תאודוסיוס הראשון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
תאודוסיוס הראשון
Flavius Theodosius
Theodosius I. Roman Coin.jpg
לידה 11 בינואר 347
גלאיקיה, ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 בינואר 395 (בגיל 48) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רומא העתיקה, האימפריה הביזנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת השושלת התאודוסיוסית
אב Count Theodosius עריכת הנתון בוויקינתונים
אם Thermantia עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים גאלא פלקידיה
פלביוס אוגוסטוס הונוריוס
ארקדיוס, קיסר האימפריה הביזנטית
Pulcheria עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פלביוס תאודוסיוס אוגוסטוס (לטינית: Flavius Theodosius Augustus) (נולד: 11 בינואר 347 בעיר קוקה שבספרד ומת ביום 17 בינואר 395 במילאנו. הוא ידוע גם כתאודסיוס "הגדול" ותיאודוסיוס הראשון. הוא היה אוגוסטוס של האימפריה הרומית, משנת 379 עד לשנת 394 הוא שלט בחלק המזרחי של האימפריה, למשך כשנה הוא היה השליט היחיד והאחרון של האימפריה הרומית המאוחדת ועד לחלוקתה הסופית בין בניו הונוריוס וארקדיוס בשנת 395.

שלטונו של תאודוסיוס היה נקודת מפנה משמעותית בהיסטוריה של האימפריה הרומית. המחקר ההיסטורי המאוחר רואה בו הקיסר האחרון לאימפריה הרומית המאוחדת ולאחריו התחלקה סופית ובאופן מוחלט האימפריה ל 2 גופים נפרדים האימפריה הרומית המערבית והאימפריה הרומית המזרחית והאחרונה עתידה הייתה להפוך לאימפריה הביזנטית. תהליכים שהחלו להתגבש בשנים ובעשורים שטרם שלטונו הפכו למאפיינים המרכזיים של העולם הרומאי והמערבי במהלך תקופת שלטונו של תאודוסיוס.

בתקופת שלטונו הפכו שבטים הגרמאניים מפולשים שנמצאים במצב מלחמה תמידי עם האימפריה לבני ברית שזכו למעמד אוטונומי-למחצה. הם קיבלו זכות להתיישב בשטחי איליריה תחת שלטון של מנהיגיהם ושימשו כפוידרטוס ושירתו כחיילים בצבא הרומאי תמורת הזכויות שניתנו להם. בתהליך זה הפך הצבא הרומאי בסיכומו של דבר לצבא שעיקר כוחו יחידות גרמאניות שנאמנותן לאימפריה הייתה תמיד רופפת ובסופו של דבר היו הם אלו שהנחיתו את מכת המוות על האימפריה הרומית המערבית כאשר מפקד הצבא הגרמאני, אודואקר, הדיח את הקיסר הרומי האחרון, רומולוס אוגוסטולוס.

תאודוסיוס נאלץ להלחם על כסאו ב 2 מלחמות אזרחים קשות כנגד קציני צבא שניסו לנצל את חולשת השלטון המרכזי על מנת לקרוע חלקים מהאימפריה לעצמם הוא הצליח לנצח את מגנוס מקסימוס שהתבסס כשליט האימפריה המערבית ב 387 עד ל 388 ואת המורד אאוגניוס בשנת 394. ניצחונות אלו סחטו את כוחה של האימפריה והקרב האחרון קרב הנהר הקפוא הוריד את האימפריה המערבית על ברכיה, מכה שההונים ניצלו עד תום.

שלטונו של תאודוסיוס היה גם נקודת ציון בהיסטוריה של הנצרות, הוא פעל בעקביות ונחישות על מנת לקבע את מעמדה של הנצרות האורתודוקסית לדת המדינה והכריז על שאר הכנסיות כמינות. הוא פעל על מנת לבטל מוסדות דתיים פאגאניים ועמד מנגד כאשר מקדשים ומקומות פולחן פאגאננים הוחרבו.

תאודוסיוס הוכרז כקדוש על ידי הכנסייה האורתודוקסית והכנסייה הארמנית, יום החג של תאודוסיוס הוא ה-17 בינואר.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לעלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאודוסיוס נולד ביום 11 בינואר 347 בעיר הספרדית קוקה הוא נשא את שמו של אביו שהיה קצין בכיר ומצביא מעוטר שהוצא להורג משסר חינו מפני האוגוסטוס ולנטיניאנוס הראשון.

החל משנת 368 הוא החל ללוות את אבין במסעות מלחמה וליווה אותו במסעות המלחמה שניהל האב בשליחות ולנטיניאנוס הראשון. המערכה הראשונה שתיאודוסיוס השתתף בה הייתה דיכוי המרד בבריטניה. בקיץ של שנת 367 חיל המצב הרומאי שתפס את קו הביצורים הידוע כ חומת אדריאנוס מרד ואיפשר לגדודים של שבטים נודדים הידועים בשמות להיכנס לתוך שטחי הפרובינציה הרומאית של בריטניה. עם אבדן אחיזת השלטון הרומאי החלו חיילים עריקים ועבדים בורחים להטיל טרור על אזורי הכפר והדרכים. ההיסטוריון הרומאי בן התקופה אמיאנוס מרקלינוס קורא למסכת אירועים אלו "הקונספירציה הברברית" (barbarica conspiratio) על פי מרקלינוס חילות העזר בפרובינציה חברו לפולשים שקנו את שיתוף הפעולה שלהם בחלוקת השלל. לאחר מספר ניסיונות כושלים להחזיר את הסדר על כנו ולהדוף את הפולשים נשלח באפריל 368 הגנרל פלביוס תאודוסיוס לבריטניה מלווה בבנו ואחינו, בסוף 368 חזר הסדר לבריטניה, עריקים ומורדים הוצאו להורג, ביצורים שוקמו והפולשים נהדפו אל מחוץ לגבולות.

בשנת 372 התפרץ מרד בפרובינציית אפריקה על רקע ניהול כושל ושחיתות של המושל הרומאי הקומיס רומאנוס. האוכלוסייה המקומית תחת הנהגתו של פירמוס, בנו של אציל מקומי שהיה בן ברית של רומא ושלט בשבטים ברברים כבן-חסות של הקיסר הרומאי. ולנטיאנוס שלח את תאודוסיוס האב לאפריקה על מנת לדכא את המרד ולהשליט את הסדר על כנו. תאודוסיוס האב החל את משימתו על ידי מאסרו של רומאנוס ומי מהפקידים ששיתפו איתו פעולה בשחיתות. משנכשל משא ומתן מוקדם עם פירמוס ברח המורד אל המדבר במטרה לארגן התנגדות לרומאים. תיאודוסיוס יצא במהלך מהיר אל המדבר בראש כוחות ניידים ומהירים שרדפו אחרי המורדים, הבריחו אותם ממחבואם ומנעו מהם מלהתארגן ומלהתבסס בקרב שבטי המדבר. לבסוף משנדחק לפינה התאבד פירמוס בשנת 374 והמרד דעך. הצלחתו של תאודוסיוס בדיכוי המרד באפריקה הייתה הצלחה אחת יותר מידי, הוא נעצר ככל הנראה בסמוך למותו של ולנטיאנוס וייתכן כחלק ממאבק הכוחות לאחר מותו של האוגוסטוס, ובסוף שנת 375 הוצא להורג בקרתגו.

בהשפעת אביו מונה תיאודוסיוס לתפקיד מושל פרובינציית מואסיהלטינית: Moesia) ובשנת 374 הצליח בהדיפת פשיטה של גדודים סרמטים והחל לרכוש לעצמו מוניטין של קצין מוכשר. הקריירה המבטיחה של תיאודוסיוס נקטעה בשנת 376 ככל הנראה בעקבות קטיעת הקריירה של אביו. הוא חזר להיספניה לאחוזה המשפחתית שם הוא התחתן עם איליא פלסילה (Aelia Flavia Flaccilla) ובשנת 377 נולד בנו הראשון ארקדיוס. מהלך חייו האידילי השתנה בעקבות קרב אדריאנופול (לטינית: Proelium Hadrianopolitanum) שהתחולל ביום 9 באוגוסט 378 בסמוך לעיר אדריאנופול (אדירנה בסמוך לגבול הטורקי, היווני והבולגרי). הצבאות הלוחמים היו צבאות האימפריה הרומית המזרחית תחת פיקודו של הקיסר הרומי ולאנס מול קואליציה של שבטים גרמאניים שעיקרם קבוצות שבטים גותיים שנדחפו אל תוך שטחי האימפריה הרומית בלחץ פלישה הונית. שבטים אלו התקבלו תחילה אל תוך שטחי האימפריה אך עימותים וחיכוכים בין הרומאים לגותים הביאו למרידה רבתי ששיאה הגיע בהתנגשות בין הצבאות, בתום יום הקרב זכו המורדים הגותים בניצחון מכריע. חלק גדול מהצבא הרומי הושמד הקיסר ולאנס נהרג. הגותים, חסרי אימון וציוד צבאי מתאים לא הצליחו לממש את ניצחונם ולכבוש ערים מרכזיות של האימפריה אך הצליחו להגיע בתום המרד להסכם שלום עם הרומאים.

מינוי לאוגוסטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיום המרד הגותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר התפזר ערפל הקרב מעל אדריאנופול התבררו ממדי האסון.עם מות הקיסר ואלנס ללא יורש, נותר החלק המזרחי של הקיסרות ללא שליט ולמעשה ללא צבא-שדה. גרטיאנוס, האוגוסטוס של האימפריה המערבית נמנע מלקחת על עצמו את האתגר של השבת השליטה לידי הקיסרות והשושלת המשפחתית וביום 19 בינואר 379 הכתיר את תאודוסיוס לשליט של האימפריה המזרחית מתוך תקווה כי ניתן יהיה לדכא את המרידה של הגותים ולהחזיר את השליטה והשקט לאזור הגבול סביב נהר הדנובה. בעוד תאודוסיוס קיבל את השליטה על נחלתו של ואלנס, האימפריה המערבית נשלטה על ידי גרטיאנוס וולנטיניאנוס השני - בנו הקטין של ולנטיניאנוס הראשון שהיה שליט בובה בעוד שהכוח על הפרובינציות היה למעשה בידי אימו וקציני הצבא.

כצעד ראשון פעל תיאודוסיוס למלא את שורות צבא האימפריה שהדלדלו בקרב אדריאנופול והעימותים שלאחר מכן, בהיעדר ברירה גויסו החיילים החדשים מקרב שבטים גרמאניים שהיו לכאורה בעלי ברית של הרומאים. לגיונות אלו תוגברו על ידי חיילים מנוסים מחיילות מצב היסטוריונים רומאיים בני התקופה מתארים גיוס מאסיבי של "ברברים" אל תוך הצבא הרומאי, כך גויסו עריקים משתמטים ואפילו מי שהטילו מום בגופם על מנת להתחמק משרות. [1] אך גם בשלב זה לא היו הרומאים מוכנים להיכנס לקרב מכריע מול הגותים ובני בריתם וכך נאלץ גרטיאנוס לחתום על הסכם מול האוסטרטגותים על מנת למנוע מהם מלהמשיך להחריב את הפרובינציות המערביות בעוד צבאו המתחדש של תאודוסיוס ספג מפלה קשה בניסיון לעצור צבא גותי בראשותו של פריטיגרנוס ובסיכומו של דבר בחר תאודוסיוס לסיים את הסכסוך במשא ומתן ובאוקטובר 382 חתם על הסכם שלום שסיים את המרד הגותי, הגותים המורדים זכו לתנאים מפליגים והיתר לגותים ולבני בריתם להתיישב בשטח הגובל בגדה הדרומית של הדנובה ובתמורה הם הפכו לחלק ממערך ההגנה והתגייסו לצבא הרומי במעמד של פוֹאֶדֶרָטוּס (לטינית: Foederatus).

ההסכם קיבל חיזוק נוסף כאשר תאודוסיוס אירח את אתאנריק המנהיג והמלך של הוויזיגותים בקונסטנטינופול. זמן קצר לפני כן נאלצה פדרציית השבטים תחת שליטתו לחצות את הדנובה מאחר ששנים של עימותים וקרבות מול ההונים הביאו אותם לכלל קריסה והם נאלצו לנדוד ממקום מושבם ולבקש מקלט בתחומי הקיסרות הרומית. אתאנריק שהיה מנהיג מבוגר ומנוסה קיבל את הזמנתו של תאודוסיוס למשא ומתן ולאחר שהתרשם מיופיה של קונסטנטינופול והתרשם מכוחה של הקיסרות הוא הסכים לחתום על הסכם שלום במסגרתו הוויזיגותים התיישבו סביב הרי הקרפטים המזרחיים וכדי להתגונן מפני ההונים הקימו גלי אדמה גדולים, המכבידים על תנועת פולשים רכובים. אתאנריק מת זמן קצר לאחר חתימת ההסכם אבל ראשי השבטים הגותיים התרשמו מההלוויה שאירגן תיאודוסיוס למלך הגרמאני המת והמשיכו לקיים את חלקם בהסכם השלום. תאודוסיוס הצליח להכניס למסגרת ההסכם מספר רב של ראשי שבטים גותיים ולבודד את אלו שסירבו להצטרף למסגרת שהכתיבה הקיסרות, אלו הותקפו בעיתוי נוח על ידי שימוש בטקטיקות של מהלכים מהירים ושימוש באלמנט הפתעה בסיכומו של דבר הצליח תאודוסיוס להשליט שקט בפרובינציות לאורך הדנובה. המהלך המשמעותי ביותר בסדרת קרבת אלו היה המארב שהצבא הרומאי בפיקודו של תאודוסיוס הניח לצבא של שבטים אוסטרוגותים תחת פיקודם של אלאטהוס וסאפרקס. על פי היסטוריונים רומאיים הגותים נלכדו כאשר הם ניסו לחצות את הדנובה בצי מאולתר, תאודוסיוס בחר לתקוף אותם ברגע זה בעזרת ספינות מלחמה ובתמיכת ליגיונות על גדות הנהר תוך ניצול העובדה שהגותים חסרי אונים וחסרי הכשרה בלוחמה מאוניות, רוב המנהיגים האוסטרוגותיים נהרגו, הנותרים נכנעו ללא תנאי. היסטוריונים הרומאיים לא חוסכים בשבחים ובתיאור הירואי של תאודוסיוס כמפקד וכלוחם ההורג באויבי האימפריה.

ההסכם הסופי עם השבטים הגותיים נחתם ביום 3 באוקטובר 382, וכמו ההסכמים הקדמים הסדיר את התיישבותם של הגותים לאורך אזורי הספר של הדנובה בתרקיה ובאסיה הקטנה, הסכמים אלו נשאו את זרע הפורענת העתידי מאחר שהותירו את הגותים כישות עצמאית הפטורים ממיסים לקיסרות ובעלי ממשל עצמאי, הם התחייבו לספק מספר קבוע של מגויסים לצבא הרומאי אך מגויסים אלו שירתו ביחידות של גותים בפיקוד גותי ולא פוזרו בקרב הלגיונות בפרובינציות השונות כבעבר. כך נותרו הגותים כישות עוינת ומרדנית בעימות מתמשך עם הרומאים, מלחמות התנהלו בפרובינציות השונות בסדרת מאבקים ועימותים בין השבטים הגרמאניים, תושבי הפרובינציות וחיילות המצב הרומאיים. השיא של אירועים אלו הגיע כאשר אלאריק הראשון המנהיג הגותי פלש לאיטליה מספר פעמים עד שבשנת 410 כבש את רומא ובזז אותה. אלאריק שירת כפואדרטי, נאמן האימפריה הרומית החייב לה שירות צבאי בתמורה למזון, אדמות או תשלום. תחת פיקוד הקיסר תאודוסיוס הראשון משנת 394. במסגרת שירותו הוא השתתף בדיכוי מרידות כנגד תיאודוסיוס אך עם מותו של תאודוסיוס ומשהשתנו התנאים של שירותו הוא התמרד ויצא למסע של הרס וביזה שהסתיים בחורבן רומא.

טבח סלוניקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 390 התחולל עימות בין קהילת סלוניקי לבין המושל מטעם תאודוסיוס, התושבים מחו על מאסרו של אזרח העיר ככל הנראה על רקע האשמות של הומוסקסואליות, ברקע של העימות עמדו ככל הנראה עוינות של המקומיים כנגד חיל המצב שהיה בעיקרו חיילים גותים ולמעשה כוון כנגד תאודוסיוס. במהלך העימות נרצח מושל העיר, קצין צבא ממוצא גותי. תאודוסיוס החליט להפוך את תושבי העיר לדוגמה חייה לתוצאות זעמו של הקיסר והתיר לחיילי חיל המצב להשתלל ללא רסן, כתוצאה ממכך נטבחו כ 7000 מתושבי העיר על ידי החיילים בטרם החליט תאודוסיוס להתערב ולהפסיק את ההרג חסר ההבחנה. האירוע לא עבר ללא תגובה והביא את תאודוסיוס לכלל עימות עם איש הכנסייה החזק באימפריה המערבית, ההגמון של מילאנו - אמברוזיוס שהיה הכוח האמיתי בחצר האוגוסטוס גרטיאנום. הוא לא היסס להוציא צו נידוי מהכנסייה לתאודוסיוס ודרש מהשליט שייכפר על מעשיו בפומבי, בשיאו של העימות תאודוסיוס ניסה להיכנס בכוח לקתדרלה במילאנו, אך אמברוזיוס חסם בגופו את הכניסה. לבסוף נכנע תאודוסיוס וביקש מחילה על מעשיו.

מלחמות אזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאודוסיוס נלחם בשתי מלחמות אזרחים עקובות מדם כנגד הטוענים לכתר מגנוס מקסימוס ואאוגניוס. הראשון שבהם, מגנוס מקסימוס, היה ספרדי אף הוא והתיימר להיות קרובו של תאודוסיוס. הוא היה מפקד של צבא בבריטניה ובשנת 383 צעד עם צבאו אל גליה בניסיון לתפוש את השלטון. הוא הכריח את הקיסר גרטיאנוס להימלט ותאודוסיוס האשימו באחריות להתנקשות בחיי האחרון ליד ליון. לצד שניהם ניצב גם ולנטיניאנוס השני הצעיר, שהמשיך לשלוט באיטליה, איליריה ואפריקה, שחצצו בין שני הניצים—תאודוסיוס במזרח ומגנוס מקסימוס בגליה.

בשנת 387 הופר השלום העוין בין השניים כאשר מקסימוס שלח את גייסותיו לצפון איטליה וכפה על ולנטיניוס השני לסגת לתסלוניקה. ככל הנראה נבעה פעולתו זו של מקסימום מחששו מההשפעה הגוברת והולכת של תאודוסיוס על ולנטיניוס ושריו, באמצעות מינוי מקורביו לשליטים בפרובינקיות השונות שהיו להלכה תחת שלטון ולנטיניוס ובאמצעות ארגון נישואים בין נברידיוס, אחיין הקיסרית פלאקילה, לבתו של שליט אפריקה גילדו. קשרים אלו השתלמו לתאודוסיוס, כאשר החליט גילדו לעבור לצידו במהלך המלחמה בשנת 388, להביס את ציו של מקסימוס ולהשתלט על סיציליה בעבור תאודוסיוס.

תאודוסיוס עצמו שהה עם ולנטיניוס בתסלוניקה בקיץ 387 ושם נישא לאחותו גאלא. הם יצאו למלחמה משותפת נגד מקסימוס בקיץ 388, כשהם מביסים את כוחותיו בסיסקיה ובפואטוביו ולאחר מכן עברו את האלפים ולכדו את מקסימוס עצמו באקויליאה. מקסימוס הוצא להורג זמן קצר אחרי כן, כפי שנעשה גם לבנו ויקטור.

אחרי דיכוי המרידה שהה תאודוסיוס כשלוש שנים באיטליה. כשהחל עושה דרכו חזרה לקונסטנטינופול החל הגנרל רב ההשפעה אברוגסט הופך יהיר יותר ויותר ככל שהתרחק תאודוסיוס ממילאנו. ב-15 במאי 392 נמצא ולנטיניוס מת ותאודוסיוס, אם מתוך חשד באברוגסט ואם בלחצה של גאלא, שסירבה לקבל את הטענה שאחיה התאבד, סירב לקבל את מינויו של אאוגניוס כשליט מטעמו של אברוגסט.

המלחמה בין השניים החלה בקיץ 394, כאשר תאודיסיוס החל צועד מקונסטנטינופול והיא הוכרעה בקרב מכריע אחד על גדות הנהר פריגידוס שלמרגלות האלפים ב-6 בספטמבר 394. הגורם המכריע בקרב היה נטישת חלק מצבא מקסימוס תחת פיקודו של ארביטיו לצידו של תאודוסיוס. בעקבות הקרב הוצא אאוגניוס להורג ואברוגסט התאבד.

משפחתו וירושתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבליט של תאודוסיוס מושיט זר דפנה למנצח, על בסיס השיש של האובליסק של תחותמס השלישי, בהיפודרום קונסטנטינופול.

תאודוסיוס נישא פעמיים. אשתו הראשונה הייתה אאליה פלקילה שילדה לו את ארקדיוס בשנת 377, את הונוריוס ב־9 בספטמבר 384 ואת פולכריה בשנת 385. תאודוסיוס מינה אותה לקיסרית (אוגוסטה) אחרי עלייתו לשלטון אך היא מתה בשנת 386. בסוף שנת 387 הוא נישא לגאלא, בתו של ולנטיניוס הראשון ואחותו של ולנטיניוס השני. היא ילדה לו את גרטיאנוס בערך בשנת 388, ואת גאלא פלקידיה בערך בסביבות השנים 388–390, ומתה במהלך לידה, בשנת 394. תאודוסיוס היה נחוש בדעתו שבניו ירשו אותו ומינה את הונריוס וארקדיוס לקיסרים (אוגוסטוס) כבר בהיותם ילדים. שושלתו שרדה עד מות נכדו, תאודוסיוס השני בשנת 450, ובקישור עקיף עד מות הקיסר אוליבריוס בשנת 472.

תאודוסיוס והנצרות הניקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיבותו של תאודוסיוס להיסטוריה נעוצה בעיקר בשינוי שחולל במעמדה של הנצרות באימפריה הרומית. במאה ה-4, הייתה הכנסייה הנוצרית באימפריה הרומית שסועה בוויכוח על טיבו של השילוש הקדוש. בשנת 325 גינתה מועצת ניקאה, את התאולוגיה האריאנית כמינות. אריוס טען כי ישו הנוצרי נברא ולכן נחות מהאל האב וכי שניהם עשויים חומר דומה (הוֹמוֹיְאוסיון, ביוונית) אך אינם זהים. המועצה ניסחה את הכרזת ניקאה שקבעה כי ישו והאל האב זהים במהותם (הומואוסיון, ביוונית). המועצה לא יישבה את המחלוקת וכאשר עלה תאודוסיוס לשלטון היו עדיין סיעות שונות בכנסייה שביקשו לכפות את השקפתן על הנצרות בכללה, כשחלק מהסיעות דוגלות באריאניזם.

הקיסר ואלנס נטה לדעת האסכולה ההומויאנית, גישה אריאנית קיצונית שקבעה שישו היה בעל מהות דומה, אך לא זהה, לזו של האל האב. לתפישה זו היו מהלכים במזרח והיא החלה רוכשת השפעה גם במערב. תאודוסיוס, לעומת זאת, דבק בהכרזת ניקאה מאז התנצר בשנת 380.

יומיים אחרי שהגיע לקונסטנטינופול, ב-24 בנובמבר 380, גירש תאודוסיוס את הבישוף האריאני דמופילוס מקונסטנטינופול והעמיד את כנסיות העיר תחת שליטתו של גרגוריוס מנזיאנזוס, שהנהיג את הקהילה האורתודוקסית (כלומר, ניקאית) הקטנה בעיר. הפעולה עוררה התמרמרות ומהומות ואף הביאה לניסיון התנקשות בחיי הקיסר.

באותה שנה הכריז תיאודוסיוס על הפיכת הנצרות מדת נסבלת (Religio licita) לדת רשמית באימפריה הרומית.

תאודוסיוס זימן מועצה של 150 בישופים אורתודוקסים שהתכנסו בקונסנטינופול במאי 381 וזו, בהשפעתו, מינתה את הסנטור נקטריוס לבישוף קונסטנטינופול החדש. זמן לא רב אחרי כן גורשו בהדרגה כל הבישופים ה"כופרים" מהערים והעיירות במזרח וכל בנייני הכנסייה ונכסיה הועברו לידי האורתודוקסים, פעולה שאף היא עוררה עוינות עמוקה ומתמשכת לתאודוסיוס.

בתחילת שלטונו נהג תאודוסיוס, כקודמיו מאז קונסטנטינוס בסובלנות במקדשים ובפסלים הפגניים, כל עוד אלו לא כללו הקרבת דם או ערערו על סמכותו ושלטונו של הקיסר. תשע שנים אחרי–כן, עם זאת, הסתמן שינוי ניכר במגמה כאשר החל תאודוסיוס הוציא שורה של צווים שנודעה בשם "הצווים התאודוסיאנים". בשנת 389 בוטלו ימי החג במועדי חגיגות פגניות שלא עברו ניצור. בשנת 391 נאסרה הקרבת דם ונאסר הביקור במקדשים או עבודת פסילים. על המקדשים הפגניים שהוכרזו "נטושים" השתלטו מיידית הנוצרים ואנשי דת כמו הבישוף תאופילוס מאלכסנדריה והגישו בקשות להרסם ולבנות על מקומם כנסיות נוצריות.

בהשתתפותו ובתמיכתו של תאודוסיוס נהרס מקדש סרפאום הענק באלכסנדריה וספרייתו הושמדה על ידי אספסוף בשנת 392, הרס של נכסי תרבות וחקר של תרבות העולם הפגני, ששיקף את התייחסותה הנקמנית והקנאה של הכנסייה הנוצרית בנקודה זו לכל תרבות אחרת. מעשי ביזה והרס דומים התרחשו במקומות שונים, כפי שכרוניקנים נוצרים ציינו בגאווה ניכרת באותה תקופה.

בצו של תאודוסיוס הופסקו המענקים שעדיין ניתנו למקדשים פגניים מהתקופה היוונית-רומית. האש הקדושה במקדש וסטה בפורום ברומא כובתה והבתולות הוסטליות סולקו. אנשים שביצעו ניבוי עתידות ומעשי כישוף בהתאם למסורת הפגנית הוענשו ואחרון, בשנת 393 ביטל תאודוסיוס גם את המשחקים האולימפיים והביא לקיצו עידן בו נמנו השנים על פי האולימפיאדות.

באותה שנה הכריז תאודוסיוס כי הנצרות הופכת לדת המותרת היחידה, כל פולחן שאינו נוצרי נאסר לחלוטין[דרוש מקור].

את השינוי במדיניותו של תאודוסיוס יש המייחסים להשפעתו הגוברת של אמברוסיוס, בישוף מילאנו, שנידה את תאודוסיוס אחרי מעשה טבח שביצע בתושבי תסלוניקה בעקבות התנקשות במפקד צבאי שלו בעיר. ייתכן והצווים היו חלק מהפעולות שלהן נדרש תאודוסיוס כדי לזכות במחילה. כנופיות נזירים ופקידים רשמיים נוצריים היו רגילים מכבר למעשי הרס וביזה של מקומות פולחן פגניים, אך האישור שנתן תאודוסיוס להריסת הסרפאום היה ככל הנראה איתות לכך שפעולות ההרס הנוצריות נהנות לפחות מאישור משתמע מצד הקיסר.

יחסו ליהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 בספטמבר 393 קבע בחוק שחוקק בקונסטנטינופוליס, בשמו ובשם שני בניו[2], כי "ברור למדי, שכת היהודים (Iudaeorum sectam) אינה אסורה בחוק כלשהו (nulla lege prohibitam )", ומכאן שהדת היהודית היא דת מותרת בקיסרות הרומית. בנוסף התנגד לאיסור התכנסויות של יהודים והורה למפקד הכוחות הצבאיים במזרח למנוע שוד והרס של בתי כנסת.

גם בניו אישרו כי ליהודים מותר לעסוק בפולחניהם.

מותו וירושתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאודוסיוס נפטר בשנת 395 והוריש את כס הקיסרות לשני בניו: הונוריוס, שירש את חלקה המערבי של האימפריה וארקדיוס שירש את חלקה המזרחי. הייתה זו הפעם האחרונה שבה היה צורך לחלק את האימפריה למזרח ומערב שכן היא לא חוברה שוב לעולם. הונוריוס וארקדיוס היו עוד ילדים בזמן עליתם לשלטון ותאודוסיוס מינה את סטיליקו, המוכשר והנאמן שבמצביאיו, לאפוטרופוס שלהם. בפועל היה סטיליקו שליטה של האימפריה המערבית עד הוצאתו להורג בשנת 408 ובמזרח שלטו יועציו של ארקדיוס עד התבגרותו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תאודוסיוס הראשון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, Peter Garnsey, University of Cambridge 2005 page 102
  2. ^ קודקס תיאודוסיאנוס 16:8:9 CTh