קרב קורונל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב קורונל
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
השייטת הגרמנית עוזבת את נמל ולפראיסו יומיים לאחר הקרב, מלוות באוניות מלחמה צ'ילאניות.
תאריך 1 בנובמבר 1914
קרב אחרי: קרב איי פוקלנד
מקום: האוקיינוס השקט מול קורונל שבצ'ילה
36°59′01″S 73°48′49″W / 36.983611111111°S 73.813611111111°W / -36.983611111111; -73.813611111111 קואורדינטות: 36°59′01″S 73°48′49″W / 36.983611111111°S 73.813611111111°W / -36.983611111111; -73.813611111111 
תוצאה: ניצחון גרמני
הצדדים הלוחמים
מפקדים

סר כריסטופר קראדוק

כוחות

2 סיירות משוריינות
סיירת קלה
אוניית סוחר חמושה

2 סיירות משוריינות
3 סיירות קלות

אבידות

2 סיירות משורינות
1,570 הרוגים

3 פצועים

קרב קורונל היה קרב ימי במלחמת העולם הראשונה, שהתרחש באוקיינוס השקט ב-1 בנובמבר 1914 מול חופי צ'ילה, ליד העיר קורונל. שייטת של הצי הקיסרי הגרמני, שבראשה עמד הרוזן מקסימיליאן פון שפיי הביסה שייטת של הצי המלכותי הבריטי, בפיקוד אדמירל משנה סר כריסטופר קראדוק.

הקרב היה תוצאה של חוסר הבנה וטעויות בתקשורת. שני האדמירלים לא ציפו להיתקל בכוח האויב כאשר הוא בכוח מלא; לאחר שנתקלו זה בזה, הבין האדמירל הבריטי שעליו להילחם בכוח האויב על אף שכוחו היה נחות מן הכוח הגרמני באופן משמעותי. שפיי זכה לניצחון קל, והצליח להטביע שתי סיירות משוריינות במחיר של שלושה פצועים בלבד. הציבור הבריטי הזדעזע מהתבוסה, הראשונה מזה למעלה ממאה שנים; הצי הבריטי מיהר לשלוח תגבורות לדרום האוקיינוס האטלנטי, והשייטת הבריטית המתוגברת הצליחה להשמיד את שפיי ואוניותיו בקרב איי פוקלנד, כחודש לאחר קרב קורונל.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ההתפשטות הקולוניאלית הגרמנית בסוף המאה ה-19, קיבלה גרמניה השפעה באזור שאנדונג שבמרכז אזור החוף המזרחי של סין. בחבל זה, בעיר הנמל צ'ינגדאו, הקימו הגרמנים בסיס ימי שהיה נמל הבית לשייטת המזרח הרחוק של הצי הקיסרי הגרמני. עם תחילת מלחמת העולם הראשונה הייתה בבסיס זה שייטת ובה שתי סיירות משוריינות, שרנהורסט וגנייזנאו, ושלוש סיירות קלות: אמדן, לייפציג ונירנברג. האוניות היו מאוישות במיטב הקצינים והמלחים של הצי הגרמני, ומבחינות רבות הייתה לשייטת עליונות ימית באוקיינוס השקט[2].

בפני שפיי עמדה התלבטות: האם לשמור את כוחו על ידי פעולה משותפת של כל אוניותיו יחד, או לשחרר אותן לפעולה כבודדות - בדרך זו יוכלו לפשוט על נתיבי הסחר בכל רחבי האוקיינוס השקט והמזרח הרחוק, ויהיו קשות יותר לגילוי. שפיי החליט לשמור על כוחה של השייטת ולא לפזר את אוניותיו, ואולם מול דרישתו של מפקד האמדן שחרר אותו לפעולה כאונייה בודדת. אמדן הוכיחה את כוחה כאשר במשך החודשים הבאים (ספטמבר ואוקטובר) פשטה בכל רחבי האוקיינוס השקט והאוקיינוס ההודי, לכדה 23 כלי שיט והטביעה סיירת רוסית ומשחתת צרפתית. רק בתחילת נובמבר נלכדה על ידי סיירת קלה אוסטרלית והוטבעה[3].

שפיי השאיר תחת פיקודו את שאר השייטת. הוא חשש מהתערבות של הצי הקיסרי היפני, שאכן אירעה בחודשים הראשונים של המלחמה. היפנים ניצלו את המלחמה באירופה ואת היותם בעלי בריתם של הבריטים, והשתלטו על הבסיסים הגרמניים במזרח הרחוק. שפיי לא יכול היה אם כן לפעול בצפון האוקיינוס השקט, שם עלול היה לעמוד מול הצי היפני החזק[4]. הוא פנה לצפון מזרח, כדי להטעות את רודפיו, ואז חזר דרומה במטרה לתקוף את טהיטי, אז מושבה צרפתית, משם התכוון להפליג לכיוון דרום אמריקה, כדי להפתיע את אויביו ולפשוט על נתיבי הסחר שם. במהלך הפגזת פפאטה, בטהיטי לא הייתה תחנת שידור, כך שהמושבה לא הייתה יכולה לקרוא לעזרה. אולם אוניית סוחר צרפתית שעברה באזור, עליה היה משדר, הודיעה אודות התקיפה. הבריטים החלו לחשוש ששפיי מתכוון להגיע לדרום אמריקה; אחד מאותם שחששו מכוונה זו היה אדמירל סר כריסטופר קראדוק, שפיקד על השייטת הבריטית בדרום האוקיינוס האטלנטי.

לרשותו של קראדוק עמדו ארבע אוניות: שתי הסיירות המשוריינות אה"מ גוד הופ (Good Hope) ואה"מ מונמאות' (Mommouth), הסיירת הקלה אה"מ גלזגו, ואוניית הסוחר החמושה אה"מ אוטרנטו. שתי הסיירות המשוריינות היו מיושנות, וצוותיהם היו טירונים ולא מאומנים; ככלל, היה כוחו של קראדוק נחות מזה של שפיי. למרות נחיתותו, הוביל קראדוק את השייטת דרך מצר מגלן מערבה, כדי ליירט את שפיי. האדמירליות הבריטית לא הייתה בטוחה עדיין בכוונותיו של שפיי, ולכן התעכבו תגבורות אפשריות לקראדוק. התגבורת היחידה שנשלחה הייתה אוניית המערכה המיושנת אה"מ קאנופוס, אוניית פרה דרדנוט משנת 1896, שהייתה כה איטית עד שלא הייתה יכולה ללוות את אוניותיו של קראדוק. יתרונה היחיד היה בתותחיה גדולי הקוטר, שהיו יכולים לפגוע ממרחק רב באוניות הגרמניות, אם תצליח להגיע לקרב בזמן. האדמירל הבריטי הורה לה להתקדם בעקבותיו, יחד עם אוניות הפחם שנועדו לתדלק את האוניות הבריטיות[5].

היערכות לקראת הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קראדוק הורה לסיירת הקלה אה"מ גלאזגו להפליג לפני השייטת, כדי לאסוף מידע. גלאזגו הייתה האונייה המודרנית ביותר בשייטת הבריטית, והיחידה שהייתה יכולה להתמודד מול האוניות הגרמניות הקלות יותר, אם כי לא מול שרנהורסט וגנייזנאו. ב-18 באוקטובר קיבל שפיי, שהיה בנמל ולפראיסו, מידע מודיעיני לגבי כוונותיו של קראדוק. הוא נערך להפליג דרומה לקראת השייטת הבריטית.

האונייה הבריטית הגיעה לנמל קורונל שבצ'ילה ב-29 באוקטובר, ובהיותה בנמל הצליחה לקלוט תשדורות שעברו בין לייפציג לאחת מאוניות התדלוק שלה. האונייה הבריטית הזעיקה את שאר השייטת, וקראדוק פקד על היערכות לקראת הקרב, בתקווה שלייפציג נמצאת לבדה, וכך יוכל לגבור עליה.[6]. ואולם, יום לפני כן שלח וינסטון צ'רצ'יל, הלורד הראשון של הימיה, שדר לקראדוק ובו הורה לו שלא להיכנס לקרב מול הגרמנים, ולהמתין להגעת תגבורות של הצי היפני[7]. לא ברור אם קיבל קראדוק את השדר, אך כאמור הוא הורה לאוניותיו להיערך לקראת ההיתקלות. אונייה גרמנית שעגנה בנמל הודיעה לשפיי על נוכחותה של גלזגו בנמל, והוא הפליג דרומה כדי ללכוד אותה. שני האדמירלים לא ידעו שהם מתקרבים אל הכוח העיקרי של האויב; הם ידעו על נוכחותה של אונייה אחת בלבד.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר 1 בנובמבר עזבה אה"מ גלזגו את קורונל והפליגה מערבה, כדי לפגוש את הכוח העיקרי של קראדוק. בשעה 13:50 התפרשו האוניות הבריטיות בשורה חזיתית לאורך כ-15 מייל, והחלו לנוע צפונה כדי להפתיע את לייפציג. הים היה סוער מאוד. כמה שעות לאחר מכן, בשעה 16:17, זיהו האוניות הגרמניות את העשן שעלה מארובות האוניות הבריטיות. שפיי הורה לשרנהורסט וגנייזנאו לנוע במהירות קדימה, והסיירות הקלות - שלא היו יכולות להפליג באותה מהירות - נעו בעקבותיהן. מספר דקות מאוחר יותר זיהו האוניות הבריטיות את השייטת הגרמנית.

בשלב זה של הקרב יכול היה קראדוק עדיין לנוע דרומה, לכיוון אה"מ קאנופוס שהייתה כ-300 ק"מ מדרום להם. סביר להניח שבחושך היורד לא היה שפיי יכול לרדוף אחרי האוניות הבריטיות, ולו היו אלה יכולות לחבור אל קאנופוס היו יחסי הכוחות משתנים. ואולם, קראדוק בחר להילחם. השייטת הבריטית פנתה אמנם דרומה, אך לא במטרה לברוח. האוניות הגרמניות היו קרובות יותר אל החוף, והאוניות הבריטיות ממערב להן; מטרתו של האדמירל הבריטי הייתה להיות במצב שבו התותחנים הגרמניים יהיו מול השמש השוקעת במערב ויסתנוורו ממנה.

ואולם, התרגיל הבריטי לא הצליח. שפיי התרחק מהכוח הבריטי עד שהשמש ירדה והיתרון הבריטי הפך לחיסרון: השמש כבר לא סינוורה את הגרמנים, אך היה די אור כדי שצלליותיהן של האוניות הבריטיות יהיו ברורות מאוד מול השקיעה. בשעה 18:50 הורה שפיי לאוניותיו לפתוח באש מטווח כ-11 ק"מ[8]. מונמאות וגוד הופ נפגעו ראשונות; אוטרנטו, שהייתה החלשה מכולן, החלה לנתק מגע מערבה. לגרמנים היו 16 תותחים בקוטר 8 אינץ' (203 מ"מ), ומולם היו לבריטים רק שני תותחים בקוטר 9 אינץ' (228 מ"מ) וכל השאר בקוטר 6 אינץ' בלבד (152 מ"מ). חלק גדול מהתותחים הבריטיים לא היו יכולים לירות, כיוון שהיו מותקנים בדפנות האוניות (ולא בצריחים על הסיפון) ובשל הגלים הגבוהים לא ניתן היה לירות מהם.

קראדוק ניסה עדיין לסגור את הטווח למרחק של 5,400 מ' כדי שתותחיו קטני הקוטר יוכלו לפגוע באוניות הגרמניות, אך ככל שהתקצר הטווח הפכה האש הגרמנית מדויקת יותר. גוד הופ ומונמאות' נפגעו כבר בתחילת הקרב, וככל שירד הערב הפכו אותן הלהבות שעלו מהן למטרות מדויקות עבור הגרמנים. בשעה 7:50 טבעה גוד הופ. שרנהורסט וגנייזנאו ירו על גוד הופ ומונמאות', בעוד הסיירות הגרמניות הקלות העסיקו את גלזגו; מכיוון שתותחיהן היו בעלי קוטר 6 אינץ', לא הצליחו לפגוע בה. עם רדת החשיכה החליט מפקד הגלזגו שלא ירוויח דבר מהמשך הקרב, וניתק מגע דרומה. הגרמנים החלו בחיפוש אחר מונמאות', וגילו את האונייה הפגועה בשעה 22:15; משסירבה להיכנע, הוטבעה. 1,654 קצינים ומלחים בריטים ניספו, ובראשם האדמירל קראדוק עצמו. לא היו ניצולים. לגרמנים, שאוניותיהם כמעט ולא נפגעו, היו שלושה פצועים בלבד.

לאחר הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדמירל משנה כריסטופר קראדוק

אה"מ גלזגו הצליחה להיפגש עם אה"מ קנופוס במשך הלילה, להודיע לה על תוצאות הקרב ולהזהיר אותה מפני הכוח הגרמני. שתי אוניות הבריטיות התרחקו דרומה, וחזרו לבסיסן באיי פוקלנד. אה"מ אוטרנטו, שנמלטה למערב, השלימה מעקף גדול וחזרה גם היא לאיי פוקלנד. שפיי הורה לשתיים מאוניותיו - לייפציג ודרזדן להמשיך במרדף אחרי האוניות הנותרות[9]. שאר האוניות הגרמניות חזרו לוולפראיסו לתדלוק, שם התקבלו בהתלהבות על ידי האוכלוסייה הגרמנית במקום. למרות הניצחון המוחץ היה שפיי פסימי מאוד; כאשר קיבל זר פרחים, אמר: "אלו יתאימו יפה למצבה שלי"[10]. שפיי אמר לידיד ותיק שכעת אינו יכול להגיע לגרמניה, ואין לו כל נמל בטוח לעגון בו; הוא יצטרך להמשיך בהתקפותיו עד שתאזל התחמושת או עד שיושמד בידי כוח עדיף[11].

דעת הקהל הבריטית הזדעזעה מן התבוסה, הראשונה בקרב ימי מזה למעלה ממאה שנים. לורד הים הראשון החדש, ג'קי פישר[12], יחד עם צ'רצ'יל, החליטו על תגובה מהירה ומוחצת. הם שלחו שתי סיירות מערכה מן הצי העיקרי (Grand Fleet) לדרום האוקיינוס האטלנטי; חמישה שבועות לאחר קרב קורונל, ב-7 בדצמבר, הטביעה השייטת הבריטית כמעט את כל אוניותיו של שפיי בקרב איי פוקלנד.

כמה מן האוניות שהשתתפו בקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב קורונל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מפה זו לקוחה מוויקישיתוף, ואינה מדויקת. כדאי להשוות למפה כאן (אתר חסום לצפיה), הנראית לי מדויקת יותר מבחינת מיקום האוניות השונות.
  2. ^ על האוניות וצוותן ראו כאן. אין לבלבל בין שרנהורסט וגנייזנאו שהשתתפו בקרב זה לבין סיירות המערכה הגרמניות בעלות אותו שם, שלחמו במלחמת העולם השנייה. ראו: שרנהורסט (סיירת), גנייזנאו (סיירת).
  3. ^ Strachan, Hew: The First World War, 2003. pp. 75 - 76.
  4. ^ Keegan, John: The First World war, p. 213.
  5. ^ וינסטון צ'רצ'יל, שהיה אז הלורד הראשון של הימיה, טוען שההוראות לקראדוק היו לרכז את כוחו באיי פוקלנד ולא לאפשר מצב בו יהיו הסיירות ללא חיפוי תותחיה של קאנופוס. ראו: The world Crisis, 1911 - 1918. Churchill, Winston s. London 1930, pp. 237 - 238.
  6. ^ strachan, שם.
  7. ^ על פי הערך בוויקיפדיה האנגלית Strachan סבור אחרת, ראו שם.
  8. ^ ישנם חילוקי דעות בין המקורות השונים לגבי לוח הזמנים של הקרב. ראו במקורות המפורטים ברשימת "קישורים מומלצים".
  9. ^ [1]
  10. ^ על פי הערך בוויקיפדיה האנגלית.
  11. ^ Strachan, p. 78.
  12. ^ פישר חזר לתפקיד זה (לאחר שמילא אותו בשנים 19041910) מכיוון שלורד הים הראשון המכהן, הנסיך לואי מבטנברג, אולץ להתפטר בשל חשש מקשריו עם משפחת המלוכה הגרמנית (הוא היה בן למשפחת המלוכה הגרמנית). צ'רצ'יל הודה מאוחר יותר שאילו לא היה עסוק כל כך בסערה שהובילה לפיטורין, ייתכן שהיה יכול למנוע את הקרב. ראו עוד בערך באנגלית. ראו גם בזכרונותיו של צ'רצ'יל שהוזכרו לעיל, עמ' 242.