תאודוסיוס הראשון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פלביוס תאודוסיוס (נולד בקאוקה (כיום קוקה שבמחוז סגוביה הספרדי) בערך 346 - מילנו 17 בינואר 395), המכונה גם תאודוסיוס הראשון ותאודוסיוס הגדול היה קיסר רומי והשליט האחרון של האימפריה הרומית המאוחדת. אחרי חלוקת הממלכה בין יורשיו, היא לא אוחדה אחר כך שוב תחת שלטונו של אדם אחד. תאודוסיוס ידוע גם כאדם שהפך את הנצרות לדת הרשמית באימפריה הרומית.

הוריו של תאודוסיוס היו תרמנטייה ותאודוסיוס האב, שהיה קצין צבא בכיר באימפריה המערבית תחת שלטונו של ולנטיניוס הראשון. כבנו של קצין צבא, היה תאודוסיוס חייב על–פי חוק להצטרף אף הוא לצבא והתלווה אל אביו לסייע לו בדיכוי ה"קשר הגדול" בשנת 368 בבריטניה. הוא פיקד על צבא במואסיה, פרובינקיה רומית במורד הדנובה ובשנת 374 הודח מתפקידו הצבאי ונאלץ לשוב לעיר הולדתו קוקואה. ככל הנראה נבעה הדחתו מהזעם שעוררה אצל הקיסר ולנטיניוס הראשון תבוסה צבאית שנחל ואובדן שני לגיונות שתחת פיקודו במלחמה עם הסמרטינים בסוף אותה שנה. אביו ערער ככל הנראה על ההחלטה ובעקבות זאת הוצא להורג (חלק מהמקורות טוענים שאביו הוצא להורג לאחר שחקירה גילתה שבזמן טקס חיזוי עתידות עלה שם משפחתו כמי שיחליף את הקיסר), ככל הנראה בפקודת ולנטיניוס, בתחילת שנת 375.

תאודוסיוס הושב לתפקידו אחרי מותו של ולנטיניוס הראשון בסוף שנת 375 ואחרי מותו של אחי ולנטיניוס, הקיסר ואלנס בקרב אדריאנופול בשנת 378 מינה אותו הקיסר הצעיר גרטיאנוס (אז בן 21) לשליט במשותף (אוגוסטוס במשותף) עמו במזרח הממלכה. גרטיאנוס מת בשנת 383 ואחיו הצעיר, ולנטיניוס השני מת בשנת 392 ואחרי כן שלט תאודוסיוס כקיסר יחיד, אחרי שהביס את הטוען לכתר אאוגניוס ב-6 בספטמבר 394 בקרב פריגידוס.

מלחמות אזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאודוסיוס נלחם בשתי מלחמות אזרחים עקובות מדם כנגד הטוענים לכתר מגנוס מקסימוס ואאוגניוס. הראשון שבהם, מגנוס מקסימוס, היה ספרדי אף הוא והתיימר להיות קרובו של תאודוסיוס. הוא היה מפקד של צבא בבריטניה ובשנת 383 צעד עם צבאו אל גליה בניסיון לתפוש את השלטון. הוא הכריח את הקיסר גרטיאנוס להמלט ותאודוסיוס האשימו באחריות להתנקשות בחיי האחרון ליד ליון. לצד שניהם ניצב גם ולנטיניוס השני הצעיר, שהמשיך לשלוט באיטליה, איליריה ואפריקה, שחצצו בין שני הניצים—תאודוסיוס במזרח ומגנוס מקסימוס בגליה.

בשנת 387 הופר השלום העוין בין השניים כאשר מקסימוס שלח את גייסותיו לצפון איטליה וכפה על ולנטיניוס השני לסגת לתסלוניקה. ככל הנראה נבעה פעולתו זו של מקסימום מחששו מההשפעה הגוברת והולכת של תאודוסיוס על ולנטיניוס ושריו, באמצעות מינוי מקורביו לשליטים בפרובינקיות השונות שהיו להלכה תחת שלטון ולנטיניוס ובאמצעות ארגון נישואים בין נברידיוס, אחיין הקיסרית פלאקילה, לבתו של שליט אפריקה גילדו. קשרים אלו השתלמו לתאודוסיוס, כאשר החליט גילדו לעבור לצידו במהלך המלחמה בשנת 388, להביס את ציו של מקסימוס ולהשתלט על סיציליה בעבור תאודוסיוס.

תאודוסיוס עצמו שהה עם ולנטיניוס בתסלוניקה בקיץ 387 ושם נישא לאחותו גאלא. הם יצאו למלחמה משותפת נגד מקסימוס בקיץ 388, כשהם מביסים את כוחותיו בסיסקיה ובפואטוביו ולאחר מכן עברו את האלפים ולכדו את מקסימוס עצמו באקויליאה. מקסימוס הוצא להורג זמן קצר אחרי כן, כפי שנעשה גם לבנו ויקטור.

אחרי דיכוי המרידה שהה תאודוסיוס כשלוש שנים באיטליה. כשהחל עושה דרכו חזרה לקונסטנטינופול החל הגנרל רב ההשפעה אברוגסט הופך יהיר יותר ויותר ככל שהתרחק תאודוסיוס ממילנו. ב-15 במאי 392 נמצא ולנטיניוס מת ותאודוסיוס, אם מתוך חשד באברוגסט ואם בלחצה של גאלא, שסירבה לקבל את הטענה שאחיה התאבד, סירב לקבל את מינויו של אאוגניוס כשליט מטעמו של אברוגסט.

המלחמה בין השניים החלה בקיץ 394, כאשר תאודיסיוס החל צועד מקונסטנטינופול והיא הוכרעה בקרב מכריע אחד על גדות הנהר פריגידוס שלמרגלות האלפים ב-6 בספטמבר 394. הגורם המכריע בקרב הייתה נטישת חלק מצבא מקסימוס תחת פיקודו של ארביטיו על צידו של תאודוסיוס. בעקבות הקרב הוצא אאוגניוס להורג ואברוגסט התאבד.

משפחתו וירושתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע עם דיוקנו של הקיסר תאודוסיוס הראשון

תאודוסיוס נישא פעמיים. אשתו הראשונה הייתה אאליה פלקילה שילדה לו את ארקדיוס בשנת 377, את הונוריוס ב־9 בספטמבר 384 ואת פולכריה בשנת 385. תאודוסיוס מינה אותה לקיסרית (אוגוסטה) אחרי עלייתו לשלטון אך היא מתה בשנת 386. בסוף שנת 387 הוא נישא לגאלא, בתו של ולנטיניוס הראשון ואחותו של ולנטיניוס השני. היא ילדה לו את גרטיאנוס בערך בשנת 388, ואת גאלא פלקידיה בערך בסביבות השנים 388-390, ומתה במהלך לידה, בשנת 394. תאודוסיוס היה נחוש בדעתו שבניו ירשו אותו ומינה את הונריוס וארקדיוס לקיסרים (אוגוסטוס) כבר בהיותם ילדים. שושלתו שרדה עד מות נכדו, תאודוסיוס השני בשנת 450, ובקישור עקיף עד מות הקיסר אוליבריוס בשנת 472.

תאודוסיוס והנצרות הניקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיבותו של תאודוסיוס להיסטוריה נעוצה בעיקר בשינוי שחולל במעמדה של הנצרות באימפריה הרומית. במאה ה-4, הייתה הכנסייה הנוצרית באימפריה הרומית שסועה בוויכוח על טיבו של השילוש הקדוש. בשנת 325 גינתה מועצת ניקאה, את התאולוגיה האריאנית כמינות. אריוס טען כי ישו הנוצרי נברא ולכן נחות מהאל האב וכי שניהם עשויים חומר דומה (הוֹמוֹיְאוסיון, ביוונית) אך אינם זהים. המועצה ניסחה את הכרזת ניקאה שקבעה כי ישו והאל האב זהים במהותם (הומואוסיון, ביוונית). המועצה לא יישבה את המחלוקת וכאשר עלה תאודוסיוס לשלטון היו עדיין סיעות שונות בכנסייה שביקשו לכפות את השקפתן על הנצרות בכללה, כשחלק מהסיעות דוגלות באריאניזם.

הקיסר ולנס נטה לדעת קבוצה שהעדיפה נוסחה אריאנית ברוחה של "הומוי", כלומר, שישו היה בעל מהות דומה, אך לא זהה, לזו של האל האב. לתפישה זו היו מהלכים במזרח והיא החלה רוכשת השפעה גם במערב. תאודוסיוס, לעומת זאת, דבק בהכרזת ניקאה מאז התנצר בשנת 380.

יומיים אחרי שהגיע לקונסטנטינופול, ב-24 בנובמבר 380, גירש תאודוסיוס את הבישוף האריאני דמופילוס מקונסטנטינופול והעמיד את כנסיות העיר תחת שליטתו של גרגוריוס מנזיאזנוס, מנהיג קהילה קתולית (כלומר, ניקאית) קטנה בעיר. הפעולה עוררה התמרמרות ומהומות ואף הביאה לניסיון התנקשות בחיי הקיסר.

באותה שנה הכריז תיאודוסיוס על הפיכת הנצרות מדת נסבלת (Religio licita) לדת רשמית באימפריה הרומית.

תאודוסיוס זימן מועצה של 150 בישופים קתוליים שהתכנסו בקונסנטינופול במאי 381 וזו, בהשפעתו, מינתה את הסנטור נקטריוס לבישוף קונסטנטינופול החדש. זמן לא רב אחרי כן גורשו בהדרגה כל הבישופים ה"כופרים" מהערים והעיירות במזרח וכל בנייני הכנסייה ונכסיה הועברו לידי הקתולים, פעולה שאף היא עוררה עוינות עמוקה ומתמשכת לתאודוסיוס.

בתחילת שלטונו נהג תאודוסיוס, כקודמיו מאז קונסטנטינוס בסובלנות במקדשים ובפסלים הפגניים, כל עוד אלו לא כללו הקרבת דם או ערערו על סמכותו ושלטונו של הקיסר. תשע שנים אחרי–כן, עם זאת, הסתמן שינוי ניכר במגמה כאשר החל תאודוסיוס הוציא שורה של צווים שנודעה בשם "הצווים התאודוסיאנים". בשנת 389 בוטלו ימי החג במועדי חגיגות פגניות שלא עברו ניצור. בשנת 391 נאסרה הקרבת דם ונאסר הביקור במקדשים או עבודת פסילים. על המקדשים הפגניים שהוכרזו "נטושים" השתלטו מיידית הנוצרים ואנשי דת כמו הבישוף תאופילוס מאלכסנדריה הגישו בקשות להרסם ולבנות על מקומם כנסיות נוצריות.

בהשתתפותו ובתמיכתו של תאודוסיוס נהרס מקדש סרפאום הענק באלכסנדריה וספרייתו הושמדה על ידי אספסוף בשנת 392, הרס של נכסי תרבות וחקר של תרבות העולם הפגני, ששיקף את התייחסותה הנקמנית והקנאה של הכנסייה הנוצרית בנקודה זו לכל תרבות אחרת. מעשי ביזה והרס דומים התרחשו במקומות שונים, כפי שכרוניקנים נוצרים ציינו בגאווה ניכרת באותה תקופה.

בצו של תאודוסיוס הופסקו המענקים שעדיין ניתנו למקדשים פגניים מהתקופה היוונית-רומית. האש הקדושה במקדש וסטה בפורום ברומא כובתה והבתולות הוסטליות סולקו. אנשים שביצעו ניבוי עתידות ומעשי כישוף בהתאם למסורת הפגנית הוענשו ואחרון, בשנת 393 ביטל תאודוסיוס גם את המשחקים האולימפיים והביא לקיצו עידן בו נמנו השנים על פי האולימפיאדות.

באותה שנה הכריז תאודוסיוס כי הנצרות הופכת לדת המותרת היחידה, כל פולחן שאינו נוצרי נאסר לחלוטין.

את השינוי במדיניותו של תאודוסיוס יש המייחסים להשפעתו הגוברת של אמברוסיוס, בישוף מילאנו, שביצע אקסקומוניקציה לתאודוסיוס אחרי מעשה טבח שביצע בתושבי תסלוניקה בעקבות התנקשות במפקד צבאי שלו בעיר. ייתכן והצווים היו חלק מהפעולות שלהן נדרש תאודוסיוס כדי לזכות במחילה. כנופיות נזירים ופקידים רשמיים נוצריים היו רגילים מכבר למעשי הרס וביזה של מקומות פולחן פגניים, אך האישור שנתן תאודוסיוס להריסת הסרפאום היה ככל הנראה איתות לכך שפעולות ההרס הנוצריות נהנות לפחות מאישור משתמע מצד הקיסר.

מותו וירושתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאודוסיוס נפטר בשנת 395 והוריש את כס הקיסרות לשני בניו: הונוריוס, שירש את חלקה המערבי של האימפריה וארקדיוס שירש את חלקה המזרחי. הייתה זו הפעם האחרונה שבה היה צורך לחלק את האימפריה למזרח ומערב שכן היא לא חוברה שוב לעולם. הונוריוס וארקדיוס היו עוד ילדים בזמן עליתם לשלטון ותאודוסיוס מינה את סטיליקו, המוכשר והנאמן שבמצביאיו, לאפוטרופוס שלהם. בפועל היה סטיליקו שליטה של האימפריה המערבית עד הוצאתו להורג בשנת 408 ובמזרח שלטו יועציו של ארקדיוס עד התבגרותו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלכי רומא | קיסרי רומא | בית קונסטנטינוס והקיסרים הנוצרים | קיסרי האימפריה הרומית המערבית

קונסטנטינוס השניקונסטנטיוס השניקונסטנס הראשוןיוליאנוסיוביאנוסולנטיניאנוס הראשוןואלנסגרטיאנוסולנטיניאנוס השניתאודוסיוס הראשון