מדיטציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פסל של האל שיווה בבנגלור בזמן מדיטציה.

מדיטציה (על פי החלטת האקדמיה ללשון העברית: בּוֹנְנוּת) היא כלי טכני לביצוע פעולה עצמית בגוף ובנפש האדם. כתוצאה מתרגול טכניקות אלה, מצב התודעה של האדם משתנה ביחס למצבי התודעה השכיחים אצלו, בעת ההתנהגות והפעולות היומיומיות.

ישנן עשרות או מאות טכניקות שונות של מדיטציה, שהתפתחו באופן עצמאי בתרבויות שונות בעולם. המכנה המשותף לטכניקות מדיטציה שונות הוא האפשרות לבצען באופן עצמאי, כלומר, מדיטציה תהיה תרגול של אדם מול עצמו, כך שכל טכניקה הדורשת לשם תרגול מגע עם קבוצה של אנשים אינה נחשבת כטכניקת מדיטציה. אולם תרגול מדיטציה יכול להיעשות בקבוצה בה כל אדם מתרגל לבד.

תולדות המדיטציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדיטציה התפתחה במקומות שונים בעולם ובתקופות שונות וקשה להגדיר במדויק את מקורה. בסין מיוחסת המצאת המדיטציה לדמות מיתולוגית בשם פו הסי שנחשב גם למחבר האורקל הסיני אי צ'ינג. בהודו מוזכרות טכניקות מדיטציה בכתבים מהאופנישדות כדוגמת הויג'איה טנטרה. בהתחשב במקורות הללו ניתן לשער כי תרגול מדיטציה לשמה התקיים בהודו כבר במאה החמש עשרה לפני הספירה והתקיים בסין כמה מאות שנים קודם לכן. באירופה הפגנית בוצעו טקסים שניתן להגדיר אותם כטכניקות מדיטציה בדתות שונות כולל הדת ההלניסטית והדת הדרואידית לפני המאה העשירית לפני הספירה. המבשרים של המדיטציה המודרנית היו דווקא המוסלמים הסופים שהתרגולים שהם פיתחו היוו את הבסיס לעבודתם של מומחי המדיטציה המודרניים גורודייף ואושו.

החל מסוף המאה ה-19 חדרו טכניקות מדיטציה מזרחיות למערב והופיעו אף סינתזות מערביות המבוססות עליהן.

מדיטציה ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסורת היהודית התפתחו צורות שונות של תרגולות מדיטטיביות[1]. בין הבולטות שבהן קיימות השיטות המדיטטיביות של ר' אברהם אבולעפיה, שמשלבות מלמול שמות קדושים, נשימות ארוכות ותנועות של הראש; ייחודים וכוונות של האר"י, אשר משתמשות בייצוגים מנטליים של שמות האל כדי לתקן את העולמות העליונים; ותפילה חסידית בדבקות, המעוררת גודש רגשי ומטרתה ביטול עצמי.

גם ההתבודדות הברסלבית, המשלבת שיחה גלויה עם הקב"ה עם אקסטזה רגשית היא טכניקה של מדיטציה, וכך היא גם מפורסמת בין מעגלי ברסלב הפופולרים היום.

בראשית המאה העשרים פיתח האדמו"ר מפיאסצנה שיטה מדיטטיבית אינטרוספקטיבית מתוחכמת המשתמשת בדמיון מודרך ובהתבוננות פנימית כדי להגיע לנבואה.

במחצית השנייה של המאה העשרים פותחו שיטות רבות נוספות של "מדיטציה יהודית", למשל של הרב אריה קפלן או של הרב זלמן שחטר-שלומי, חלקן תוך יבוא של טכניקות מהמזרח הרחוק או מתרבות הרוחניות העכשווית.

הבסיס התאורטי של המדיטציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון שאין מוצא אחד לתרגילי המדיטציה השונים, ותרגולים כאלו פותחו במקביל בתרבויות שונות, קשה לדבר על בסיס תאורטי יחיד לפעולתן של טכניקות המדיטציה. בכל תרבות בה צמח התרגול והתפתח, הסבירו את המדיטציה באופן שיתאים לתפיסה התאולוגית או הפילוסופית הקיימת באותו המקום. לדוגמה בסין העתיקה, בה ראו בשמים ובארץ כוחות המשפיעים על נפש האדם, הגדירו את המדיטציה ככניעה לכוחות אלו, באופן שאפשר התמזגות אל תוכם. דוגמה אחרת היא הודו שלפני הספירה, שם הוסברו התהליכים הנפשיים של האדם באמצעות פעילות הצ'אקרות, הוגדרה המדיטציה כהזרמת פראנה (אנרגיית חיים) לתוך מערכת הצ'אקרות באופן כזה שפעילות הצ'אקרות תשתנה.

מכיוון שבשנים האחרונות ישנה התעניינות מדעית הולכת וגוברת במדיטציות השונות ובהשפעות הפסיכולוגיות והביולוגיות שלהן, עולה הצורך לייצר בסיס תיאורטי שיאפשר הבחנה בין סוגי המדיטציות וחלוקתן על פי המנגנונים העומדים בבסיסן. באופן כללי ההגדרה המדעית למדיטציה היא משפחה של אסטרטגיות מורכבות לוויסות קשב ורגשות, אשר פותחו לשלל מטרות, ביניהן טיפוח רווחה אישית ואיזון רגשי [2]. אחת הגישות הראשונות ליצירת בסיס תיאורטי למדיטציה התמקדה בעיקר בתרגולים הבודהיסטים והציעה חלוקה לשני סוגים של מדיטציה שמשפיעים על מנגנונים שונים. הראשון, מדיטציה של תשומת לב ממוקדת, כולל מיקוד מכוון של תשומת הלב לאובייקט נבחר, לאורך זמן. התרגול משלב זיהוי נדידת מחשבות, זיהוי הגורמים לנדידת מחשבות והסחות הדעת, ניתוק מאותם מסיחי מחשבות והחזרת תשומת הלב לאובייקט הנבחר, ובסוף הערכה קוגנטיבית מחודשת (לא שיפוטית) לגורמים המסיחים. הסוג השני, מדיטציית ניטור חופשי/פתוח, כולל ניטור לא תגובתי לתוכן החוויה מרגע לרגע, כאמצעי ראשוני לזיהוי דפוסים רגשיים, קוגנטיביים ומאפייניהם. בסוג מדיטציה זה, מדובר על מיקוד לא מפורש לאובייקט מסויים, הן מבחינה קוגנטיבית והן מבחינה רגשית. הסגנונות הללו יכולים להיות משולבים בתרגול אחד או במהלך ההכשרה של המתרגל[2] .

בהמשך, נעשה נסיון לייצר מודל מקיף שיכלול טווח רחב יותר של מדיטציות ומסורות [3]. לפי מודל זה, מדיטציות רבות ניתנות לחלוקה לשלוש משפחות עיקריות בהתאם למנגנון הקוגנטיבי הראשוני שעומד בבסיסם: (1) משפחת מדיטציות הקשב (תשומת לב) - דוגמאות למדיטציות במשפחה זו כוללת מדיטציות מבוססות מנטרה, ספירת נשימות (זן), מדיטצית הג'אנה (בודהיזם, זרם התרוואדה), מדיטציה השמאטה, מדיטציות המתבססות על תשומת לב לגוף ועוד. המנגנון הקוגניטיבי העומד בבסיס משפחה זו הוא טיפוח יכולת של ויסות קשב ותשומת לב ויכולות של מודעות מוגברת לתהליכים תודעתיים כגון תהליכי מחשבה, תפיסה ורגש עד כדי יכולת להתבונן בחוויה מהצד.  (2) משפחת מדיטציות  קוֹנְסְטְרוּקְטיביות (מלשון תמיכה והבניה) - דוגמאות למדיטציות במשפחה זו כוללת מדיטצית מטה, Loving-Kindness, שבועת הבודהיסטווה הבודהיסטית, תפילת centering הנוצרית, מדיטציות המבוססות על טיפוח חמלה ועוד. המנגנון הקוגניטיבי העומד בבסיס משפחה זו הוא טיפוח, בניה ותמיכה של דפוסים פסיכולוגים, דפוסי מחשבה ודפוסי תגובה רגשית המחזקים שלומות ורווחה נפשית. טיפוח של דפוסים מיטביים יותר מתאפשר על ידי אימון יכולות של הערכה מחדש של מצבים מורכבים והתבוננת בהם מנקודות מבט שונות. (3) משפחת מדיטציות דקונסטרוקטיביות (פירוק) - דוגמאות למדיטציות במשפחה זו כוללת את מדיטציית הוויפסנה, מדיטציה אנליטית (בודהיזם טיבטי), תרגול קואן (זן), מורקבה (סופי), שיקנטזה (זן), תרפיה התנהגותית-קוגניטיבית (CBT) ועוד. המנגנון הקוגניטיבי העומד בבסיס משפחה זו הוא טיפוח יכולת של חקירה עצמית ותובנה, פירוק החוויות המנטליות למרכיביהן ובכך לאפשר הבנה עמוקה של דפוסים פסיכולוגים לא מיטביים והשפעתם על תפיסת עצמי ותפיסת האחר והמציאות. חשוב לציין כי המודלים שצויינו לעיל הם מודלים ראשוניים. לאור צמיחתו של המחקר בתחום בשנים האחרונות צפוי שיתגלו תגליות חדשות, שיובילו להגדרות וגישות חדשות. 

תרגול מדיטציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמות אנימה מתרגלת מדיטציה.

תרגולי מדיטציה שונים קיימים בדתות שונות, בכללן הבודהיזם, האסלאם (אצל הסופים) היהדותחסידות), הנצרות, וההינדואיזם.
מדיטציות מתקדמות בבודהיזם מבוססות בדרך כלל על החזיה (הדמיה, או ויזואליזציה), וכוללות לרוב החזיה של בודהה בתנוחת הלוטוס (אך ישנן גם מדיטציות מנטרה כגון "אום מאני פדמה הום" - "היהלום מצוי בלוטוס" כלומר הנירוואנה נמצאת במדיטציה). מדיטציות בהינדואיזם כוללות לרוב חזרה על מנטרה בסנסקריט, ועל פי הוודות הן מאפשרות להגיע למצב של "סמאדהי", איחוד עם האל או עם היש.

ניתן לחלק את תרגולי המדיטציה לשני חלקים עיקרים: סביל ופעיל.

  • סוג מדיטציה סביל הוא זה בו המתרגל אינו עושה דבר, אלא מניח לתהליך טבעי לחלוטין לקרות מעצמו. בתרגול הסביל המודעות מתפוגגת במהלך שינויים הבאים וחולפים באיברי החישה השונים של הגוף, באחד ממצבי המנוחה השונים (דוגמה: ישיבה תוך ערנות לתחושת הבאות וחולפות באיבר המגע כתוצאה מתהליך הנשימה).
  • בתרגול פעיל האדם יוזם פעולה המשפיעה על ההכרה כמו ריכוז תשומת הלב בקצה האף (דוגמה לפעולה הכרתית) או סיחרור סביב עצמו (דוגמה לפעולה פיזית).

דוגמאות לתרגולי מדיטציה:

  • הפניית קשב לתחושות סומטוסנסוריות (תחושות גוף) בחלק מסוים מהגוף (כגון מגע האוויר הנכנס והיוצא מהנחיריים) או למחשבות חולפות (ויפאסאנה, זאזן).
  • הפניית קשב לצלילים הבאים וחולפים באיבר השמיעה, או התמקדות בצליל אחד, למשל "אום".
  • הדמיה פנימית של מראות וסיטואציות (לאם רים).
  • ישיבה בעיניים פקוחות בחשיכה מוחלטת במשך שעה לפחות (מדיטציית חושך).
  • סיבוב במקום במהירות גדולה במשך 3/4 שעה (סחרור סופי).

תרגולי מדיטציה שונים: תרגול זאזן, מדיטציה דינמית, ויפאסאנה, סחרור סופי, סאג'ה יוגה, פאלון דאפא, דמיון מודרך, צ'י קונג, טאי צ'י, מדיטציה טרנסצנדנטלית ועוד.

מדיטציה וחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוח האדם מאופין בתכונות של גמישות ואדפטיביות ("פלסטיות") אשר ממשיכות להתקיים לאורך כל תקופת החיים. תכונות אלה מהוות "קרקע פורייה" לביצוע שינויים במוח על ידי התנסויות שונות בכל גיל. אחת ההתנסויות אשר להן השפעה ניכרת על תפקודי המוח היא מדיטציה. מחקרים שונים מהשנים האחרונות, אשר השתמשו במכשיר דימות תפקודי בתהודה מגנטית (fMRI), הראו כי לפעילות מדיטטיבית ישנה השפעה המפחיתה רמות דחק (stress), לחץ דם, ואת מידת הכאב והסבל הנלווים למחלות כרוניות. כמו כן פעילות כזו משפרת את המערכת החיסונית ויכולה להיטיב בהפרעות כמו דיכאון, הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות.

פלסטיות המוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפלסטיות של מערכת העצבים

פלסטיות הנה תכונה בסיסית של מערכת העצבים אשר קיימת גם באורגניזמים פשוטים ומוגדרת כיכולתה של מערכת העצבים המרכזית להשתנות. שינויים אלה יכולים להתרחש כתוצאה מגורמים שונים החל מהתפתחות נורמלית והבשלת האורגניזם, דרך רכישת מיומנויות חדשות אצל אנשים צעירים ובוגרים וכלה בהופעת נזק למערכת העצבים המרכזית ומהזנחה סנסורית. השינויים המתחוללים במעגלים העצביים במוח משקפים השתנות של מעגלים קיימים או יצירה של מעגלים חדשים. המקום בו נראים שינויים אלה הם בצמתים בין הנוירונים הקרואים סינפסה (בשל מורכבות מערכת הנוירונים והסינפסות במוח, ניתן רק לאמוד את השינוי במספרן אך לא לספור אותן באופן מדויק). שינויים אלה מתרחשים בתיאום עם שינויים בהתנהגות או בתפקודים פסיכולוגיים. הפלסטיות הנוירולוגית מתרחשת בשתי דרכים –

  1. Experience Expected – דרך זו מתרחשת ב"תקופות קריטיות". המוח נוצר עם תבנית הזקוקה לחשיפה לגירויים מסוימים או להתנסויות מסוימות בתקופת התפתחות קבועה וזאת כדי לאפשר לתפקודים מסוימים להתפתח באופן היעיל והטוב ביותר. חסימת החשיפה לגירויים מסוימים ב"תקופה הקריטית" יכולה להביא לנזק כמעט בלתי הפיך או קשה מאוד לשינוי. (דוגמה למערכות המתפתחות באופן זה: מערכת הראיה, לימוד שפה ראשונה והתפתחות רגשית).
  2. Experience Dependent – דרך זו יכולה להתרחש בכל גיל וקשורה ללמידה ולזיכרון. מערכת העצבים הגמישה משתנה בהתאם להתנסויות שונות אותן האדם חווה.

לפי התפיסה המסורתית נהגו לחשוב כי למוח יש יכולת להשתנות רק בגילאים צעירים בהם הוא עודו מתפתח אך כיום תפיסה זו השתנתה והוכח כי תכונת הפלסטיות ממשיכה לאפיין את המוח עד ליום מותו. מחקרים שונים וסיפורי חיים מראים כי על ידי אימון של המוח ניתן לבצע שינוי מהותי בתפקודים שונים, כאשר לכל תפקוד מוחי נדרש אימון מסוג שונה. הפסיכיאטר נורמן דוידג' בספרו "המוח הגמיש" מציג מקרים לפיהם אנשים הצליחו לסגל את עצמם לשינויים כדוגמת העלאת רמת משכל, התגברות על כאבי פנטום, טיפול בהפרעות אובססיביות, ותיקון לקויות למידה. כדבריו: "בתנאים הנכונים, לימוד ותרגול של מיומנות חדשה עשויים לחולל שינויים במאות מיליוני, ואולי במיליארדי החיבורים שבין תאי העצב במפות המוח שלנו" (דוידג', 2009, 57).

המדיטציה בשירות המוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

טווח רחב של השפעות מוחיות נמצאו בקרב מתרגלי מדיטציה וותיקים (מספר שנים) ומתרגילי מדיטציה טירונים (מספר שעות עד מספר חודשים). נכון ל-2017 דווחו כבר למעלה מ-120 מחקרים שבדקו כיצד מדיטציה משפיעה על מבנה ותפקוד אזורי מוח שונים. השינויים הללו, במבנה המוחי ובתפקוד המוחי מיוחסים להשפעה של מדיטציה על  מגוון תפקודים והתנהגויות, כגון מערכות קוגניטיביות (לדוגמה, הגברת פונקציות ניהוליות של קשב, שיפור זיכרון העבודה, שיפור יכולת האינטרוספקציה, ושיפור בהבחנה תפיסתית), שינויי התנהגות (לדוגמה, הגברת התנהגות פרו-חברתית וחמלה), שיפור מערכת החיסון, ואפילו הפחתת סימפטומים קליניים של הפרעות נפשיות כגון חרדה ודיכאון [4]. טכניקות מדיטציה שונות נבדלות זו מזו במטרות, בהיקף, ובקושי של כל טכניקה, דבר המוביל לגיוס אזורים מוחיים שונים בעוצמות שונות. לדוגמה, מתרגלי זן (Zen) נוטים להפעיל מנגנונים של קשב פתוח ומודעות לרגע הנוכחי ולכל מה שמתרחש בו, תרגולי ויפאסנה מביאים תשומת לב מכוונת לחוויה הגופנית ותרגולי שמאטה מטפחים יכולות של ריכוז חד נקודתי [4]. למרות ההבדלים בתרגולים השונים ובהשפעות השונות שלהם על המוח, אותרו כמה מערכות ואזורים מוחיים שמושפעים מרוב סוגי המדיטציה:

המערכת הלימבית: מיקומה האנטומי של המערכת הלימבית מאפשר לה לחבר בין העולם החיצוני (המערכות החושיות) לעולם הפנימי (המערכת האוטונומית) ולתקשר עם אזורים גבוהים במוח. חלק מהפונקציות העיקריות שמיוחסות למערכת זו הן יצירת רגשות, מוטיבציה וזיכרון לטווח ארוך. תרגולי מדיטציה שונים משפיעים על תפקוד החלקים השונים במערכת ועל הקישוריות שלה עם אזורי מוח אחרים. הממצאים העיקריים בהקשר של המערכת הלימבית נוגעים לאמיגדלה (מוכרת לרוב כאזור רגשי המקושר לתהליכים של פחד ומעורבת בוויסות הפעולה של המערכת ההורמונלית ושל מערכת העצבים האוטונומית), ולפיהם קיים מתאם שלילי בין פעילות האמיגדלה לתרגולי מדיטציה [5]. כמו כן נמצאו השפעות על הקישוריות בין אזורים קדמיים האחראים על שליטה ובקרה לתפקוד האמיגדלה [6]. שינויים אלה מיוחסים לוויסות של המערכות הקדמיות על תפקוד האמיגדלה וכתוצאה מכך שיפור יכולות של וויסות רגשי ואותרו כבר לאחר שישה שבועות של אימון מדיטציה [6]. אזור נוסף אשר מקושר רבות לתרגולי מדיטציה ונמצא גם הוא במערכת הלימבית הוא ההיפוקמפוס. מחקרים מצביעים על עליה בנפח ההיפוקמפוס בקרב מתרגלי מדיטציה [6]. ההיפוקמפוס משחק תפקיד חשוב ביצירת זיכרונות כמו גם בלמידה רגשית, דבר המתבטא ביצירת תגובה רגשית שלוקחת בחשבון את ההקשר שבה התגובה מופקת. ניוון בהיפוקמפוס מקושר להפרעות קליניות רבות הכוללות לחץ, חרדה ודיכאון. מחקרים בחולדות הדגימו שההיפוקמפוס רגיש לגורמים סביבתיים מסויימים, ושלגורמים מיטיביים (למשל, סביבת למידה תומכת), השפעות מגנות על ההיפוקמפוס במצבי לחץ. אחת האפשרויות היא שתרגולי מדיטציה מגבירים את עמידותו של ההיפוקמפוס מול גורמי לחץ על ידי יצירת שינויים מבניים דומים לאלו שנגרמים על ידי גורמים סביבתיים וששינויים אלו תורמים להשפעות המיטביות של מידטציה על בריאות נפשית .[4]

אינסולה, הקורטקס הסומטוסנסורי ופיתול החגורה הקדמי: מחקרים מראים כי תחושת מודעות לגוף מוגברת בעקבות תרגולי מדיטציה שונים. האינסולה קשורה באופן עקבי למודעות למצבים הפנימיים של הגוף, כולל הנשימה, קצב הלב וכו'  [4]. הקורטקס הסומטומוטורי הראשוני והמשני הם מרכזי קליפת המוח העיקריים לעיבוד מידע מישושי (מגע, כאב ותפיסה מודעת) [4]. פיתול החגורה הקדמי אחראי על ויסות עצמי, שליטה עצמית, פתרון בעיות ממוקד ותגובות התנהגותיות אדפטיביות בתנאים משתנים [4] מחקרים מצביעים על שינויים באזורים אלו בעקבות תרגולי מדיטציה [4]. כיוון שאזורים אלו קשורים לחוויה הסובייקטיבית של כאב, שינויים באזורים אלו מיוחסים לממצאים המראים כי בקרב מתרגלי מדיטציה וותיקים יש סובלנות גבוהה יותר לכאב (או רגישות כאב נמוכה יותר) בהשוואה לאנשים שלא מתרגלים מדיטציה. ההבדלים המבניים באינסולה ובקורטקס הסומטוסנסורי מיוחסים ליכולת של מתרגלי מדיטציה להתמקד בתכונות החושיות של גירויים כואבים ולא נעימים, במקום בהכרה הרגשית והקוגנטיבית שעשויה להתלוות אליהם. שינויים בפיתול החגורה הקדמי מיוחסים לשיפור בויסות כאב, ויסות רגשי, מודעות רגשית, רגולציה רגשית ופתרון בעיות [4].

רשת מצב ברירת המחדל (DMN):  מערכת אשר פועלת בעיקר במצב שבו אין התעסקות במטרה נקודתית אלא במצב של נדידת מחשבות. פעילות המערכת נמדדת בעיקר על ידי קישוריות בין אזורים קידמיים (קליפת המוח הקדם-מצחית) כמו גם האינסולה ופיתול החגורה הקדמי. המחקרים בתחום מראים שינויים תפקודיים בקרב מתרגלי מדיטציה בין האזורים השונים: ירידה בפעילות והקישוריות בין אזורים קדמיים, עלייה בקישוריות בין פיתול החגורה הקדמי והאינסולה, כמו גם עלייה כללית בפעילות האינסולה. תוצאות אלה מצביעות על עלייה במודעות עצמית ויכולות קשב. בנוסף, במספר מחקרים נמצאה ירידה בפעילות מערכת ה-DMN, אשר פעילות מוגברת בה מקושרת להפרעות מצב רוח ורומינציה של מחשבות ( [6][5]).

ביקורת: אף על ריבוי הממצאים הקושרים בין תרגולי מדיטציה לפעילות מוחית מבנית ותפקודית ענפה בקרב מתרגלי מדיטציה, חשוב לציין כי רובם המוחלט של המחקרים בנושא אינם מצביעים על סיבתיות, אלא על קשר. מרבית המחקרים משווים בין מתרגלים וותיקים לבין מתרגלים טירונים, ויתכן, כי ההבדלים שנמצאו בין המתרגלים הוותיקים למתרגלים הטירונים נובע מסגנון אישיות ומאורך חיים שונה המאפיין את האנשים שנוטים לתרגל יותר מדיטציה, ולא לתרגול עצמו. אפשרות נוספת, עשויה לנבוע מכך שהבדלים אלו משקפים מבנים מוחיים מסוימים שהיו עוד לפני התרגולים, והם אלו שמובילים אנשים מסוימים לעסוק במדיטציה באופן יותר אינטנסיבי מאחרים. למרות, השיפור העצום בטיבו של המכשור באמצעותו נערכים מרבית המחקרים המוחיים, עדיין קיימות מגבלות רבות שהמכשור הקיים לא מצליח לתת להן מענה. אף על פי שכמות המידע הקשור להשפעות המוחיות של תרגולי המדיטציה עולה בקצב מרשים, עדיין ישנן שאלות רבות שנותרו ללא מענה.

השפעות המדיטציה על יכולות למידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליכולת הקשב השפעה קריטית על התהליך המנטאלי המרכזי בלמידה. בעולם המודרני, מתייחסים לקשב כמורכב משני חלקים: עלייה בזרם המידע וחיפוש אישי לביצוע מספר פעילויות באופן סימולטני או חיפוש אחר מספר גירויים. לפיצול קשב גם כן השפעה חשובה על ביצועי הלומד, דוגמה לכך ניתן לראות למשל במחקר שבדק ביצוע של מספר משימות באותו זמן. המחקר הראה כי נוכחותה של משימה משנית קידם בעיקר למידה של שינון בעל פה. בניגוד לכך, הסטת קשב למשימה אחת קידמה יכולת נוספת של הכללת המידע הנלמד למצבים חדשים.

מדיטציה ונוירופידבק[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמצא במחקרים רבים שבאמצעות תרגול קבוע של מדיטציה, ניתן להפיק את אותן תועלות של טיפול בנוירופידבק עבור מגוון רחב של הפרעות, כגון: קשב וריכוז, נדודי שינה, חרדה, דיכאון, אפילפסיה, התמכרות, אוטיזם ועוד. מכיוון שגם מדיטציה וגם נוירופידבק משמשות כשיטות לאימון מצבים נפשיים, ההנחה הרווחת היא ששתי השיטות גורמות לשינויים פלסטיים דומים במוח, ולכן יכולות לסייע לסוגי הפרעות דומות.

אחת ההשערות להסבר הדמיון בין מדיטציה ונוירופידבק, היא שלשתיהן השפעה חיובית של שיפור רמת הקשב והשליטה הקוגניטיבית, אשר מסייעות בוויסות הריכוז והרגש.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ר' ספרו של תומר פרסיקו, מדיטציה יהודית, התפתחותן של תרגולות רוחניות ביהדות זמננו, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב (2016)
  2. ^ 2.0 2.1 Dahl, C. J., Lutz, A., & Davidson, R. J., Reconstructing and deconstructing the self: cognitive mechanisms in meditation practice, Trends in cognitive sciences
  3. ^ Lutz, A., Slagter, H. A., Dunne, J. D., & Davidson, R. J., Attention regulation and monitoring in meditation, Trends in cognitive sciences
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 4.7 Fox, K. C., Nijeboer, S., Dixon, M. L., Floman, J. L., Ellamil, M., Rumak, S. P., & Christoff, K, Is meditation associated with altered brain structure? A systematic review and meta-analysis of morphometric neuroimaging in meditation practitioners, Neuroscience & Biobehavioral Reviews
  5. ^ 5.0 5.1 Kirk, V., Fatola, C., & Gonzalez, M. R., ystematic Review of Mindfulness Induced Neuroplasticity in Adults: Potential Areas of Interest for the Maturing Adolescent Brain, Journal of Childhood & Developmental Disorders
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 Tang, Y. Y., Hölzel, B. K., & Posner, M. I., The neuroscience of mindfulness meditation., Nature Reviews Neuroscience