ציפוי שיניים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ברפואת שיניים, ציפוי שיניים הוא טיפול שמרני שבו מכסים את השן בשכבה דקה של חומר מתאים על מנת לתקן פגמים אסתטיים בשן או על מנת להגן עליה מנזק. כיום ייצור ציפויי שיניים נעשה מאחד משני סוגי חומרים עיקריים: חרסינה דנטאלית, וחומרים מרוכבים – קומפוזיטים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש בחרסינה ברפואת שיניים החל במאה ה-17. רופא שיניים צרפתי בשם אלקסיס דושאטו גילה את השיטה לשימוש בחרסינה בשנת 1744. רופא שיניים צרפתי אחר בשם ניקולא דה-שמאן שכלל את השיטה והביא אותה לאנגליה עם הגירתו למדינה זו. בהתחלה, השימוש בחרסינה התאים רק להכנת שיניים תותבות. בשנת 1808, רופא שיניים איטלקי בשם ג'יוזפנג'לו פונצי פיתח שיטה להצמדת שן בודדת מחרסינה לחניכיים באמצעות פין מתכתי. מלבד התרומה להתפתחות העתידית של טכניקת ציפוי השיניים, הדבר גם היווה תחליף מבורך לשימוש בשיני גוויות כתחליף לשיניים חסרות.

מהפכת הסרטים המדברים בהוליווד הובילה להמצאת הטכניקה הראשונה של ציפוי שיניים. בשנות ה-20 של המאה הקודמת היגיינת השיניים הייתה בשפל היסטורי בארצות הברית. מצד אחד סוכר ומאכלים עשירים בסוכר הפכו לזמינים ופופולריים מאוד; מצד שני צחצוח שיניים לא היה נפוץ במיוחד. לשחקנים רבים היו שיניים פגומות מבחינה אסתטית וכעת, משהיה עליהם לדבר בסרטים, הדבר הפך למפגע אסתטי עבור המפיקים שרצו ב"חיוך הוליוודי" מושלם. בשנת 1928, מקס פקטור, מבכירי המאפרים בהוליווד, פנה לרופא שיניים בשם צ'ארלס פינקוס על מנת שימצא פתרון לבעיה. פינקוס יצר יציקות מחרסינה שהולבשו על השיניים וכך הסתירו את הפגמים והעניקו לשיניים את המראה המושלם הנדרש. ציפוי שיניים זה היה זמני: לא היה ניתן להדביק את הציפוי לשיניים, היציקות העדינות היו שבירות מאוד, היה בלתי אפשרי אפילו לאכול איתן ולעיתים, אפילו דיבור אגרסיבי מדי היה גורם לסדיקתן. בהמשך, פינקוס החל להשתמש בחומרים אקריליים שהיו מעט עמידים יותר אך עדיין היה מדובר בפתרון זמני בלבד.

החל משנת 1955, ד"ר מיכאל בואנוקור, רופא שיניים וחוקר מארצות הברית פרסם סדרת מחקרים שהראו כיצד ניתן לשפר את הדבקתם של חומרים אקריליים לזגוגית השן באמצעות שימוש בצריבה של הזגוגית. כך נפרצה הדרך למחקרים נוספים בתחום של הצמדות חרסינה לאמייל השן. בשנת 1982, מחקר שנערך על ידי סימונסן וקלימיה בארצות הברית הראה שחרסינה ניתן לצרוב באמצעות חומצה הידרו-פלואורית ובאמצעות דבקים רזיניים ניתן להשיג אחיזה שתאפשר חיבור קבוע של החרסינה לפני השן. התאוריה הזו אומתה במאמר נוסף של קלימיה שתיאר טכניקה לייצור והדבקה של ציפוי שיניים צרוב ובמאמר של הורן שתיאר טכנולוגיה של יצירת ציפוי באמצעות שימוש בעלה פלטינה. כיום, עם חומרי קישור והדבקה משופרים, ניתן ליצור ציפויים בעלי תוחלת חיים ארוכה של 10–30 שנה. סדקים, שחיקה, שינוי צבע, עששת משנית, נסיגת חניכיים או עקב נזק משחיקת שיניים מחייבים להחליף את הציפוי לאחר תקופה זו. סיכויי הצלחה של ציפויי חרסינה מגיעים ל-93.5%.[1]

חומרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החומרים השונים המשמשים כיום לציפוי שיניים משתייכים לשני סוגים: ציפויים ישירים וציפויים לא-ישירים[2]. שלא כמו בחומרי ציפוי ישירים, ציפוי שיניים עם ציפויים לא ישירים מחייב שימוש במעבדה.

ציפויים לא-ישירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יתרונות: מאפשרת להגיע למראה קרוב מאוד לזה של חומר השן הטבעי. כמו כן, ניתן לעבד אותם לשכבה דקה מאוד (˃0.5 מ"מ), מה שמאפשר הסרה מינימלית של חומר השן על מנת לקבל תוצאה מיטבית. חסרונות: שבירה. דורשת זהירות רבה בשימוש ובבחירת של מקרים מתאימים לטיפול.

  • חרסינה מבוססת זכוכית: הזכוכית מחוזקת על ידי חלקיקי אלומיניום, לוסיט, זירקוניה או ליתיום דיסיליקאט. חומרים אלה מאפשרים יצירת חומר הומוגני ללא נקבוביות. ניתן לייצר ציפוי זה במגוון שקיפויות וחוזקים בהתאם לגודל ולצפיפות החלקיקים, לגבישיות החומר ועוד. החומרים גם מאפשרים שימוש בטכניקה של חריטה ממוחשבת.

יתרונות: בהשוואה לחרסינה פלדספדית, חרסינה זו שבירה ונשחקת פחות, וגם עמידה יותר בשינויי טמפרטורה. הליתיום דיסיליקאט והלוסיט שבהם נעשה שימוש מומלצים מאוד מבחינה אסתטית בגלל התכונות האופטיות שלהם והעמידות לחומצה.

ציפויים ישירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קומפוזיטים או חומרים מרוכבים: אלה הם שרפים סינתטיים המכילים לרוב BIS GMA[3] ומונומרים מטא-אקריליים, בתוספת של חלקיקי סיליקה. בחומרים החדשניים גם נכלל מאיץ המופעל על ידי אור שגורם להקשיית החומר. חומרים אלה מתאימים בעיקר לסתימות לבנות – שחזורים בצבע שן.

ברוב המקרים ניתן לעשות שימוש בחומרים מרוכבים אצל רופא השיניים ולכן הם משתייכים לקבוצת הציפויים הישירים. עם זאת, במקרים שבהם יש צורך נעשה בהם שימוש גם על ידי ייצור מקדים במעבדה. יתרונות: מראה טוב יותר וטבעי יותר מחומרים אחרים, נוחות לשימוש, מחיר זול יחסית. חסרונות: אלה הם חומרים רגישים ולכן נדרשת מיומנות מיוחדת ממי שמבצע את הטיפול. אורך החיים שלהם מוגבל והם בעלי סיכוי גבוה יותר לנזקים משחיקה שברים וסדקים במקרים אלה המראה שלהם נפגע ויש סיכון להתפתחות עששת משנית.

חומרי הדבקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחומר ההדבקה השפעה רבה על סיכויי ההצלחה של הטיפול. חומר הדבקה איכותי מקטין את הסיכוי לשבר, ומבטיח העברה מיטבית של כוחות בין הציפוי לשן. התכונות של חומר הדבקה איכותי הן:

  • אלסטיות
  • התנגדות ללחצים
  • סמיכות מספיקה
  • ביו-קומפטביליות – חומר שלא גורם נזק לרקמות
  • איכות אסתטית

הדבקים שבהם נעשה כיום שימוש הם מרוכבים: מצע אורגני וחלקיקים על בסיס זכוכית או צורן.

סוגי הדבקים השונים נבדלים זה מזה בכמה פרמטרים:

  • חומרים הנדבקים בעצמם לעומת חומרים שעבורם נדרשת הכנה מקדימה של חומר מחבר.
  • סוג האור שנדרש להקשיית החומר:

Light Cure: הקשיה באמצעות אור בלבד. היתרונות של חומרים אלה הן יציבות, צבע איכותי וגמישות של זמן העבודה.

Dual cure: הקשיה באמצעות אור וזרז כימי. חומרים אלה עדיפים לשימוש במקרים של שחזורים עבים מ-0.7 מ"מ.

שימוש בציפוי שיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • במקרים שהלבנה רגילה של השיניים איננה יעילה
  • במקרים של שברים ושחיקות קטנות של שיניים
  • במקרים של שיניים שצורתן לא מושלמת או שהן חסרות נפח
  • סגירת רווחים בין השיניים (דיאסטמה)
  • במקרים של שיניים שאינן נמצאות בקשת ונדרש שיפור עמדה קל
  • במקרים שבהן נדרש תיקון של פגמים באמייל, למשל עקב פלואורוזיס או פגמים אחרים

התוויות נגד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כאשר המרחק הבין-אוקלוזלי גדול
  • במקרים של חפיפה ורטיקאלית גדולה בחלק הקדמי שבהם המרווח ההוריזונטאלי איננו מספיק
  • במקרים של שחיקת שיניים (ברוקסיזם) קיצונית
  • במקרים של שיניים עקומות שבולטות מאוד מחוץ לקשת
  • במקרים שבהן יש מחלה ברקמות התומכות והרכות
  • במקרים שישנם כבר שחזורים רבים או שיקום רב על המשנן הקיים

חשוב לציין ששימוש מופרז בציפויי שיניים גם יכול לגרום לנזקים. כאשר מכינים את השן לציפוי, חלק מחומר השן מוסר תמיד בצורה שאינה הפיכה. ניתן למנוע הפרזה מזיקה זו כאשר קיים פתרון אסתטי באמצעות יישור שיניים ללא צורך בציפוי וכאשר מדובר במטופלים צעירים שלהם שיניים בריאות.

תיאור התהליך[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום מקובל להסיר תמיד מעט שכבת אמייל א-פריזמטית לפני הטיפול. ההסרה משפרת את חוזק הקישור שבין שכבת ההדבקה הרזינית ובין חומר השן. ההסרה צריכה להיות רק של זגוגית השן וגם זו באופן מוגבל וללא חשיפה של הדנטין כיוון שהקישור בין זגוגית השן לחומרי ההדבקה חזק יותר. במידה ויש צורך להוריד יותר משכבת האמאיל ולהגיע לשכבת הדנטין, יש לשקול את סוג הדבקים והשיקום המתאים. לעיתים במקרים שאין מספיק אמאיל להדבקה יש לעבור מציפויים לשלושת רבעי כתרים או כתרים שלמים. את זגוגית השן צורבים בחומצה מנת להגדיל את אנרגיית פני השטח ולאפשר הרטבה מיטבית עם הנוזל המקשר (הבונדינג). ציפוי חרסינה לשן כולל הדבקת שכבה דקה של חרסינה לפני השן באמצעות דבק קומפוזיטי ושימוש בשיטות הצמדה מתאימות. הצלחת הטיפול תלויה בעיקר בגורמים הללו:

  • כוח ההצמדה בין שלוש השכבות: פני השן, ציפוי החרסינה והדבק המקשר.
  • הכנה נכונה של פני השן וטיפול נכון במשטח זה
  • טיפול נכון בחומרי הציפוי


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Núbia Pavesi Pini, Advances in dental veneers: materials, applications, and techniques, Clin Cosmet Investig Dent. 2012; 4: 9–16.


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Barghi, N, Overton JD "Preserving Principles of Successful Porcelain Veneers" Contemporary Esthetics 2007:11(1)48-51
  2. ^ Calamia John R.,Calamia Christine S. Porcelain Laminate Veneers: Reasons for 25 Years of Success, Successful Esthetic and Cosmetic Dentistry for the Modern Dental Practice, Dental Clinics of North America. April 2007 Vol 51 No. 2
  3. ^ BIS GMA באתר PubChem.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.