פרסיוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרסיוס

אולוס פרסיוס פלאקוס (לטינית: Aulus Persius Flaccus;‏ 4 בדצמבר 34, וולטרה] - 24 בנובמבר 62) היה משורר וסאטיריקן רומאי ממוצא אטרוסקי. ביצירותיו הוא מפגין חוכמה סטואית וביקורת קשה על הלשון הגסה של בני זמנו. יצירותיו פורסמו לאחר מותו על ידי חברו ומורו, הפילוסוף הסטואי לוקיוס אנאוס קורנוטוס (אנ') והפכו לפופולריים מאד בימי הביניים.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הביוגרפיה הכלולה בכתבי היד, פרסיוס נולד למשפחה ממעמד הפרשים בוולטרה, שהייתה עיר אטרוסקית קטנה במחוז פיזה, ממעמד גבוה מצד שני הוריו. כשהיה בן 6 התייתם מאביו, ואביו החורג מת מספר שנים לאחר מכן. בגיל 12 הגיע פרסיוס לרומא, בה למד אצל רמיוס פלמון ואצל הרטוריקן ורגיניוס פלאבוס. במשך 4 השנים הבאות הוא התיידד עם לוקיוס אנאוס קורנוטוס, המשורר הלירי קסיוס באסוס (אנ') והמשורר מרקוס אנאוס לוקאנוס. לוקאנוס הפך מאוחר יותר למעריץ נדיב של כל מה שפרסיוס כתב. פרסיוס גם הפך לחבר קרוב של תרסיאה פייטוס (אנ'), בעלה של קייקיניה אריה (Caecinia Arria), קרובת משפחתו של פרסיוס. במרוצת 10 השנים הבאות ערכו פרסיוס ותרסיאה פייטוס מסעות רבים יחד. מאוחר יותר הוא פגש את סנקה, אולם לא התרשם מכישרונו.

בנעוריו, כתב פרסיוס טרגדיה העוסקת בפרק בהיסטוריה הרומית, ויצירה נוספת, כנראה בזמן מסע (אך לפני מסעותיו עם תרסיאה פייטוס). קריאת הסאטירות של לוקיליוס (אנ') גרמה לפרסיוס לרצות לכתוב כמוהו, והוא החל לכתוב ספר סאטירות משלו. אולם הוא כתב לעתים רחוקות ובקצב איטי, ומותו בטרם עת מנע את השלמת ספרו. הוא תואר כבעל "אופי עדין, צניעות של נערות ויופי גופני", ונאמר עליו שחי חיי מסירות למופת שהוקדשו לאמו פולביה סיסנה, לאחותו ולדודתו. לאמו ואחותו הוא השאיר את הונו הנכבד. קורנוטוס מנע את הפצת כל יצירותיו של פרסיוס, מלבד הסאטריות, בהן ביצע שינויים קלים לפני שהעביר אותן לבאסוס לעריכה. ספרו של פרסיוס נחל הצלחה מיידית.

ספקות לגבי הביוגרפיה שלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות השוליים (scholia) לסאטירות מוסיפות מעט פרטים, אולם כבדרך כלל במקורות כאלה, יש ספק רב לגבי המקור עליו הן נסמכות. הביוגרפיה עצמה, גם אם לא חפה מחשד של תוספת מאוחרת וללא ספק משובשת, היא כנראה אמינה. בכתבי היד נאמר שהיא הגיעה מפירושיו של ולריוס פרובוס (אנ'), ללא ספק הוצאה מלומדת של פרסיוס, כמו אלו של ורגיליוס והורטיוס על ידי אותו "מדקדק" מפורסם מביירות, בן זמנו של המשורר. המקרה היחיד שבו נראה שהביוגרפיה סותרת את הסאטירות עצמן, הוא בהצהרה שלה לגבי מות אביו של פרסיוס. דקלום של נאום בנוכחותו (סאטירה 3, טור 4) רומזת לגיל מבוגר יותר מ-6 המצוין בביוגרפיה. אולם ייתכן ו"אב" משמעותו כאן "אב חורג". העובדה שהביוגרפיה והסאטירות תואמות בקרבה כל כך גדולה אינה מוכיחה את האותנטיות של הביוגרפיה. אחת הנקודות התואמות מדי מתוחכמת מהאפשרות שזייפן פיתח אותה מתוך יצירותיו של פרסיוס: קריאת עומק של הביוגרפיה מעניקה רושם של נער "תולעת ספרים", שמעולם לא רחק מביתו ומהנשים במשפחתו, וזוהי גם התמונה המצטיירת מהסאטירות; פרסיוס מכיר את הספרים שקרא הרבה יותר טוב מאשר את העולם, וכך רבות מהדמויות שהוא יוצר הן בעלות שמות זהים לאלה של דמויות אצל הורטיוס.

כצופה חד הבחנה, פרסיוס אינו נמנע מתיאור הצד המכוער בחיים; אולם הוא אינו מפגין את הדגש המופרז של יובנאליס על פירוט גס או את קבלתו הקלילה של הורטיוס את החולשות האנושיות. אולי ניתן להציץ בטבעו הרגיש והביתי של פרסיוס בהתייחסויותיו התכופות ללעג, בין אם לאנשים גדולים על ידי ילדי רחוב או של המתורבתים על ידי חסרי תרבות.

הפילוסוף הצרפתי מישל דה מונטן (המאה ה-16) מזכיר את פרסיוס מספר פעמים.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

העניין העיקרי בעבודתו של פרסיוס נמצא בקשר שלה לסאטירה הרומית, בתוספת שלה של סטואיות רומית, ובשימוש שלה בלשון הלטינית. השפעתו של הורטיוס על פרסיוס לא יכולה הייתה להיות, למרות שתיקת הביוגרפיה, פחותה מזו של לוקיליוס. לא רק דמויות, אלא משפטים שלמים, מחשבות ומצבים באים הישר ממנו. הדמיון רק מדגיש את ההבדל בין הקריקטוריסט של הסטואיות לבין המטיף שלה. פרסיוס הגיע לשיא בסאטירה הרומית; על ידי רצינות ותכלית מוסרית הוא מתעלה הרבה מעל השנאה הפוליטית או הלגלוג טוב הלב של קודמיו וההתמרמרות הרטורית של יובנאליס. ממנו אנו למדים כיצד פילוסופיה זו יכולה הייתה להשפיע על תודעתם של אלה שעדיין שמרו על העומק והטוהר של הכבוד הרומאי הישן. כמה מהקטעים המקבילים בעבודותיהם של פרסיוס וסנקה דומים מאד ולא ניתן להסבירם בשימוש במקור משותף. כמו סנקה, פרסיוס מגנה את הסגנון העכשיוי ומחקה אותו. אמנם, בכמה מכשליו הגרועים ביותר, ביטוי מופרז, עודף פרטים והגזמה, הוא עולה על סנקה, בזמן שאי הבהירות, העושה את ספרו הקטן כה קשה לקריאה ולא בשל עומק של מחשבה, בקושי משתווה עם הבהירות התמציתית של מכתבי המוסר של סנקה. ניגוד מסקרן לנטייה זו מוצג על ידי שימושו החופשי במילים "עממיות". כמו לגבי אפלטון, גם לגבי פרסיוס, נאמר שהוא חיקה את סופרון (אנ'); המקור לכך מאוחר - לידוס (De Magistratibus. I.41) מהמאה ה-6, אך לפחות ניתן לזהות בסצנה הפותחת את סאטירה 3 קירבה ליצירות כמו אדוניאזוסיי של תיאוקריטוס ושל הרודאס (אנ').

חיבורו של פרסיוס כולל 6 סאטירות המסתכמות בכ-650 שורות המורכבות מהקסמטרים (אנ'), מלבד בפתיח הקצר. הסאטירה הראשונה מגנה את הטעמים הספרותיים העכשיויים כהשתקפות של הניוון של המוסר הלאומי. נושאו של מכתב 114 של סנקה דומה. תיאור המספר והמפטפטים הספרותיים אחרי הארוחה הוא טבעי וחי, אך קטע מעניין המצטט דגימות של חריזה שוטפת ואת הסגנון הכמה לאהבה מקולקל על ידי הקושי של הערכת הנושאים הנידונים וגם של חלוקת הדיאלוג. סאטירה 2 עוסקת בשאלה לגבי מה שניתן בצדק לבקש מהאלים. סאטירה 3 בחשיבות קיומה של מטרה מוגדרת בחיים. סאטירה 4 בצורך בידע אישי לאישי ציבור. סאטירה 5 בדוקטרינה הסטואית של חירות. סאטירה 6 בשימוש הראוי בכסף.

הביוגרפיה מספרת שהסאטירות לא נותרו שלמות; מספר שורות הוסרו (כנראה על ידי קורונטוס או באסוס) מסוף היצירה כדי שזו תוכל להיות כאילו-גמורה. ייתכן וזה אומר שמשפט בשורה שפרסיוס השאיר בלתי גמורה, או פסקה שהוא לא השלים, היה צריך להשמיט אותם. אותו מקור אומר שקורנוטוס ללא ספק מחק התייחסות פוגענית לטעמו הספרותי של הקיסר. אולם עקבות של חוסר בהגהה עדיין נראות, כמו בסאטירה 5, 176, שם יש מעבר פתאומי מאמביציה לאמונה טפלה, ובסאטירה 6, 37, שם יש חוסר התאמה בהקשר של הדברים.

פרסיוס על השבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסאטירה החמישית עוסקת בנושא החירות האמיתית של האדם כנגד האשליה שבחירות רשמית. פרסיוס מגן על ההשקפה שכל בני האדם הם עבדים לתשוקות ולפחדים שלהם, ומביא את השבת היהודית כדוגמה הראשונה לכך שאמונה טפלה משעבדת את האדם.[1] פרסיוס מביא תיאור חי למדי, אם כי בנימה בלתי אוהדת, של ציון השבת:

"אך בבוא יומו של הורדוס, כאשר המנורות העטורות סיגליות ומסודרות סביב אדני החלונות השמנוניים פלטו את ענני העשן שלהן,
כאשר זנבות דגי הטונה המדולדלים מפותלים סביב צלחות החרס האדום, והכדים הלבנים תְפוּחים מיין,
אתה מעווה שפתותיך בשקט, ומחוויר לנוכח השבת של הנימולים"
.[2]

הדלקת המנורות הייתה מסממניה החיצוניים הבולטים ביותר של חגיגת השבת. מנהג זה ספג ביקורת חריפה של סנקה. הנתחים שליד הזנב של דג הטונה נחשבו לנחותים וצלחות החרס האדומות שימשו מעמדות עניים. נימת הדברים ברובד הלשוני של התיאור בכלולותו היא לעגנית.[3]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם שטרן – Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I: LXVIII. Persius, pp. 435-437

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרסיוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I: LXVIII. Persius, p. 436
  2. ^ Persius, Saturae, V, 179-184; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, אור, עמ' 134–135 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  3. ^ דבורה גילולה, הלצות על יהודים בספרות הרומית (מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כרך תשמ"ו), ד. פרסיוס, עמ' 18-17.