לדלג לתוכן

דומיטיאנוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דומיטיאנוס
Titus Flavius Caesar Domitianus Augustus
פסל ראש וחזה של הקיסר דומיטיאנוס, מוצג במוזיאון הלובר, פריז. גוף הפסל הוסף ליצירה במאה ה-18
פסל ראש וחזה של הקיסר דומיטיאנוס, מוצג במוזיאון הלובר, פריז. גוף הפסל הוסף ליצירה במאה ה-18
לידה 24 באוקטובר 51
רומא, האימפריה הרומית
נרצח 18 בספטמבר 96 (בגיל 44)
רומא, האימפריה הרומית
שם מלא טיטוס פלאוויוס קיסר דומיטיאנוס אוגוסטוס
שם לידה Titus Flavius Domitianus עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרומית
השקפה דתית דת רומא העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג Domitia Longina עריכת הנתון בוויקינתונים
ילדים דומיטיאנוס הצעיר, אספיאונוס הצעיר, Flavia, טיטוס פלאביוס קיסר עריכת הנתון בוויקינתונים
קיסר האימפריה הרומית ה־11
14 בספטמבר 81 – 18 בספטמבר 96
(15 שנים)
→ טיטוס, אחיו הבכור
נרווה, סנטאור רומי שנבחר לתפקיד על ידי הסנאט הרומי ←

טיטוס פלאביוס קיסר דומיטיאנוס אוגוסטוס (בלטינית: Titus Flavius Caesar Domitianus Augustus; ‏24 באוקטובר 51 – 18 בספטמבר 96)[1] היה קיסר רומא בין השנים 81–96. בנו של אספסיאנוס, אחיו של טיטוס ואחרון הקיסרים לשושלת הפלאבית. הוא היה שליט סמכותי, אשר פעל לרווחת עמו, הגן על גבולות האימפריה הרומית, ונקט צעדים לעבר שלטון טוטליטרי. דומיטיאנוס נרצח בסופה של תקופת עריצות וטרור שהשליט.[2] בתום שלטונו החלה תקופת חמשת הקיסרים הטובים.

חייו לפני השלטון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דומיטיאנוס נולד בשנה בה אביו נתמנה לקונסול, בבית בגבעת הקווירינאליס, שהוסב מאוחר יותר למקדש למשפחה הפלאבית.[3] משפחתו הייתה ממעמד הביניים העולה. כשהיה בן 15 אביו קיבל משימה להתמודד עם מרד היהודים, ולכן נעדר מרומא עד חזרתו כקיסר בשנת 70.[4] במהלך מלחמת ויטליוס, בין השנים 68–69, כשהיה בן 18,[5] חייו היו בסכנה ולכן הוא ברח אל הקפיטוליום עם דודו סבינוס ועם חלק מהצבא שנמצא באותו מקום. כשהצליחו המורדים לחדור אל המקדש והעלו אותו באש, הסתתר דומיטיאנוס במשך הלילה בחדר שומר המקדש, ובבוקר כשהוא לבוש בגדי מעריצי-איסיס, חצה את הטיבר ומצא מחסה בבית אמו של אחד מחבריו לספסל הלימודים. לאחר הניצחון של אספסיאנוס ומות ויטליוס, בירכו את דומיטיאנוס בשם קיסר, והוא קיבל את משרת נציג בית הקיסר.[3] דומיטיאנוס התנהג כשליט במהלך שנה זו, הוא פרסם צווים ונתן פקודות, אך בפועל לקח את המושכות חברו הקרוב מוקיאנוס (אנ') עד הגעתו של אספסיאנוס בשנת 70. לאחר שאביו חזר הוא נדחק הצידה.[1][6] בשנת 71 לספירה השתתף דומיטיאנוס בניצחון של אספסיאנוס וטיטוס ביהודה. בין השנים 70–80 כהן כקונסול לא פחות משש פעמים (בשנים 71, 73, 75, 76, 77, 79), אם כי רק בשנת 73 נשׂא בכהונה מתחילת השנה (consul ordinarius).[7] אף על פי שדומיטיאנוס לא רכש כוח פורמלי הוא היה חלק מהתוכנית השושלתית, ואכן ירש את השלטון מאחיו בשנת 81 באופן חלק.[6] סווטוניוס מספר שהוא חילק ביום אחד למעלה מ-20 משרות, עד כדי כך שאביו היה אומר שהוא מתפלא שהוא לא שולח גם לו ממלא מקום.[8]

עלייתו לשלטון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאספסיאנוס הייתה כוונה להעביר את הפרינקיפט לבניו, והצביע על כוונותיו בכך שקרא לשניהם בשם קיסר ומינה אותם כמנהיגי בני הנעורים (principes iuventutis). טיטוס החל בקריירה צבאית, הצטרף לאביו בשנת 67 לדיכוי המרד ביהודה, וקיבל סמכויות ותפקידים שזיכו אותו בשותפות לשלטון אביו. בין טיטוס לדומיטיאנוס לא שררו יחסים טובים,[1] וסווטוניוס טען שכאשר טיטוס חלה, דומיטיאנוס ציווה לעזבו כאילו הוא כבר מת, ולאחר מותו נהג לפגוע בזכרו בנאומיו ובפקודותיו.[8] אורליוס ויקטור אף הרחיק לכת וטען שדומיטיאנוס היה אחראי למותו של טיטוס, אחיו. מיד לאחר מות טיטוס רכב דומיטיאנוס למחנה חיל המשמר הפרטוריאני ברומא, שם הוכרז כקיסר ב-13 ספטמבר 81. למחרת אישר הסנאט את עלייתו לשלטון והוא קיבל את כל הסמכויות והתארים הנלווים, כולל תואר הכבוד "אבי המולדת", שרוב קודמיו קיבלו רק לאחר כמה שנים בשלטון.[1]

אופיו וחייו האישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סווטוניוס מתאר את דומיטיאנוס כגבר גבוה, בעל פנים מלאות ענווה ועיניים גדולות, אך ראייתו הייתה לקויה. הוא היה יפה ומלא חן אך כשהתבגר הקריח והיה רגיש מאוד לכך. על אופיו סווטוניוס מעיד כי "מנעוריו היה לבו של דומיטיאנוס גס בבריות, אף גבה-לב היה ובלתי מרוסן בדבריו ובמעשיו כאחד".[9] הוא התאהב בדומיטיה לונגה, שהייתה נשואה לאילוס לאמיה, לכן אספסיאנוס שכנע את הבעל להתגרש ממנה בשנת 71 כדי שתוכל להינשא לדומיטיאנוס.[3][10] כשהיה קונסול בפעם השנייה, בשנת 80, אשתו ילדה לו בן שנפטר בילדותו, וכעבור שנה בת.[11][12] סווטוניוס כותב שדומיטיאנוס גירש אותה מאחר שהתאהבה בשחקן בשם פאריס, אך כעבור זמן לא רב קרא לה לחזור כי הפרידה הייתה לו קשה, כיון שהעם דרש ממנו להחזירה.[12] דומיטיאנוס שאב השראה מטיבריוס ונהג לקרוא את נאומיו לעיתים תכופות. בראשית שלטונו נהג להתבודד, לצוד זבובים ולשפד אותם על מקל.[12] בתקופה זו גם נמנע משפיכת דמים, ומסופר שאף רצה לאסור על זבח שוורים, עד כי ורגיליוס כתב עליו: "טרם ישחט הדור החוטא עגלים לסעודתו".[13] הוא היה ישר בענייני כספים ואף נדיב, נהג לתת לקרוביו מתנות ולהטיף להם לא להיות צרי עין. דומיטיאנוס שם קץ להלשנות בענייניי האוצר בעזרת עונש חמור על המלשינים ונהג לומר "שליט שאינו מייסר את המלשינים, מזרזם".[14]

שלטונו של דומיטיאנוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דומיטיאנוס התייחס במלוא הרצינות לתפקידו כקיסר תוך שמירה על הגינות מוסרית והפגנת כבוד לטקסים דתיים.[6] באופן כללי ניתן לומר על דומיטיאנוס ששלט בעריצות, פגע בשכבות העליונות של רומא ועם זאת התייחס ברצינות רבה לתפקידו. הוא ניהל בקפדנות את תקציב המדינה, דאג לרווחתן של איטליה והפרובינקיות, הקפיד על קשר הדוק עם הצבא ושמר על ביטחון המדינה והקיסרות. כשעלה לשלטון דומיטיאנוס היה בן 31, חסר ניסיון ניהולי וצבאי, ודרש הכרה במעמדו העליון.[15] במהלך שלטונו הוא החזיק ב-10 קונסולטים כקיסר, והפך לקנסור נצחי ב-85, האחראי על הסנאט. הוא נהג להסתובב בליווי 24 ליקטורים, חיילים שסימלו את סמכות הענישה וליוו את בעלי התפקידים הבכירים ברומא. לקיסרים לפניו היו רק תריסר, בעוד שהמספר 24 ליקטורים היה נהוג עבור הדיקטטורים בתקופת הרפובליקה. התנהגותו הייתה יהירה, והוא נהג לפתוח מכתב רשמי במילים: "אדוננו ואלוהינו גוזר שיעשה דבר זה".[6][16] בהדרגה הוא דרש שכל פניה אליו תעשה בלשון "אדון ואל", וכדי להאדיר את עצמו דאג לכך שיזכה בעשרים ושתיים הכרזות על ניצחון בשדה הקרב, ערך שלוש תהלוכות ניצחון ונהג להגיע לסנאט לבוש בטוגת ארגמן (בגדי טריומפטור). סימן נוסף למעמד מיוחד היה קריאת החודשים ספטמבר ואוקטובר בשמות גרמניקוס, על שמו, שכן הוכרז לקיסר בחודש זה, ודומיטיאנוס, גם כן על שמו, שכן נולד בחודש זה.[15]

דומיטיאנוס טיפל במגוון רחב של נושאים ברחבי האימפריה הרומית. הוא פעל לקידום רווחת אנשי רומא בפרט ואיטליה בכלל, בנה אסמי תבואה ודאג לתחזוקת אמות המים. כמו כן ערך תהלוכות ניצחון מפוארות הכוללות משחקי ראווה וסעודות לציבור הרחב. במשחקים לכבוד חג "שבע הגבעות" הגדיל ועשה, וערך סעודה עשירה אשר פתוחה לכל העם.[17][18] דומיטיאנוס העניק שלוש פעמים תשורות כסף לאזרחים, על סך 300 ססטרקים לאיש בכל פעם. תשורות אלו נחשבות מאופקות יחסית.[6][17]

תחרויות ומשחקים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דומיטיאנוס ערך פסטיבלים וחגיגות דתיות, תוך כבוד מיוחד ליופיטר ומינרווה, וכן קיים משחקים קדושים;[6] ב-86 החיה דומיטיאנוס את המשחקים הקפיטוליניים לכבוד יופיטר הקאפיטוליני ושאב השראה מן המשחקים האולימפיים ביוון. המשחקים נערכו כל 4 שנים,[18] והפרסים שנקבעו בהם היו גבוהים מהמקובל. המשחקים כללו מרוצי סוסים, תחרויות אתלטיקה שירה ומוזיקה. מרוצי הסוסים כללו תחרויות של כרכרות רתומות לשניים או ארבעה סוסים, וכמו כן נערכו קרבות גלדיאטורים וחיות טרף לאור לפידים, בהם השתתפו גם נשים. בתחום השירה התקיימו נאומי פרוזה ביוונית ולטינית, ובתחום הנגינה התקיימו תחרויות נגינה בכלי קַתְרוֹס.[18] דומיטיאנוס נהג להופיע לתחרויות לבוש בטוגת ארגמן, סנדלים יווניים ועטרת זהב מקושטת בדמויות יופיטר, יונו ומינרווה. השעשועים המפוארים נערכו באצטדיון דומיטיאנוס, באמפיתיאטרון וגם בקרקס. כדי לערוך קרבות אוניות בין ציים שלמים לשם שעשוע, חפר דומיטיאנוס בריכה ליד הטיבר, אותה הקיף במקומות ישיבה.[19]

תוכנית הבנייה האימפריאלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מודל משוחזר של "אצטדיון דומיטיאנוס" הצד הצפוני, בקנה מידה של 100:1. מוצג ברומא ברחוב Via di Tor Sanguigna 3.

בעקבות שׂרפה אדירת ממדים שפרצה בורא בשנת 79 יזם דומיטיאנוס תוכנית בניה נרחבת, כדי לשקם את ההריסות. במסגרת התוכנית הוא שיפץ והקים מעל ל-50 מבנים. בין המבנים החשובים שהקים נכלל האודיאון, בו נערכו רסיטלים, מופעי שירה והרצאות. כמו כן הקים את האצטדיון שנקרא על שמו, את הפורום שנקרא לאחר מותו (ועד היום) על שם נרווה, ואת ארמון הפלאבים על גבעת הפלאטין שעוצב על ידי רביריוס.[20][17] דומיטיאנוס שיפץ מבנים רבים שניזוקו בשריפה ולאחר שיפוצם נטל לעצמו את מלוא התהילה על בנייתם, כגון הקפיטוליום (שנשרף שוב לאחר מכן) ותיאטרון פומפיוס.[17]

התנהלות פוליטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דומיטיאנוס ריכז סמכויות רבות בידיו ובידי עוזריו וחידד את אופי משטר הפרינקיפאט כמונרכיה אבסולוטית, בניגוד לאחיו ואביו שהקפידו לשתף את הסנאט בהחלטות שלטוניות.[15] הוא כיהן בעוד 10 קונסולטים מעבר לשישה בהם כיהן לפני שהוכתר לקיסר. לשם השוואה: לאוגוסטוס שהאריך ימים בשלטון היו רק 13 קונסולטים. תפקיד הקנסור, שאחת מסמכויותיו היא שליטה על הרכב חברי הסנאט, היה תפקיד מוגבל בזמן, אך דומיטיאנוס מינה את עצמו לקנסור נצחי בשנת 85.[15] מאז נפילת הרפובליקה, כוחו של הסנאט דעך,[21] אך דומיטיאנוס החליש אותו עוד יותר, ולא הסתיר את מציאות שלטון היחיד שלו, מה שגרם לחיכוכים בינו לבין הסנאט.[6] לדומיטיאנוס, כמו לטיטוס, לא היו בנים משלו, לכן בשנת 90 מינה את שני בניו של פלאביוס קלמנס בן דודו, כיורשיו. הוא אף העניק להם את השמות אספסיאנוס ודומיטיאנוס. במעשה זה המשיך את דרך אביו שייחל להמשך השושלת הפלאבית בשלטון. במקביל להתדרדרות יחסיו עם הסנאט, חיזק את חשיבות מועצת הפרינקפס. מועצה זו נוסדה בימי אוגוסטוס וקיבלה את כוחה מתוקף ריכוז הסמכויות בה; היא בתמורה סייעה לקיסר בדיונים וכן בהכנת חוקים ותקנות. דומיטיאנוס הפך את המזכירויות שיסד קלאודיוס למנגנון ממלכתי, מינה ופיקח על הפרשים שבראשן, זאת לפי דוגמתו של ויטליוס.[22]

הפרובינקיות בתקופת דומיטיאנוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המקורות העתיקים קשה להבחין בין פועליהם של אספסיאנוס וטיטוס לבין מעשי דומיטיאנוס בפרובינקיות. באופן כללי הוא המשיך את המדיניות שקבעו קודמיו. המקורות ככל הנראה ממעיטים בהישיגיו בהקשר זה. דומיטיאנוס ניהל את הפרובינקיות ביד רמה, בעזרת מינוי נציבים מיומנים ופיקוח עליהם, והקפיד להעמיד למשפט את אלה שסרחו או מעלו בתפקידם. תהליך ביטול ממלכות-חסות וצירופן לפרובינקיות קיימות המשיך במזרח, כאשר חלקיס אמסה ותדמור הפכו לחלק מהפרובינקיה הסורית. הוא דאג במיוחד לערים יווניות עתיקות ביוון ואסיה הקטנה (מערב טורקיה בימינו) ביניהם קורינתוס, אתונה, דלפי ורודוס. הוא שיקם מקדשים שניזוקו ואף הקים מקדשים חדשים, וכן דאג לחדש את דרכי ההגעה אליהם. במצרים הוא חפר תעלה בין אלכסנדריה לנילוס. דומיטיאנוס המשיך את תהליך העיור והרומניזציה שהחל אביו במערב. ישנן כתובות המעידות על הענקת זכויות לטיניות בספרד, המתוארכות לתקופת דומיטיאנוס.[23]

היהודים והנוצרים תחת שלטון דומיטיאנוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבם של היהודים לא השתנה בתקופת דומיטיאנוס, שהמשיך בדרכו של אביו. היהודים כמעט לא נזכרים במקורות על אודותיו. לאחר המרד הגדול הטיל אספסיאנוס על היהודים בכל רחבי האימפריה מס גולגולת בסך שתי דרכמות לטובת מקדש יופיטר הקאפיטוליני.[24][25] סווטוניוס מציין שגביית מס זה נאכפה באכזריות רבה בתקופת דומיטיאנוס, והמס הוחל לא רק על שומרי המצוות, אלא גם על מי שהסתירו את יהדותם, וככל הנראה גם על הנוצרים.[26] סווטוניוס מדגים את האכזריות באמצעות מקרה שבו אדם בן 90 הופשט כדי לראות אם עבר מילה. לפי ההיסטוריון בן המאה ה-3 דיו קסיוס הוציא דומיטיאנוס להורג את פלאביוס קלמנס (בן דודו ואבי יורשיו המיועדים), יחד עם מקורבים רבים, באשמת אתאיזם ״האשמה בה הורשעו רבים שנטו לדרכי היהדות״.[27]

המסורת הנוצרית רואה בדומיטיאנוס אחד מגרועי הרודפים את הנצרות.[28] הרשעת קלמנס ומקורביו נתפסת כרדיפה של הקיסרות הרומית את הכנסייה הצעירה ואת המאמינים בה.[29]

משפט ומוסר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דומיטיאנוס האמין שאחד מתפקידי הקיסר הוא הדרכת אנשי רומא מבחינה תרבותית ומוסרית.[30] הוא יצא נגד הנורמה המקובלת של הטיית משפטים ואף נתן רשות לטריבוני העם לתבוע את השופטים המקבלים שוחד. הוא ריסן את פקידי רומא ונציבי הפרובינקיות במטרה שיהיו נקיי כפיים וישרים כפי שלא היו מעודם, ואילו לאחר מותו חזרו לסורם.[31] הוא אסר על סירוס זכרים והוריד את מחיר הסריסים שנותרו בידי סוחרי העבדים, הקפיד להעמיד לדין על פשעי מין וגילוי עריות ואכף את החוק של אוגוסטוס ביחס לניאופים, כלומר שם קץ לניאופי הבתולות הוסטליות. בתחילה היה ממית אותן, ובשלב מאוחר יותר קובר אותן חיות כדרישת המנהג.[32] מעבר לכך הוא תיקן תקנות הנוגעות להתנהגות הסנאטורים והגביל את זכויותיהן של הזונות.[22]

התנהלות כלכלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטבע זהב רומי עם דמותו של דומיטיאנוס. בצד אחד הכיתוב "דומיטיאנוס אוגוסטוס" ובצד השני "גרמניקוס", כולם שמותיו.

סווטוניוס מספר על שתי תקנות שתיקן דומיטיאנוס בנוגע לחקלאות: תקנה ראשונה קבעה כי הבעלות על האדמה בקולוניות תהייה של מעבדי האדמה ולא המתיישבים. תקנה שנייה אסרה על נטיעת גפנים באיטליה והורתה לעקור את מחצית מהגפנים שהיו קיימים בפרובינקיות. סווטוניוס טוען שהסיבה לתקנה הראשונה הייתה שהאיטלקים הזניחו את גידולי החיטה לטובת הגפנים, ולא הייתה די חיטה להאכיל את אזרחי איטליה,[22] ואף מוסיף שלא אכף זאת.[17] בנוגע לתקנה השנייה, יכול להיות שדבר זה נועד למנוע תחרות כלכלית של תוצרת חקלאית מן הפרובינקיות.[18]

אחריהמרד הבטאווי (באזור הולנד של ימינו) היה צורך לשמור על נאמנות החיילים, לכן בשנת 83 העלה דומיטיאנוס את משכורתם בשליש, מ-225 ל-300 דינרים בשנה.[33] החלטה זו, בנוסף למבצעים צבאיים, חיזוק קווי ההגנה בגבול האימפריה עם גרמניה, והמשחקים שערך - חייבו אותו להגדיל את קופת האוצר. כתוצאה מכך הוא הכביד את גביית המיסים, ובחצי שלטונו השני נהג כבני השושלת היוליו-קלאודית והחרים חלק מירושתם של האריסטוקרטים ואת כל רכושם של חשודים בהתנגדות לקיסר.[22] סברה אחרת גורסת כי החרמת רכוש מתנגדיו הייתה מסיבות פוליטיות ולא כספיות.[6] אין ודאות לגבי מצב האוצר בסוף תקופת דומיטיאנוס, אך מפעולות יורשו נרווה, הכוללות הקלות במיסים והתרחבויות למושבות חדשות, נראה כי לא הותיר את הקופה ריקה לחלוטין.[34]

התנהלות צבאית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פסל של הקיסר דומיטיאנוס מתואר כאוגוסטוס. מוצג במוזיאון הוותיקן, רומא.

מדיניות הביטחון והגבולות של שלושת הקיסרים הפלאביים הייתה אחידה ולכן אינה מתייחסת לדומיטיאנוס בלבד. בתקופת השושלת הפלאבית התנהלו שני תהליכים בצבא הרומי: האחד הוא המשבר שהחל במרד וינדֵקס בשלהי ימי שלטונו של נרון קיסר והסתיים עם דיכוי המרד של הבטווים, שחייב נקיטת פעולות לחידוש המשמעת ולאיגוד כל היחידות הצבאיות תחת השלטון המרכזי. התהליך השני הוא בניית בסיסי קבע מאבן ומיגונם בחומות, משום שפחת הצורך בניידותם ממקום למקום, ובמקומם הוקמו יחידות שנקראו vexillatio, אשר היו נשלחות למקום העימות בזמן חירום. תקופת הקיסרים הפלאביים הייתה מאופיינת בפעילות מתמדת בכל רחבי האימפריה והפרובינקיות, במגמה של ייצוב ולא התפשטות תוקפנית, בהתאם לשינויים ששררו בכל מקום ומקום. מעבר לכך, אירעו מספר סכסוכים ועימותים שדרשו את התערבות השלטון המרכזי.[33] דומיטיאנוס היה הקיסר הראשון מאז קלאודיוס שערך ביקורים בחזיתות המלחמה השונות: הוא ביקר בריין פעם אחת, ובדנובה 3 פעמים. יוליוס פרונטינוס מדווח בחיוב על השליטה האישית של דומיטיאנוס באסטרטגיה ובטקטיקה.[6] סווטוניוס מספר כי במסעות דומיטיאנוס נהג להתנייד באפריון, ורכב רק לעיתים רחוקות. הוא מוסיף ומספר שדומיטיאנוס העדיף קשת על פני כלי נשק אחרים, והתמחה בכך עד כי היה מסוגל לירות חצים דרך הרווחים שבין אצבעות אדם מפושקות.[35]

החזית המזרחית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השתלשלות המרד ביהודה הוכיחה כי קשה לשמור על חלק זה באימפריה, ששימש כמעבר בין אסיה למצרים. הפיקוד המיוחד שהוקם לדיכוי המרד לא פורק, ויהודה הפכה לפרובינקיה בפני עצמה. לפיקוד זה התווסף הלגיון העשירי. מאז כלל מערך ההגנה של הקיסרות שישה לגיונות במזרח, שניים בקפדוקיה-גלטיה, שלושה בסוריה ואחד ביהודה. הגבול המזרחי של סוריה היה שקט למדי, ולרומאים הייתה אחיזה על נהר הפרת ובהרי דרום אנטוליה, ויכולת להשגיח על דרכי השיירות במדבר הסורי. הקמת הפיקוד של קיליקיה-גלטיה אפשרה לפקח על ארמניה ולעמוד במתקפות האלנים.[36]

החזית באפריקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם צירוף שתי המאוריטניות לקיסרות, שלטה רומא על כל חופי הים התיכון. במערב אפריקה השליטה הייתה על שטח מצומצם, שאיפשר עמדת הגנה על דרום ספרד. בחלק המזרחי, שכלל את שטחי ממלכות הפונים ונומידיה, הקימו יישובים ומחנות צבאיים והרחיקו את הגבול אל אזור האגמים המלוחים. דאגה מתמדת הייתה מפני שבטים נודדים שאיימו מדי פעם על ביטחון הפרובינקיות. בין 85-86 פרץ מרד של שבט הנסמונים, שהושמדו לגמרי בקרב.[37]

החזית בבריטניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור מיוחדים שמעשירים את הידע שלנו על התקופה הם הביוגרפיה של גנאיוס יוליוס אגריקולה מאת טקיטוס ("חיי אגריקולה"), וממצאי החפירות הארכיאולגיות. בשנת 78 אגריקולה כבש את האי מונה, ששימש מרכז לפולחן הדרואידים, ולאחר מכן פעל להרחבת השליטה הרומית מצפון לנהרות טיין וסולוואי, לעבר הנהרות קלייד ופורת. בשנת 83 הוא יצא לכיבוש האזור שמצפון לנהר הפורת' בראש צבאו, וחיסל את השבטים שהתאחדו בקלדוניה, סקוטלנד לימים. ב-84 התרחש שם קרב נוסף בו ניצח שוב אגריקולה, לאחר מכן נקרא לשוב לרומא, ובהמלצת דומיטיאנוס הסנאט העניק לו את אות הכבוד של הטריומף.[38]

החזית בגרמניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודות לפעילויותיו של אספסיאנוס, בשנת 79 שלטו הרומאים על כל השטח שממערב לקו שבין ארגנטורטוס לאגם קונסטנס. דומיטיאנוס המשיך במדיניות פעילה באזור והעביר את הגבול בהדרגה צפונה לנהר מיין וליער טאונוס. בהתקדמות זו נתקלו הצבאות של דומטיאנוס בהתנגדות מצד השבטים הגרמאנים ובמיוחד בשבט החטים. המערכה נמשכה שלוש שנים, בין 83–85, והוכרעה לטובת דומיטיאנוס שבא לסיים את הקרב. הוא חזר לרומא וערך תהלוכת ניצחון ובאותה הזדמנות לקח לעצמו את הכינוי גרמניקוס. גם בדרום הצבאות נגסו פנימה, והגיעו עד יער טאונוס וקולוניית אגריפיננסיס שהיא קלן של ימינו. אורך הגבול החדש היה 500 ק"מ לערך. דומיטיאנוס ביצר את הגבולות וסלל דרכי הגעה למחנות הקבע שנשארו לאורך הריין.[39]

החזית בדנובה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת דומיטיאנוס התקרבו הקוודים, הרוקסולנים והיזיגים לדנובה ולאימפריה הרומית. ב-85 פלשו הדאקים בראשות דקבלוס למואסיה. הדאקים השתלטו על הפרובינקיה וכבשו מספר מבצרים, אך מחנות הלגיונות הרומיים שרדו. בתגובה, דומיטיאנוס הזעיק לגיון שחנה בדלמטיה ובכך העלה את הכוח באזור לחמישה לגיונות. מאחר שלא נמצאו עדויות לקרב במקורות ספרותיים, ארכאולוגיים או בכתובות, הסיקו החוקרים שהדאקים נסוגו ללא קרב מתוך פחד מהכוחות הרומאיים האדירים. דומיטיאנוס שלח את מפקד הקרב, קורנליוס פוסקוס למסע נקמה מעבר לדנובה, בטרנסילבניה, אך ספג שם אבדות קשות ואף שילם בחייו. דומיטיאנוס לא וויתר ובשנת 88 שלח את טטיוס יוליאנוס להכות את הדאקים בטפאי, ליד "שערי הברזל" שעל הדנובה.[40]

מרד סטורנינוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 89 אנטוניוס סטורנינוס, נציב גרמניה העילית, הכריח את חייליו להכתירו כקיסר. המקורות אמנם דלים, אולם ניתן לשער כי חלק מראשי הצבאות במערב הקיסרות לקחו חלק במהלך. דומיטיאנוס פעל במהירות ויעילות, וכעבור 11 ימים בלבד לאחר ההכרזה הוא יצא לצפון איטליה בראש חיל המשמר הפריטוריאני וצירף אליו כוחות מפרובינקיות אחרות. בטרם הספיק להגיע, מקסימוס נורבנוס, שהיה בן בריתו, הכניע את המרד וניצח במערכה במהלכה נהרג סטורנינוס.[41] לסווטוניוס גרסה אחרת: "מלחמת האזרחים שחולל לוקיוס אנטוניוס, נציב גרמניה העליונה, נסתיימה בלי שהקיסר יהיה נוכח במקום, מאחר שהשעה שיחקה לו באורח פלא". לטענתו, בזמן הקרב עלה נהר הריין על גדותיו ומנע מחיילות הברברים לעבור דרך הנהר אל אנטוניוס.[42] דומיטיאנוס המשיך לרכוב ליעדו כדי להעניש את הנחשדים כשותפים למרד, ושלח את נורבנוס נגד החטים שתמכו במרד. הוא ניצח במערכה, ועל כן זכה לקונסולט שני. הניצחונות העניקו לרומאים אחיזה רחבה יותר במשולש שבין הריין לדנובה.[43] בעקבות המקרה הוא אסר על שני לגיונות לחנות במחנה אחד וגם אסר להפקיד מעל אלף ססטרקים בקופת הלגיון, כי כך עשה אנטוניוס בשעה שעורר את ההפיכה.[17] הוא המשיך במסעו כדי להעניש את הקוודים והמרקומנים שלא תמכו בו נגד הדאקים, ובאותה הזדמנות הגיע להסכם עם דקבלוס, מלך הדאקים. דומיטיאנוס שלח לו מהנדסים ופועלים שיסייעו לו בהקמת ביצורים נגד שבטים סרמטיים, והבטיח לו מענק אם ישמור על גבולותיו. יריבי דומיטיאנוס תיארו את המעשה ככניעת רומא, אך למעשה היה זה המשך מדיניות החוץ המסורתית. מאז מרד סטורנינוס בשנת 89 הפך דומיטיאנוס לחשדן ופרנואיד, הוא הגיב באכזריות כלפי כל סימן לערעור על שלטונו. דומיטיאנוס אף גייס מלשינים שיספקו ידיעות על אנשים או פעילויות שעלולים להוות סכנה לביטחונו האישי.[43]

סוף שלטונו ומותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סווטוניוס מעיד כי ככל שנמשך שלטונו השתנה דומיטיאנוס באופיו ובהתנהלותו.[44] הוא הורה על הוצאה להורג של לפחות תריסר קונסולים לשעבר, של מושל מצרים, של שני מפקדי המשמר הפריטוריאני, ואף של אי-אילו אנשים שנחשדו בקבלת מידע על ההורוסקופ של הקיסר. קבוצה נוספת שנרדפה על ידי דומיטיאנוס הייתה המקורבים לנירון, אף שחלקם כיהנו בתפקידים שונים בממשל שנים רבות.[43] דומיטיאנוס אף הרחיק לכת והחל מעניש והורג אנשים לפי גחמותיו, כגון הריגתו של אחד מתלמידיו של השחקן פאריס, משום שהיה דומה לרבו. לקראת סוף שלטונו הוא הוציא להורג סנאטורים רבים, ביניהם כמה קונסולים לשעבר כגון קיוויקה קֵרֵאָליס, אשר היה בזמנו פרוקונסול באסיה. סווטוניוס ממשיך ומגולל מסכת ארוכה של הוצאות להורג בתואנות מגוחכות ובגלל מעידות קלות ביותר.[44] דומיטיאנוס נהפך לפרנואיד יותר ויותר וציפה את קירות הסטווים באבן זוהר, כדי שיוכל לראות את הנעשה מאחורי גבו. כדי להרתיע את עבדי ביתו שלא לפגוע בו הוא דן למיתה את אפאפרודיטוס, מזכירו הפרטי של הקיסר נירון, על כך שלכאורה סייע לאדונו להתאבד.[26] ב-95 הורה דומיטיאנוס להוציא להורג את פלאביוס קלמנס, בן דודו, שאת בניו אימץ כיורשים. החלטה זו הסתברה כטעות קריטית מבחינתו, שכן המעשה הוביל לתחושת חוסר ביטחון בקרב כל מקורביו.[6] סווטוניוס העיד כי לדומיטיאנוס הייתה אמרה: "מצב השליטים בכל רע, כי אין מאמינים להם בדבר קשר שנתגלה אלא לאחר שנרצחו כבר".[45] נראה כי אימרתו הייתה מוצדקת, שכן לבסוף התנקשו בחייו. הקשר לרצח דומיטיאנוס נרקח על ידי הפמליה הקרובה שלו, שכללה כנראה את אשתו דומיטיה,[6] שני מפקדי המשמר הפריטוריאני החדשים, משרתו האישי ועוד כמה בעלי תפקידים בבית הקיסר. הם החליטו להורגו ולמנות במקומו את נרווה, סנאטור זקן ומשפטן, שגם אותו התכוון דומיטיאנוס להוציא להורג. המורדים הכניסו את דומיטיאנוס לחדר השינה במטרה לספר לו כביכול על הקושרים כנגדו, שם חיכה לו עבד משוחרר של דומיטיליה, אשתו של קלמנס. באמצע הקראת שמות הקושרים הוא הוציא פגיון ודקר את הקיסר, וכשזה צעק לעזרה נכנסו שאר המורדים וסייעו לו ברצח. כך ב-18 ספטמבר 96, בגיל 45 נרצח דומיטיאנוס, ואיתו הגיעה לקצה שושלת הקיסרים הפלאביים.[46] העם קיבל את מותו בשוויון נפש, ואילו הצבא הביע מורת רוח והתנגדות למעשה, ודרש להעמיד לדין את רוצחיו. הסנאט היה מרוצה מן המעשה, מיהר לגדף את המת, ואף מחק את שמו מכל הכתובות כדי למחות את זכרו.[45]

מקורות עתיקים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקורות העתיקים דמותו של דומיטיאנוס מוצגת באופן שלילי ביותר, אך ייתכן שהוא מוצג כך כדי להצדיק את הקיסרים שהגיעו לשלטון כתוצאה מרצח דומיטיאנוס, הלא הם נרווה וטראיאנוס. הם פיארו את האחרונים, את דרך שלטונם וסגנון חייהם בניגוד לאחרון קיסרי הפלאביים.

ישנם כמה מקורות עתיקים, השניים החשובים ביותר הם הביוגרפיה של סווטוניוס, ותקציר ספר 67 של ההיסטוריה הרומית לקסיוס דיו. סווטוניוס נהג לתבל בפרטים מעניינים אך התעלם מצדדים אחרים של אירועי התקופה וכן מציוני כרונולוגיה.[47] תיאורו של סווטוניוס, אם כי עוין ביסודו, מאוזן יותר, ומציע השקפה חיובית יותר שאיננה מהותה חנופה, בניגוד למשוררים כמו סטטיוס ומרטיאליס.[6] הקיצור ה-67 של ההיסטוריה הרומית לקסיוס דיו, שנכתב על ידי קסיפילינוס במתכונת "ספרי השנים", מספק מסגרת כרונולוגית. שני מקורות אלה בתוספת ה"קיצורים" (אורליוס ויקטור, אוטרופיוס, פסטוס ואורוסיוס) אפשרו לחוקרים המודרניים להבין את עיקרי הדברים של התקופה. לחיבורים אלה ניתן להוסיף חיבורים מתקופת דומיטיאנוס ומהשנים לאחר מותו, אשר שופכים אור נוסף על התקופה.[47] המקורות העתיקים לפי טקיטוס ופליניוס הצעיר מציגים מסורת של עוינות מצד הסנאטורים כלפי דומיטיאנוס. גישה זו מציגה את המתח בין האצולה לשליט יחיד.[6] חיבורו של טקיטוס על חיי חותנו אגריקולה ("חיי אגריקולה"), נכתב שנים ספורות לאחר רצח דומיטאנוס ופורסם בשנת 98, בשנה הראשונה לשלטון טראיאנוס. בפרקי המבוא ובהערות השוליים תיאר טקיטוס את השלטון הברוטלי בשנותיו האחרונות של דומיטיאנוס, ואת מצבה של שכבת העילית ברומא, כאשר הקיסר היה עריץ חסר מעצורים. מקור חשוב נוסף כאמור, הוא פליניוס הצעיר, שאף שרוב חיבוריו נכתבו בתקופת נרווה וטראיאינוס, והם מכילים מידע רב על זמנו של דומיטיאנוס. בנוסף לכך ישנם שלושה משוררים: סטטיוס מרטיאליס ויובנאליס, שכתביהם מכילים רמזים למאורעות ואישים שמאפשרים בירור של פרטים ותאריכים. שלושתם היו עניים והתקיימו מתרומות מהקיסרים ומעשירי רומא, ועל כן שני הראשונים כתבו דברי חנופה לקיסר ולפטרונים שלהם. סטטיוס (96-40 בקירוב) כתב חיבורים שמציגים את אווירת החצר של דומיטיאנוס ופרטים ביוגרפיים שונים, ביניהם חיבור על חנוכת פסל של דומיטיאנוס. מרטיאליס היה חנפן ביותר, ספרו הראשון היה בעיקרו הלל לקיסר, לגדולתו, פועלו, למשחקים שערך, לגבורתו וחוכמתו. גם בספריו האחרים החניף לו על חוקי המוסר שחוקק ועל מידותיו הנעלות. יובנאליס, אף על פי שהיה תלוי בחסדם של אחרים על מנת להתקיים, היה כותב סאטירות, לדבריו רק על המתים. הסאטירה השנייה והרביעית כללו התרסות קשות נגד דומיטיאנוס.[48]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דומיטיאנוס בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. 1 2 3 4 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, מהדורה שנייה, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, 2003, עמ' 416
  2. ↑ "Domitian", Oxford Living Dictionaries
  3. 1 2 3 סויטוניוס, דומיטיאנוס, 1.
  4. ↑ Kenneth Hugh Waters, The Character of Domitian, Phoenix, Vol. 18, No. 1, Classical Association of Canada, Spring 1964, p. 53
  5. ↑ Kenneth Hugh Waters, The Character of Domitian, Phoenix, Vol. 18, No. 1, Classical Association of Canada, Spring 1964, p. 54
  6. 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 Edited by John Roberts, Domitian definition in Oxford Dictionary of the Classical World, http://www.oxfordreference.com, ‏2007
  7. ↑ סויטוניוס, דומיטיאנוס, 2. לשנות הקונסולאטים: Eck, Werner. 2006. "Domitianus", Brill's New Pauly.
  8. 1 2 סויטוניוס, דומיטיאנוס, 2.
  9. ↑ סויטוניוס, דומיטיאנוס, 12.
  10. ↑ Brian W. Jonas, The Emperor Domitian, London and New York: Routledge, 1992, p. 33
  11. ↑ Brian W. Jonas, The Emperor Domitian, London and New York: Routledge, 1992, p. 36
  12. 1 2 3 סויטיניוס, דומיטיאנוס, 3.
  13. ↑ סויטוניוס, דומיטיאנוס, 9. הציטוט מתוך ורגיליוס, גאורגיקא, 2.536.
  14. ↑ סויטוניוס, דומיטיאנוס, 9.
  15. 1 2 3 4 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 417.
  16. ↑ סויטוניוס, דומיטיאנוס, 13.
  17. 1 2 3 4 5 6 סויטוניוס, דומיטיאנוס, 7.
  18. 1 2 3 4 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 419.
  19. ↑ סויטוניוס, דומיטיאנוס, 4.
  20. ↑ Brian W. Jonas, The Emperor Domitian, London and New York: Routledge, 1992, pp. 86-88
  21. ↑ Brian W. Jonas, The Emperor Domitian, London and New York: Routledge, 1992, p. 22.
  22. 1 2 3 4 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 418.
  23. ↑ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 420.
  24. ↑ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ז', פרק 6, ו'.
  25. ↑ דיון קסיוס, דברי ימי רומי, ס"ו, ז'.
  26. 1 2 סויטוניוס, דומיטיאנוס, 12.
  27. ↑ דיו קסיוס 67.14 (לתרגום אנגלי).
  28. ↑ לקטנטיוס (אנ'), על מות הרודפים, 3 (הטקסט בלטינית)
  29. ↑ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 431.
  30. ↑ Brian W. Jonas, The Emperor Domitian, London and New York: Routledge, 1992, p.99
  31. ↑ סויטוניוס, דומיטיאנוס, 8.
  32. ↑ סויטוניוס, דומיטיאנוס, 7, 8.
  33. 1 2 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 421-420.
  34. ↑ Brian W. Jonas, The Emperor Domitian, London and New York: Routledge, 1992, p. 73
  35. ↑ סויטוניוס, דומיטיאנוס, 19.
  36. ↑ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 422.
  37. ↑ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 422-423.
  38. ↑ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 424-425.
  39. ↑ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 426-425.
  40. ↑ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 427-426.
  41. ↑ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 428.
  42. ↑ סויטוניוס, דומיטיאנוס, 6.
  43. 1 2 3 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 429.
  44. 1 2 סויטוניוס, דומיטיאנוס, 10.
  45. 1 2 סויטוניוס, דומיטיאנוס, 20.
  46. ↑ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 430-429.
  47. 1 2 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 413.
  48. ↑ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 415-413.
קיסרי רומא
תקופת הפרינקיפט אוגוסטוס קיסר • טיבריוס קיסר • קליגולה • קלאודיוס קיסר • נירון קיסר • גלבה • אותו • ויטליוס • אספסיאנוס • טיטוס • דומיטיאנוס • נרווה • טראיאנוס • אדריאנוס • אנטונינוס פיוס • לוקיוס ורוס • מרקוס אורליוס • קומודוס • פרטינקס • דידיוס יוליאנוס • ספטימיוס סוורוס • קרקלה (עם גטה) • מקרינוס • אלאגבאלוס • אלכסנדר סוורוס
תקופת משבר המאה השלישית מקסימינוס תראקס • גורדיאנוס הראשון עם גורדיאנוס השני • פופיאנוס ובלבינוס • גורדיאנוס השלישי • פיליפוס הערבי • דקיוס עם הרניוס אטרוסקוס • טרבוניאנוס גאלוס עם הוסטיליאנוס • טרבוניאנוס גאלוס עם וולוסיאנוס • איימליאנוס • ולריאנוס עם גליאנוס • גליאנוס • קלאודיוס השני גותיקוס • קווינטילוס • אורליאנוס • טקיטוס • פלוריאנוס • פרובוס • קארוס • קארינוס עם נומריאנוס
תקופת הדומינט דיוקלטיאנוס עם מקסימיאנוס • קונסטנטיוס כלורוס • גלריוס • פלביוס ולריוס סוורוס • מקסימינוס דאיה • מקסנטיוס • ליקיניוס • קונסטנטינוס "הגדול" • קונסטנטיוס השני עם קונסטנס ועם קונסטנטינוס השני • יוליאנוס • יוביאנוס • ולנטיניאנוס הראשון עם ואלנס • גרטיאנוס עם ולנטיניאנוס השני • תאודוסיוס הראשון
האימפריה הרומית
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דומיטיאנוס&oldid=42530753"