קימברלי קגן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דוקטור קימברלי קגן ובעלה פרדריק קגן בביקור בבצרה ב-2008

קימברלי קגןאנגלית: Kimberly Ellen Kagan, נולדה ב-1972 בניו יורק, ארצות הברית) היא סופרת, עיתונאית והיסטוריונית צבאית, נאו-קונסרבטיבית, יהודיה-אמריקאית, מייסדת ונשיאת המכון לחקר המלחמות - ISW. כותבת בניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל, וויקלי סטנדרד ועוד. הירצתה באוניברסיטת ייל, בווסט פוינט, באוניברסיטת ג'ורג'טאון ובאמריקן יוניברסיטי. חברת סגל אוניברסיטת הרווארד (מכון "אולין" ללימודים אסטרטגיים).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קגן (לפני נישואיה - קסלר), בת להורים יהודים מניו יורק, למדה וקיבלה תואר ראשון ולאחר מכן דוקטורט בהיסטוריה באוניברסיטת ייל. שם היא גם פגשה את בעלה פרדריק קגן, היסטוריון צבאי וחוקר נאו-קונסרבטיבי ידוע בזכות עצמו, בנו של היסטוריון העת העתיקה והמומחה ליוון העתיקה דונלד קגן. אחיו של בעלה הוא רוברט קגן, אף הוא דמות נאו-קונסרבטיבית ידועה. אשתו של רוברט קגן היא ויקטוריה נולנד, דוברת משרד החוץ האמריקאי כיום ולשעבר שגרירת ארצות הברית לנאט"ו.

קגן הייתה עמית מחקר באוניברסיטת הרווארד (20022003) והיא חברת סגל אוניברסיטה זו עד היום. בשנים 20042005 המשיכה כחוקרת במסגרת הפוסט-דוקטורט באוניברסיטת ייל, בלימודי ביטחון בינלאומי.

ב-2007 יסדה את המכון לחקר המלחמות (ISW), מרכז חשיבה נאו-קונסרבטיבי, שמושבו בוושינגטון הבירה, המתמקד כיום בעיקר בחקר מלחמות ארצות הברית בעיראק ובאפגניסטן. קגן משמשת עד היום כנשיאת המכון ונחשבת למומחית בשני נושאים אלה, ואף נתנה תדריכים בנוגע להם לגופי ממשל שונים, לרבות הקונגרס האמריקאי ומכוני מחקר אחרים כמו מכון ברוקינגס. יושב ראש ה-ISW כיום הוא הגנרל בדימוס ג'ק קין, לשעבר סגן רמטכ"ל צבא ארצות הברית.

מאז 2007 השתתפה במספר רב של משימות חקר, הן בעיראק והן באפגניסטן, מטעם מפקדי הצבאות שם ובגופי ייעוץ שונים למפקדי שתי גזרות הלחימה. ב-2009 שירתה בצוות ההערכה האסטרטגי שהקים הגנרל סטנלי מקריסטל, מפקד כוחות ארצות הברית ובנות בריתה באפגניסטן לבחינת מצב המלחמה שם.

כתיבתה ויצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קגן הצטרפה לבעלה פרדריק קגן בהמלצתו לשינוי מהפכני במדיניות הצבאית האמריקאית במלחמת עיראק בינואר 2007, המלצה שהתקבלה על ידי הנשיא ג'ורג' בוש (הבן) ויש הטוענים כי שינתה את פני המלחמה; המדיניות החדשה, הקרויה ה-Surge (הנחשול), הפחיתה את מספרי האבידות של כוחות הקואליציה בעיראק ואיפשרה בהמשך את יציאתם משם. בניגוד להמלצתם של ג'יימס בייקר, לשעבר שר החוץ וראש מטה הבית הלבן ולי המילטון, לשעבר חבר הקונגרס מטעם המפלגה הדמוקרטית מאינדיאנה, שהציעו באותה תקופה להפחית את הכוחות האמריקאים בעיראק כמו גם את פעילותם הצבאית, מדיניות ה-Surge דגלה דווקא בתיגבור הכוחות והגדלת היקף פעילותם הצבאית. הטענה היא כי המלצה זו, שהתקבלה כנגד התנגדות פוליטית חזקה מאוד, הוכיחה את עצמה בין השאר בשינוי במספר האבידות של צבא ארצות הברית בעיראק[1]. אם בשנים 2004 - 2007 היה מספר ההרוגים של כוחות הקואליציה בעיראק, כ-900 מדי שנה (2007 - 961 הרוגים, המספר הגדול ביותר מאז הפלישה במרץ 2003), הרי שב-2008 כבר ירד מספר ההרוגים ל-322 ומאז הוא הלך וירד מדי שנה[2]. אפשר לראות את תוצאות מדיניות ה-Surge לגבי מספר ההרוגים האמריקאים ובני בריתם בעיראק, גם בסטטיסטיקות החודשיות שמאז החלת המדיניות (בחודש מאי 2007 נהרגו 131 חיילים, המספר הגבוה ביותר בכל מלחמת עיראק, בעוד ביוני ירד המספר ל-108 הרוגים, ביולי - 89 הרוגים ואחרי כן ירידה מתונה נוספת מדי חודש[3]). עם התייצבות המצב הביטחוני ירד גם מספר הנפגעים העיראקים האזרחים. אם עד ה-Surge ובתחילתו נהרגו מדי חודש כ-2,500 עד 3,000 אזרחים, הרי בספטמבר 2007 כבר ירד מספר ההרוגים האזרחים לכחצי מזה (1,271) ומאז הוא המשיך וירד בהדרגה מדי חודש. ב-2007 כולה היה מספר ההרוגים האזרחים בעיראק כ-25,000 איש. ב-2008 ירד המספר לכ-9,000 איש, 2009 - 4,700 איש וב-2010 נהרגו בעיראק "רק" כ-4,000 אזרחים[4].

ב-2009 השתתפה קגן ביצירתו של סרט דוקומנטרי שהפיק ה-ISW על ה-Surge והצלחתו[5]. באותה שנה גם יצא לאור ספרה "ה-Surge, היסטוריה צבאית", המתאר את כל מהלכי ה-Surge, החל מתיאור המצב הצבאי הקשה של ארצות הברית בעיראק לנוכח התגברות הטרור בסוף 2006, המשך בתיגבור הכוחות האמריקאיים שם מינואר 2007 עד מאי 2007 וכלה בקרבות שהובילו לניצחון האמריקאי כנגד הטרור במהלך יוני-יולי 2007. הסנאטור ג'ון מק'קיין, לשעבר מועמד הרפובליקנים לנשיאות תיאר את ספרה זה של קגן - "מדריך שלא יסולא בפז, להבנת ההצלחה הצבאית האמריקאית בעיראק". ברנדן סימס, בוול סטריט ג'ורנל, תיאר את הספר כספר ש"חיוני לקרוא אותו"[6].

ב-2009 החלו קימברלי ופרדריק קגן ללחוץ לנקיטת מדיניות Surge דומה לזו שהצליחה כל כך בעיראק, גם באפגניסטן[7], אולם כעת הנשיא כבר לא היה בוש (הבן), אלא ברק אובמה והשפעתם כבר לא הייתה ניכרת כבעבר.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Eye of Command (University of Michigan Press, 2006)
  • The Surge: a Military History (Encounter Books, 2009)
  • The Imperial Moment (Editor, Harvard University Press, 2010)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]