נירון קיסר

נירון קיסר
Nero Claudius Caesar Augustus Germanicus

פסל ראש וחזה של הקיסר נירון - מוצג במוזיאונים הקפיטוליניים, רומא
לידה	15 בדצמבר 37 אנטיום , האימפריה הרומית
התאבד	9 ביוני 68 (בגיל 30) רומא, האימפריה הרומית
מקום קבורה	Mausoleum of the Domitii Ahenobarbi
שם מלא	נֵירוֹן קְלאוּדִיוּס קיסר אוֹגוּסְטוּס גרְמנִיקוּס
שם לידה	Lucius Domitius Ahenobarbus
מדינה	האימפריה הרומית
מקום מגורים	ארמון הזהב
תארים	אוגוסטוס
השקפה דתית	דת רומא העתיקה
בת זוג	קלאודיה אוקטאביה פופיאה סבינה
ילדים	קלאודיה אוגוסטה
שושלת היוליו-קלאודיים
אב	גנאיוס דומיטיוס אהנובארבוס
אם	אגריפינה הצעירה
קיסר האימפריה הרומית ה־5 13 באוקטובר 54 – 9 ביוני 68 (13 שנים) → קלאודיוס, אביו החורג ודודו הגדול גלבה, מושל היספניה ←

נירון מאת פרנצ'סקו קביאנקה בגן הקיץ

נֵירוֹן קְלַאוּדִיוּס קֵיסָר אוֹגוּסְטוּס גֶרְמָנִיקוּס (בלטינית: Nero Claudius Caesar Augustus Germanicus;‏ 15 בדצמבר 37 – 9 ביוני 68) היה קיסר רומאי, החמישי והאחרון מהשושלת היוליו-קלאודית. הוכתר לקיסר באוקטובר 54, לאחר מות דוֹדהּ של אמו, שהיה גם אביו המאמץ, הקיסר קלאודיוס. יצא לו שם כאחד הראוותניים, המטורפים והאכזריים שבשליטי רומא מאז ומעולם. נירון הודח ב-68, ומסופר כי התאבד. בתקופת שלטונו פרץ ביהודה המרד הגדול.

המקורות ההיסטוריים הראשוניים על תקופה זו הם כתבי טקיטוס וסווטוניוס, החשודים בהטייה פוליטית כנגד נירון, לכן יש להתייחס בספקנות לכמה מן הסיפורים השליליים המסופרים שם אודותיו.

מוצא משפחתי

נירון נולד באנטיום (בימינו אנציו באיטליה), כלודיוס דומיטיוס אהנוברבוס, בנו היחיד של גנאיוס דומיטיוס אהנוברבוס, אציל רומי, בן למשפחה עתיקה ומיוחסת (ובין היתר צאצא למרקוס אנטוניוס), ולאגריפינה הצעירה, נינתו של הקיסר אוגוסטוס. אימו של נירון, בת למשפחת אצולה מהשושלת היוליו-קלאודית ואחותו של הקיסר קליגולה המטורף, הייתה - לדברי לדברי אחדים מן ההיסטוריונים - המאהבת של אחיה.

ביוגרפיה

לפי סווטוניוס, עם לידתו של נירון התבקש קליגולה לקרוא לו בשם. מחווה זו אמורה הייתה לסמל שהילד עתיד להיות יורש לדודו, אך קליגולה - שהיה קפריזי כשם שהיה אכזר - הציע לקרוא לילד על שם דודו קלאודיוס, שהיה נכה. סווטניוס מתאר את ההצעה של קליגולה כבדיחה ומוסיף שאגריפינה לא הסכימה לקרוא לילד בשם זה, משום שקלאודיוס היה מושא לגיחוך. סווטוניוס הוא המקור היחיד לסיפור זה; אם קליגולה אכן התערב בבחירת השם, ייתכן שהצעתו לא נועדה להעליב, שכן קלאודיוס סבל מהשפלות בחלק המאוחר של שלטון קליגולה, אך בזמן לידתו של נירון התייחסו אליו בכבוד והוא אף מונה לקונסול בשנת 37.

היחסים בין קליגולה לאחיותיו נחשבו לקרובים במיוחד. שלוש אחיותיו של קליגולה הופיעו לצידו באירועים ממלכתיים, ואף על מטבעות הממלכה הרומית. רבים מההיסטוריונים בני התקופה, כיוסף בן מתתיהו, סווטוניוס ודיו קסיוס מדווחים שהקיסר חי חיי פריצות וזימה עם שלוש אחיותיו. נירון היה בנה של אישה בעלת השפעה אך ידועה לשמצה ועד מהרה סר חינה בעיני אחיה. לאחר מות האחות הבכורה דרוסילה, בשנת 38, מאס קליגולה אף בשאר אחיותיו, ובמשפט ציבורי שנערך לאמיליוס לפידוס, שהיה בעלה של דרוסילה, הוא הואשם על ידי קליגולה בספטמבר 39 בקשירת קשר לרציחתו, ואחיותיו הורשעו (אגריפינה ביניהן) בהיותן שטופות זימה עם לפידוס ומרעיו, ושותפות לקשר. אגריפינה הוגלתה לאי מרוחק, ונירון, שנתייתם בשנת 40 גם מאביו שמת במחלה, התחנך בבית דודתו, וחי חיי דלות.

אף שאמו הייתה אחותו של הקיסר המכהן קליגולה, עלייתו של נירון לקיסרות לא הייתה צפויה בילדותו - קליגולה היה קיסר צעיר שאך זה החל את תקופת מלכותו, בגיל 25. טירופו של קליגולה טרם נודע בציבור, ועל פי התקדים של קודמיו אוגוסטוס וטיבריוס (שניהם מתו בשנות השבעים לחייהם) עתיד היה למשול תקופה ארוכה, במהלכה ניתן היה להניח שיביא לעולם יורשים משלו.

בינואר 41 נרצח קליגולה, בגיל 29, על ידי קושרים שקצו בטירופו ובאכזריותו. המשמר הפרטוריאני שהיה מעוניין להמשיך את שלטון הקיסרים, ואשר סלד מרעיון השבת הרפובליקה, הכתיר לקיסר את קלאודיוס, דודם של קליגולה ואגריפינה, והנצר היחיד לשושלת היוליו קלאודית. קלאודיוס אשר נחשב עד אז לשוטה החצר בשל פגמים מלידה, היה צולע ומגמגם. אחת מהחלטותיו הראשונות של הקיסר החדש, הייתה ההחלטה על השבת אחיותיו הגולות של קליגולה ממקום גלותן.

אגריפינה נישאה במהרה לאדם עשיר בשם פסניוס. הוא מת בין 44 ל-47, ואגריפינה נחשדה בהרעלתו כדי לרשת את כספו. נירון הפך עתה מיתום אומלל, לבנה היחיד והאהוב של אישה עשירה ורבת השפעה.

אימוצו על ידי קלאודיוס הקיסר

כשנירון היה בן עשר הוציא הקיסר קלאודיוס להורג את אשתו מסלינה שזנתה תחתיו, ואף קשרה קשר לרציחתו. בטרם הוצאה להורג ילדה מסלינה לקלאודיוס שלושה ילדים: גרמניקוס, בריטניקוס וקלאודיה אוקטביה. כשאגריפינה ראתה כי משרת אשת הקיסר התפנתה, החלה בפיתויו של קלאודיוס, שהיה אז בן 57 שנים. ב-1 בינואר 49 נשא הקיסר את אחייניתו אגריפינה לאישה.

בתחילת 50 הוכתרה אגריפינה על ידי הסנאט כ"אוגוסטה", תואר כבוד שהוכתרה בו רק ליביה רעייתו של אוגוסטוס. ב-25 בפברואר 50 אומץ נירון באופן רשמי על ידי קלאודיוס הקיסר, ושמו שונה מ"לוקיוס דומיטיוס אהנוברבוס" ל"נירון קלאודיוס קיסר דרוסוס". נירון היה מבוגר מאחיו החורג בריטניקוס, שהיה בנו הטבעי של קלאודיוס, ועם אימוצו הפך ליורשו של קלאודיוס.

קלאודיוס חלק כבוד לבנו המאומץ בכמה דרכים. בגיל 14 הוכרז נירון לבוגר, ומונה לפרוקונסול, צורף לשורות הסנאט, ואף נאם בפניו. הוא הופיע בציבור ביחד עם אביו המאמץ קלאודיוס, ודיוקנו עיטר את מטבעות האימפריה. ב-53, בגיל 16, נשא לאישה את אחותו החורגת אוקטביה, בתו של קלאודיוס.

נירון קיבל את החינוך הטוב ביותר שניתן היה להשיג אז, והפילוסוף הנודע סנקה היה למורו הפרטי. חרף זאת, לימים יגמול נירון למורהו בכך שירדוף אותו עד שהלה שם קץ לחייו.

הכתרתו של נירון לקיסר

מטבע של הקיסר

קלאודיוס מת ב-13 באוקטובר 54, (לטענת אחדים כתוצאה מהרעלה על ידי אשתו), ונירון הוכתר במקומו לקיסר בגיל 17 - הצעיר ביותר שנשא עד אז במשרה זו. בתחילת כהונתו מעריכים ההיסטוריונים כי נירון פעל כחותמת גומי להחלטות הממשיות שהתקבלו על ידי אמו, מורו סנקה ומפקד המשמר הפרטוריאני בורוס. חמש שנותיו הראשונות של נירון היו שנים של שלטון מוצלח ומינהל תקין.

ענייני האימפריה נוהלו היטב, והסנאט נהנה מתקופת השפעה מחודשת בענייני המדינה. ברם עם הזמן התגלע קרע בין אגריפינה תאבת השלטון ובין שני יועציו של נירון: נירון לא היה מרוצה מנישואיו, והזניח את אשתו אוקטביה. הוא החל במערכת יחסים עם שפחה לשעבר בשם קלאודיה אקטי, בשנת 55. אגריפינה ניסתה להתערב לטובת אוקטביה ודרשה כי נירון יגרש מעליו את אקטי. בורוס וסנקה תמכו בנירון.

נירון לא ראה בעין יפה את התערבות אמו בענייניו, וזו החלה לחפש תחליף לבנה. בריטניקוס, בנו הטבעי של קלאודיוס, היה עתה בן 15, והתקרב לגיל הבגרות. אם יוחלף נירון בבריטניקוס, סברה אגריפינה שתוכל להמשיך את אחיזתה בשלטון עוד שנים רבות. ב-12 בפברואר 55 מת בריטניקוס בפתאומיות, יום לפני הכרזתו הצפויה כבגיר. רבים (וביניהם סווטוניוס) סבורים שהנער הורעל על ידי נירון במהילת רעל המופק מצמח הרוש למשקה שלו. השימוש ברעל זה נעשה כדי שלא יהיה ניתן להבחין שהמשקה בכוס מורעל, וגם כדי שסיבת המוות של בריטניקוס תיראה מקרית, ולא כתוצאה מהרעלה. כך הלך ודעך כוחה של אגריפינה, בעוד כוחם של סנקה ובורוס הלך וגבר.

שערוריות

בעוד שיועציו מנהלים את ענייני המדינה, התמכר נירון להנאות החיים בלווית ידידים קרובים. אחד מהם היה מרקוס סלביוס אותו שיהיה לימים לקיסר למשך שבועות מספר. אותו היה לידידו האינטימי של הקיסר ההולל, והציג בפניו את פופיאה סבינה. פופיאה התגרשה מבעלה, והתחתנה עם אותו בנישואין פיקטיביים, על מנת שתוכל לבלות את זמנה עם נירון, אך אותו התאהב בפופיאה, ונמלא קינאה כה רבה בשל יחסיה עם נירון, עד שהיה צורך לסלקו, והוא מונה למושל לוסיטניה הרחוקה.

פופיאה תוארה כאישה בעלת קסם רב וחוכמה רבה, ועד מהרה תפסה את המקום הראשי בחייו של נירון, אותו מקום שתפסה פעם אמו אגריפינה. יש הטוענים כי בעבר הייתה אמו של נירון, אגריפינה, גם מאהבתו, ויחסים אלו תמו כשפגש את פופיאה. עתה הייתה אגריפינה למכשול הן לנירון, הן לפופיאה, והן לסנקה ובורוס. תחילה ניסה נירון להתנקש באגריפינה באמצעות רעל, באמצעות ספינה שנבנתה באופן שתתפרק ותטבע בלב ים, ואף ניסה למחוץ אותה למוות על ידי משקולות בזמן שהיא שכבה לנוח על הספה, אך כל ניסיונותיו כשלו. אגריפינה ברחה מהארמון, ושלחה לנירון שליח בניסיון לפייס אותו בטענה שהיא רואה את כל הניסיונות הללו כתאונות ולא כניסיון חיסול, וכך להחזיר אליה את השליטה. כיוון שכך הורה נירון על הוצאתה להורג ב-59, וכשבאו שליחיו לחסלה, היא ביקשה מהם לדקור אותה ב"רחם שהביא לעולם את זה ששלח לחסלני". סנקה גייס את כל כישרונותיו הריטוריים על מנת להצדיק מעשה אלימות זה בפני הסנאט, באמרו שהשליח שנשלח על ידי אגריפינה אל נירון נועד להתנקש בחייו, ולכן הוא היה חייב לחסלה.

בשנת 62 אירעו שינויים רבים בחייו של נירון: הראשון היה מותו של בורוס, ועליית טיגלינוס במקומו. טיגלינוס היה מושחת, והשפעתו על נירון הייתה רעה, בניגוד לבורוס שהיה אדם בוגר ושקול. נתון להשפעתם של טיגלינוס ופופיאה סילק נירון מעליו גם את סנקה.

בהמשך התעברה פופיאה, ונירון, אשר במהלך שנות נישואיו לאוקטביה טרם הביא יורש לעולם, גירש מעליו את אוקטביה, ונשא לאישה את פופיאה. בסמוך לאחר מכן מתה אוקטביה.

עתה שילח מעליו נירון כל רסן. בהשפעת טיגלינוס ופופיאה אומצו חוקי בגידה מחמירים, והחלה שרשרת של הוצאות להורג, שנגעו אף למקורביו הקרובים ביותר, ולאלו מקרובי משפחתו שנותרו בחיים.

שלטון הטירוף

בתחילת שנת 63 ילדה פופיאה בת בשם קלאודיה אוגוסטה. נירון חגג את האירוע, אך הילדה מתה כעבור ארבעה חודשים, ונירון נותר ללא יורש.

בלילה שבין 18 ביולי ו-19 ביולי 64 פרצה ברומא השריפה הגדולה. היא החלה באזורים מאוכלסים בצפיפות, בהם היו בתי מגורים שהתנשאו אף לגובה שלוש או ארבע קומות, ועשויים מעץ. לדברי היסטוריונים אחדים היה נירון בחופשה בעיר מולדתו אנציו בעת השריפה, ולא מיהר לשוב. האש בערה במשך כשבוע, והחלה השמועה כי בעת השריפה עמד נירון על אחת מגבעות רומא, צפה בשריפה בעודו מנגן בלירה ושר, אך אין ולא היה בסיס עובדתי לסיפור זה. מאוחר יותר שונה הסיפור ונאמר על נירון שניגן בכינור,אף שהכינור טרם הומצא אז. על פי טקיטוס נירון לא שהה ברומא בזמן שפרצה השריפה, אך מקורות כסווטוניוס ודיו קסיוס טענו כי נירון הוא שהצית את האש. בימינו מקובל על החוקרים שבטרם הוכתר לקיסר נירון רצה להיות אמן, ולהופיע בפני קהל, וביום השריפה נירון הופיע בפני קהל (חרף התנגדותם של יועציו - כי מקצועות כמו אמנים ושחקנים נחשבו לזנות באותה תקופה) בעודו מנגן בלירה, ושר את קינת העיר טרויה בזמן שרומא עולה בלהבות. ההמונים שחיפשו אשם בשריפה, ראו בנירון את האחראי, כשהמניע - רצונו בשטח שנשרף לבניית ארמונותיו, ולאחר מכן לקרוא לעיר רומא "נירופוליס", על שמו.

על פי טקיטוס, נירון בחר להטיל את האשמה על הנוצרים הראשונים, בטענה שהם מצהירים בפומבי זה זמן רב שרומא תיהרס בגלל זעם האל. הוא הורה על רדיפתם, השלכתם לאריות ולשאר חיות טרף, על צליבתם במספרים גדולים ואף על קשירתם לעמודים ושריפתם בעודם חיים.

בשנת 65 היה נירון מעורב בשערורייה נוספת, כאשר היה לקיסר הראשון שהופיע על במה כזמר ונגן. הדבר נחשב לפחיתות כבוד מהדרגה הנמוכה ביותר, אף שנירון היה משוכנע כי הופעתו בנגינה ובמשחק משובחת עד כדי שהחל להשתתף בתחרויות בהן הופיעו נגנים מקצועיים. בתחרויות אלו היה נעזר בקהל של חמשת אלפים מוחאי כפיים מקצועיים, שאומנו לשם כך במיוחד.

נירון פתח את ארמונותיו להמונים חסרי הבית, וארגן להם אספקת מזון, אך בה בעת תכנן תוכניות להרחיב את ארמונותיו בבניה מונומנטלית משיש באזור שנשרף, וכך איבד את האפשרות לזכות שוב באהדה. פרויקט הבנייה אותו נירון תכנן לבצע עלה לו הון, והכסף שהיה לרשותו עמד להיגמר, לכן הוא מצא פתרון על ידי הקטנת כמות הכסף במטבעות מ-100% כסף טהור ל-80% כסף ו-20% נחושת, מעשה זה היה אסור ונירון ידע שאם הדבר יוודע בציבור - יתמרדו נגדו.

עתה היה נירון מאוס על כל האזרחים. בשנה זו התגלה קשר לרציחתו, בו היה מעורב מורהו הישיש סנקה. נירון הורה לו להתאבד, ואכן סנקה התאבד בחיתוך ורידיו. מסע החיסולים נמשך, ואנשים שאך עלה כנגדם חשד, הוצאו להורג (ביניהם גם סנאטורים).

על פי המסורת הנוצרית^{[דרוש מקור]}, בשנה זו הורה נירון על צליבת פטרוס, ועריפת ראשו של פאולוס. סויטוניוס מספר ש"הוטל עונש מוות על המאמינים בכריסטוס - אלה המאמינים באמונת-הבל של כת חדשה ומושחתה".

בשנת 66 מתה פופיאה בעודה הרה, ולדברי טקיטוס היו סופרים שטענו כי נירון רצח אותה, בהתקף זעם על אשתו. הוא עזב את רומא ויצא ליוון, שם התמכר לתחרויות שירה ונגינה, להוללות ולשחיתות מינית.

באותה שנה, 66, פרץ ביהודה המרד הגדול. הנציב ביהודה גסיוס פלורוס הכביד את ידו על העם, במיסים, במעשי שוד ורצח. כשהצבא הרומי ביהודה, עליו פיקד קסטיוס גאלוס, ניגף בפני המורדים, שלח נירון את אספסיאנוס לדכא את המרד.

הדחה והתאבדות

נבואות האיצטגנינים, שחזו לנירון "שתבוא השעה וכולם יעזבוהו", נראו שעמדו להתגשם. כמה מהן אף חזו לו את "השלטון על המלוכה בירושלים" אם "יורד מכסאו". נירון שב לרומא לאחר "מסע הופעותיו" ביוון, וגילה כי מושל גאליה, וינדקס, מרד בו. נירון החל במסע טיהורים והוצאות להורג בין אצילי רומא, ואף הורה להרוג את ידידו ונאמנו גלבה שהיה מושל ספרד. גלבה, בלית ברירה, הודיע על נאמנותו לעם הרומי ולסנאט, ועל כי אינו מכיר עוד בשלטונו של נירון, והחל בארגון לגיונותיו לעליה על רומא. הלגיונות באפריקה מרדו אף הם, והפסיקו את משלוחי התבואה שבהם הייתה תלויה כלכלת רומא.

הסנאט הדיח את נירון, שהתאבד ב-9 ביוני 68, בבקשו מעבדו הנאמן שישסף את צווארו, בעודו במנוסה מפני החיילים שחיפשו אותו. לנוכח מותו הקרוב, בכה וקרא: "איזה אמן יאבד בי!" (בלטינית:"!Qualis artifex pereo"). כשהגיעו החיילים הסתבר שההוראה שקיבלו לא הייתה להרוג אותו והם ניסו לעצור את הדימום של נירון, אך נירון אמר "מאוחר מידי; האם זו הנאמנות שלך?". עם מותו באה לסיומה השושלת היוליו קלאודית.

נירון קיסר במקורות היהדות

במדרש איכה רבה א לא מוזכר בקצרה נירון קיסר כמי ששלט ברומי בתקופת המרד הגדול ומת באמצע המרד, בעת שאספסיאנוס עסק בניסיונותיו לכבוש את ירושלים, וכך התגשמה נבואתו של רבן יוחנן בן זכאי שאספסיאנוס יומלך לקיסר: לבתר תלתא יומין אזל אספסיאנוס מסחי בהדא גפנא, מן דסחא ולבש חד מסן דידיה, אתת בשורה ובשרוהו מית נירון ואמליכוניה בני רומי (תרגום: לאחר שלשה ימים הלך אספסיינוס לשחות בגופנא. אחרי ששחה ונעל את אחת מנעליו, הגיעה בשורה שבישרה לו: מת נירון והמליכוך בני רומי").

המטבע עם דמותו של נירון קיסר מוזכר פעמים מספר במשנה ובתוספתא בשם "סלע נירונית" או בקיצור "נירונית".

בנוסף ישנו מאמר חז"ל בתלמוד בבלי, המתאר אדם בשם נירון קיסר כשליח הקיסר שמלך באותם ימים, ולא כקיסר עצמו. לפי אותו מאמר, שלח קיסר רומי את נירון קיסר לכבוש את ירושלים בעקבות הלשנה מאדם בשם בר קמצא, שלפיו אנשי יהודה בוגדים בו. כאשר הגיע נירון קיסר לארץ ישראל, הוא ירה חיצים לארבע רוחות השמים כדי לבדוק איזה מקום לכבוש, וכל החיצים נחתו לבסוף בירושלים. נירון הסיק מכך שהוא ינצח במלחמתו נגד ירושלים. בהמשך הוא ראה ילד שעבר בקרבת מקום ושאל אותו ללימודו, והילד ציטט לו את הפסוק ”וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל” (יחזקאל כ"ה, י"ד). נירון ראה בכך נבואה כי אלוהים עתיד לנקום בו על כיבוש ירושלים. בעקבות כך ברח נירון, התגייר, ואחד מצאצאיו היה התנא רבי מאיר.

אשתו פופיאה הוצגה במקורות כאוהדת של היהודים, ובתלמוד אף הוצגה כמטרוניתא.

אזכורים בתרבות הפופולרית

• הספר "קוו ואדיס" מאת הנריק סנקביץ' הנציח את תיאור הקיסר המטורף החוגג על שריפת העיר ולאחר מכן הופך את הנוצרים המעונים לשעיר לעזאזל. הסרט שנעשה על פי הספר, ובו מגלם פיטר יוסטינוב את נירון, אחראי במידה רבה לדימויו הוויזואלי של הקיסר בימינו.
• תוכנת צריבת הדיסקים הפופולרית "Nero" נקראת על שמו של נירון קיסר. השם הוא משחק מילים, מסלוגן החברה "Nero burning ROM" ניתן להבין ש־ROM, כפי שנכתב, זה קיצור של CD-ROM, או תקליטור בעברית, ולכן משמעות הביטוי "נרו צורב תקליטורים". אך ROM הוא הומונים באנגלית לרומא, ולכן אפשר להבין מתוך הביטוי משמעות נוספת - "נירון שורף את רומא".
• במשחק המחשב Civilization, נירון הוא התואר הניתן לשחקן בעל ניקוד נמוך.
• נירון הוצג בתור דמות הנבל בפרק "הרומאים" (The Romans) בסדרת המדע הבדיוני דוקטור הו, משנת 1964.
• בספר "גורלו של אפולו" מאת ריק ריירדן מוצג נירון כנבל שברח מזרועות המוות וצבר את כוחו במשך מאות שנים, וכעת מתכנן לכבוש את אמריקה על מנת למנות את עצמו מחדש לקיסר ולבנות מחדש את ארמונו. הוא עובד לצד שני קיסרים רומיים נוספים ומגייס כספים, כוח אדם, וחצויים לחצרו.
• בסדרה "באפי ציידת הערפדים" בפרק המחזמר, השד סוויט מזכיר את נירון בשירו, כשהוא טוען שהוא הביא לנירון את הכינור הראשון שלו.

אילן יוחסין

גנאיוס דומיטיוס אהנובארבוס

אמיליה לפידה

מרקוס אנטוניוס

אוקטביה

נירון קלאודיוס דרוסוס

אנטוניה הצעירה

מרקוס ויפסניוס אגריפה

יוליה אוגוסטי פיליאה

לוקיוס דומיטיוס אהנובארבוס

אנטוניה הזקנה

גרמאניקוס יוליוס קלאודיאנוס קיסר

אגריפינה הזקנה

גנאיוס דומיטיוס אהנובארבוס

אגריפינה הצעירה

נירון

לקריאה נוספת

• צבי יעבץ, קלאודיוס ונירון - משיטתיות לחובבנות, הוצאת דביר (הספר בקטלוג ULI)
• סווטוניוס, חיי שנים עשר הקיסרים, תרגם מלטינית: אלכסנדר שור, הוצאת מסדה, ת"א, תשט"ו
• משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, עמ' 306–340
• ז'אן ראסין, בריטניקוס, הוצאת מקום לשירה, 2025

קישורים חיצוניים

• נירון קיסר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• חיי נירון, מתוך ספרו של סווטוניוס המקור בלטינית ומתורגם לאנגלית
• מתוך ספרו של דיו קסיוס
• מיכאל הר-סגור, שיחה היסטורית : איזה ארטיסט הולך לעולמו - על נירון קיסר, אתר יוטיוב, 52 דק'
• נרון (68 לספה"נ-37 לפנה"ס), קיסר רומי, דף שער בספרייה הלאומית
• נירון קיסר, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)