בלדווין השלישי, מלך ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בלדווין השלישי
מלך ירושלים
הכתרת בלדווין השלישי
תקופת שלטון 1143 עד 1153 עם מליסנדה, מלכת ירושלים כעוצרת, כמלך עד לשנת 1162
הקודם מליסנדה, מלכת ירושלים
יורש אמלריך הראשון, מלך ירושלים
אב פולק מאנז'ו
אם מליסנדה, מלכת ירושלים
תאריך לידה 1130
תאריך פטירה 10 בפברואר 1162
ביירות, לבנון
מקום קבורה כנסיית הקבר, ירושלים

בּוֹלְדווִין השלישי (11301162), שליט ממלכת ירושלים מ־1143 עד 1162. הוא היה בנה הבכור של מֶלִיסֶנְדֶה ופוּלְק. בולדווין מונה למושל בשותפות עם אמו בשנת 1143 וכיהן ככזה עד שהפיל את שלטונה בשנת 1153. השגיאות הדיפלומטיות והצבאיות מתקופת שלטונו המוקדמת תרמו למפלת הממלכה.

מסע הצלב השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסע הצלב השני
בלדווין השלישי, לואי השביעי וקונרד השלישי בירושלים

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזנות אדסה (Edessa) הייתה אחת המדינות הצלבניות שהתקיימה במאה ה-12, אשר בירתה ומרכזה הייתה העיר אדסה, הידועה גם בשמה הטורקי אורפה. הרוזנות הייתה למבצר צלבני שהגן על גבולן הצפוני של מדינות הצלבנים. אך היא הייתה מבודדת ומוקפת באמירויות מוסלמיות בהיותה "עמדה קדמית" מבודדת סבלה הנסיכות מזעם ההתקפות המוסלמיות, שהביאו להרס חיי הכלכלה ולהגירת אוכלוסייה. בנובמבר 1144 הופיע זנגי בראשות צבאו מול חומות אדסה שנותרה ללא חיילים צלבניים וללא מנהיג וצר על העיר. ביום 29 בדצמבר פרץ צבאו של זנגי אל תוך העיר ויומיים לאחר מכן נכנעה המצודה. כך נפלה בידי האסלאם הבירה של הנסיכות הראשונה שייסדו הצלבנים. ההלם והזעזוע על נפילת אדסה הם שהולידו את מסע הצלב השני, ההכנות והתעמולה למסע החלו בשנת 1145 ונוהלו בעיקר על ידי הכומר ברנאר מקלרבו. תעמולה זו לוותה בפרעות ובגזירות נגד האוכלוסייה היהודית. בשנת 1147 יצא מסע הצלב לדרכו מאירופה ועבר דרך קונסטנטינופול. בסדרת קרבות שנערכו באסיה הקטנה נגד כוחות טורקים וסלג'וקים נהרגו רוב משתתפי מסע הצלב ורק שרידים ממנו הגיעו דרך הים לחופי ארץ הקודש.

המצור על דמשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב של שנת 1148 נחתו שרידי מסע הצלב השני בערי הנמל של סוריה וארץ ישראל. במרץ נחת – לאחר מסע של שבועיים – לואי השביעי בנמל של אנטיוכיה ונתקבל ברוב טקס על ידי נסיך אנטיוכיה ריימונד, חודש לאחר מכן נחת באשקלון קונרד השלישי מלווה באבירים גרמניים ועלה לירושלים שם היה אורחם של הטמפלרים ומיד לאחר מכן נחתו בחופי הארץ גדודים צלבניים מצרפת. בירושלים נפגש לואי עם קונרד וביום 24 ביוני 1148 נפגשו המלכים האירופאיים עם בלדווין השלישי, מלך ירושלים במועצה שכלל את כל אבירי ממלכת ירושלים והצלבנים מאירופה ובמהלכה הוחלט על התקפת דמשק.

באמצע חודש יולי 1148 יצאו הכוחות המשולבים של ממלכת ירושלים וצלבני אירופה ונאספו בטבריה, וביום ה24 ביולי עמדו הצלבנים מול העיר. בהיעדר מכונות מצור, ומאחר ומספרם – כ 50,000 לוחמים לא היה מספיק למצור יעיל על העיר, הטקטיקה הצלבנית נאלצה להסתמך על התקפת פתע שתביא את המגינים על ברכיהם מפחד. הקרבות סביב העיר השתוללו עד שעברו הצלבנים לעמדות חדשות באזור שהיה ללא מים או מקורות מזון, בשלב זה הוברר כי כוחות אמירי מוצול וחלב – בניו של זנגי התקרבו לעיר והצלבנים נסוגו מהצור על מנת לא להלכד בין הפטיש לסדן. בכך בא הסוף על מסע הצלב השני, מאמץ אדיר ממדים זה נכשל באופן מוחלט. אדסה לא נכבשה מחדש, הלחץ על אנטיוכיה לא הוקל והמסע על דמשק נסתיים במפלה ואובדן בן הברית המוסלמי היחיד של הצלבנים.

בולדווין הפך לעוצר אנטיוכיה כאשר רמון מאנטיוכיה נהרג בקרב אינב. נבצר מבולדווין לצאת להגנת טורבסל, אחרון שרידי מדינת אדסה, ונאלץ להעבירה ליד מנואל הראשון קומננוס, קיסר האימפריה הביזנטית.

מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת שנת 1152 ניגש בולדווין לפוליטיקה של ממלכת ירושלים. אף על פי שמוקדם יותר לא הראה עניין בניהול הממלכה, עתה דרש אחריות רבה יותר. מליסנדה ובנה החלו מתנכרים זה לזו סביב שנת 1150, ובשנת 1152 המוקדמת דרש בולדווין הכתרה שנייה, נפרדת מזאת של אמו מהפטריארך פולכר. הפטריארך סירב לבקשתו, וכמעין הכתרה עצמית צעד בולדווין דרך רחובות ירושלים עם זר דפנה לראשו.

בולדווין ואמו הסכימו להעלות את נושא המלוכה בפני ה"הוּט קוּר", המועצה המלכותית. החלטת המועצה עמדה על חלוקת המדינה לשני אזורי שלטון. בצפון ימשול בולדווין בעוד שמליסנדה תשלוט על יהודה והשומרון העשירות, כמו גם על ירושלים עצמה. אף לא אחד מהפונים היה שבע רצון מההצעה: בולדווין רצה לשלוט בממלכה בשלמותה ואמו חששה מחלוקת משאבי הממלכה. כדי למנוע מלחמת אזרחים הסכימה מליסנדה להצעה.

בעבור שבועות אחדים מחלוקת הממלכה, בולדווין הנהיג מתקפה על הדרום. שכם נפלה במהרה, וכדי למנוע מהאלימות להגיע לירושלים פתחה העיר את שעריה בפני בולדווין. מליסנדה ואמלריך, אחיו הצעיר של בולדווין, נסו למגדל דוד. הכנסייה נשאה ונתנה עם בולדווין, וההסכם שנתקבל התיר למליסנדה לשלוט בשכם למשך חייה אם תשבע לבולדווין לא להפריע לשלום. ב־1154 האם והבן פויסו יען כי הבחין בולדווין ביכולת אמו כמדינאית. למרות "פרישתה" שמרה המלכה כוח רב בחצר המלוכה וכיהנה כעוצרת בזמן המסעות הצבאיים של בולדווין.

ההתאוששות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב בצפון ומזרח ממלכת ירושלים הלך והחמיר עם התעצמות כוחו של נור א-דין מחד וכישלון מסע הצלב השני מאידך, השתנה המצב הפוליטי בדרום. מצרים, נכנסה לתקופה של תוהו עם רציחתו של הווזיר אלאפדל והשלטון הפטימי מחליף וזירים על ידי תככים ורצח, והארץ מדרדרת למלחמת אזרחים. מצבה הפנימי של מצרים קרץ לצלבנים והם הדקו את אחיזתם ואת טבעת החנק סביב אשקלון. בשנים 1149 - 1150 הקים בלדווין השלישי מבצר בעזה שנמסר לידי מסדר הטמפלרים. [1] כתגובה כרתו המצרים ברית עם נור א-דין ושלחו צי של שבעים אוניות להטריד את הנמלים הצלבניים לאורך החוף בקיץ של 1151 מיפו דרך צור וטריפולי.

כיבוש אשקלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המצור על אשקלון (1153)

ביום 25 בינואר 1153 עלה צבא ממלכת ירושלים על אשקלון ושם עליה מצור, לצורך כיבוש העיר נאספו כל הכוחות הצבאיים של ממלכת ירושלים כולל המסדרים הצבאיים וכן אצילים בעלי קרקעות וראשי כנסיות למרות זאת היה מספר הלוחמים בחיל המצב המצרי לפחות כמספר התוקפים אם לא למעלה מזה, וברשותם מאגרי מזון גדולים. לאורך החודשים שנמשכו התנהלו התקפות והתנגשויות ללא הפסקה אך מבלי שהצלבנים מצליחים לפרוץ אל תוך העיר. ב-19 באוגוסט נפרצו חומות העיר ולחימה עזה השתוללה בסמוך לפרצה. בשלב זה איבדו אנשי העיר תקווה וב-22 באוגוסט ביקשו המגינים להיכנע תמורת ההבטחה כי יינתן להם לצאת למצרים. בספרו תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל מציין פרופסור יהושע פראוור [2] כי בעיר הייתה קהילה יהודית גדולה, עם בית דין משלה, שכללה פליטים מערים אחרות בארץ ישראל שברחו מאימת השלטון הצלבני. קהילה זו נצטרפה לפליטים המוסלמים שיצאו מאשקלון בלווי פרשים צלבנים עד לאל עריש. אשקלון הפכה לעיר צלבנית וארץ ישראל כולה הייתה בשליטת הצלבנים - ללא מובלעות מוסלמיות. המסגד של אשקלון הפך לכנסיית פאולוס הקדוש ומסגד "אל-חדרא" (הירוק) הפך ל"כנסית מרים הירוקה" .

בשנת 1156 בולדווין הוכרח לחתום על חוזה עם נור א־דין, אולם בחורף 11571158 בולדווין כבש את חרים, שטח שבעבר היה חלק מאנטיוכיה, והביס את נור א־דין בשנת 1158.

הברית הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאוששותו הצנועה של בולדווין זיכתה אותו ביוקרה מספקת עבור חתונה עם תאודורה קומננה, אחיינית הקיסר מנואל. הברית הייתה, למעשה, לטובת האימפריה הביזנטית אשר זכתה בהכרת ירושלים לכוחה באנטיוכיה. לפי חוזה הנישואים הובטחה לתאודרה עכו, אם היא תתאלמן מבולדווין, וכוחה של תאודרה הוגבל לעיר.

יחסי ירושלים–קונסטנטינופול השתפרו כאשר נפגשו בולדווין ומנואל באנטיוכיה. השנים נהפכו חברים, ומנואל אימץ את הלבוש המערבי והשתתף בטורניר רכיבה מול בולדווין. מנואל אף טיפל באופן אישי בבולדווין כאשר הלה נפל מסוס בזמן אחת התחרויות. מאוחר יותר, בשנת 1159 בולדווין הפך לעוצר אנטיוכיה פעם נוספת, לאחר שרנו, נסיך אנטיוכיה (רנו משאטיון), בעלה השני של קונסטנס, נשבה בקרב.[3]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולדווין נפטר ב־10 בפברואר 1162, כשנה לאחר מות אמו. נישואיו לא הניבו צאצאים, ולכן ירש אמלריך אחיו את כתרו ותאודורה פרשה לעכו. בולדווין, כמו אמו, נולד בירושלים, אך הוא היה המלך הצלבני הראשון להוולד בממלכה. המלכים אשר קדמו לו נולדו כולם בצרפת. כמו כן, בולדווין לא הרבה להתערב בענייני הכנסייה והתמקד בהגנת גבולות ממלכתו. ויליאם מצור כתב כי בולדווין העביר מידה ניכרת של זמן בקריאת היסטוריה. הוא זכה להערכת נתיניו בגין יחסו לאמו אחרי מלחמת האזרחים, וכן להערכת נור א־דין אשר אמר על מותו של בולדווין כי "הפרנקים אבדו נסיך אשר אין כמותו יותר בעולם"

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זכה בפרס ישראל בתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.
  • * יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985
  • Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628
  • Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades Harvard University Press, 2006

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏Wm of tyre, Chronicles Book 17 Ch 12 Page 775 ‏
  2. ^ ‏ שם, עמוד 314‏
  3. ^ Warren T. Treadgold. A history of the Byzantine state and society. Stanford University Press, 1997 page 644
הקודם:
פולק ומליסנדה
מלכי ירושלים
עם מליסנדה 1153–1143
הבא:
אמלריך
שליטי ממלכת ירושלים
גוטפריד מבויוןבלדווין הראשוןבלדווין השנימליסנדהפולק מאנז'ו (עם מליסנדה) • בלדווין השלישיאמלריך הראשוןבלדווין הרביעיבלדווין החמישיסיבילה, מלכת ירושליםגי דה ליזיניאן (עם סיבילה) • איזבלה הראשונהקונרד ממונפראטו (עם איזבל) • אנרי הראשון (עם איזבל) • אמלריך השני (עם איזבל) • מריה ממונפראטוז'אן דה בריין (עם מריה) • איזבל השנייהפרידריך השני (עם איזבל השנייה) • קונראד השני
קונראד השלישיהוגו הראשוןשרל מאנז'וז'אן השניאנרי השני
מגן ממלכת ירושלים ומגן ממלכת קפריסין מאוחדת עם ירושלים