קונטאבל ממלכת ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף קונטאבל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קונטאבל ממלכת ירושלים (מצרפתית: Connétable; באנגלית: constable. נכתב לעתים גם כקוניטאבל) הייתה דרגתו של המפקד והאחראי על הצבא בממלכת ירושלים הצלבנית, המונרכיה שהוקמה בארץ ישראל בימי הביניים. לאחר המלך והמלכה, שהיוו את הסמכות העליונה בממלכה, הייתה לקונטאבל עמדת הכוח הגבוהה ביותר.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלכת ירושלים נוסדה על פי מודל מדינה אירופאית נוצרית קלאסית של המאה האחת עשרה, ובפרט צרפת אשר ממנה באו מייסדי הממלכה כדוגמת גוטפריד מבויון או בלדווין הראשון; אך בשל מיקומה ומצבה המדיני והגאוגרפי השונים מאירופה – הן בתנאי השטח השונים לחלוטין, הן בכך שהשלטון לא היה תלוי בצורה אבסולוטית במלך לבדו אלא מושפע רבות גם מהאצילים בעלי האחוזות הגדולות של הממלכה, והן במיקום הרגיש בתוך האויבים מסביב – נשתנו בה שינויים רבים מהמודל המקורי שעליו התבססה. שינויים אלו התבטאו גם בתפקיד הקונטאבל, תפקיד שנעשה במקורו כדוגמת הקונטאבל באירופה, שהיה מצביא הצבא והראשון בחמשת האצילים הקרובים ביותר למלך.

שכן התפקידים שהוטלו על הקונטאבל בארץ ישראל היו שונים שינויים משמעותיים מאלו שהיו בתחום סמכותו באירופה; במקום פיקוד על הצבא ותו לא, כאשר הקונטאבל הוא עושה דברו של המלך ובכפוף לתכתיבי האוצר, בממלכת ירושלים היו תפקידי הקונטאבל רבים ומכריעים הרבה יותר. הוא היה המפקד על הצבא, מזמן את האבירים ביום קרב אל המלך, צועד בראש הצבא, משלם לגייסות ולשכירי החרב, ומכריע בדיונים הצבאיים או באלו הנוגעים לצבא הממלכה; בנוסף, הקונטאבל גם קבע את גבולותיה הריבוניים של הממלכה.

היררכיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פקודו של הקונטאבל היה המרשל, שתפקידו היה לדאוג לחיילים שכירי החרב ולסוסי הצבא, ולחלק את השלל לאחר ניצחון בקרב; גם הסינישאל, בעל המילה האחרונה בהחלטות ממלכת ירושלים (שכן הוא שניהל את ענייני האוצר של הממלכה והיה אחראי על הכנסותיה והטירות המלכותיות, וכן ראש ה"הוט קור", המועצה המלכותית, בהיעדרו של המלך), היה כפוף לכוחו של הקונטאבל.

באירופה היה כוחו של הקונטאבל בתפקיד המקביל קטן משל הסינישאל, שכן האוצר היה דומיננטי הרבה יותר בניהול מדינה מאשר הצבא, אך בממלכת ירושלים הצלבנית שרר מצב מלחמה כמעט קבוע, בהיותה אוטונומיה נוצרית כמעט יחידה בין שכנים מוסלמיים עוינים, וכל קיומה היה תלוי בצבא – ולכן היה הקונטאבל "האיש החזק" ביותר בממלכה, ותפקידו היה בעל חשיבות ראשונה במעלה.

באופן רשמי היה הקונטאבל סגן מפקד הצבא, לאחר המלך, אך באופן מעשי – לעתים תכופות ניסה הקונטאבל לכפות את רצונו אף על שליטיו בעצמם, ודוגמה לכך יהוו מנשה דה ירז' או באליאן דה איבלין; ולעתים הייתה לו אף עמדת הכוח החזקה ביותר והוא זה ששלט בממלכת ירושלים, כגון ז'אן ד'איבלין הזקן מביירות או וולטר ממונטבליארד, ששלטו בממלכה שלטון ללא מצרים ועשו בה ככל העולה על רוחם.

התפקיד ונושאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הצלבני הורכב משני גורמים עיקריים: צבא הממלכה, שכלל על פי רוב מאות בודדות של אבירים וכמה אלפים של סרז'נטים רגלים ונושאי כלים, בנוסף לפרשים קלים ("טורקופולים"); וצבא המסדרים הצבאיים, הם הטמפלרים, הטבטונים וההוספיטלרים, שהיה שווה לצבא הממלכה ובתקופות המאוחרות אף עלה עליו בהרבה. אף שהמסדרים נשמעו הלכה למעשה לפקודות המלך, הם לא היו תחת פיקודו הישיר ולא היו חייבים בשירות צבאי למען הממלכה. המסדרים הצבאיים שמרו בקנאות על עצמאותם, והייתה להם מערכת אינטרסים נפרדת שלעתים נגדה את אלו של ממלכת ירושלים. לפיכך, תפקידו של הקונטאבל היה כבד: לשמור על האיזון הדק שבין האוטונומיות של המסדרים לבין צורכי הממלכה, לזמן את המסדרים אך לדעת לתגמלם בהתאם, וכיוצא בכך.

לקונטאבל נבחר בדרך כלל מצביא ידוע (כמו אסטאש גרנייה), לוחם גדול (דוגמת מנשה דה ירז') או מדינאי מבריק (כז'אן ד'איבלין מביירות), ובדרך כלל גם אציל וסניור גדול (כגון אחד מנסיכי הגליל או שליט ערי מפתח דוגמת צור, צידון או ביירות); אך כמעט תמיד היה הקריטריון העיקרי – קרבתו למלך, שכן המלכים נהגו תדיר למנות למשרה הרגישה את קרוביהם וידידיהם הטובים, בהם בטחו. אך אירוני הדבר כי דווקא רבים מאלו שנבחרו בשל קרבתם נתגלו לבסוף כבוגדניים ותככנים, כז'אן הזקן או אמלריך השני דה ליזיניאן, ואילו מנגד, רבים אשר לא היו ממשפחת המלוכה מילאו את תפקידם בצורה מופתית, כגיום מביר או המפרי מטורון.

בנוסף לקונטאבל ממלכת ירושלים, לאחר הקמת ממלכת קפריסין הצלבנית נתבססה גם שם דרגת קונטאבל ממלכת קפריסין, באופן כללי על פי מודל ממלכת ירושלים אך בפועל עם הרבה פחות סמכויות, כך שתואר זה היה בעיקר ייצוגי.

לעתים קרובות מונה הקונטאבל בעיתות צרה ומצוקה גם לעוצר הממלכה, הן בממלכת ירושלים והן בקפריסין; נהוג היה לא לישא בשתי המשרות בעת ובעונה אחת, עד זמנו של וולטר ממונטבליארד.

בסוף ימיה של ממלכת ירושלים, הייתה הארץ משוסעת בסכסוכים פנימיים ולקונטאבל לא הייתה כל יכולת ממשית, אולם המשרה המשיכה להימסר מיד ליד. גם לאחר נפילת ממלכת ירושלים, התפקידים הוענקו כאותות כבוד בעלמא בלי כל סמכות ממשית על ידי ממלכת קפריסין הצלבנית, יורשתה ההיסטורית של ממלכת ירושלים; ואפילו לאחר חורבן ממלכת קפריסין הוסיפו אצילים אירופאיים המקורבים לשושלות המלוכה הצלבניות לישא את תוארי "קונטאבל ירושלים" או "קונטאבל קפריסין".

מנהגים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הכתרת מלך חדש בממלכת ירושלים, היה תפקידו של הקונטאבל להחזיק את סוסו של המלך, בעוד המרשל מסייע לו והסינישאל אוחז בשרביט המלכותי, וזאת על פי הדגם האירופאי המקורי.

נושאי תפקיד הקונטאבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת האנשים ששימשו בתפקיד הקונטאבל בממלכת ירושלים הצלבנית:

  • סימון דוקיס פיליוס (1108-1115), בנו של הדוכס אנרי מלורן התחתית ודודנו של בלדווין הראשון מלך ירושלים; שימש בתפקיד בתקופתו של בלדווין הראשון. ממלכת ירושלים הוקמה בשנת 1099, ושנה לאחר מכן מלך בה בלדווין הראשון, שמינה לקונטאבל את דודנו סימון. לא ידוע האם בינו לבין יו קאוליס כיהן אדם נוסף כקונטאבל.
  • יו קאוליס (בסביבות 1120); שימש בתפקיד בתקופתו של בלדווין השני.
  • אסטאש גרנייה, אדון צידון וקיסריה (1122-1223) מבאי מסע הצלב הראשון; שימש בתפקיד בתקופתו של בלדווין השני, כאשר נפל המלך בשבי הסלג'וקים ב-1122, במהלך סיור ברוזנות אדסה. אסטאש נטל לידו את מושכות השלטון ונתמנה לקונטאבל, ובתפקידו זה נתגלה כמצביא מוכשר וטקטיקן גאוני כאשר הדף את התקפת המצרים על הממלכה ב-1123. מת זמן קצר לאחר מכן.
  • גיום מביר, נסיך הגליל (1123-1142?); שימש בתפקיד בתקופת בלדווין השני, לאחר מותו של אסטאש גרנייה, ולמעשה שלט בממלכת ירושלים ללא מצרים עד לשובו של המלך ב-1124. גיום המשיך למלא את תפקיד הקונטאבל גם הלאה, ולא ניסה למרוד במלכו. מת ללא ילדים ב-1142.
  • מנשה דה ירז' (1144-1151), בן דודה של המלכה מליסנדה; שימש בתפקיד בתקופתם של מליסנדה ובנה בלדווין השלישי. לאחר בלדווין השני שלטו בתו מליסנדה וחתנו פולק מאנז'ו בממלכה, ואחר מותו שלטו במשותף מליסנדה ובלדווין השלישי, שכל אחד מהם שאף לרכז את כל השלטון בידיו. מנשה היה איש אמונה של המלכה, וכאשר החל הקרע ביניהם בסביבות 1150 עמד מנשה לצידה וככל הנראה אף הואשם על ידי בלדווין בשכנועה של מליסנדה לתפוס בידיה את השלטון, טענה שבעקבותיה הכתיר עצמו בלדווין למלך ירושלים; זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמה בין בלדווין לכוחות המלכה. המלך הודיע בפומבי על הדחתו של האביר דה ירז' ממשרת הקונטאבל, וזה מצידו הזעיק את אבירי הממלכה הנתונים לפקודתו וריכז את כוחותיו במג'דל יאבא שבסניוריית איבלין ורמלה, שם בלם את דרכו של בלדווין לבירה ירושלים. לאחר מצור ממושך נכנע מנשה ללא קרב בפני כוחו העדיף של המלך והוגלה מהממלכה. בלדווין נכנס לירושלים כמנצח וכעבור זמן קצר אף התפייס עם אמו.
  • המפרי השני מטורון [תִּיבְּנִין], רוזן בניאס בסניוריית טורון מנסיכות הגליל (1152-1179); לאחר הדחתו והגלייתו של מנשה דה ירז' מסר בלדווין את משרת הקונטאבל להמפרי מטורון, שהיה מנאמניו. שימש בתפקיד בתקופת בלדווין השלישי ואחריו בתקופת אחיו אמלריך הראשון.
  • אמלריך דה ליזיניאן (1179-1194), אחיו של המלך גי דה ליזיניאן; לימים אמלריך השני, מלך ירושלים ואמלריך הראשון מקפריסין. שימש בתפקיד בתקופת אמלריך הראשון מירושלים ובנו בלדווין הרביעי. אמלריך ואחיו גי נחתו בארץ הקודש ב-1174, והתקשרו עם אגנס מקורטניי, גרושתו של המלך אמלריך הראשון; בזכות קשריו עם אנגס מקורטניי זכה אמלריך בתפקיד הקונטאבל, ועד מהרה היו הוא ואחיו לכוח רב ערך במפלגת החצר הצלבנית, מפלגה של אנשי חצר ואצילים אירופאיים שקמה כמשקל נגד למפלגת האצילים, שהורכבה מאצילי הממלכה שרצו להיות בעלי ההשפעה במדינה, בראשם בית איבלין. בלדווין הרביעי – "המלך המצורע" – היה חולה וימיו ספורים, ומי שיינשא לאחיותיו איזבל וסיביל היה צפוי לירש את המלוכה; ממלכתו של המלך החולה נשלטה בינתיים בידי העוצר הרוזן מילון דה פלאנסי ואחריו רמון השלישי מטריפולי, עד שהצליחה מפלגת החצר בראשות הקונטאבל אמלריך והסינישאל ז'וסלין דה קורטניי, רוזן אדסה ואחיה של אגנס אם המלך, להשיא את סיביל לגי דה ליזיניאן אחי אמלריך ומאוחר יותר (ב-1186) אף לתפוס את השלטון. אמלריך נותר בתפקידו, ושנה לאחר מכן החל בגיוס האבירים לקרב אדיר נגד המוסלמים; הקרב, שנודע כקרב קרני חיטין, הסתיים בניצחון מוחץ ואדיר היקף לטובת המוסלמים וחיסול כולל של צבאות הצלבנים, ירושלים נכבשה, האציל הצרפתי קונרד ממונפראטו נשא את איזבל אחות המלך המנוח והשתלט על שרידי הממלכה, גי דה ליזיניאן נכלא בדמשק, ואמלריך התאחד עמו רק במהלך מסע הצלב השלישי ב-1190, אז ניסה ריצ'רד לב הארי להשיב את המלוכה לגי, אך מלכי אירופה התנגדו ומסרו לגי את השלטון באי הקטן קפריסין אותו כבש ריצ'רד קודם לכן. גי שׂבע המרורים מת ארבע שנים לאחר מכן, ואחיו הקונטאבל אמלריך עזב את משרתו וירש את כס המלוכה הקפריסאי. מלך ירושלים אנרי הראשון משמפאן, מחליפו של קונרד ובעלה השלישי של איזבל אחות בלדווין הרביעי, מת ללא בנים זכרים, ואמלריך נשא את איזבל והפך למלך ירושלים; הוא ואיזבל מתו שניהם שמונה שנים אחרי כן, ב-1205, כשלהלכה יורשים את תואר מלוכת ירושלים בתם של איזבל וקונרד בת השלוש עשרה, מריה ממונפראטו, ואת תואר מלך קפריסין – הוגו, בנם של אמלריך ואשתו הראשונה אשיבה דה איבלין, כשלצד הוגו מולכת אשתו אליס משמפאן, בתו של אנרי משמפאן ואיזבל (אמו החורגת של הוגו). עוצר קפריסין עד לבגרותו של הוגו היה גיסו (בעל אחותו), האביר וולטר ממונטבליארד.
  • ז'אן "הזקן" דה איבלין, אדון ביירות (1194-1205); שימש בתפקיד בתקופתם של אנרי משמפאן, אמלריך דה ליזיניאן ומריה ממונפראטו. ז'אן היה אחיה החורג של איזבל ולפיכך דוד הן של מריה והן של אליס משמפאן, שמלכה בקפריסין אחרי מות בעלה; כאשר נטש אמלריך דה ליזיניאן את המשרה נתמנה לה ז'אן מביירות, המקושר למלך אנרי משמפאן. הוא המשיך בתפקידו גם בשלטון אמלריך מקפריסין, ולאחר מותו מצא את שתי הממלכות חסרות הנהגה ממשית; לפיכך, ריכזו בידיהם ז'אן ואחיו פיליפ את השלטון בממלכות הצלבניות ועשו בהן כרצונם, כביכול בשם מלכיהן החוקיים בטענת היותם דודיהם ואפוטרופסיהם. לצורך זה נתפטר ז'אן ממשרת הקונטאבל והפך ב-1205 לעוצר ממלכת ירושלים, עד לחתונתה של מריה ממונפראטו ב-1210 בפקודת מלך צרפת עם האביר ז'אן דה בריין שנטל את השלטון. שנתיים לאחר מכן מתה מריה ובתה הפעוטה איזבל השנייה הייתה המלכה להלכה – הזדמנות פז עבור ז'אן איבלין, ששב ותפס את הממלכה עד להשתלטותו של קיסר גרמניה פרידריך השני על איזבל השנייה ועל הכתר גם יחד. אז איבד ז'אן עניין בממלכת ירושלים ופנה לשלוט בקפריסין, שם מצא שוב את הקיסר פרידריך ניצב כנגדו; ז'אן חולל נגדו מלחמת אזרחים רבת היקף שגררה אליה אף את מעצמות אירופה, ולאחר יותר משני עשורים של קרבות ששיסעו את קפריסין ואת ממלכת ירושלים ותרמו רבות לחורבנן העתידי, יצא ז'אן מן המהומה כמנצח, והקיסר האדיר גורש מן הארץ על ידי האפיפיור. זמן קצר לאחר מכן מת ז'אן, זקן ושׂבע ימים והרפתקאות.
  • וולטר ממונטבליארד, עוצר קפריסין (1206-1211), חתנו של אמלריך מלך ירושלים וקפריסין; שימש בתפקיד בתקופת מריה ממונפראטו. לאחר שהפך ז'אן הזקן מביירות לעוצר מונה תחתיו וולטר, שאשתו בורגונדיה הייתה בתו של אמלריך. במות אמלריך ב-1205 היה וולטר עוצר קפריסין למשך חמש שנים, קודם שהשתלטו האיבלינים על האי, ובמקביל כיהן כקונטאבל ממלכת ירושלים; המנהג המקובל עוד מייסוד ממלכת קפריסין היה שאין לישא במשרה כפולה בשתי הממלכות, נוהג שהכריח את שני קודמיו לוותר על משרתם לטובת תפקיד רם יותר, אך וולטר התעלם מכך ובחר להפר את המנהג. לא ידוע מי היה הקונטאבל בשנים 1211 – 1220.
  • אודו (אודס) ממונטבליארד, נסיך הגליל (1221-1244), בנו או אחיינו של העוצר וולטר ממונטבליארד; שימש בתפקיד בתקופתם של מלכי ירושלים ז'אן דה בריין, פרידריך השני, ובנו מאיזבל השנייה קונרד השני. קונרד השני שלט בארץ רק להלכה (הוא מעולם אף לא ביקר בה), אביו פרידריך שלט בה רק למחצה, אליס משמפאן מלכה בירושלים חסרת כל כח מעשי, והאיבלינים היו אדוני הארץ, שנפלה למצב אנרכיסטי חסר רסן בו עשו האריסטוקרטים ככל העולה על רוחם. הצבא היה מפורר לחלוטין, ואודו נשא בתואר ריק לחלוטין; למרות זאת, נראה כי היה אדם מוכשר שהצליח לפעול הן עם פרידריך והן עם בית איבלין.
  • פיליפ ממונפורט, אדון צור ותיבנין (1244-1251?); שימש בתפקיד בתקופת קונרד השני – או ליתר דיוק, בתקופת האנרכיה ששלטה לאחר הסתלקותו של הקיסר פרידריך מארץ הקודש. פיליפ היה מקושר לבית איבלין, ששלט בארץ, וכך זכה למשרת הקונטאבל; במסגרת שירותו התחולל קרב הירביה, בו הוביל פיליפ את האבירים (מתוקף תפקידו כקונטאבל) אל הקרב העקוב מדם שכונה לימים "חיטין השני", בו ספגו הצלבנים תבוסה עצומה וכעשרת אלפים מלוחמיהם נקטלו. פיליפ עצמו הצליח להימלט יחד עם מאה מטובי אביריו, והוסיף לשמש כקונטאבל, אך מכאן ואילך שאלת קריסת הממלכה הייתה רק עניין של זמן. מבצרי הצלבנים נפלו בזה אחר זה, ופיליפ נקטל על ידי מתנקש מכת החשישיון ב-1270.
  • ז'אן השני ד'איבלין-ארסוף, אדון ארסוף ורוזן יפו ואשקלון (1251-1258); שימש בתפקיד בימי קונרד השני ובנו קונרד השלישי ("קונראדין"), בשלבי ההתפוררות הסופיים של הממלכה. לאחר פיליפ ממונפורט מינה בית איבלין לתפקיד הקונטאבל – כעת כבר תואר חסר יכולת, שכן הצבא הצלבני מוגר בקרב הירביה והלוחמים שנותרו היו מרוכזים במבצריהם, ולקונטאבל לא הייתה שום שליטה עליהם – את ז'אן מארסוף, בנו של ז'אן הזקן מביירות. ז'אן השני הקדיש את זמנו יותר לחיבור מסות משפטיות ופחות לניהול הממלכה המתפוררת; הוא הוביל את הצבא הצלבני לכמה קרבות קטנים ממסע הצלב השביעי ואילך, נשא בתואר עוצר ממלכת ירושלים, יישב סכסוכים פנימיים וחתם על הסכמים עם המדינות השכנות, עד למותו בגיל צעיר בשנת 1258.
  • ויליאם מבוטרון (בתרון) (1258-1262); שימש בתפקיד בתקופת האנרכיה בימי קונרד השלישי, לאחר ז'אן דה איבלין. לא ידוע מי היה ואיך זכה בתפקיד, אך וודאי הוא שלא עשה בו מאומה. לא ידוע מי היה הקונטאבל בשנים 1262 – 1268.
  • באליאן השני מאיבלין, אדון ארסוף (1268-1277), בנו של ז'אן השני מאיבלין ובעלה של הנסיכה פלאזנס מאנטיוכיה. שימש בתפקיד בתקופת הוגו השלישי מקפריסין, הוא הוגו "הגדול" מלך ירושלים. הוגו ניסה לנצל את האנרכיה בממלכת ירושלים ולהכריז על עצמו כמלך ממלכת ירושלים, ולצד ניסיונות התיידדות עם בתי איבלין ומונפורט החל גם לאסוף כוח בממלכה הצלבנית. באליאן סייע בידו במידת מה, כפי הנראה, אך לפתע הופיע בארץ ישראל המלך שארל מאנז'ו, שליט נאפולי וסיציליה, גרם לאפיפיור להורות לתת לו את תואר מלך ירושלים, קנה בסכום עתק את תמיכת הטוענים לכתר, והותיר את הוגו ותומכיו, ביניהם באליאן, בפני שוקת שבורה. באותה השנה מת באליאן.
  • ריצ'רד מנובלנס (1277-?); שימש בתפקיד בתקופת שארל מאנז'ו; לא ידועים עליו פרטים נוספים, מלבד העובדה שבאותה התקופה לחמו הוגו ושארל על הכתר לסירוגין עד למותו של הוגו ב-1284, ולקונטאבל לא היה שום סמכות נלווית.
  • סימון ממונטוליף (1284-?); שימש בתפקיד בתקופת האנרכיה של שארל מאנז'ו, ז'אן השני ואחיו אנרי השני. שארל מאנז'ו מת שנה לאחר הוגו מקפריסין, זמן קצר לאחר מכן מת גם ז'אן דה ליזיניאן בנו של הוגו השלישי, שלא הביע כל עניין בממלכה העלובה שנפלה לו בירושה, והמלוכה עברה לידי אחיו הצעיר אנרי, כעת אנרי השני מלך ירושלים וקפריסין. אנרי היה מלך מחוסר כוח שהביט בידיים כבולות בהתמוטטות ממלכתו בעטיין של מריבות המסדרים הצבאיים והקומונות האירופאיות. רק בקפריסין שרר עוד שלטון יציב כלשהו; אנרי מינה שם לקונטאבל קפריסין את אחיו, גי השני דה ליזיניאן.
  • בלדווין דה איבלין (בסביבות 1286); שימש בתפקיד בתקופת אנרי השני. מבית איבלין.
  • אמלריך השני דה ליזיניאן, אדון צור (1285-1300), בנם הצעיר של הוגו השלישי מלך קפריסין ואיזבלה דה איבלין; שימש בתפקיד בתקופת אנרי השני וחורבן ממלכת ירושלים הצלבנית. אחיו של המלך אנרי השני. בתקופתו נחרבה רוזנות טריפולי הצלבנית (במרץ 1289), עכו – בירת ממלכת ירושלים – נכבשה לאחר מצור אדיר (1291), ומייד אחריה נפלו המבצרים החזקים של צור, צידון, טרטוס, ביירות וחיפה-עתלית, למרות מלחמות הנגד של אנרי והטמפלרים שבממלכה, ולבסוף גם מבצר ארוד (1302). אנרי ואמלריך נמלטו לקפריסין, שם הסתכסכו האחים לאחר שאנרי האשים בשנה הבאה את אחיו גי בבגידה והוציאו להורג, ובתגובה הסית נגדו אמלריך את האצילים והדיח אותו מכסאו, בשנת 1306; אמלריך ישב על כס המלכות (בעוד אחיו גולה לארמניה) עד שנרצח בשנת 1310. אז שב אנרי לקפריסין, קטל את כל מתנגדיו ומלך שם כאחרון מלכי ממלכות ירושלים וקפריסין, עד שנפטר חסר ילדים בניקוסיה ב-1324.
  • פיליפ מברונסוויק-גרובנהאגן (בסביבות 1359?); אציל אירופאי שהמשיך לישא את התואר; לא ידוע מי נשא אותו לפניו ואחריו, מלבד-
  • פטר דה ליזיניאן (בסביבות 1415?); ממשפחת המלוכה של קפריסין, וקונטאבל ממלכת ירושלים שלא התקיימה כבר מאה ועשרים שנים.