יצחק זמיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יצחק זמיר
יצחק זמיר, 2007
לידה 15 באפריל 1931 (בן 86)
ורשה
בוגר האוניברסיטה העברית
תפקידים בולטים
פרסים והוקרה פרס ישראל, אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יצחק זמיר (נולד ב-15 באפריל 1931) הוא פרופסור ישראלי למשפטים, היועץ המשפטי לממשלה בשנים 19781986 ושופט בית המשפט העליון בשנים 19942001. בשנת 2003, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמיר נולד בוורשה בשם יצחק נכטיגל (Nachtigall, זמיר בגרמנית) ועלה לארץ ישראל בגיל שלוש עם הוריו. למד בגימנסיה הרצליה ואחר כך שירת בצה"ל והיה כתב בבטאון חיל האוויר. לאחר שחרורו למד כלכלה ומדע המדינה בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה, ובהמשך עבר ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. בתקופה זו היה חבר בארגון "שורת המתנדבים". את התמחותו עשה אצל השופט יואל זוסמן בבית המשפט העליון, ובשנת 1959 קיבל רישיון לעריכת דין[2]. בהמשך קיבל תואר דוקטור במשפטים (בנושא פסקי דין הצהרתיים במשפט האנגלי) מאוניברסיטת לונדון, והדוקטורט פורסם כספר על ידי הוצאת הספרים "סטיבנס" שבאנגליה.

זמיר לימד משפטים באוניברסיטה העברית והתמחה במשפט ציבורי וביחסי עבודה[3] ואף עמד בראש ועדה להכנת חוק על יחסי עבודה[4]. בספר שהוציא בשנת 1962 טען להרחבת זכות העמידה, עמדה שצוטטה על ידי שופטים באנגליה[5]. היה פעיל במאבק הסגל האקדמי להעלאת שכרו וטען נגד דרישת משרד האוצר לבטל הסכם שכר שנחתם בין האוניברסיטה העברית והסגל האקדמי[6].

ב-1965 קיבל מינוי כמרצה בכיר[7]. ב-1970 קודם לדרגת פרופסור חבר[8]. בין השנים 1975–1978 כיהן כדיקן הפקולטה למשפטים[9].

היה יו"ר האגודה למניעת עישון[10] ובמסגרת זאת הביע תמיכה בחוק המגביל פרסומת לסיגריות[11].

יועץ משפטי לממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1978 נבחר זמיר לשמש כיועץ המשפטי לממשלה החל מספטמבר 1978[12]. הוא כיהן בתפקיד עד אמצע 1986. יותר מכל זכור זמיר מתקופה זאת על מאבקו לחקירת פרשת קו 300 והעמדת האשמים לדין. עוד כאשר התפרסמו הידיעות הראשונות על אפשרות הריגת מחבלים שנתפסו חיים, דרש זמיר משר הביטחון משה ארנס למנות ועדת חקירה לבדיקת הפרסומים. זמיר טען מאוחר יותר שארנס הסכים לדרישה רק לאחר ששמועות עקשניות ייחסו את הריגת המחבלים לארנס עצמו. עיקר מאבקו של זמיר לחקירת הפרשה החלה מספר שבועות לאחר שהודיע על פרישתו, לאחר שהגיעו אליו שלושת פורשי השב"כ שספרו לו על הוראת ראש השב"כ להרוג את המחבלים ועל שיבוש הפעילות של ועדות החקירה. זמיר ניסה להגיע להסכמות עם הממשלה על חקירת הנושא ולחלופין על פרישת המעורבים מהשב"כ. אולם לאחר שראש השב"כ, אברהם שלום, סירב להתפטר, בגיבוי של ראש הממשלה שמעון פרס וממלא מקומו יצחק שמיר[13][14], הורה זמיר למשטרה לפתוח בחקירה פלילית[15]. זמיר הסביר את החלטתו: "התלונה במשטרה הוגשה לאחר שכלו כל הקיצים וכל הצעותי לפתרון נדחו. אילמלא כן כל הפרשה הייתה יכולה להגמר אחרת."[16]. לאחר שהתפרסם בתקשורת דבר ההוראה, הופעלו על זמיר לחצים כבדים לחזור בו, אך זמיר סירב. בעקבות זאת, הממשלה מיהרה למנות את יוסף חריש כמחליפו של זמיר. על ההאשמות נגדו אמר זמיר[16]:

"מציגים את הנושא כאילו מצד אחד עומדים אישים החרדים לביטחון המדינה ומהצד השני כאילו עומדים המשפטנים, אנשים מרובעים, אפורים וצרי אופקים. לא כך הוא. אני פועל בנושא זה למען ביטחון המדינה. מדובר במוסר ובאמינות של שב"כ. אם תהיה פגיעה באמינותו, תהיה זו פגיעה חמורה בביטחון המדינה."

כיועץ משפטי לממשלה פעל להסרת החסינות ולהעמדה לדין של השר אהרון אבוחצירא ושל חבר הכנסת שלמה עמר.

בשנים 1988–1991 כיהן כנשיא מועצת העיתונות בישראל. בדצמבר 1991 התפטר מתפקידו בטענה שאין בו אמון ואין בידיו סמכויות, לנוכח סירוב המועצה לאפשר הטלת קנס או הרחקה מעבודה כעיתונאי על מי שעבר על כללי האתיקה.

בשנת 1991 היה ממקימי הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה והדקאן הראשון שלה.

בבית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1994–2001 כיהן זמיר כשופט בבית המשפט העליון. כיהן גם כראש ועדה לבחינת דרכי מינוי שופטים.

בפסק דין (בג"ץ 7111/95 מרכז השלטון המקומי ואח' נ' הכנסת ואח', ניתן ב-6 בפברואר 1996) מתח זמיר ביקורת על השימוש המופרז שעושים לעתים עורכי דין בחוקי היסוד:

אכן, כיום הלכה היא שחוקי היסוד הקנו לבית המשפט סמכות לבטל חוקים. סמכות זאת היא, לדעתי, חיונית בחברה נאורה, ובמיוחד כך בישראל, שבה תרבות השלטון טרם הכתה שורשים עמוקים. יש לשמור עליה היטב, כדי שניתן יהיה לעשות בה שימוש במקרה הראוי. אך דווקא בשל כך יש להיזהר מאוד שלא תהיה כעושר השמור לבעליו לרעתו. כבר אמר הנשיא ברק, שהסמכות של בית-משפט לבטל חוקים דומה לנשק בלתי קונבנציונלי (ראו א' ברק, "זכויות אדם מוגנות: ההיקף וההגבלות" משפט וממשל א, 253). כל אחד יודע עד כמה נשק כזה עלול להיות הרסני, אם כי לא כל אחד מבין עד היכן עלול ההרס להתפשט. מי שמופקד על נשק כזה מחויב באיפוק מרבי. אוי לסמכות שאין עמה אחריות. צריך להיות ברור לכל בר-דעת שבית המשפט אינו אמור לעשות שימוש בסמכותו לבטל חוק, אלא במקרה בולט של פגיעה מהותית בזכויות יסוד או בערכים בסיסיים. כבוד האדם אינו צריך לדחוק את כבוד החוק.

על מניעים פוליטיים של עותרים לבית המשפט כתב:

לא מעט עתירות שהוגשו לבית משפט זה על ידי חברים במועצות של רשויות מקומיות, ובהן לא מעט עתירות שהתקבלו על ידי בית המשפט, הונעו על ידי שיקולים פוליטיים. ולא פעם היה בעתירות אלה כדי לקדם את שלטון החוק.

[17]

זמיר דרש שהמדינה תפקח על השוק החופשי. לדבריו[18]:

"השוק החופשי נותן הזדמנות למשק הפרטי לצבור כוח כלכלי רב. גם כוח כלכלי עלול להשחית. אסור לשכוח את הלקח המר של המדינה המתירנית, שאפשרה לכוח כלכלי לגרום, תחת הסיסמה של חופש, הרבה עושק ועוול. דווקא בתנאים של שוק חופשי נדרשת המדינה להגן על חלשים."

מאז פרישתו מבית המשפט העליון בגיל 70, כיהן זמיר בתפקידים ציבוריים שונים. בין השאר מכהן מאז שנת 2001 כיושב ראש המרכז לאתיקה במשכנות שאננים שבירושלים ובשנים 2003–2007 עמד בראש הוועדה להכנת כללי אתיקה לחברי הכנסת.

זמיר זכה בפרסים רבים. בין השאר זכה בפרס צלטנר לעידוד המחקר במדעי המשפט ובאות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג, שניהם בשנת 1986, בפרס יושב-ראש הכנסת לאיכות החיים ב-1988, בפרס ישראל לחקר המשפט בשנת ה'תשנ"ז (1997), באות אביר איכות השלטון בשנת 2002[19] ועמית כבוד של האוניברסיטה הפתוחה בשנת 2011. באותה שנה זכה בפרס גורני למשפט ציבורי מטעם העמותה למשפט ציבורי בישראל, ובשנת 2014 זכה בפרס א.מ.ת לחקר המשפט (ביחד עם פרופ' אריאל פורת).

השקפותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמיר מרבה לפרסם מאמרים בעיתונות בנושאים שעל הפרק. הוא מתומכי האקטיביזם השיפוטי, אך עם זאת התבטא בעד ריסון בפסילת חוקים.

זמיר התבטא בחריפות נגד הסרבנות מימין ומשמאל.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בתי הדין המנהליים בישראל, בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, 1971
  • דיני עבודה: מקורות, הערות, בעיות, הוצאת אקדמון
  • השפיטה בעניינים מנהליים, בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, 1975
  • הסמכות המינהלית, הוצאת נבו, 1996

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק זמיר, "אקטיביזם שיפוטי: החלטה להחליט", עיוני משפט, ינואר 1993
  • גד ברזילי, אפרים יוכטמן-יער, זאב סגל, בית המשפט העליון בעין החברה הישראלית. ת"א: דיונון/פפירוס, 1994
  • גד ברזילי, דוד נחמיאס, היועץ המשפטי לממשלה: סמכות ואחריות. הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה. ירושלים: 1997

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו והרצאותיו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקבלי התואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת חיפה
  2. ^ הוסמכו 55 עו"ד חדשים, דבר, 21 באפריל 1959
  3. ^ דוד ליפקין, הסדר תחיקתי מיוחד, דבר, 28 בינואר 1971
    בעד ונגד תחיקת עבודה, דבר, 13 בספטמבר 1971
    ביקורת על החלטות מהירות מדי, דבר, 8 ביולי 1973
    נחנכה קתדרה לדיני עבודה, דבר, 28 בנובמבר 1977
  4. ^ אלמוגי: יופסק מתן העדפות למפעלים, דבר, 23 ביוני 1971
  5. ^ גדעון גינתאלן רוס נגד הטלוויזיה, דבר, 23 במאי 1973
  6. ^ אברהם פלג ויחיאל לימורהפרופסורים זועמים: יש מגמה ברורה, מעריב, 11 ביוני 1974
  7. ^ העלאות ומינויים באוניברסיטה העברית, דבר, 26 באוגוסט 1965
  8. ^ העלאות ומינויים באוניברסיטה העברית, דבר, 11 בפברואר 1970
  9. ^ פרופ' י. זמיר דיקן הפקולטה למשפטים בי-ם, דבר, 19 ביוני 1975
  10. ^ כינוס האגודה למניעת עישון, דבר, 7 באוקטובר 1973
  11. ^ בעד הגבלת הפרסומת לסיגריות, דבר, 6 באוגוסט 1973
  12. ^ פרופ' יצחק זמיר - יועץ משפטי לממשלה, דבר, 24 ביולי 1978; המשך
  13. ^ זמיר הציע לסיים הפרשה בהתפטרות שלום - פרס התנגד, מעריב, 28 במאי 1986
  14. ^ צפויה פרישת בכירים מהשב"כ, מעריב, 30 במאי 1986; המשך
  15. ^ הממשלה הופתעה מהוראת זמיר, מעריב, 25 במאי 1986; המשך
  16. ^ 16.0 16.1 זמיר: בפרשה זו יש אישים הנושאים שם הבטחון לשווא, מעריב, 28 במאי 1986
  17. ^ בג"ץ 5692/97
  18. ^ בג"ץ 7721/96, סעיף 26
  19. ^ זוכי אות אביר איכות השלטון 2002