קרב תל עזזיאת (1948)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קרב תל עזזיאת (1948), בין צה"ל לבין הצבא הסורי, נערך במסגרת קרבות עשרת הימים במלחמת העצמאות. הלחימה בתל ובסביבתו, מזרח אצבע הגליל, היוותה זירה משנית יחסית, באותם קרבות בכלל, ובחזית הצפון בפרט, זאת כיוון שעיקר הלחימה בצפון הארץ התחוללה במסגרת מבצע ברוש ומבצע דקל. התל נתפס על ידי הסורים בתחילת יוני 1948. לאחר סיום ההפוגה הראשונה התל נכבש על ידי צה"ל כמעט בלא קרב. לקראת ההפוגה השנייה, ואף לאחריה, עשו הסורים מאמצים גדולים יותר ויותר לכבוש את התל, ובסופו של דבר הצליחו. בכל זאת, סייעו הקרבות בתל בריתוק ובהסחת כוחות סוריים מן הזירות האחרות, אם כי במידה מוגבלת. תל עזזיאת נותר בידי הסורים עד סוף המלחמה, ובפועל עד לשנת 1967.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תל עזזיאת, הקרוי כיום גם גבעת עזז, נמצא כשני ק"מ מצפון לקיבוץ כפר סאלד. בראשו של התל, אשר נתפס בידי הסורים בחמישי ליוני 1948, עובר הגבול הבינלאומי בין ארץ ישראל לסוריה. התל שולט על כל סביבתו בכיוון ישראל, דרומה, מזרחה וצפונה, ובנוסף, הגישה אליו מכיוונים אלה קשה, יחסית. במהלך ההפוגה הראשונה התל הוחזק באופן לא רצוף על ידי כוחות סוריים קלים, להם הייתה גישה נוחה לתל מעברו המזרחי. עובדה זו הייתה ידועה לישראלים, שערכו תצפיות וסיורים לאיסוף מודיעין על המקום.

אורי יפה, מפקד החטיבה

כוח צה"ל אשר היה מופקד על הגזרה באזור התל היה גדוד 91 של חטיבת עודד, שמפקדה באותה העת היה אורי יפה. גדוד זה התבסס על תושבי הסביבה, וחוזק על ידי טירונים מהקלט, חלקם אנשי אצ"ל לשעבר, וכן על ידי פלוגה שהועברה אליו מגדוד 11. מפקד הגדוד באותה העת היה אפרים ליבנה מכפר בלום.

עם תום ההפוגה הראשונה ישראל נטלה את היוזמה לידיה כמעט בכל גזרות הלחימה. בחזית הצפון ישראל פתחה במבצע 'ברוש' כנגד המובלעת הסורית במשמר הירדן, ובמבצע 'דקל', כנגד צבא ההצלה, באזור הגליל התחתון.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה אור לעשירי ביולי 1948 התל נכבש, כמעט ללא קרב, על ידי פלוגה מגדוד 91 של חטיבת 'עודד'. הכוח הסורי הקטן שהיה בתל נמלט, פרט לקצין שנפל בשבי. במקביל לתל עזזיאת נתפסו על ידי צה"ל הכפרים הערביים הנטושים עבאסיה (בין כפר סאלד לבית הלל) וערב מדח'יל, כמה מאות מטרים משם. בבוקר המחרת הכוח הכובש הוחלף בידי חיילים תושבי משקי הסביבה, ומיני אז החזיק בתל כוח בגודל מחלקה, שחייליה הוחלפו לעיתים מזומנות, בדרך כלל אחת ליממה, והגדוד תגבר את המגינים בכיתת מקלעים. כמו כן, השתתפה בסבב החלפת הכוחות שבתל פלוגה מאנשי אצ"ל לשעבר, אשר שלחה בכל פעם כיתה אל המקום. בלילה שלאחר ליל הכיבוש פשט הכוח שעל התל על המערך הסורי שבבניאס הסמוכה. למן הבוקר שלאחר ליל כיבושו, וכן במשך יום המחרת, הסורים תקפו והפגיזו את התל שמגיניו כמעט שלא התבצרו בו, גם כיוון שהקרקע הסלעית במקום כמעט שלא אפשרה התחפרות. על המגינים הקשתה גם העובדה שבשל ההפגזות אי אפשר היה להעלות למקום פרדות עמוסות בציוד ובאספקה. ההתקפות הראשונות נהדפו בעזרת אש סיוע מקיבוץ דן הסמוך שמצפון. אוטובוס ובו תגבורת ששלח הגדוד נפגע בדרכו וכמה מנוסעיו נהרגו. במקביל להתקפות בנשק, הסורים דירבנו את תושבי הכפרים עבאסיה וערב מדח'יל לחזור ליישובים אותם נטשו. החל מ-17 לחודש, לאחר כמה ימים של רגיעה יחסית, ולקראת כניסת ההפוגה השנייה לתוקף, גברה אינטנסיביות ההתקפות הסוריות, ואלה קיבלו סיוע מחמישה משוריינים בעלי תותחי 20 מ"מ. ניסיונות התקיפה באותו יום נהדפו, ולמחרת שרר שקט בגזרה במשך רובו של היום, עד שהחלה הפגזה סורית לקראת ערב. הסורים המשיכו ותקפו את התל, החל בטרם שחר 19 לחודש, והמשיכו גם לאחר חלוף מועד תחילת ההפוגה השנייה. במשך היום נהדפו שלוש התקפות סוריות, והתל נכבש בהתקפה הרביעית. בין ההרוגים במקום היה מפקד הכוח שהחזיק בו, חיים נגלי. תגבורת שהגדוד שלח לא הצליחה להגיע במועד, ולמנוע את נפילת המקום.

סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לזכר הנופלים במלחמת השחרור בקרב על תל עזזיאת.

הקרבות בתל עזזיאת שימשו, אם כי במידה מוגבלת, לריתוק ולהסחת כוחות סוריים מגזרת מבצע 'ברוש'. הדבר התקיים במידה פחותה בכיוון ההפוך, שכן הכוחות הישראליים בעיקרם היו כוחות מקומיים, שממילא היו מרותקים במידה רבה לגזרתם.

אבדות צה"ל בקרב תל עזזיאת היו 12 הרוגים וכמה עשרות פצועים. על פי מקורות ערביים, לסורים היו 44 הרוגים בקרבות השונים על התל.[1] למרות שההפוגה השנייה כבר נכנסה לתוקפה, כאמור, צה"ל קיבל אישור לנסות ולכבוש את התל בשנית, הן בשל חשיבותו הצבאית, הן כיוון שנכבש על ידי הסורים לאחר מועד תחילת ההפוגה. לצורך המבצע המתוכנן הוקצו כוחות מחטיבת כרמלי ומחטיבת 'עודד', אך ההתקפה לא בוצעה מסיבות שונות. כך, התל נותר בידיים סוריות עד למלחמת ששת הימים. אם כי התל נחשב בהסכמי שביתת הנשק לאזור מפורז, הוא בוצר על ידי הסורים. לקראת סופה של אותה מלחמה התל נכבש על ידי צה"ל בקרב תל עזזיאת.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלחנן אורן, המערכה על הגליל במלחמת העצמאות, בתוך: ארצות הגליל, ארנון סופר, נורית קליאוט ואבשלום שמואלי (עורכים), אוניברסיטת חיפה 1983, עמ' 819 - 850
  • מוטי גולני, המלחמה הארוכה ביותר - אצבע הגליל במלחמת העצמאות, בתוך: אצבע הגליל, 1900 - 1967: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, מרדכי נאור (עורך), יד בן צבי, ירושלים 1991, עמ' 153 - 164
  • בני גשור, חטיבה 9 במלחמת העצמאות, עלי זית וחרב, קובץ י"ד, עורך: ניר מן, המרכז לחקר כוח המגן, תל אביב, תשע"ד (2014), עמ' 303 - 342
  • דני הדרי, מלחמת העצמאות בצפון, בתוך: מלחמת העצמאות תש"ח - תש"ט - דיון מחודש, אלון קדיש (עורך), העמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, יד טבנקין ומשרד הביטחון, 2004, עמ' 119 - 170
  • מאיר רוגני, קיבוץ דן במלחמת העצמאות 1947 - 1949, קיבוץ דן 1978
  • גבי שריג, הגליל העליון המזרחי במלחמת העצמאות, אוניברסיטת חיפה 1992

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]