קונצ'רטו לכינור של בטהובן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הקונצ'רטו לכינור ותזמורת של לודוויג ואן בטהובן ברה מז'ור נכתב בשנת 1806. זהו אופוס 61 של בטהובן.

ביצוע הבכורה של היצירה היה ב-23 בדצמבר 1806, ב"תיאטר אן דר וין" בווינה. בטהובן כתב את הקונצ'רטו למען עמיתו פראנץ קלמנט, כנר מן השורה הראשונה באותם ימים, שנתן לו לפני כן עצות מועילות בנוגע לאופרה שלו, פידליו. האירוע היה קונצרט התרמה למען קלמנט.

אומרים, שבטהובן סיים את תפקיד הסולו במועד מאוחר כל כך, שקלמנט נאלץ לנגן בקריאה מן הדף חלק מתפקידו בקונצרט הבכורה. כביטוי לכעסו, אולי, או שמא כדי להראות מה הוא יכול לעשות כשיש לו זמן להתכונן, קטע קלמנט את הקונצ'רטו בין הפרק הראשון לשני בקטע סולו פרי עטו, שאותו ניגן על מיתר אחד כשהכינור מוחזק הפוך.

הופעת הבכורה לא נחלה הצלחה, והקונצ'רטו לא בוצע כמעט בעשרות השנים הבאות.

היצירה הושבה לחיים בשנות ה-40' של המאה ה-19, הרבה אחרי מותו של בטהובן, בנגינת הכנר יוזף יואכים, עם תזמורת בניצוח פליקס מנדלסון; מאז ועד היום הוא נחשב לאחד החשובים ביותר ברפרטואר הקונצ'רטי לכינור, והוא מבוצע ומוקלט לעתים קרובות.

שלושה פרקים ביצירה:

המוטיב, או הרעיון המוזיקלי, החשוב ביותר של היצירה (חמש נקישות שוות מקצבית על הטימפני) נשמע בשתי התיבות הראשונות של הפרק הראשון ואפשר למצוא אותו עובר כחוט השני ביצירה כולה.

אחרי מבוא הטימפני, נמשך הפרק בנחת בפסוקים פשוטים, סימטריים בקבוצת כלי הנשיפה מעץ, עד התיבה העשירית, שם נשמע לראשונה עוד מוטיב חשוב. מוטיב זה (המבוסס בעצמו על הנושא הפותח בטימפני) מורכב מארבעה צלילי רה דיאז בסולם רה מז'ור (דיסוננס מרשים). מוטיב זה חוזר ומופיע בזכות עצמו במועד מאוחר יותר בפרק, בייחוד בפיתוח ובקדנצה של קרייזלר. כניסת הכינור סולו, אחרי הצגת הנושא הראשון בתזמורת, נחשבת לאחת הקשות ביותר לביצוע כהלכה ברפרטואר לכינור, בגלל שילוב של קלישות התזמור, קושי טכני באוקטבות והפתיחה התזמורתית, המתמשכת מעבר למקובל, הקודמת לה. הפרק, שאורכו כ-25 דקות, הוא מן הארוכים ביותר שכתב בטהובן.

הפרק השני, בסול מז'ור, מורכב מווריאציות על נושא, המופיע לראשונה בפתיחה בכלי מיתר מעומעמים. בכל אחת מן הווריאציות יש תמיד כלי או קבוצת כלים אחרת מול הכינור. לדוגמה, בווריאציה הראשונה, הקרנות מנגנות את המוטיב מן הנושא, בשעה שהכינור מנגן חומר אחר. לאורך הפרק אפשר למצוא מדי פעם רעיונות מן הפרק הראשון. דמיון ניכר לנושא הראשון בפרק הפתיחה אפשר למצוא בתיבה 45, ואי-אילו אזכורים למוטיב הטימפני הפותח מצויים בפרק השני.

סיום מעניין מבחינה הרמונית מקשר אטאקה (ללא הפסקה) ישירות אל רונדו הפינאלה, הכתוב במקצב של 6/8 במפתח. המלודיה הראשית שלו בנוי משני מוטיבים, אשר הראשון בהם מחקה קרן ציידים ואילו השני מחקה ציוץ ציפורים. קטע רב-עוצמה בסולם המינור של הטוניקה מוסיף פאתוס לפרק עליז וקליל מטבעו. במהלך הקטע הזה, חוזר הבסון כהד על הנושא במינור, אחרי שהוא נשמע לראשונה בכינור, בעוד הכינור מעטר את המלודיה בתווים בעלי ערכי משך קצרים. קטע זה עשוי להזכיר למאזין את הווריאציה השלישית בפרק השני, שגם בה מנגן הבסון עם הכינור.

קדנצות ליצירה כתבו כמה כנרים ידועי שם, ביניהם יוזף יואכים. הקדנצות של פריץ קרייזלר הן מן הסתם המקובלות ביותר לביצוע.

עיבוד של היצירה כקונצ'רטו לפסנתר קיימת כאופוס 61a, אם כי אין ודאות, שבטהובן עצמו הוא המעבד. יש ראיה, מכל מקום, לכך, שהעיבוד הושם על ידי מוזיקאי בן זמנו של בטהובן, שקיבל הנחיות מסוימות מן המלחין באשר לעיבוד תפקיד הסולו. בלי קשר לכך, בטהובן אכן כתב בעצמו את הקדנצות שלו לעיבוד, ובהן מופיע, שלא כמקובל, גם טימפני לצד כלי הסולו, אולי כאיזכור למוטיב הטימפני הפותח. קדנצות אלה עובדו מאוחר יותר לכינור על ידי הכנרים בני המאה ה-20 מקס רוסטאל ווולפגנג שניידרמן. הגרסה הזו איננה מנוגנת באותה תכיפות כמו חמשת הקונצ'רטי לפסנתר "המקוריים" של בטהובן. קונצ'רטו זה זכה אף לעיבוד לקלרינט ולתזמורת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]