פנסיון פינס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 41°54′08″N 12°28′39″E / 41.902194°N 12.477415°E / 41.902194; 12.477415

פנסיון פינס היה מלון בבעלות יהודית שפעל ברומא, איטליה בין השנים 1922 ל-1941. המלון היה בבעלותו של יצחק אליהו פינס, ופעל בכתובת "Via Campo Marzio 12, Roma". הוא היה המלון הכשר היחידי ברומא בפרט, ובאיטליה כולה. במלון הייתה גם מסעדה כשרה. הפנסיון הפך לאבן שואבת ומקום מפגש עבור גדולי הרוח היהודים שהגיעו לרומא, ביניהם ח.נ. ביאליק, יוסף ערליך, הסופר היידי, ד"ר יוסף בורג, ממנהיגי הציונות הדתית ושר בממשלות ישראל, הרב אוגוסטו סג'רה (Segre), ועוד רבים אחרים. כמו כן הפנסיון שימש ליהודים ששהו ברומא תחנת עלייה בדרך לעלייה לישראל[1].

בעל המלון ומשפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק אליהו פינס

בעליו של הפנסיון היה יצחק אליהו פינס. פינס נולד בבלארוס ב-17 ביולי 1883. הוא למד והתחנך בישיבת וולוז'ין, ונשא לאישה את חיה לבית גינזבורג. בני הזוג התחתנו בביאליסטוק, ושם נולדו בניהם אריה-לייב וישראל.

בשנת 1906 התרחש בעיר פוגרום נגד היהודים, דבר שגרם לעזיבתם של רבים מיהודי המקום, ביניהם משפחת פינס. המשפחה עברה לדרום אוסטריה, שם נולדה ביתם גיטה בשנת 1910. בשנת 1922 עברה משפחת פינס לרומא, שם ייסד יצחק אליהו את פנסיון פינס. במקום פעלה מסעדה כשרה שהייתה מבין הבודדות בכל רומא.

פינס היווה דמות מרכזית לא רק עבור באי הפנסיון, אלא גם עבור הקהילה היהודית ברומא. הוא שימש כחזן בית הכנסת האשכנזי ברומא, ובאופן לא רשמי נחשב לרב הקהילה היהודית האשכנזית ברומא.

באפריל 1930 נישאה הבת, גיטה פינס, לחיים ויטוריו קואצ'ו לביא (Labi), תכשיטן עשיר מבנגאזי שבלוב. הם הכירו בזמן שהותו בפנסיון. לאחר חתונתם של בני הזוג הם עברו לגור בבנגאזי. בבנגאזי נולדו לזוג בנם הבכור משה ובנם השני אלדד. מדי שנה היו נוסעים גיטה וחיים עם ילדיהם לבקר את המשפחה ברומא, והתארחו בפנסיון. ילדיהם זוכרים מביקורים בבית הכנסת ואת תיאטרון המריונטות של רומא.

במשך כל זמן המשטר הפאשיסטי באיטליה, המשיך הפנסיון לפעול כרגיל. בשנת 1941 נפסקה פעילות הפנסיון בעקבות מעורבותה של איטליה במלחמת העולם השנייה, וההגבלות הרבות שהוטלו על יהודי רומא. בשנת 1943, לאחר כיבוש רומא על ידי הצבא הגרמני, ברחו בני הזוג פינס, ועברו להתגורר במסתור. משפחת לביא החליטה לעזוב את לוב ולעלות מבנגאזי לארץ ישראל דרך מצרים.

בשנת 1946, זמן קצר לאחר תום המלחמה, עלו גם בני הזוג פינס לארץ ישראל. בישראל קיבל פינס עבודה כמשגיח כשרות באטליז בתל אביב. חיה, אשתו, נפטרה בשנת 1947 ובעקבות כך עבר יצחק לגור עם ביתו גיטה.

דיוקנו של פינס מתוך ספר המבקרים

בשנת 1950 עברה המשפחה להתגורר ברחוב ריינס בתל אביב, מספר חודשים לאחר המעבר נפטר יצחק.

הפנסיון וספר המבקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנסיון פינס, נוסד ברומא על ידי יצחק-אליהו פינס בשנת 1922 ונסגר בשנת 1941.

בפנסיון היו שירותי הסעדה והלנה והוא שימש כמקום מפגש של גדולי אנשי הרוח ביהדות. הפנסיון החזיק ספר מבקרים, שבו נהגו אורחי הפנסיון לכתוב על חוויותיהם בפנסיון. ספר המבקרים מתעד את מבקרי הפנסיון בשנים 1937–1941. בספר מופיעות הקדשות במגוון שפות: גרמנית, עברית, אנגלית, הונגרית, פולנית, יידיש, צרפתית ורוסית.

אחד ממבקרי הפנסיון הוא אוגוסטו סג'רה שכתב את הספר "Memories of Jewish Life"[2] הוא הגיע ממונפרטו שבצפון איטליה לרומא בשנות ה-30 לצורך לימוד רבנות, הוא תיאר במילים חמות את זיכרונותיו ואת האירוח לו זכה בפנסיון פינס, ועל תפקיד שמילא הפנסיון כמרכז יהודי רב-לאומי[3]:

בפנסיון של הפינסים לראשונה בחיי, אני בעמדת תצפית שלא תסולא בפז, המספקת מידע ישיר על העולם היהודי הרחב בהרחבה בשל הבינלאומיות שלו- מזה שמוכר לי,שבפועל היה מוגבל לגבעות מונפרטו. מר פינס האדיב שדיבר בכמה שפות ( אם כי לא באופן מושלם ) זיהה את מוצאם של האנשים שנכנסו ופנה אליהם בשפה המתאימה. הוא כמעט ולא טעה. התרשמתי ואף הגבתי על שני כרכים גדולים שבהם הביעו לקוחותיו את דעותיהם, בשפות רבות-לא רק לגבי האוכל, אלא גם לגבי אישיותו של בעל הפנסיון. מצאתי שם שמות מפורסמים שזיהיתי באמצעות העיתונות היהודית ועל פי תחומי עיסוקיהם. גם אלו שלא היו שומרי מצוות ולא אכלו כשר, כאשר הגיעו לרומא היו מופיעים, ולא לזמן קצר, אצל פינס כחלק מתוכנית הביקור שלהם.

מתוך ספרו של אוגוסטו ס'גרה "Memories of Jewish Life"

על האווירה המיוחדת ששררה במקום בשבתות מספר סג'רה:

בהמשך השבוע הלקוחות היו מעטים, אולם חדר האוכל היה מתמלא בערב שבת ובשבת בצהריים. בשבת אחר הצהריים הייתה תמיד סעודה אישית, שאליה אנו התלמידים היינו מוזמנים באופן טבעי ולקחנו בה חלק בשמחה. יש לומר למען האמת - לא רק בשל האוכל והמנות האחרונות המתוקות שהוגשו בסוף הארוחה אלא בשל השירים היפיפים שנוגנו אחד אחרי השני עד לצלילים הראשונים של השקיעה, רגע אחרי ההבדלה. הם היו שירים עתיקים, מסורתיים אך אני שמעתים שם בפעם הראשונה. ההגייה הייתה בעיקר אשכנזית, והיה בהם להביא לי את ההד של התקוות והייסורים העתיקים של יהודי מזרח אירופה.

מתוך ספרו של אוגוסטו סג'רה Memories of jewish life

עוד הקדשה מן הספר:

ב"ה במקום הרשע, ברומה העיר אשר הייתה סיבת גלותינו, בבירתנו של טיטוס הרשע יש העמיד הקב"ה פנס לעוברי דרכים. מן העם הרומי לא נשאר אחד ועל המקום אשר לפני אלפים שנה נמכרו אבותינו לעבדים עומד בית ודר בו בן לאותה אומה המעונה ומחלונות הבית פורץ קול התורה לארבע רוחות עולם… יאיר עד הפנס עד קכ השנה

רומה יום ה' תרח"ץ

יוסף ערליך, מתוך ספר המבקרים של פנסיון פינס.
משפחת פינס בחופשה בגרמניה

ההקדשה האחרונה בספר המבקרים היא מפורים תש"א, 13 במרץ 1941:

כבוד א. פינס! התארחתי בתור מהגר, פליט, הלוואי שאבקרך בתור תייר!

רומא 9.5.1940

יצחק אייזיק צלאל, לודז'-פולין, מתוך ספר המבקרים של פנסיון פינס,

זמן לא ארוך לאחר ההקדשה האחרונה נפסקה פעילות הפנסיון.

הרב ד"ר אפרים אלימלך אורבך, שהגיע לרומא במסגרת שירותו כרב צבאי בצבא הבריטי, רשם ביומנו ב-15 באוגוסט 1944:[4]

...הלכתי תיכף ומיד לחפש את מיודעי פינס, שאצלו גרתי לפני עשר שנים. הוא רק חזר ממקום מחסהו ואשתו עוד נשארה שם. השמחה הייתה גדולה

מציאת ספר המבקרים וגורלו של הפנסיון בהווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1939, שבועות ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בא הד"ר יוסף בורג, לימים שר בממשלות ישראל, לפנסיון פינס. בורג, לדברי בנו, אברהם בורג, עסק באותם ימים בהשגת סרטיפיקטים ליהודי אירופה, וזו הייתה ככל הנראה הסיבה למסעו לרומא. כמו יהודים רבים בחר בפנסיון פינס, בשל היותו המלון הכשר היחיד ברומא. בצאתו התפנה לכתוב הקדשה לבעל הבית בספר האורחים, כפי שעשו רבים לפניו. ואולם בורג לא הסתפק בהקדשה פשוטה, וכתב באקרוסטיכון את שם של בעל הבית:[5]

"פרדס יש בתורה, ידעתי והיה לי לאורה, נודע לי עתה פינס לתהילה, סמך ושמח עליו בזו הקהילה".

כ-70 שנים מאוחר יותר הלך ברחוב ריינס בתל אביב אדם בשם אריאל שלום, והבחין בספר כתוב בכתב יד מונח בפח האשפה. שלום אסף את הספר, אך לא הצליח לפענח אותו, ולאחר התייעצויות העביר אותו ליד ושם, שם גילו החוקרים שמדובר בספר האורחים של פנסיון פינס. אחרי תחקיר קצר, ובזכות מעט מזל, אותרו גם בני משפחתו של בעל הפנסיון, יצחק אליהו פינס. פענוח ההקדשות פותח צוהר לעולם של מקלט רעוע ליהודים נודדים, בעיקר ממזרח אירופה, שרומא הייתה תחנת המעבר בדרכם להימלט כדי להציל את חייהם.

אשתו של פינס, גיטה, הייתה משוכנעת כי הספר נותר באיטליה או אבד. שנים לאחר מכן, מכרה המשפחה את הדירה בתל אביב, ובעלי הבית החדשים פינו את החפצים מהבוידעם, בהם גם הספר, ישירות לפח האשפה. שם מצא אותו אריאל שלום.

ד"ר יעל נידם-אורבייטו, חוקרת שואת יהודי איטליה ביד ושם, סיפרה על הממצאים לבאי העצרת השנתית של ארגון יוצאי איטליה בישראל. המרצה שהוזמן לשאת דברים אחריה, הד"ר סרג'יו מינרבי, נדהם לשמוע על העניין, שכן הוא קרוב משפחה של פינס, ודרכו אותרו שאר בני המשפחה.

בשנת 2016 הוצג הספר בתערוכה "לאסוף את השברים"[6], שנפתחה ביד ושם לרגל יום השואה הבינלאומי. התערוכה מתעדת את יוזמת המוסד לאיסוף פריטים אישיים מתקופת השואה. אוצר התערוכה, מיכאל טל, אמר שחוקרי המוסד ימשיכו לנסות ולהתחקות אחר השמות המופיעים בספר ומה עלה בגורלם.[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Augusto Segre, Memories of Jewish Life: From Italy to Jerusalem, 1918-1960, University of Nebraska Press , 2008
  • ד"ר אפרים אלימלך אורבך, רשימות בימי המלחמה: יומנו של רב ארץ - ישראלי בצבא הבריטי, תש''ב - תש''ד, 1942-1944

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פנס לעוברי דרכים: ספר המבקרים של פנסיון פינס, יד ושם
  2. ^ Augusto Segre, Memories of Jewish Life: From Italy to Jerusalem, 1918–1960, University of Nebraska Press, 2008
  3. ^ Rachel Silvera, Augusto Segre, Ricordo Vivo, Moked, ‏3.5.2015 (באיטלקית)
  4. ^ ד"ר אפרים אלימלך אורבך, רשימות בימי מלחמה: יומנו של רב ארץ-ישראלי בצבא הבריטי, תש"ב-תש"ד, 1942–1944, הוצאת משרד הביטחון, 2008
  5. ^ 5.0 5.1 ניר חסון, פנסיון היהודים ברומא והיומן האבוד בת"א, הארץ, ‏1.2.2013
  6. ^ לאסוף את השברים - מבצע לאומי להצלת פריטים אישיים מתקופת השואה, יד ושם