קאו דאי

הדת קאו דאי (בווייטנאמית: Đạo Cao Đài) היא מסגרת ארגונית שמחברת בין דתות מן המזרח ומן המערב. בעקבות מפגש בין הדתות המזרחיות והנצרות הוקמה בווייטנאם דת בשם קאו דאי. דת זו יצרה לעצמה מסגרת ארגונית שלפי טענתה, משתייכים אליה כ-1.5 מיליון מאמינים. עיקר אמונתם היא בעין הגדולה, שמסמלת את אלוהים, המשקיפה מכל עבר במקדש של דת הקאו דאי, והיא מחברת בין דתות מן המזרח ומן המערב.^[1]^[2] זו דת שמשלבת רעיונות מהטאואיזם, מהבודהיזם, מהקונפוציוניזם ומהקתוליות.

משמעות שמה של הדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעות השם "הקאו דאי" היא ישות אלוהית ששמה היה קאו דאי (בעברית "כס עליון"). ישות זו התגלתה אל נגוֹ ואן צְ’יוּ, פקיד בשירות הקולוניאלי הצרפתי, במהלך טקס סיאנס שגרתי. ישות אלוהית זו טענה שהיא ההרמוניה שמאחדת בין שלוש הדתות נצרות, יהדות ואסלאם. סמל הדת נובע מצורת העין שהתגלתה אל נגוֹ ואן צְ’יוּ והיא העין השלישית או עין האלוהים.^[3]^[4]

היסטוריה של הדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת הדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדת החלה את דרכה בשנת 1919 כשנאספו כמה אנשים באי פוּ קווֹק בניהם נגוֹ ואן צְ'יוּ, פקיד בשירות הקולוניאלי הצרפתי וערכו טקס שכלל סיאנס. במהלך הסיאנס התגלתה ישות אלוהית שכינתה את עצמה "קאו -די". היא הציגה את עצמה כאלוהים, כישו וכמוחמד. באחד המפגשים הורתה הישות למאמיניה לסמל אותו בעין פקוחה, שרואה הכול. ב-1925 ציוותה אותה ישות לייסד דת חדשה אשר תישא את שמה.^[4]

התפתחות הדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאו דאי התפשטה במהירות בדרום וייטנאם, וב-1926 היא הוכרה רשמית כדת חדשה. בשנת 1930 כבר מנתה למעלה מחצי מיליון מאמינים, ובשני העשורים הבאים הצליחה לתמרן בכישרון בפוליטיקה בדרום ווייטנאם והפכה למעין מדינה קטנה ואוטונומית עם צבא מקומי. מהתחלה צנועה זו צמחה כת דתית שעתידה הייתה להפוך לאחד הכוחות הפוליטיים והצבאיים המרכזיים בדרום וייטנאם של שנות ה-40 וה-50.

במשך השנים הכת גדלה במהירות והגיעה למיליון מאמינים. הדת הצליחה לשגשג ולאחר סיום המלחמה עם יפן, נוצר חלל פוליטי ומדיני, ומנהיגי הכת השכילו להצטרף לארגון "הוויטמין". אזור טאי נין הפך במהרה למרכז דתי, רוחני, פוליטי וכלכלי. ראשי הכנסייה גבו מיסים מהמאמינים ומתושבי האזור ודאגו לפתח מקורות תעסוקה, בעיקר חקלאות שיתופית לאיכרים הרבים שנסו לאזור לאחר המלחמה עקובת הדם, אך מעמד הכת נחלש עם עזיבת הצרפתים. ב-1956 השתלטו כוחות הממשלה החדשה על האזור וכבשו גם את המקדש. אלפי מאמינים נכלאו ומתו. בהמשך הוחרמו גם נכסי הדת. בשלהי שנות ה-80 הדת החדשה החלה לצמוח מחדש, וראשיה החלו לקיים את הטקסים המיסטיים, להכשיר כמרים חדשים ולפעול למען ההרמוניה ושלום במדינה ובכל העולם. עם השנים מספר המאמינים שהצטרפו לדת פחת, אך עדיין מצטרפים לדת מאות מאמינים בשנה. כיום מרכז הדת נמצא במקדש "קאו די" שבטאי נין ותיירים מכל קצוות תבל נוהרים למקום כדי לחזות בטקסים הססגוניים, ומאמינים רבים מגיעים להתפלל במקום.^[1]^[2]^[4]

פולחן הדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפילות נערכות ארבע פעמים ביום ואורכות כשעה. הן משלבות מזמורים דתיים בליווי תזמורת כלי נגינה מסורתיים וביניהם משולבות דקות שקטות של מדיטציה.^[4]

המקדש הראשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקדש הראשי (Holy See) של קאו דאי ניצב בפרובינציית טאי נין (Tay Ninh) והמוני מאמינים מגיעים מדי יום לתפילות המתקיימות במקדש 4 פעמים ביום. אלפי מטיילים מגיעים לשם. המקדש הוא מבנה גדול וססגוני בעל עיטורים מצוירים בדמות דרקוני ענק המתפתלים על עמודי המקדש הוורודים. קירות המקדש ותקרתה מעוטרים בציורי קיר עם דמויות מיתולוגיות כמו חד קרן ודרקונים. אולם התפילה גדול וצבעוני: על התקרה מצויר רקיע כחול שבו מצוירים עננים. הקירות צבועים בצבע צהוב, המרצפות מצוירות ובקצה האולם מעל המזבח תלוי כדור שעליו מצוירת העין הגדולה.^[5]