו שיצליחו לבנות קואליציה של דמוקרטים דרומיים ומדינות הגבול, וגם של עובדים מאוגדים ומנהיגי זכויות האזרח שיתמכו בהאמפרי. מונדייל והאריס גם רצו להוסיף כמה מתנגדי מלחמה לקואליציה.[174] בינתיים, נוצר לחץ על האמפרי להכריז על כניסתו למירוץ. מנהיגי איגודי העובדים טענו שאם לא יעשה זאת, יבטיח קנדי את המועמדות לעצמו.[175] האמפרי הסביר שלא רצה לרוץ אל מסע הבחירות, וג'ונסון סירב ללחוץ עליו לרוץ.[176] רבים ייעצו לו להתפטר מתפקיד סגן הנשיא כדי לבדל את עצמו מג'ונסון, אולם הוא סירב.[177] לפני הכרזתו, נפגש האמפרי עם ג'ונסון כדי לשוחח על מסע הבחירות. ג'ונסון טען בפני האמפרי שהמכשול הגדול שלו יהיה מימון וארגון, ושעליו להתמקד במערב התיכון ובחגורת החלודה כדי לנצח.[175]

אחרי שבועות של שמועות, הכריז האמפרי על כניסתו למירוץ ב-27 באפריל 1968, לפני 1,700 תומכיו בוושינגטון[178] שצעקו שהם רוצים שירוץ. הוא נאם במשך עשרים דקות,[173] ונאומו שודר בכל רחבי המדינה.[178] הנאום נכתב ארבעה ימים לאחר פרישתו של ג'ונסון. בנאומו, טען האמפרי שמערכת הבחירות קשורה להיגיון, לבגרות ולאחריות.[178] הוא טען שיזכה במועמדות ויאחד את המפלגה,[178] כדי שיוכל לאחד ולמשול במדינה.[178] הוא טען שמסע הבחירות שלו יהיה "פוליטיקה של שמחה, פוליטיקה של כוונה, פוליטיקה של הנאה".[173] הוא נכנס למירוץ מאוחר מדי כדי להיכנס לבחירות המקדימות.[178]

התפתחויות במערכת הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מסע הבחירות, ניסה האמפרי למצב את עצמו כדמוקרט שמרן יותר משאר המועמדים, כדי למשוך את הצירים מהדרום. הרפובליקנים, שחשו שהוא עומד לנצח, החלו לתקוף אותו, טענו שהיה סוציאליסט והזכירו לדרומיים שבעבר נחשב לליברל. הדמוקרטים הסכימו אולם טענו שבהשוואה למקארתי ולקנדי, הוא היה השמרן.[179] הוא מיד השפיע בסקרים, וזכה ל-38% תמיכה במאי, לפני מקארתי וקנדי.[180] מאבק פנימי בתוך מטה הבחירות בין מונדייל והאריס לבין התומכים הוותיקים של מקארתי פגע בארגון בכמה מדינות. האמפרי ציווה על כולם להקשיב למונדייל ולהאריס, אולם העימותים נמשכו במהלך המירוץ.[181]

תומכים

בבחירות באינדיאנה, החל האמפרי באסטרטגיה של שימוש במועמדים מקומיים כשלוחה למסע הבחירות שלו להחלשת יריביו. המושל רוג'ר ברנין תמך בהאמפרי באינדיאנה, והגיע למקום השני לאחר קנדי.[185] הסנאטור סטפן יאנג התמודד עבורו באוהיו וניצח.[186] בכמות הצירים הגדולה ביותר זכה בששת השבועות לאחר ה-10 במאי, כשמלחמת וייטנאם הפכה לנושא פחות חשוב בגלל ההתקדמות בתהליכי השלום.[181] בסוף מאי השיג חמישים ושבעה צירים מפלורידה, כשהסנאטור ג'ורג' סמתרס ניצח את מקארתי והשיג 46% מהקולות.[187] האמפרי גם השיג צירים מפנסילבניה לאחר השגת תמיכה מראש עיריית פילדלפיה,[188] והשיג צירים מניו יורק, מינסוטה, מונטנה, יוטה, דלאוור וקנטיקט.[189] שאר המועמדים ביקרו את האסטרטגיה, והאשימו את האמפרי בארגון "ועידת בוסים" בניגוד לרצון העם.[190]

כעבור חודש, נרצח רוברט קנדי בלוס אנג'לס, מה שהוביל את האמפרי לחזור לביתו במינסוטה ולחשוב על המשך מסע הבחירות.[191] האמפרי לקח חופשה של שבועיים ממסע הבחירות. הוא נפגש עם הנשיא ג'ונסון[192] למשך שלוש שעות. ההתנקשות הבטיחה להאמפרי את הניצחון. האמפרי טען שלעולם לא רצה לנצח כך.[193] תומכי קנדי רבים עברו לתמוך בהאמפרי, אולם הוא איבד תמיכה כספית מתומכים רפובליקניים שדאגו מתמיכת צירי קנדי,[193] והתמיכה העממית עברה למקארתי.[194] בנאומו בפני 50,000 איש ב-24 ביוני מול אנדרטת לינקולן, זכה לקריאות בוז אף על פי שנחשב לתומך זכויות האזרח. רבים חשבו שמדובר בתגובה אירונית, בהתחשב בכך שעשרים שנה קודם לכן זכה לקריאות בוז בוועידה הדמוקרטית עקב תמיכתו בזכויות האזרח.[195] הוא ניסה להגן על עצמו מול תוקפיו הליברלים,[196] אולם לעתים קרובות תקפו אותו מפגינים נגד המלחמה.[190] בסוף יוני היה ברור שהאמפרי עומד לנצח, אולם שהיה קרוב מדי לג'ונסון.[197] האמפרי ביקש מג'ונסון רשות לסטות מעמדת הממשל ולהציע תוכנית להפסקת ההפצצות ולהסגת כוחות,[198] וג'ונסון סירב בטענה שהדבר יפגע בתהליך השלום[159] ויסכן חיילים. הוא טען שאם האמפרי יכריז על כך, דם חתנו ששירת בווייטנאם יהיה על ידיו.[198]

ביולי, ביקר האמפרי את מקארתי על כך שהתלונן על המלחמה אולם לא הציע תוכנית שלום.[199] לאחר מכן אתגר מקארתי את האמפרי לסדרת עימותים בנושא וייטנאם. האמפרי הסכים אולם הציע שיהיה רק עימות אחד לפני הוועידה.[200] העימות לא התרחש בגלל פלישת הגוש המזרחי לצ'כוסלובקיה והתעקשות מועמדים אחרים להשתתף בעימות.[201] בסוף החודש, החל האמפרי לשקול למנות את הסנאטור טד קנדי ממסצ'וסטס, אחיו הקטן של רוברט, לעמיתו למירוץ, בתקווה שיוכל להשיג את תמיכת הליברלים ולהקטין את הביקורת על כך שהיה קשור לג'ונסון.[202] קנדי סירב. האמפרי ביקש מלארי או'בריאן, שהיה יושב ראש הוועדה הדמוקרטית הלאומית, לנהל את מסע הבחירות שלו. או'בריאן האמין שהאמפרי לא יוכל לנצח בבחירות אולם הצטרף בגלל תמיכה בהאמפרי.[203] הוא טען שהמירוץ יהיה צמוד במיוחד.[203]

לאחר שסגן הנשיא לשעבר ניקסון השיג את המועמדות הרפובליקנית, ערך האמפרי פגישה פרטית עם עשרים ושלושה תלמידי מכללות במשרדו. הוא שוחח על האקלים הפוליטי בלי לדעת שהיו כתבים בחדר. הוא טען שהנערים משתמשים במלחמה כ"אקספיזם" ומתעלמים מנושאי הפנים. הוא טען שקיבל אלפי מכתבים מנערים על המלחמה אולם שום מכתב על כך שמנע את הפלת תוכנית הסיוע לתלמידים עניים עקב כך ששבר תיקו בסנאט.[204] לאחר שהיה ברור שהאמפרי ייבחר בוועידה, המשיכה המלחמה לפלג את המפלגה והכינה את הקרקע לקרב בשיקגו,[205] והאמפרי קיווה להעביר את הוועידה למיאמי, פלורידה, הצעה שהנשיא ג'ונסון סירב לה.[192]

הוועידה הדמוקרטית הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגנו של האמפרי, אדמונד מאסקי

לפני הוועידה, החליט הסנאטור ג'ורג' מקגוורן מדקוטה הדרומית להיכנס למירוץ כיורשו של קנדי.[206] עם תחילת הוועידה, טען האמפרי שהיו לו מספיק צירים כדי לזכות במועמדות, אולם פרשנים פוליטיים פקפקו ביכולתו לשמור עליהם. המשלחת מטקסס הכריזה כעס על ניסיונו של מטה מקארתי לשנות את ההליכים וטענו שיבחרו שוב בג'ונסון. רוב הצירים של האמפרי היו תומכי ג'ונסון ויכלו לעבור אליו. בינתיים, מחוץ לאולם הוועידה, נערכו מחאות, וראש עיריית שיקגו נאלץ לפזר אותן.[207] כ-6,000 חיילים ו-18,000 אנשי המשמר הלאומי הגנו על אתר הוועידה.[208] עימות טלוויזיוני נערך בין האמפרי, מקארתי ומקגוורן. האמפרי קיווה לאחד את המפלגה ודיבר על שלום בווייטנאם, אולם שני המועמדים האחרים זכו לתמיכת הקהל.[209]

האמפרי נבחר למועמד מפלגתו בסיבוב הראשון לאחר עימות בן שעתיים בין הצירים למחרת היום,[210] כשהוא משיג 1759.25 צירים מול 601 למקארתי. מקגוורן השיג 146.5,[211] ובהודעת תמיכתו בהאמפרי הודיע שהוא רוצה שיהיה "אדם בפני עצמו".[212] מקארתי סירב לתמוך בו,[213] אולם בשיחות עם האמפרי טען שלא יכול היה לתמוך בו מיד.[198] האמפרי הצליח להעביר מצע שתמך במלחמת וייטנאם, אף על פי שהתחנן בפני ג'ונסון, ללא הצלחה, לפייס את יוני המפלגה.[159] התוצאות גרמו למחאות לגבור, והובילו לשימוש בגז מדמיע אותו האמפרי יכול היה להריח בחדרו במלון.[210] הוא גם קיבל שישה איומים במוות.[214] היו דמוקרטים שביקרו את פיזור המחאות.[159] בנאומו ניסה האמפרי לאחד את המפלגה והבטיח פוליטיקה חדשה.[214] הוא ביקש מהמועמד הרפובליקני לשעבר נלסון רוקפלר להיות עמיתו למירוץ, אולם הוא סירב.[215] לאחר מכן שקל האמפרי מועמדים אחרים. מושל טקסס ג'ון קונלי הוצע בידי הדמוקרטים הדרומיים,[216] אולם הוא הציע את השגריר בוייטנאם, סיירוס ואנס. או'בריאן ופרד האריס הציעו את עצמם,[217] וגם סרג'נט שרייבר נחשב למועמד.[218] האמפרי בחר בסנאטור ובמושל לשעבר אדמונד מאסקי ממיין.[214] מאסקי היה פעיל בנושאי זכויות אזרח ולמען איגודי העובדים, ולא נחשב לבעל עמדה חזקה בנוגע למלחמה, כך שפייס את הליברלים ולא הדאיג את הדמוקרטים הממסדיים.[214] המועמד הרפובליקני ניקסון בירך את האמפרי על ניצחונו. מסע הבחירות החל.[219]

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1968
לוגו מסע הבחירות של האמפרי ומאסקי

כשמערכת הבחירות החלה, המאבק העיקש ביותר היה על מימון. הסקרים חשפו שהאמפרי פיגר אחרי ניקסון, וכך התרומות אליו התמעטו. הנשיא ג'ונסון סירב להשתמש בעוצמתו כדי לסייע לו לגייס כספים. כדי לשמור על עצמו, לווה האמפרי כספים רבים, וחצי מתקציב 11.6 מיליון הדולרים שהשתמש בו הגיע מהלוואות. עובדי המטה שלו החליטו לא להשקיע כספים בפרסומות ברדיו או בטלוויזיה עד לשלושת השבועות האחרונים.[220] בספטמבר, הראה ג'ונסון את תמיכתו בהאמפרי וביקש מדמוקרטים מטקסס לתמוך בסגנו.[184] ג'ונסון לא תמך בו באופן רשמי עד לנאומו ברדיו ב-10 באוקטובר.[221] בינתיים, טען האמפרי בניו יורק שניקסון הוא נץ,[184] ושרצה להילחם בווייטנאם עוד ב-1954.[184] מאוחר יותר בבאפלו, פגש האמפרי במפגינים.[184]

שני המועמדים השתמשו בסגניהם כדי לתקוף את המועמד השני. המועמד הרפובליקני לתפקיד סגן הנשיא, ספירו אגניו, טען שהאמפרי "רך מול קומוניזם"[222] ו"רך מול אינפלציה ורך מול חוק וסדר".[222] הוא השווה בינו לבין ראש ממשלת בריטניה לשעבר, נוויל צ'מברליין.[222] אגניו ביצע כמה טעויות במהלך מסע הבחירות, בניגוד למאסקי שהצליח במסעו.[223] במיזורי, לפני פגישה עם הנשיא לשעבר טרומן, ניסה מאסקי להגן על עמיתו מפני הקשר לממשל ג'ונסון. הוא טען שתחת ההיגיון הזה, על ניקסון להיות אשם בכישלונות ממשלו של דווייט אייזנהאואר. הוא טען שהרפובליקנים התעלמו מנושאים כחידוש עירוני, דיור, וסיוע ממשלתי לחינוך ולמערכות הביוב.[224] מאסקי היה נואם מבריק, והצליח לסובב קהלים עוינים. במקרה אחד ביקר ממוחה נגד המלחמה להצטרף אליו אל הבמה. אף על פי שחיזק במקצת את האמפרי, ניקסון עדיין[225] הוביל בהפרש של 15%, עם 44% לעומת 29% בסקר מה-27 בספטמבר.[226] הדיפלומט ג'ורג' בול התפטר מממשל ג'ונסון כדי לסייע להאמפרי, בתקווה למנוע ניצחון של ניקסון.[182] בסוף ספטמבר, הלכו סיכוייו של האמפרי וקטנו והתקשורת טענה שהרפובליקנים ינצחו. האמפרי הודיע באספה בבוסטון שבלי קשר לתוצאות, הוא רוצה שיזכרו שנלחם על מה שהאמין בו.[227] The comment drew boos from the crowd.[227] האמפרי התיש את עצמו כשטס ממקום למקום, אולם התעורר תמיד כשנאם מול הקהל.[228]

האמפרי נואם באספת בחירות.
תומכי איגוד התופרות מחזיקות שלטים באספה למען האמפרי.

ב-30 בספטמבר, בתקווה להימנע מקישור לממשל ג'ונסון וכדי להשיג קולות ממתנגדי המלחמה בניו יורק ובקליפורניה,[229] נאם האמפרי בסולט לייק סיטי נאום ששודר בטלוויזיה, והכריז שאם ייבחר, יפסיק את ההפצצות בצפון וייטנאם, וקרא להפסקת אש.[230] הוא טען שמדובר ב"סיכון מובן עבור השלום."[231] התוכנית הייתה דומה לזאת של ניקסון, שאותה לא חשף עד להשבעתו.[232] לאחר הנאום, הפסיקו המוחים להופיע לנאומיו של האמפרי והוא זכה לתמיכת תומכי מקארתי. הוא השיג מיד תרומות בשווי 300,000 דולר[233] ושיפר את מעמדו בסקרים, כשהוא מפגר אחרי ניקסון באחוזים בודדים לקראת אמצע אוקטובר.[226][234][235] בינתיים, ניסה ניקסון להדגיש את נושא החוק והסדר, וטען שכל בחירה בהאמפרי תמשיך את הגישה הפסיבית בנושא הפשע במדינה.[236] בנאום בסן אנטוניו, תקף האמפרי את ניקסון. הוא האשים את המועמד הרפובליקני במשחק פוליטי עם זכויות אדם, וטען שהיה "בדרך לתבוסה". כדי לקבל תמיכה מצד ההיספנים, טען האמפרי שניקסון מעולם לא דיבר על לבם במהלך מסע הבחירות.[237] ניקסון המשיך לקשר בין האמפרי וג'ונסון. הוא טען שהממשל משחק בפוליטיקה עם המלחמה ומנסה להשלים הסכם לפני הבחירות לטובת סגן הנשיא. האמפרי תקף את ניקסון בחזרה וטען שניקסון משתמש באסטרטגיה הישנה שלו, של "רמיזות לא מבוססות"[238] וביקש שיחשוף ראיות.[238] האמפרי אתגר את ניקסון לסדרת עימותים, שאותם דחה ניקסון,[239] בעיקר בגלל ההשפעה השלילית שלהם עליו בבחירות של 1960, וכדי למנוע מלהכיר במועמדותו של מועמד המפלגה העצמאית האמריקאית, המושל ג'ורג' וולאס מאלבמה, שהיה אמור להשתתף גם הוא.[240] גם האמפרי וגם ניקסון דאגו שוולאס יזכה במספיק מדינות ואלקטורים כדי לאלץ את בית הנבחרים להכריע בבחירות. וולאס התמקד בעיקר בדרום, אולם גם משך הרבה תומכים בצפון.[241] שני המועמדים השקיעו משאבים רבים כדי להוביל מסע תעמולה נגד וולאס ולטעון שזעם על ביטול ההפרדה הגזעית.[242] לקראת יום הבחירות, ירד וולאס בסקרים, וכך ירדו סיכוייו להשפיע על התוצאות.[243]

כמה ימים לפני הבחירות, זכה האמפרי לתמיכתו של מקארתי. בפיטסבורג, טען שהיה מאושר מתמיכת מקארתי.[244] גם סיכוייו של האמפרי עלו לאחר שהגיעו להסכם על הפסקת ההפצצות והמשא ומתן לשלום התקדם, כך שהובלה של 18% של ניקסון הפכה להובלה של שני אחוזים בלבד בסוף אוקטובר. ברית המועצות ניסתה להשפיע על כוחות הצפון לרכך את עמדתם כדי למנוע את ניצחונו של ניקסון,[159] אולם ניקסון האשים את הנשיא ג'ונסון בהיחפזות במשא ומתן. מקורות חשפו שניקסון שכנע את ממשלת הדרום לא לבוא למשא ומתן בטענה שישיג להם עסקה טובה יותר כנשיא.[245][246] האמפרי לא העלה את הנושא לפני מערכת הבחירות, כי לא רצה להיראות נואש כשהסקרים חשפו שהיה שוויון בינו לבין ניקסון.[247] האמפרי ערך את אספת הבחירות האחרונה שלו ביוסטון ב-3 בנובמבר לצד ג'ונסון. המושל קונלי לא נכח באירוע, ונפוצו שמועות שתמך בניקסון, אולם הוא הבטיח להאמפרי את תמיכתו. בנאומו, ביקש האמפרי מהעם האמריקני להצביע מתוך תקווה ולא מתוך פחד.[248] למחרת היום, ביום הבחירות, הופיע בלוס אנג'לס עם מאסקי, והתקבל בפני מאה אלף תומכים.[249] מאוחר יותר באותו היום, ערכו האמפרי וניקסון שידורים טלוויזיוניים בני ארבע שעות ברשתות מתחרות בלוס אנג'לס. האמפרי הופיע ב-ABC בשמונה וחצי בערב, וניקסון ב-NBC בתשע בערב. האמפרי, כשמאסקי לצידו, ענה לשאלות מקהל חי וידוענים שהתקשרו כפרנק סינטרה ופול ניומן. ניקסון ענה לשאלות שנקראו מתוך כרטיסיות. מאסקי הצביע על העובדה שאגניו לא נוכח בשידור ושהכול נראה מבוים. כדי להחליש את מעמדו של האמפרי, טען ניקסון שאספקה רבה[250] נשלחה לכיוון צפון וייטנאם ואי אפשר לעצור אותה. האמפרי טען שהטענות חסרות אחריות,[250] וניקסון טען שהאמפרי "לא יודע מה קורה".[250] מקארתי התקשר במהלך השידור ואימת את תמיכתו. טד קנדי שלח תמיכה מצולמת בהאמפרי מביתו במסצ'וסטס.[249]

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות הבחירות לפי מחוזות.

ביום הבחירות, נוצח האמפרי כשהשיג 191 אלקטורים לעומת 301 לניקסון. וולאס השיג 46 מהדרום. מבחינת קולות, היה זה מרוץ צמוד: ניקסון ניצח עם 43.42% לעומת 42.72% להאמפרי, הפרש של חצי מיליון קולות. האמפרי ניצח במדינת מגוריו, מינסוטה, ובטקסס של הנשיא ג'ונסון (וגם במיין של מאסקי). הוא גם ניצח ברוב אזור צפון מזרח המדינה ובמישיגן, אולם הפסיד במערב לניקסון ובדרום לוולאס.[251] האמפרי בירך את ניקסון על ניצחונו ואמר שיתמוך בו כנשיא. לאחר מכן אמר שעשה כמיטב יכולתו.[252]

הסקרים לאחר הבחירות חשפו שהפסיד במניין הקולות הלבנים וזכה ב-38%, תשעה אחוזים פחות מניקסון, אולם השיג 85% לעומת 12% מבחינת הקולות הלא לבנים,[253] ביניהם 97% מקולות השחורים. השחורים תמכו בהאמפרי בגלל תמיכתו בזכויות האזרח והתנגדותם למלחמה, שכן חיילים רבים היו שחורים. החלוקה הגזעית בבחירות התרחבה מאז 1964, בשל המחאות בנושא זכויות האזרח והמהומות.[254] האמפרי השיג 45% מקולות הנשים, 2% פחות מניקסון, אולם הפסיד לרפובליקני בקרב הגברים, עם 41% לעומת 43%. הבוחרים בעלי חינוך יסודי תמכו בהאמפרי בהפרש של 52% לעומת 33%, ואילו ניקסון ניצח בקרב אלו שהיו בעלי השכלה תיכונית ומטה (43% לעומת 42%) ואלו בעלי חינוך אוניברסיטאי (54% לעומת 37%). בקרב מקצועות, תמכו הפועלים בהאמפרי בהפרש של 50% לעומת 37%, כשעובדי צווארון לבן (47% לעומת 41%) והמקצוענים (56% לעומת 34%) תמכו בניקסון. האמפרי ניצח בקרב מצביעים בני פחות משלושים עם 47% לעומת 38%, וניצח את ניקסון בקרב המצביעים בין גילאי שלושים לארבעים ותשע, עם 44% לעומת 41%. ניקסון ניצח בקרב הבוחרים מעל גיל חמישים, עם 47% לעומת 41%. הקתולים תמכו בהאמפרי עם 59% מהקולות, הפרש של שנים עשר אחוזים מניקסון, אולם הפרוטסטנטים תמכו בניקסון, עם 49% לעומת 35%. האמפרי הפסיד בקרב העצמאיים עם 31% מול 44%, כש-25% תמכו בוולאס. בנוסף הוא זכה לאחוז נמוך יותר בקרב הדמוקרטים (74%) מאשר התמיכה בניקסון בקרב הרפובליקנים (86%).[253] הסיבה לכך הייתה מערכת הבחירות המקדימות שגרמה לתומכי מקארתי, קנדי ומקגוורן לתמוך בניקסון ובוולאס במחאה.[254]

לאחר ההפסד (1969-1978)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוראה וחזרה לסנאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסנאטור יוברט האמפרי עם המועמד הדמוקרטי לנשיאות ג'ימי קרטר ב-1976. מושל קליפורניה ג'רי בראון לימינם.

לאחר ההפסד, החל האמפרי ללמד מדע המדינה באוניברסיטת מינסוטה ובמכללה מקומית, ובנוסף שירת כיושב ראש חבר היועצים לתאגיד החינוכי של אנציקלופדיה בריטניקה.

ב-11 בפברואר 1969, נפגש האמפרי עם ראש עיריית שיקגו ריצ'רד דיילי והכחיש שאי פעם נלחם בו.[255] במרץ, סירב האמפרי לענות על שאלות לגבי ממשל ג'ונסון ועל מעורבותו בהפסקת ההפצצות בצפון וייטנאם.[256] במסיבת עיתונאים ב-2 ביוני 1969, גיבה האמפרי את תוכנית השלום של ניקסון, וביטל את ההאשמה שלא ניסה לסיים את המלחמה.[257] ביולי, נסע לפינלנד לביקור פרטי.[258] מאוחר יותר באותו החודש, חזר לוושינגטון לאחר ביקור באירופה, שבוע לאחר שהכריז מקארתי שלא ינסה להיבחר מחדש, וסירב לענות לשמועות שיחזור לסנאט.[259] בסתיו, נפגש האמפרי עם ניקסון בתיווך היועץ לביטחון לאומי, הנרי קיסינג'ר, וטען למחרת היום שניקסון הביע את הערכתו בנושא עמדתו של האמפרי בנושא וייטנאם.[260] ב-3 באוגוסט, אמר האמפרי שרוסיה קונה זמן כדי לפתח טילים בליסטיים שידביקו את הפער מארצות הברית.[261] כעבור כמה ימים, ביטל את ההאשמות נגד יוזמתו של ניקסון לפיתוח מערכת נגד טילים בליסטיים.[262] באוקטובר, נאם בפני ועידת הפועלים והתעשיינים וטען שמדיניותו הכלכלית של ניקסון גורמת לאבטלה גבוהה ללא האטה מקבילה באינפלציה.[263] ב-10 באוקטובר, הביע את תמיכתו במדיניות ניקסון בווייטנאם וטען שהדבר הכי גרוע לעשות הוא לפקפק במאמציו.[264] ב-21 בדצמבר, במסיבת עיתונאים, הכריז האמפרי שהנשיא ניקסון השתתף ב"פוליטיקה מקטבת" ושלא יכול היה לדרוש אחדות מצד אחד אולם לפלג את העם האמריקני מצד שני.[265] ב-26 בדצמבר, הגיב האמפרי לטענתו של הנשיא לשעבר ג'ונסון שקריאתו להפסקת ההפצצות עלתהלו בבחירות, בטענה שעשה מה שחשב שהיה נכון ואחראי.[266]

ב-4 בינואר 1970, אמר האמפרי שעל ארצות הברית להפסיק לערוך ניסויים בכלי נשק גרעיניים במהלך השיחות להגבלת הנשק עם ברית המועצות.[267] בפברואר, חזה האמפרי שניקסון יוציא עוד 75,000 חיילים לפחות מווייטנאם לפני בחירות אמצע הכהונה ושהנושא המרכזי יהיה הכלכלה.[268] ב-23 בפברואר, המליץ האמפרי שלורנס או'בריאן יחזור לנהל את הוועדה הדמוקרטית הלאומית.[269] באפריל 1970, גרמו ההתקפות של וייטנאם על קמבודיה לכך שהאמפרי השלים עם העובדה שהמלחמה נותרה בשיח הפוליטי.[260] במאי, התחייב האמפרי לעשות כל שביכולתו לספק עוד מטוסי קרב לישראל ולהציג את הנושא בפני מנהיגים אמריקניים.[270] ב-11 באוגוסט, נאם בפני איגוד עורכי הדין וקרא לליברלים להפסיק להגן על הקיצוניים מהאוניברסיטאות והמיליטנטים ולתמוך בחוק ובסדר.[271]

האמפרי לא תיכנן לשוב לחיים הפוליטיים לאחר ההפסד, אולם ב-1970 נקרתה בפניו הזדמנות אירונית לשוב לסנאט, לא למושב "שלו", אותו פינה ב-1964, אלא למושב השני של מדינת מינסוטה, שאותו אייש יריבו יוג'ין מקארתי. מקארתי איבד את כוחו הפוליטי בעקבות השתלשלות האירועים ב-1968, והבין שאפילו לא בטוח שיצליח להיבחר כמועמד מפלגתו, עקב ביקורתו על ג'ונסון והאמפרי. הוא החליט שלא לעמוד לבחירה מחדש, לנוכח סיכוייו הדלים. האמפרי זכה במועמדות, ניצח את חבר הקונגרס הרפובליקני קלארק מקגרגור וחזר לסנאט לכהונה רביעית ב-3 בינואר 1971. לפני כניסתו לתפקיד, נפגש ב-16 בנובמבר 1970 עם ניקסון יחד עם סנאטורים חדשים.[272] ב-1976 הוא נבחר מחדש לסנאט, בפעם החמישית והאחרונה, ונשאר בתפקידו עד למותו. באופן נדיר למדי, ייצג האמפרי את מדינתו בסנאט בשני המושבים בכהונותיו. עם חזרתו לסנאט כיהן בקונגרסים ה-92, ה-93, ה-94 ובחלק מהקונגרס ה-95. הוא כיהן כיושב ראש ועדת הקונגרס לתיאום כלכלי בקונגרס ה-94.

כהונתו הראשונה בסנאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם חזרתו לסנאט, שוב היה האמפרי סנאטור טירון ללא ותק, ונאלץ לבסס את עצמו בעיני הליברלים.[273] ב-3 במאי 1971, לאחר שאיגוד האמריקנים לפעולה דמוקרטית אימץ החלטה שקראה להדחתו של הנשיא ניקסון, טען האמפרי שפעלו מתוך רגש ולא מתוך שיפוט, ושהיה זה בלתי אחראי לדרוש את ההדחה. On Impeachment of Nixon|date=May 4, 1971|publisher=New York Times}}</ref> ב-21 במאי, אמר האמפרי שסיום הרעב ותת-התזונה בארצות הברית היא מחויבות מוסרית.[274] בחודש יוני, נאם האמפרי בפתיחת הסמסטר באוניברסיטת ברידג'פורט[275] ולאחר מכן אמר שהאמין שהנשיא ניקסון מעוניין לסיים את המלחמה בשלום כמו כל אדם.[276] ב-14 ביולי, כשהעיד לפני תת-הוועדה של הסנאט ליחסי חוץ בנושא בקרת נשק, הציע האמפרי לתקן את חוק ההגנה ולמנוע מימון ליצירת טילים ואת שימושם במהלך שיחות הגבלת הנשק. הוא טען שחברי הממשל צריכים לזכור שכשהם נושאים ונותנים בקשיחות, הם יקבלו תגובה חזקה.[277] ב-6 בספטמבר, תקף האמפרי את הקפאת השכר של הממשל, וטען שכלכלת ניקסון מנסה לשפר את מצב המדינה בעזרת העשירים ולא העניים.[278] ב-26 באוקטובר, הביע האמפרי את תמיכתו בהסרת המגבלות להרשמת מצביעים ובאישור הצבת קלפיות במכללות, בניגוד לדעתו של התובע הכללי ג'ון מיטשל.[279] ב-24 בדצמבר 1971, האשים האמפרי את ממשל ניקסון בהזנחת האזורים הכפריים של המדינה, וטען שלא יושמו המלצות לשיקום הקהילות החקלאיות.[280] ב-27 בדצמבר, אמר האמפרי שממשל ניקסון היה אחראי על ההסלמה במלחמה בדרום מזרח אסיה ודרש להפסיק את ההפצצות בצפון וייטנאם כשנאם בפני מפגינים נגד המלחמה בפילדלפיה.[281]

בינואר 1972, אמר האמפרי שאם היה נבחר לנשיאות הייתה המדינה יוצאת מווייטנאם, ושלניקסון לוקח יותר זמן להוציא את החיילים מהמדינה מאשר לנצח את אדולף היטלר.[282] ב-20 במאי, אמר האמפרי שהצעתו של ניקסון להגביל את המיזוג הגזעי בהסעות לתלמידים פגעה בצרכי התלמידים ובחוקה, למרות תמיכתו בתוכנית בעבר.[283] ב-30 במאי, הודיע האמפרי על תמיכתו בנסיגה מידית מדרום וייטנאם על אף איום בפלישה מהצפון.[284]

בינואר 1973, טען האמפרי שממשל ניקסון תכנן לחסל את תוכנית אספקת החלב לתלמידי בית הספר בתקציב הבא.[285] ב-18 בפברואר 1973, אמר האמפרי שהמזרח התיכון יוכל להגיע לשלום לאחר סיום מלחמת וייטנאם ונסיגת ארצות הברית מאינדונזיה.[286] באוגוסט 1973, קרא האמפרי לנשיא ניקסון לקבוע פגישה עם מדינות שמייצאות ומייבאות מזון כדי להגיע למדיניות עולמית בנושאי מזון ולמנוע אגירת מזון.[287] לאחר שניקסון פיטר את ארצ'יבלד קוקס, החוקר המיוחד לפרשת ווטרגייט, טען האמפרי שמצא את כל המצב כמייאש.[288] שלושה ימים לאחר פיטורי קוקס, בנאום בפני איגוד הפועלים והתעשיינים ב-23 באוקטובר, סירב האמפרי לומר האם לדעתו יש להדיח את ניקסון, וטען שמעמדו בקונגרס יגרום לו לשחק תפקיד בגורלו של ניקסון.[289]

בתחילת ינואר 1974, נכנס האמפרי לבית חולים למבדקים רפואיים, מבדקים שקבעו שהוא בריא.[290] בריאיון ב-29 במרץ 1974, טען האמפרי שהדחה של ניקסון היא אפשרית.[291] הוא עצמו שמח מחקירות ניקסון.=[288]

ב-5 במאי 1975, העיד האמפרי במשפט של מנהל מסע הבחירות שלו, והודה שכמועמד ביקש את תמיכת איגוד יצרני החלב, אולם לא ידע על תרומות בלתי חוקיות למסע הבחירות שלו.=[292]

באוקטובר 1976, הובהל האמפרי לבית החולים להסרת גידול סרטני,[293] וחזה שייבחר שוב לסנאט, כשהוא מעודד את חברי מפלגתו לפעול למען העלאת אחוז ההצבעה.[294]

הבחירות הנשיאותיות של 1972[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוגו מ-1972

ב-4 בנובמבר 1970, מעט לאחר היבחרו לסנאט, טען האמפרי שהוא ינסה לאחד את המפלגה הדמוקרטית ולמנוע ממועמדים לנשיאות לתקוף אחד את השני, לפני שהחליט לרוץ בבחירות.[295] בדצמבר 1971, בנסיעתו לניו ג'רזי, ביקש את תמיכת מנהיגי המחוז.[296]

ב-1972, ניסה לזכות בסיבוב נוסף מול ניקסון, והכריז על מועמדותו ב-10 בינואר לאחר נאום בן עשרים דקות בפילדלפיה. עם הכרזתו, טען שבמצעו יציאה מוייטנאם והתאוששות כלכלית.[297] הוא משך תומכים מאיגודי העובדים והקהילות השחורות והיהודיות, אולם נותר בלתי אהוד בקרב תלמידי המכללות בגלל זיהויו עם המלחמה, גם לאחר ששינה את דעתו. האמפרי תכנן לדלג על מערכת הבחירות המקדימות, כפי שעשה ב-1968. גם כששינה את דעתו הוא עדיין החליט לא להתמודד בניו המפשייר, החלטה שהובילה את ג'ורג' מקגוורן להפוך ליריבו של מאסקי במדינה. האמפרי ניצח בכמה מערכות בחירות, כמו אוהיו,[298] אינדיאנה ופנסילבניה, אולם נוצח בידי מקגוורן באחרות, כולל בקליפורניה. מקגוורן היה מאורגן כהלכה במדינות בעלות האספות המפלגתיות ולכן האמפרי לא השיג מספיק צירים בזמן לוועידה הדמוקרטית הלאומית. הוא קיווה לפגוע באמינות של צירי מקגוורן וטען שהעובדה שמקגוורן זכה בכל הצירים של קליפורניה פגעה ברפורמות שנועדו לפעול לייצוגיות טובה יותר. ניסונו נכשל, והמפלגה הדמוקרטית פנתה באותה שנה הרחק שמאלה והציבה בראשה את מקגוורן.

הבחירות של 1976[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 באפריל 1974, אמר האמפרי שלא ינסה להתמודד מטעם הדמוקרטים ב-1976. הוא טען שניסה לשכנע את חברו לסנאט, וולטר מונדייל, לרוץ, אף על פי שהאמין שטד קנדי ינסה לרוץ גם הוא.[299] לקראת מערכת הבחירות, טען האמפרי שכרגע הוא בעל תמיכה חזקה יותר מכל ימי חייו, אבל שהוא לא מוכן למאמץ הכספי, הפוליטי והפיזי שבנושא.[300] סקר מדצמבר 1975 חשף שהאמפרי ורונלד רייגן היו המועמדים המובילים לקראת הבחירות.[301]

ב-12 באפריל 1976, אמר יושב ראש המפלגה בניו ג'רזי שבחירה בצירים שרובם אינם תומכים במועמד מסוים תהיה ניצחון להאמפרי.[302] האמפרי הכריז שלא ייכנס לבחירות בניו ג'רזי ושלא ירצה את המועמדות בנאום ב-29 באפריל 1976.[303] בסיום הבחירות המקדימות, גם כשג'ימי קרטר השיג את מספר הצירים הנחוץ כדי להיבחר, רבים רצו שהאמפרי יסכים להתמודד. הוא לא עשה זאת, וקרטר נבחר בסיבוב הראשון. האמפרי גילה שהיה לו סרטן סופני, ולכן בחר שלא להתמודד.

סגן הנשיא הזמני של הסנאט (1977-1978)[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם בקדנציות המאוחרות של האמפרי בסנאט, הוא המשיך לפעול בנושאים פרוגרסיביים. ב-1974 ניסה להעביר חוק שיחייב את הממשלה (ואת הבנק הפדרלי) לתעסוקה מלאה. החוק נועד להבטיח תעסוקה מלאה לכל אזרח מעל גיל שש עשרה ולקבוע מערכת קבועה של עבודות ציבוריות לשם כך. החוק עבר לבסוף בגרסה מרוככת, ב-1978. החוק קבע יעד של אבטלה בת ארבעה אחוזים ואינפלציה בת שלושה אחוזים, והנחה את חבר המנהלים של הבנק לנסות להגיע ליעדים הללו בזמן קביעת מדיניות.

האמפרי ניסה להיבחר לתפקיד מנהיג הרוב בסנאט לאחר הבחירות ב-1976 אולם הפסיד לרוברט בירד מווירג'יניה המערבית. הסנאט כיבד את האמפרי ומינה אותו לתפקיד סגן הנשיא הזמני של הסנאט, משרה שנוצרה למענו. ב-16 באוגוסט 1977 הודיע בפומבי על כך שחלה בסרטן סופני. ב-25 באוקטובר, נאם בפני הסנאט, וב-3 בנובמבר הפך לאדם היחיד שאינו חבר בית הנבחרים או הנשיא שנאם בפני בית הנבחרים של ארצות הברית.[304] הנשיא קרטר נתן לו את הפיקוד על אייר פורס 1 בנסיעתו האחרונה לוושינגטון ב-23 באוקטוברץ באחד מנאומיו האחרונים טען האמפרי שמבחנה המוסרי של הממשלה הוא כיצד היא מתייחסת לאלו שבשחר חייהם, הילדים. לאלו שבדמדומי חייהם, הקשישים. ולאלו שבצל חייהם, החולים, הנזקקים והנכים. המשפט הפך לסיסמה של הליברלים.[305]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברם של יוברט ומיוריאל האמפרי במיניאפוליס

את שבועות חייו האחרונים ניצל האמפרי לשיחות עם מכרים פוליטיים. הוא הזמין את ריצ'רד ניקסון ללוויה שלו. האמפרי עבר מחדר לחדר בבית החולים ועודד מטופלים אחרים.

הוא מת ב-13 בינואר 1978, מסרטן בביתו. גופתו הוצבה בבניין הקפיטול וגם בקפיטול של מדינת מינסוטה, ונקברה במיניאפוליס. חבריו ויריביו, כולל ג'רלד פורד, ניקסון, הנשיא קרטר וסגן הנשיא מונדייל, נאמו בלוויתו. מונדייל טען שלימד את העם כיצד לחיות, ולבסוף גם כיצד למות.[306]

מושל מדינת מינסוטה מינה את אשתו מיוריאל להמשיך את כהונתו בסנאט, והיא כיהנה בתפקיד עד נובמבר באותה שנה, כשנבחר באופן רשמי מחליף לבעלה המנוח.

מיוריאל נישאה שוב ב-1981 למקס בראון.[307] ב-1998 מתה בגיל שמונים ושש ונטמנה לצד האמפרי.[30]

אותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל ראשו של האמפרי

ב-1965 קיבל האמפרי חברות כבוד באחוות אלפא פי אלפא, אחווה של שחורים.[308]

ב-1978, זכה האמפרי בפרס ג'פרסון לשירות ציבורי.[309]

לאחר מותו הוענקה לו מדליית הזהב של הקונגרס ב-1979 והנשיא קרטר העניק לו ב-1980 את מדליית החרות הנשיאותית.

האמפרי הוצג על בול דואר בשווי חמישים ושניים סנטים כחלק מסדרת האמריקנים הגדולים.[310]

לפני אולם העיר של מיניאפוליס, ישנו פסל של האמפרי.[311]

בישראל נקראו על שמו דרך בפארק עצמאות ארצות הברית בהרי יהודה, בין צומת מחסיה שליד בית שמש עד לצומת בר גיורא,[312] בית הספר התיכון עמית עמל ראשון לציון ורחובות בלוד ובחיפה.[313]

בסרט אישה ושמה גולדה, משחק פרנקלין קאוור את האמפרי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Alonzo L. Hamby (אוגוסט 2008). "1948 Democratic Convention". Smithsonian Magazine. 
  2. ^ Hubert Horatio Humphrey באתר Find a Grave (באנגלית)
  3. ^ Solberg, Carl (1984); Hubert Humphrey: A Biography; Borealis Books; ISBN 0-87351-473-4. See p.35.
  4. ^ "HUBERT H HUMPHREY: THE ART OF THE POSSIBLE". Hubert H. Humphrey School of Public Affairs, University of Minnesota. 
  5. ^ "Partial Genealogy of the Humphreys (of Minnesota)". politicalfamilytree.com. 19 באפריל 2013. 
  6. ^ Solberg, p. 41, p. 53.
  7. ^ Solberg, p. 44.
  8. ^ Mark Steil (26 במאי 2011). "The Humphrey Minnesota knows took shape in S.D.". minnesota.publicradio.org. 
  9. ^ "HUBERT HORATIO HUMPHREY VICE PRESIDENT, 1965-1969 compiled by LBJ Library staff". University of Texas at Austin. 
  10. ^ 10.0 10.1 Daniel Luzer (17 ביולי 2012). "Business Experience". Washington Monthly. 
  11. ^ Solberg, p. 48.
  12. ^ Cohen, p. 45
  13. ^ Cohen, pp. 45-46
  14. ^ Humphrey, pp. 48-49
  15. ^ Cohen, p. 46
  16. ^ 16.0 16.1 Cohen, p. 54
  17. ^ (Solberg, p. 48)
  18. ^ (Solberg, pp. 48-49)
  19. ^ (Solberg, p. 50)
  20. ^ Humphrey, p. 57
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 21.3 21.4 "Cold War Files: All Units: People: Hubert H. Humphrey". Woodrow Wilson International Center for Scholars. 
  22. ^ Phi Delta Chi - Iota
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 23.3 Abbe A. Debolt; James S. Baugess (12 בדצמבר 2011). Encyclopedia of the Sixties: A Decade of Culture and Counterculture. ABC-CLIO. ISBN 9781440801020. 
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 Gary W. Reichard, ed. (1998). "Mayor Hubert Humphrey". Minnesota Historical Society. 
  25. ^ Cohen, p. 66
  26. ^ Cohen, pp. 66-67
  27. ^ Andrew R. Dodge; Betty K. Koed, eds. (2005). Biographical Directory of the United States Congress, 1774–2005. United States Government Printing Office. ISBN 9780160731761. 
  28. ^ Rochelle Olsen (21 בספטמבר 1998). "Muriel Humphrey Brown - Hubert Humphrey's Widow". Associated Press. 
  29. ^ Solberg, p. 52.
  30. ^ 30.0 30.1 Brian Mooar (21 בספטמבר 1998). "Hubert Humphrey's Widow Dies at 86". Washington Post. 
  31. ^ Solberg, p. 437
  32. ^ Solberg, p. 197.
  33. ^ Cohen, pp. 104-105
  34. ^ 34.0 34.1 Cohen, p. 105
  35. ^ Cohen, p. 104
  36. ^ Robert E. Dewhirst; John David Rausch (2009). Encyclopedia of the United States Congress. Infobase Publishing. עמ' 265–266. ISBN 9781438110288. 
  37. ^ Jeanne Halgren Kilde (2010). Nature and Revelation: A History of Macalester College. University of Minnesota Press. עמ' 184, 185. ISBN 978-0816656264. 
  38. ^ Andrew R. L. Cayton; Richard Sisson; Chris Zacher (2006). The American Midwest: An Interpretive Encyclopedia. Indiana University Press. עמ' 1710. ISBN 0253348862. 
  39. ^ "American President A Reference Resource". Miller Center of Public Affairs. 
  40. ^ Iric Nathanson (23 במאי 2011). "'Into the bright sunshine' -- Hubert Humphrey's civil-rights agenda". minnpost.com. 
  41. ^ 41.0 41.1 "HUMPHREY, Hubert Horatio Jr., (1911–1978)". bioguide.congress.gov. 
  42. ^ Minnesota Historical Society (19 באפריל 2013). "MINNESOTA HISTORICAL SOCIETY Manuscript Collections HUBERT H. HUMPHREY PAPERS An Inventory of His Mayor's Political Files". mnhs.org. 
  43. ^ Timothy N. Thurber (1999). The Politics of Equality. Columbia University Press. ISBN 9780231110464. 
  44. ^ McWilliams, Carey. "Minneapolis: The Curious Twin," Common Ground. September 1946, p. 61. [1]
  45. ^ Caro. p. 440.
  46. ^ (White, p. 106)
  47. ^ 47.0 47.1 Solberg, p. 13.
  48. ^ "Democratic Party Platform of 1948". ucsb.edu. 12 ביולי 1948. 
  49. ^ "The Road to Civil Rights President Harry S. Truman and Civil Rights". fhwa.dot.gov. 7 באפריל 2011. 
  50. ^ Steve Inskeep; Ron Elving (27 באוגוסט 2008). "In 1948, Democrats Weathered Civil Rights Divide". npr.org. 
  51. ^ Steven White (15 במרץ 2013). ""The Crackpots Hope the South Will Bolt": Civil Rights Liberalism & Roll Call Voting by Northern State Delegations at the 1948 Democratic National Convention". sas.upenn.edu. 
  52. ^ "Hubert Humphrey 1948 Civil Rights Speech". YouTube. בדיקה אחרונה ב-12 באפריל 2012. 
  53. ^ כלומר ראוי היה להקנות זכויות אזרח לכל כבר ב-1776, שנת הכרזת העצמאות האמריקאית
  54. ^ Minnesota Historical Society (24 באפריל 2013). "HUBERT H. HUMPHREY'S 1948 SPEECH ON CIVIL RIGHTS". mnhs.org. בדיקה אחרונה ב-1 בספטמבר 2014. 
  55. ^ Ross, p. 126.
  56. ^ NOW on PBS (20 בדצמבר 2002). "Meet the Dixiecrats". pbs.org. 
  57. ^ "Third Party Candidates". library.cornell.edu. 
  58. ^ Kari Frderickson (2001). "the Dixiecrat Revolt and the End of the Solid South, 1932-1968". University of North Carolina Press. 
  59. ^ Susan Rosegrant (18 באפריל 2012). "ISR and the Truman/Dewey upset". isr.umich.edu. 
  60. ^ McCullough, David. Truman. Simon & Schuster, 1992, p. 640. ISBN 0671456547.
  61. ^ "PRIMARY ELECTION RETURNS ON ELECTION HELD September 14, 1948". leg.state.mn.us. 
  62. ^ "GENERAL ELECTION RETURN ON ELECTION ON ELECTION HELD November 2, 1948". leg.state.mn.us. 
  63. ^ "Minnesota's United States Senators". senate.gov. 
  64. ^ John J. Patrick (2001). The Oxford Guide to the United States Government. Oxford University Press. ISBN 9780195142730. 
  65. ^ Caro, p. 448.
  66. ^ Solberg, p. 180.
  67. ^ "FOUNDING SENATORS Hubert Horatio Humphrey Jr.". Hearst Foundation. 19 באפריל 2013. 
  68. ^ Rothbard, Murray N.. Confessions of a Right-Wing Liberal, Ludwig von Mises Institute
  69. ^ "A Worldwide Factual Intelligence Report the Future of Hong Kong Revolutionary Warfare-The Communist Tool Will Conservatives Win in '68? So One Vote Isn't Important?". jfk.hood.edu. 15 באוקטובר 1968. 
  70. ^ "Jerry Wagner Political Collection 2006.0234 An Inventory". Thomas J. Dodd Research Center, University of Connecticut. 
  71. ^ Bill Kauffman (July 31, 2006) Disappearing Democrats, The American Conservative
  72. ^ Schuman, Frederick L. Why a Department of Peace. Beverly Hills: Another Mother for Peace, 1969.
  73. ^ "This Week In FDA History - Oct. 26, 1951". U.S. Food & Drug Administration. 20 במאי 2009. בדיקה אחרונה ב-3 באפריל 2015. 
  74. ^ Robert D. Loevy. "A BRIEF HISTORY OF THE CIVIL RIGHTS ACT OF 1964". Excerpted from David C. Kozak and Kenneth N. Ciboski, editors, The American Presidency (Chicago, IL: Nelson Hall, 1985), pp. 411-419.. coloradocollege.edu. 
  75. ^ Derek Wallbank (26 במאי 2011). "Happy birthday 'Happy Warrior': Senate honors Hubert Humphrey". minnpost.com. 
  76. ^ Claire Suddath (22 בספטמבר 2011). "Before Kennedy, There Was Humphrey". Time. 
  77. ^ (Chester, p. 147)
  78. ^ (Chester, p. 147)
  79. ^ "JP Education". Jpteachers.com. בדיקה אחרונה ב-12 באפריל 2012. 
  80. ^ "Press Goofed In Attack on Me - Humphrey". Chicago Tribune. 14 בפברואר 1959. 
  81. ^ "Nikita's 'Live and Let Live' Policy Hit". Chicago Tribune. 29 בספטמבר 1959. 
  82. ^ "All The Votes...Really". CNN.com. 1996. 
  83. ^ W.H. Lawrence (18 באוגוסט 1956). "Kefauver Nominated for Vice President; Beats Kennedy, 755 1/2 -- 589, on Second Ballot; Stevenson Vows Drive for a 'New America'". New York Times. 
  84. ^ "JFK and the Public View". shanti.virginia.edu. 
  85. ^ Savage, Sean J. (2004). JFK, LBJ, and the Democratic Party. State University of New York Press. עמ' 51. ISBN 978-0791461693. 
  86. ^ Solberg, p. 205.
  87. ^ Humphrey, p. 207
  88. ^ Solberg, p. 208.
  89. ^ Charles L. Garrettson (1993). Hubert H. Humphrey: The Politics of Joy. Transaction Publishers. ISBN 9781412825597. 
  90. ^ Solberg, p. 208
  91. ^ 91.0 91.1 Solberg, p. 209.
  92. ^ 92.0 92.1 92.2 Dallek, p. 256.
  93. ^ Schlesinger, p. 201
  94. ^ Bryan Ward Jr. (26 באפריל 2013). "Battleground West Virginia Electing the President in 1960". wvculture.org. 
  95. ^ Solberg, pp. 210–211.
  96. ^ Humphrey, pp. 214–218.
  97. ^ Humphrey, p. 208
  98. ^ "The West Virginia Primary". The Eleanor Roosevelt Papers Projects. 2006. 
  99. ^ "Presidential Primary, 1960". as.wvu.edu. 26 באפריל 2013. 
  100. ^ Solberg, Carl (1984). Hubert Humphrey: A Biography. Borealis Books. עמ' 209. ISBN 0-87351-473-4. 
  101. ^ "John F. Kennedy Fast Facts: 1960 Presidential Election Primaries". John F. Kennedy Presidential Library and Museum. 19 במאי 2012. 
  102. ^ Solberg, p. 240.
  103. ^ Robert Mann (2013). When Freedom Would Triumph: The Civil Rights Struggle in Congress, 1954–1968. LSU Press. ISBN 978-0807132500. 
  104. ^ Pomper, Gerald. "The Nomination of Hubert Humphrey for Vice President". Cambridge University Press. בדיקה אחרונה ב-23 בפברואר 2014. 
  105. ^ "The Man Who Quit Kicking the Wall". Time. 4 בספטמבר 1964. בדיקה אחרונה ב-31 במאי 2007. 
  106. ^ "Bid For Union Backing Made by Humphrey". Chicago Tribune. 8 בספטמבר 1964. 
  107. ^ "Humphrey Assails Barry on Housing". Chicago Tribune. 11 בספטמבר 1964. 
  108. ^ "Goldwater Is 'No' Man, Says Sen. Humphrey". Chicago Tribune. 13 בספטמבר 1964. 
  109. ^ "Humphrey Says G.O.P. Seeks to Divide, Conquer". Chicago Tribune. 14 בספטמבר 1964. 
  110. ^ "A.D.A.'s Views On Cuba Told By Humphrey". Chicago Tribune. 17 בספטמבר 1964. 
  111. ^ "Barry Fans Meet Humphrey at Alamo". Chicago Tribune. 18 בספטמבר 1964. 
  112. ^ "Humphrey Hits G.O.P. View on Immigration". Chicago Tribune. 28 בספטמבר 1964. 
  113. ^ "Barry Scored by Humphrey In California". Chicago Tribune. 3 באוקטובר 1964. 
  114. ^ "'Sick and Tired Americans' Hit By Humphrey". Chicago Tribune. 9 באוקטובר 1964. 
  115. ^ "Hubert Sad Over Jenkins Case". Chicago Tribune. 19 באוקטובר 1964. 
  116. ^ "Humphrey Hits Barry's 'No' on 'Great Issues'". Chicago Tribune. 25 באוקטובר 1964. 
  117. ^ "15,000 In Loop For Humphrey". Chicago Tribune. 27 באוקטובר 1964. 
  118. ^ "Electoral Votes for President and Vice President 1964 ELECTION FOR THE FORTY-FIFTH TERM, 1965-1969". archives.gov. 29 במאי 2013. 
  119. ^ Gerhard Peters (1999). "The American Presidency Project Election of 1964". University of California, Santa Barbara. 
  120. ^ Freeburg, Russell. "Hubert's Sure Victory Is All Wrapped Up". Chicago Tribune. 
  121. ^ "Humphrey Rests, Friends Fish In Virgin Isles". Chicago Tribune. 9 בנובמבר 1964. 
  122. ^ "Shorter Campaigns Urged by Humphrey". Chicago Tribune. 9 בנובמבר 1964. 
  123. ^ "Hubert To Quit Senate Job In Mid-December". Chicago Tribune. 20 בנובמבר 1964. 
  124. ^ Woods, Randall (2007). LBJ: Architect of American Ambition. Harvard University Press. עמ' 555. ISBN 978-0674026995. 
  125. ^ "Johnson Gives Humphrey Key Rights Task". Chicago Tribune. 10 בדצמבר 1964. 
  126. ^ Freeburg, Russell (20 בינואר 1965). "'64 Campaign Forged Party Unity: Hubert". Chicago Tribune. 
  127. ^ https://www.youtube.com/watch?v=mctKh-DcEOY
  128. ^ "Looking back - January 20, 1965". lbjlib.utexas.edu. 11 בינואר 2013. 
  129. ^ 129.0 129.1 129.2 T. Hoopes, The Limits of Intervention, p. 31.
  130. ^ Solberg, pp. 282–284.
  131. ^ Solberg, p. 407.
  132. ^ Kim Ode (21 במאי 2011). "10 tidbits about Hubert H. Humphrey". Minneapolis Star Tribune. 
  133. ^ Lillian Ross (12 באוגוסט 1967). "The Vice President". The New Yorker. 
  134. ^ Gerald Meyer (2002). "Frank Sinatra: The Popular Front and an American Icon". purduecal.edu. 
  135. ^ "Editors Hear Humphrey's Glowing Forecast For U.S.". Chicago Tribune. 16 באפריל 1965. 
  136. ^ "Guard Hubert Closely On Dallas Visit". Chicago Tribune. 18 במאי 1965. 
  137. ^ "Don't Expect Gratitude for Aid: Humphrey". Chicago Tribune. 1 ביוני 1966. 
  138. ^ "Humphrey Answers Hecklers on Viet Nam War Issue". Chicago Tribune. 23 בספטמבר 1966. 
  139. ^ "Hubert Idea: End Unrest by Spending". Chicago Tribune. 2 באוגוסט 1967. 
  140. ^ "Viet Can Win as Malays Did: Humphrey". Chicago Tribune. 4 בנובמבר 1967. 
  141. ^ "New U.S. Peace Bid Told". Chicago Tribune. 6 בנובמבר 1967. 
  142. ^ "Hubert Sees Split In Viet Cong Ranks". Chicago Tribune. 8 בדצמבר 1967. 
  143. ^ 143.0 143.1 Dallek, Robert (1998). Flawed Giant: Lyndon Johnson and His Times, 1961-1973. Oxford University Press. עמ' 224. ISBN 978-0195054651. 
  144. ^ 144.0 144.1 Thurber, Timothy (1999). The Politics of Equality. Columbia University Press. עמ' 171–172.. ISBN 978-0231110471. 
  145. ^ Carter, David C. (2012). The Music Has Gone Out of the Movement: Civil Rights and the Johnson Administration, 1965-1968. The University of North Carolina Press. עמ' 64.. ISBN 978-0807832806. 
  146. ^ Caulifano, Joseph A. (2015). The Triumph & Tragedy of Lyndon Johnson: The White House Years. Touchstone. עמ' 56.. ISBN 978-1476798790. 
  147. ^ "Humphrey Begins Asian Trip". Chicago Tribune. 28 בדצמבר 1965. 
  148. ^ "Humphrey Asks Japan's Aid". Chicago Tribune. 29 בדצמבר 1969. 
  149. ^ "Humphrey Begins Europe Tour". Chicago Tribune. 27 במרץ 1967. 
  150. ^ "Hubert and Wilson Begin World Talks". Chicago Tribune. 3 באפריל 1967. 
  151. ^ "Hubert's Tour Described as Constructive". Chicago Tribune. 8 באפריל 1967. 
  152. ^ "2 Eggs Tossed At Humphrey; Just Miss Him". Chicago Tribune. 2 באפריל 1967. 
  153. ^ "Brussels Gang Throws Eggs at Hubert, Misses". Chicago Tribune. 10 באפריל 1967. 
  154. ^ "Hubert Lands In Africa Amid Beat of Drums". Chicago Tribune. 30 בדצמבר 1967. 
  155. ^ Marlow, James (1 בדצמבר 1967), "Johnson Impassive Amid All the Furor", The Free Lance–Star (Fredericksburg, Virginia) 83 (282): 4 
  156. ^ Allen, Robert S.; Scott, Paul (15 בנובמבר 1967), "McCarthy disturbs White House", Rome News-Tribune (Rome, Georgia) 125 (119): 4 
  157. ^ Kelly, Harry (22 בדצמבר 1967), "Humphrey Is Given the Job Of Countering Sen. McCarthy", The Free Lance–Star (Fredericksburg, Virginia) 83 (300): 9 
  158. ^ 158.0 158.1 158.2 Solberg, p. 319
  159. ^ 159.0 159.1 159.2 159.3 159.4 Small, Melvin (2004), "The Election of 1968", Diplomatic History 28 (4): 513–528, ISSN 0145-2096, doi:10.1111/j.1467-7709.2004.00428.x. 
  160. ^ Oberdorfer, p. 20
  161. ^ Oberdorfer, p. 174
  162. ^ Pearson, Drew (12 במרץ 1968), "Gene McCarthy Gets Praise for Views on McCarthyism", Spokane Daily Chronicle (Spokane, Washington) 82 (149): 4 
  163. ^ "Unforeseen Eugene", Time Magazine, 22 במרץ 1968 
  164. ^ "LBJ Comes Out Slugging", Evening Independent (St. Petersburg, Florida) 61 (117), 19 במרץ 1968: 16A 
  165. ^ "Both Parties Adjusting To Kennedy Emergence", The Free Lance–Star (Fredericksburg, Virginia) 84 (65), 16 במרץ 1968: 3 
  166. ^ Lewis, Ted (23 בדצמבר 1967), "McCarthy's campaign lacking fire", The Spokesman-Review (Spokane Washington) 85 (223): 4 
  167. ^ Humphrey, p. 267
  168. ^ "The Johnson Announcement", The Free Lance–Star (Fredericksburg, Virginia) 84 (78), 1 באפריל 1968: 4 
  169. ^ "Johnson withdrawal frees Humphrey to seek nomination", The Bulletin (Bend, Oregon) 65 (99), 1 באפריל 1968: 5 
  170. ^ Solberg, p. 324
  171. ^ Solberg, p. 329
  172. ^ Solberg, p. 331
  173. ^ 173.0 173.1 173.2 Solberg, p. 332
  174. ^ Van Dyk, p. 67
  175. ^ 175.0 175.1 Solberg, p. 325
  176. ^ Humphrey, p. 269
  177. ^ Van Dyk, p. 65
  178. ^ 178.0 178.1 178.2 178.3 178.4 178.5 "Humphrey: A Happy Yes To Whooping Supporters", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida) 84 (279), 28 באפריל 1968: 1 
  179. ^ "Murfin Sees Humphrey Moving To The Right", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida) 84 (279), 28 באפריל 1968: 2B 
  180. ^ Harris, Louis (6 במאי 1968), "Kennedy Slipping, Now Trails Nixon", Pittsburgh Post-Gazette (Pittsburgh, Pennsylvania) 41 (240): 3 
  181. ^ 181.0 181.1 Solberg, p. 336
  182. ^ 182.0 182.1 182.2 "Ball Resigns UN Post to Help Humphrey", Toledo Blade (Toledo, Ohio), 27 בספטמבר 1968: 2 
  183. ^ 183.0 183.1 183.2 183.3 183.4 183.5 183.6 "The Pulchritude-Intellect Input", Time Magazine, 31 במאי 1968 
  184. ^ 184.0 184.1 184.2 184.3 184.4 "Humphrey's LBJ Boost", The Age (Melbourne), 19 בספטמבר 1968: 2 
  185. ^ Harris, Louis (8 במאי 1968), "Kennedy Leads Indiana; Branigin, McCarthy Close", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida) 84 (289): 1A 
  186. ^ "'Young People' Win In Ohio", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida) 84 (290), 9 במאי 1968: 9A 
  187. ^ "Smathers Takes 57 Delegates; McCarthy 4", Evening Independent (St. Petersburg, Florida) 61 (178), 29 במאי 1968: 2A 
  188. ^ "Humphrey Gathering Pennsylvania Delegates", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida) 84 (309), 28 במאי 1968: 6A 
  189. ^ Solberg, p. 342
  190. ^ 190.0 190.1 Solberg, p. 343
  191. ^ Alsop, Joseph (12 ביוני 1968), "Hubert Humphrey has work cut out for him", The Bulletin (Bend, Oregon) 65 (162): 4 
  192. ^ 192.0 192.1 Solberg, p. 341
  193. ^ 193.0 193.1 Solberg, p. 340
  194. ^ Bartlett, C. (14 ביוני 1968), "Delaware Sample", The Spokesman-Review (Spokane, Washington) 86 (31): 4 
  195. ^ Pearson, Drew; Anderson, Jack (24 ביוני 1968), "Humphrey Efforts Forgotten", The Free Lance–Star (Fredericksburg, Virginia) 84 (149): 4 
  196. ^ McGill, Ralph (6 ביולי 1968), "Irreconcilable Liberals Do Humphrey Disservice", Pittsburgh Post-Gazette (Pittsburgh, Pennsylvania) 41 (293): 6 
  197. ^ "Mark Hatfield Fails to Convince", Eugene Register-Guard (Eugene, Oregon) 101 (248), 27 ביוני 1968: 10A 
  198. ^ 198.0 198.1 198.2 Van Dyk, p. 74
  199. ^ Knowles, Clayton (23 ביולי 1968), "Humphrey Scores M'Carthy On War; Says He Complains but Has No Peace Plan – Terms Issues at Home Ignored Humphrey Sharply Criticizes McCarthy on War", New York Times (New York, New York): 1 
  200. ^ "An American Tradition on TV", Pittsburgh Post-Gazette (Pittsburgh, Pennsylvania) 41 (308), 24 ביולי 1968: 6 
  201. ^ "Humphrey-McCarthy TV debate plans collapse", Rome News-Tribune (Rome, Georgia) 127 (46), 22 באוגוסט 1968: 5 
  202. ^ Fritchey, Clayton (28 ביולי 1968), "McCarthy Eyes Ted as Running Mate", Ocala Star-Banner (Ocala, Florida) 25: 4 
  203. ^ 203.0 203.1 Richardson, p. 403
  204. ^ "HHH: Viet Protest Is 'Escapism'", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida) 85 (21), 14 באוגוסט 1968: 1A 
  205. ^ Kraft, Joseph (22 באוגוסט 1968), "Humphrey, Caught In Box On Vietnam, Raises Doubt Of Presidential Ability", The Blade (Toledo, Ohio) (Toledo, Ohio) 133: 20 
  206. ^ "McGovern Decides To Run In Demo Nomination", The Virgin Islands Daily News (The Virgin Islands), 12 באוגוסט 1968: 2 
  207. ^ Macarteny, Roy (27 באוגוסט 1968), "More Troops Ordered Into Chicago", The Age (Melbourne): 1 
  208. ^ "Warring Democrats Face Floor Fights On 3 Fronts", The Evening Independent (St. Petersburg, Florida), 26 באוגוסט 1968: 8 
  209. ^ Lawrence, David (28 באוגוסט 1968), "Humphrey Runs Into Wall in Defense of War Policy", Spokane Daily Chronicle (Spokane, Washington): 4 
  210. ^ 210.0 210.1 "Humphrey Chosen As Demo Nominee", The Victoria Advocate (Victoria, Texas), 29 באוגוסט 1968: 1 
  211. ^ All The Votes...Really, CNN 
  212. ^ "McGovern Endorses Hubert, Won't Campaign For Him", Spartanburg Herald (Spartanburg, South Carolina), 30 באוגוסט 1968: 3 
  213. ^ "Gene Vows He Won't Back HHH", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida), 30 באוגוסט 1968: 1 
  214. ^ 214.0 214.1 214.2 214.3 Macartney, Roy (31 באוגוסט 1968), "Promises, but no solutions", The Age (Melbourne): 1 
  215. ^ "HHH-Rocky Liaison Charged", The Spokesman-Review (Spokane, Washington), 28 באוקטובר 1968: 5 
  216. ^ Van Dyk, p. 79
  217. ^ Van Dyk, p. 80-81
  218. ^ Van Dyk, p. 81-82
  219. ^ "Nixon Congratulates Humphrey", Chicago Tribune (Chicago, Illinois), 29 באוגוסט 1968: 1 
  220. ^ Richardson, p. 404
  221. ^ Richardson, p. 415
  222. ^ 222.0 222.1 222.2 "The Counterpuncher", Time Magazine, 20 בספטמבר 1968 
  223. ^ Richardson, p. 405
  224. ^ "Muskie Defends Humphrey", The Free-Lance Star (Fredericksburg, Virginia), 21 בספטמבר 1968: 2 
  225. ^ Richardson, p. 405-406
  226. ^ 226.0 226.1 Crossley, Archibald M.; Helen M. Crossley (1969), "Polling in 1968", Public Opinion Quarterly 33 (1): 1, ISSN 0033-362X, doi:10.1086/267663. 
  227. ^ 227.0 227.1 Howard, Anthony (28 בספטמבר 1968), "Protests, Frustration Plague Humphrey Campaign Tour", The Spokesman-Review (Spokane, Washington): 82 
  228. ^ Sherman, Norman (1992), "The political style of Hubert Humphrey", Perspectives on Political Science 21 (1): 30–35, ISSN 1045-7097, doi:10.1080/10457097.1992.9944500. 
  229. ^ Van Dyk, p. 85
  230. ^ Van Dyk, p. 86
  231. ^ "Mr. Humphrey Tippy-Toes", The Victory Advocate (Victoria, Texas), 3 באוקטובר 1968: 3 
  232. ^ "The Known and the Unknown", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida), 2 באוקטובר 1968: 12 
  233. ^ Van Dyk, p. 88
  234. ^ Richardson, p. 409
  235. ^ "Polls Vary Widely On Nixon Lead Size", The Milwaukee Sentinel (Milwaukee, Wisconsin), 19 באוקטובר 1968: 3 
  236. ^ "Nixon Charges Humphrey Comforts Looters, Rioters", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida), 22 באוקטובר 1968: 7 
  237. ^ "Humphrey: Nixon Is On 'Road To Defeat'", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida), 24 באוקטובר 1968: 7 
  238. ^ 238.0 238.1 "Humphrey Blasts Peace Move Talk", The Spokesman-Review (Spokane, Washington), 28 באוקטובר 1968: 3 
  239. ^ "The Phony Debate Issue", The Victoria Advocate (Victoria, Texas), 22 באוקטובר 1968: 3 
  240. ^ "A 3-way debate would have been in people's interest", The Bulletin (Bend, Oregon), 14 באוקטובר 1968: 3 
  241. ^ Richardson, p. 416
  242. ^ Richardson, p. 418
  243. ^ Richardson, p. 419
  244. ^ "McCarthy Endorsement Is Given to Humphrey", The Free-Lance Star (Fredericksburg, Virginia), 29 באוקטובר 1968: 1 
  245. ^ Van Dyk, p. 89
  246. ^ Johnson, Robert "K.C." (26 בינואר 2009), "Did Nixon Commit Treason in 1968? What The New LBJ Tapes Reveal", History News Network (George Mason University) 
  247. ^ Van Dyk, p. 91
  248. ^ Van Dyk, p. 90
  249. ^ 249.0 249.1 Richardson, p. 433
  250. ^ 250.0 250.1 250.2 "Nixon, Humphrey give their views in four-hour telethons from California", The Bulletin (Bend, Oregon), 5 בנובמבר 1968: 4 
  251. ^ Leip, David (2005), "1968 Presidential General Election", USAElectionAtlas.org 
  252. ^ "Hubert concedes election to Nixon", The Bulletin (Bend, Oregon), 6 בנובמבר 1968: 1 
  253. ^ 253.0 253.1 "Election Polls -- Vote by Groups, 1968-1972". Gallup. בדיקה אחרונה ב-8 באוגוסט 2010. 
  254. ^ 254.0 254.1 Converse, Philip E.; Warren E. Miller; Jerrold G. Rusk; Arthur C. Wolfe (1969), "Continuity and Change in American Politics: Parties and Issues in the 1968 Election", The American Political Science Review 63 (4): 1083–1105, ISSN 0003-0554, JSTOR 1955073, doi:10.2307/1955073. 
  255. ^ Schreiber, Edward (12 בפברואר 1969). "Humphrey Visits, Hails Daley in Effort to Unify Democrats". Chicago Tribune. 
  256. ^ "Hubert Shuns Talk of Deal On Bomb Halt". Chicago Tribune. 
  257. ^ "Hubert Backs Nixon Efforts on Viet Peace". Chicago Tribune. 2 ביוני 1969. 
  258. ^ "Humphrey in Finland on His European Tour". Chicago Tribune. 8 ביולי 1969. 
  259. ^ "Hubert Won't Comment on His Political Future". Chicago Tribune. 27 ביולי 1969. 
  260. ^ 260.0 260.1 Solberg, p. 417.
  261. ^ "Russ Stalling Arms Talks - Humphrey". Chicago Tribune. 4 באוגוסט 1969. 
  262. ^ Freeburg, Russell (8 באוגוסט 1969). "ABM Fight a Waste of Time, Hubert Says". Chicago Tribune. 
  263. ^ "Hubert Rips Nixon, Tight Money Policy". Chicago Tribune. 7 באוקטובר 1969. 
  264. ^ "Hubert Backs Nixon Policies on Viet Nam". Chicago Tribune. 11 באוקטובר 1969. 
  265. ^ "Nixon is Polarizing People, Hubert Says". Chicago Tribune. 22 בדצמבר 1969. 
  266. ^ "Hubert Answers LBJ Criticism". Chicago Tribune. 26 בדצמבר 1969. 
  267. ^ Crews, Stephen (5 בינואר 1970). "Halt Nuclear Arms Talks, Hubert Says". Chicago Tribune. 
  268. ^ Freeburg, Russell (10 בפברואר 1970). "Hubert Sees Economy as Key Election Issue Next Autumn". Chicago Tribune. 
  269. ^ "Hubert Asks O'Brien To Be Chief of Dems". Chicago Tribune. 24 בפברואר 1970. 
  270. ^ "Humphrey Assures Israeli". New York Times. 8 במאי 1970. 
  271. ^ "Support Law and Order, Humphrey Tells Liberals". Chicago Tribune. 12 באוגוסט 1970. 
  272. ^ "Humphrey Pays Nixon a Visit". Chicago Tribune. 17 בנובמבר 1970. 
  273. ^ Vice Presidents: A Biographical Dictionary. Facts on File. 2001. עמ' 370–372. ISBN 978-0816046157. 
  274. ^ Gill, Donna (22 במאי 1971). "McGovern, Humphrey Assail Hunger, Malnutrition in U.S.". Chicago Tribune. 
  275. ^ "Humphrey to Address Class". New York Times. 19 במאי 1971. 
  276. ^ "Hubert Raps Kennedy's Charge Nixon Plays Politics with War". Chicago Tribune. 10 ביוני 1971. 
  277. ^ Finney, John W. (15 ביולי 1971). "HUMPHREY, MUSKIE ASK MISSILE CURB". New York Times. 
  278. ^ "New 'Fair Deal' Urged by Humphrey". Chicago Tribune. 7 בספטמבר 1971. 
  279. ^ "Humphrey Urges Student Vote". Desert Sun. 26 באוקטובר 1971. 
  280. ^ "Humphrey Asserts Nixon Turns Back on Rural Poor". Chicago Tribune. 24 בדצמבר 1971. 
  281. ^ Wilford, John Noble (28 בדצמבר 1971). "HUMPHREY URGES HALT IN BOMBING". New York Times. 
  282. ^ "Hubert Humphrey criticizes President Nixon". History.com. 10 בינואר 1973. 
  283. ^ Rugarer, Walter (21 במרץ 1972). "HUMPHREY SHIFTS, NOW DISAPPROVES NIXON BUSING PLAN". New York Times. 
  284. ^ "Humphrey Wants U.S. to Quit S. Viet Now". Chicago Tribune. 31 במאי 1972. 
  285. ^ "Humphrey sees school milk subsidy as next Nixon target". Chicago Tribune. 2 בינואר 1973. 
  286. ^ Spiegel, Irving. "Humphrey Sees New Chance for Peace in Mideast". 
  287. ^ "Humphrey and Ford discuss, Nixon, Agnew and Watergate". Chicago Tribune. 10 באוגוסט 1973. 
  288. ^ 288.0 288.1 Solberg, p. 449.
  289. ^ Strong, James (24 באוקטובר 1973). "Hubert won't take impeachment stand". Chicago Tribune. 
  290. ^ "Humphrey hospitalized for tumor". Chicago Tribune. 6 בינואר 1974. 
  291. ^ "HUMPHREY BELIEVES IMPEACHMENT LIKELY". New York Times. 30 במרץ 1974. 
  292. ^ Smothers, Ronald (6 במאי 1975). "HUMPHREY DENIES HE KNEW OF GIFT". New York Times. 
  293. ^ "Humphrey Doing ‘Very, Very Well’". The New York Times. 11 באוקטובר 1976. 
  294. ^ "Humphrey Gets Out of the Hospital". New York Times. 31 באוקטובר 1976. 
  295. ^ King, Seth S. (5 בנובמבר 1970). "Humphrey Adopts Harmonizer's Role". New York Times. 
  296. ^ Sullivan, Joseph (18 בדצמבר 1971). "HUMPHREY TALKS TO JERSEY CHIEFS". New York Times. 
  297. ^ "Humphrey Enters Presidential Race, Raps Nixon's Policies". Chicago Tribune. 11 בינואר 1972. 
  298. ^ "McGovern Gets Big Crowd for N.Y. Appearance". Chicago Tribune. 2 בנובמבר 1972. 
  299. ^ Mehler, Neil (23 באפריל 1974). "Humphrey won't run for President in 1976". Chicago Tribune. 
  300. ^ Kelly, Harry. "Humphrey's resisting the call of the presidential primaries". Chicago Tribune. 
  301. ^ Wicker, Tom (28 בדצמבר 1975). "Humphrey Vs. Reagan". New York Times. 
  302. ^ Sullivan, Ronald (13 באפריל 1976). "HUMPHREY CALLED VICTOR IN JERSEY". New York Times. 
  303. ^ Margolis, Jon (30 באפריל 1976). "Tearful Humphrey out of race". Chicago Tribune. 
  304. ^ Cohen, pp. 478–479.
  305. ^ (http://articles.latimes.com/1989-09-03/news/vw-2284_1_single-source)
  306. ^ "Hubert Humphrey Dies - Events of 1978 - Year in Review". UPI.com. בדיקה אחרונה ב-12 באפריל 2012. 
  307. ^ Mills, Barbara Kleban, "A Childhood Friendship Turns to Love, and Muriel Humphrey Plans to Be Married", People, February 16, 1981, Vol. 15 No. 6.
  308. ^ Gregory Parks (2011). Alpha Phi Alpha: A Legacy of Greatness, The Demands of Transcendence. University Press of Kentucky. ISBN 978-0813134215. 
  309. ^ http://www.jeffersonawards.org/pastwinners/national
  310. ^ "52-cent Humphrey". arago.si.edu. 27 ביוני 1991. 
  311. ^ "Photo of The original 'Triple H'". Panoramio. בדיקה אחרונה ב-12 באפריל 2012. 
  312. ^ דרך בהרי ירושלים תקרא על שם האמפרי, מעריב, 1 בינואר 1979
  313. ^ אמציה פלד, רחוב יוברט המפרי, בתוך "מדריך רחובות חיפה", באתר האינטרנט של עיריית חיפה