קינאהאן קורנווליס
 | |
| לידה |
19 בפברואר 1883  |
|---|---|
| פטירה |
3 ביוני 1959 (בגיל 76) |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, הממלכה המאוחדת |
| השכלה |
|
| מעסיק |
משרד החוץ של בריטניה |
| תפקיד |
שגריר הממלכה המאוחדת בעיראק (1941–1945) |
| בן או בת זוג |
גרטרוד דורותי בואן (14 באוקטובר 1911–?) |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
קינאהאן קורנווליס (באנגלית: Kinahan Cornwallis; 19 בפברואר 1883 - 3 ביוני 1959) היה דיפלומט בריטי ששירת בעיראק בתקופת מלחמת העולם השנייה.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קורנווליס נולד בארצות הברית ב-1883. הוא בנו של המשורר והנוסע קינאהאן קורנווליס. בנערותו הצטיין בספורט.
ב-1906 הוצב בח'רטום כעוזר לגנרל רג'ינלד וינגייט ששימש אז כמושל הכללי של סודאן. ב-1911 נישא לגרטרוד דורותי בואן, ממנה התגרש בשנת 1925. ב-1914 עבר למצרים. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ב-1916 הקים מארק סייקס את "המשרד הערבי" (Arab Bureau), מחלקת מודיעין של משרד החוץ הבריטי בקהיר, שיועדה לפעולות כנגד האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון, וקורנווליס צורף לשורותיה. הוא שימש כסגנו של מפקד המחלקה דייוויד הוגארת, ארכאולוג מאוניברסיטת אוקספורד ששירת בתחילת המלחמה כקצין מודיעין בצי המלכותי. קורנווליס פעל במסגרת המחלקה עד לשנת 1920, בין היתר לצידם של לורנס איש ערב וגרטרוד בל. בתקופה זו סייע לאמיר פייסל לקבל את כס המלכות בסוריה, ולאחר שגורש משם על ידי הצרפתים, ליווה אותו קורנווליס לעיראק.[1]
יועץ לשר הפנים העיראקי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר עליית פייסל לכס המלוכה בבגדאד, ליווה אותו קורנווליס כיועץ מיוחד לשר הפנים העיראקי. עיראק הייתה, עד 1932 במעמד של שטח מנדט בריטי שכונה המנדט על מסופוטמיה. עם זאת, כבר ב-1922 נחתם הסכם אנגלו-עיראקי שהעניק לעיראק מידה רבה בהרבה של עצמאות מזו לה זכו שטחי מנדט אחרים. הפרלמנט העיראקי נדרש לאשרר את האמנה, אך השהה זאת במשך כשנתיים. הודות למאמציו של קורנווליס אושררה לבסוף האמנה, בשנת 1924. קורנווליס המשיך וליווה את עיראק בדרכה לעצמאות עד לשנת 1933. בשנה זו, אחרי קבלת עיראק לחבר הלאומים עזב את עיראק ושב ללונדון.
ב-1940 כתב קורנווליס את ההקדמה לספרה של גרטרוד בל "המלחמה הערבית" (The Arab War) שפורסם כארבע עשרה שנים לאחר מותה.
המלחמה האנגלו-עיראקית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1941 נשלטה עיראק על ידי השושלת ההאשמית הפרו-בריטית. המלך, פייסל השני היה פעוט בן שש, שהומלך לאחר מותו של אביו, המלך ראזי בתאונת דרכים, כשנתיים קודם לכן. למלך הפעוט מונה עוצר, עבד אל-אילה, שהיה אף הוא נצר לשושלת ההאשמית, ונקט בעמדה פרו-בריטית מובהקת. עם זאת, הכוח האמיתי בעיראק היה נתון בידי חבורה של קציני צבא פרו-נאצים, בראשות סלאח א-דין א-סבאע', שחברו אל פוליטיקאים מהימין הקיצוני בראשות רשיד עאלי אל-כילאני ואל המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני ששהה בגלות בבגדאד. קצינים אלו חתרו תחת ראש הממשלה המכהן, טה אל-האשמי, וניסו להעביר את עיראק לצד מדינות הציר על אף שההסכמים עם בריטניה חייבו אותם לסייע לבריטניה, להכריז מלחמה על אויביה ולהעמיד לרשותה את מתקניה האסטרטגיים של עיראק.
בסוף מרץ 1941 נראה היה כי אל-האשמי אינו עומד בלחצים. הוא שלח את שר החוץ שלו, תאופיק א-סווידי לקהיר, להיפגש שם עם שר החוץ הבריטי, אנתוני אידן. אידן דרש מעיראק כי תכריז מלחמה על גרמניה, וכי תנטרל את הגורמים הפרו-נאצים בהנהגתה. בתגובה דרש סווידי כי בריטניה, שהחזיקה במנדט על ארץ ישראל תיענה לדרישות הלאומיות של הפלסטינים, וזאת על מנת שיוכל להציג ויתורים אלו לבריטניה כהישגים במאבק הפאן-ערבי. בתגובה שלח צ'רצ'יל את קורנווליס כשגריר לבגדד, כשהוא מצויד במכתב הנוקט עמדה תקיפה בשאלת ארץ ישראל.[2]
בתחילת אפריל 1941 פעלו קציני הצבא. הם הדיחו את אל-האשמי, מינו במקומו את אל-כילאני, והבריחו את עבד אל-אילה לגלות. הפיכה צבאית זו, המכונה מרד רשיד עאלי אל-כילאני אירעה בד בבד עם בואו של קורנווליס לבגדאד.
הממשלה העיראקית החדשה העמידה דרישה להוציא את כל החיילים הבריטים מעיראק. על פי ההסכם האנגלו-עיראקי מ-1930 הייתה עיראק מחויבת לנוכחות צבא בריטי בשני בסיסים גדולים. האחד חבניה הסמוך לבגדאד, והשני שועביה הסמוך לבצרה. מסוף אפריל החל הצבא הבריטי להזרים כוחות גדולים לבצרה. במכתב ששלח צ'רצ'יל לאידן, ב-20 באפריל, התבקש אידן להנחות את קורנווליס להסביר לאל-כילאני כי עניינו של הצבא הבריטי הוא בשמירת בסיסיו בחבניה ובבצרה, וכי אין לו עניין במתרחש מחוץ להם.[3] ב-28 באפריל הודיע קורנווליס לאל-כילאני כי כוחות נוספים עתידים לנחות בבצרה. אל-כילאני פירש זאת כפרובוקציה, ופתח בשורת צעדים, ביניהם הטלת מצור על הבסיס הבריטי בחבניה, שהובילה לבסוף למלחמה.[4]
הלחימה נמשכה כחודש ימים, עד להימלטותם של רשיד עאלי ואנשיו, בסוף חודש מאי, והתמוטטות ההתנגדות העיראקית. ב-31 במאי נכנעה בגדאד, וב-1 ביוני נכנס העוצר לבגדאד. בתאריך זה החלה השתוללות בת יומיים של המון אנטישמי, המכונה "הפרהוד", במסגרתה נרצחו 179 יהודים.
על פי טוני רוקה, עורך הספר "זיכרונות מעדן" (Memories of Eden),[5] בניגוד להוראות מפורשות שקיבל מממשלת בריטניה, סירב קורנווליס לאפשר לכוחות בריטים גדולים שחנו מחוץ לבגדאד להיכנס לעיר, וזאת בשל כך שכאחד ממעצבי הלאומיות העיראקית, לא רצה לתת לעיראקים תחושה שממשלת עבד אל-אילה השבה לבגדאד היא ממשלה בחסות בריטית השבה בחסדי הצבא הבריטי. על פי אותו הספר, בעוד מעשי הטבח מתחוללים פרש למעונו ושיחק במשחק הברידג'.[6] רק כעבור יומיים נכנסו הכוחות הבריטים לבגדאד ופיזרו את המתפרעים.
לאחר דיכוי המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
קורנווליס נשאר בתפקיד השגריר הבריטי בעיראק למשך ארבע שנים נוספות, ועזב את עיראק ב-1945. במשך מספר שנים שימש בתפקידים שונים במשרד החוץ הבריטי.[7] במהלך הקריירה שלו עוטר בעיטורים רבים, וביניהם מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש, מסדר האימפריה הבריטית אות השירות המצוין.
קורנווליס מת בשנת 1959.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ בריגדיר סטיפן ה. לונגריג, עיראק והבריטים, מערכות 29, ספטמבר 1945
- ^ מיכאל אפל, המזרח התיכון בימינו; עיראק - מלוכה, מהפכה, רודנות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 57
- ^ וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, "הברית הגדולה", עמ' 221.
- ^ גד פאוקר, מחווה הירואית בשמי חבנייה, מערכות 311, מרץ 1988
- ^ טוני רוקה, מאחורי הקלעים של הפרהוד, בתוך: ויולט שאמאש, מסע בבגדד היהודית (2008), הוצאת גוונים, תרגום ועיבוד: משה שמש, 2014; חלק שני, עמ' 237-187.
- ^ תום שגב, זיכרונות מגן עדן, באתר הארץ, 18 במרץ 2008
- ^ Mr. Bevin to head UK delegation, פלסטיין פוסט, 3 באפריל 1946