משמר הירדן (מושבה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משמר הירדן (יישוב לשעבר)
Mishmar Hayyarden. matpc.04708.jpg
משמר הירדן בתקופת המנדט הבריטי
טריטוריה המנדט הבריטיהמנדט הבריטי  המנדט הבריטי
מחוז הצפון
שפה רשמית עברית
תאריך ייסוד 1890
סיבת נטישה כיבוש והרס על ידי כוחות סוריים
תאריך נטישה 10 ביוני 1948
יישובים יורשים גדות, משמר הירדן
דת יהודים
קואורדינטות 33°00′50″N 35°37′15″E / 33.01380°N 35.62084°E / 33.01380; 35.62084קואורדינטות: 33°00′50″N 35°37′15″E / 33.01380°N 35.62084°E / 33.01380; 35.62084
אזור זמן UTC +2

מִשְׁמַר הַיַּרְדֵּן הייתה מושבה שהוקמה בגליל העליון בזמן העלייה הראשונה. המושבה נחרבה במלחמת העצמאות.

תולדות המושבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין שאר רכישות הקרקע של משפחת עבו, גואלי הקרקעות בגליל העליון, רכש יעקב חי עבו 2,800 דונם מערביי הכפר מירון אותם היו מעבדים במישור ממערב לנהר הירדן. ב-1884 נרכשו 2,000 דונם מעבו על ידי חתנו, ישראל מרדכי לובובסקי, עולה מארצות הברית מראשוני יסוד המעלה ועליהם הקים חווה חקלאית פרטית בשם "שושנת הירדן" ע"ש אשתו המנוחה.

לאחר שנוכח כי לא יצליח לבדו לתחזק את החווה המבודדת, מכרהּ מחולקת ליהודים, שאחזו באדמה בעזרה כספית של "חובבי ציון". הם ייסדו את המושבה משמר הירדן, בחודש אלול שנת ה'תר"ן (ספטמבר 1890)[1]. לצד כביש צפת-דמשק (היום: כביש 91 בצמוד לצומת גָּדוֹת של היום) ממערב לגשר בנות-יעקב. ב-1898 נטלה חברת יק"א תחת חסותה את המושבה, ובאמצעות חיים מרגליות קלווריסקי רכשה עוד אדמות והעלתה על הקרקע מתיישבים נוספים.

מייסדי המושבה היו: חיים גלבגיסר, חיים יוסל טייטלבוים, צבי שניידר, איציק מוינשטיר (אנגלברג), שלמה לוי גרוסמן, יעקב צבי פייגלין (סב סבו של ח"כ משה פייגלין), שיינוך, וייסבליט, ובסלר, לוין, וורהפטיג, בלשניקוב, ליפשיץ, קנטור, הרצוג, סגל, תמרי, לובובסקי, שור, שניידמן, הרוקח ר' משה לוריא, רוזנטאל, לרנר, חיים ורבקה גרבובסקי, טויסטר, הלפרין, שוורץ, יעקובסון, פינקלר, אלפסי, בוגראד, כהן.

במלחמת העולם הראשונה התחולל באזור קרב קשה בין הבריטים לעות'מאנים. אך המתיישבים לא עזבו את בתיהם ומה שנהרס קומם ונבנה מחדש.

בשנות העשרים של המאה ה-20 עזבו חלק מהאיכרים בשל מחלות (קדחת שחור השתן) קשות ועברו להתגורר באזורי נתניה ואבן יהודה.

בשנות ה-30 קיבל היישוב כתיגבור, גרעיני חיזוק של תנועת בית"ר, שמילאו את המושבה באנשים צעירים וחדורי מוטיבציה.[2] בינואר 1947 התיישבו במשמר הירדן 42 חברי 'ארגון ווג'ווד', ארגון חיילים משוחררי הצבא הבריטי יוצאי בית"ר.

מלחמת העצמאות ואחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהחלטת החלוקה הוקצה הישוב למדינה היהודית. במלחמת העצמאות, ב- 5 ביוני 1948, תקפו הכוחות הסוריים את היישוב, אך ההתקפה נהדפה, והמקום קיבל תגבורת מיישובי הסביבה. יחד עם התגבורת, מנה הכוח ביישוב כ-50 לוחמים. המושבה הותקפה שוב ב-6 לחודש (כ"ח באייר ה'תש"ח), אך התקפה זו נהדפה גם היא, זו פעם בעזרת סוללת תותחי 65 מ"מ שהוצבה מצפון למחניים. לאחר אותה התקפה קיבלה המושבה כתגבורת נוספת כיתת לוחמים מיישובי הסביבה. בהמשך נשלחה מחלקה מגדוד 11 של חטיבת עודד למקש את מעברות הירדן שליד המושבה. חלק מן המיקוש בוצע. המשכו, שהוטל על פלוגה מגדוד 23 של חטיבת כרמלי, הופסק בשל אש סורית. ב-10 ביוני הותקף שוב היישוב, והפעם המושבה נכבשה והוחרבה לאחר שנערכו קרבות מבית לבית. פלוגה מגדוד 92 של חטיבת 'עודד' ניסתה לבוא לעזרת המושבה, אולם בשל אש סורית, לא הצליחה להגיע. בקרב נהרגו 14 אנשים מתושבי וממגיני המושבה. 29 מהמגינים אשר נותרו בחיים לאחר הקרב הקשה, נפלו בשבי הסורי ושהו בו כ-13 חודשים. בתום המלחמה, בכ"ב בתמוז תש"ט, 20 ביולי 1949 חזר השטח לשליטה ישראלית במסגרת הסכמי שביתת הנשק, וכן חזרו השבויים, אולם המושבה לא נבנתה מחדש. על אדמותיה הוקמו הקיבוץ גוברים (לימים גדות) ומושב העובדים משמר הירדן.

סיפור נפילת משמר הירדן שנוי במחלוקת בין יוצאי האצ"ל וההגנה. אנשי האצ"ל וצאצאי תושבי היישוב טוענים כי הגעת גדוד 23 מחטיבת כרמלי שהוקצה כתגבורת להגנת היישוב עוכבה על ידי מפקדת חטיבת עודד שהייתה אחראית על האזור, בשל הזיהוי של המושבה עם התנועה הרוויזיוניסטית. יתרה מזאת, נטען שכוחות ההגנה עצרו כוחות תגבורת של האצ"ל בראש פינה ומנעו מהם להגיע לעזרת המושבה. מנגד, טוענים אנשי חטיבת עודד שהגדוד מכרמלי לא הספיק להגיע לעזרת המושבה בגלל שהוא עבר לאזור מחזית הגליל המערבי, ולא הספיק להתארגן בגזרה החדשה. המחלוקת סביב המושבה והיישובים שירשו אותה נמשכה גם בשנותיה הראשונות של המדינה.

ההיסטוריון אריה יצחקי בספרו "גבורת משמר הירדן 1948", טוען, ש"לאחר שהשבויים חזרו לארץ וביקשו לבנות מחדש את המושבה ההרוסה, התברר להם שהקיבוצניקים השתלטו להם על האדמות...הם פנו למשטרה ושם נאמר להם שזו פקודה מגבוה, קיבוץ גדות השתלט על אדמות משמר הירדן, רכושם נבזז ועד היום הם לא קיבלו פיצויים"[3]. משרד הביטחון סירב להעניק את נס הקוממיות למושב העובדים משמר הירדן (שכונה בתחילה "בני צפת") שהוקם כשני קילומטרים מהמושבה שחרבה, בטענה, שהנס מוענק רק ליישובים שעמדו במערכה ונותרו במקומם לאחריה, אל מול טענה של בני המושב שהם יורשי המושבה כפי שבנגב גם יישוב שזז עשרה קילומטרים מהנקודה בה ישב לפני המלחמה זכה לנס.[4][5]. מאוחר יותר זכה המושב לקבל את הנס משהוחלט שגם יישוב שחרב במלחמה ראוי לו.

מהמושבה המקורית נשתמרו כמה בתים הרוסים. הם שולבו באתר הנצחה למושבה שהוקם במקום. במחנה הצבאי שהיה מול משמר הירדן הולך ומוקם מרכז מבקרים על תולדות המושבה.

כ-600 מטרים דרומית לשרידי המושבה נמצא בית הקברות של משמר הירדן. באתר כמה עשרות קברים של תושבי המושבה, רבים מהם ילדים, שנפטרו בשנות קיום המושבה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטת משמר הירדן
המרתף בו התבצרו אחרוני מגיני משמר הירדן וממנו נלקחו לשבי
בית הקברות של משמר הירדן הישנה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שעותיה האחרונות של משמר הירדן, הארץ, 17.2.1949

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא משמר הירדן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה דוד שו"ב, עיתון האור, (מאוחר יותר שונה השם להצבי), ט' כסליו א'תתכ"ב לחורבן, 1890, "נוסדה משמר-הירדן", מתוך : שלמה שבא, דן בן אמוץ, "ארץ ציון ירושלים", הוצאת זמורה, ביתן, מודן, תל אביב, 1973, פרק : מושבות, עמוד 73
  2. ^ שאול דגן, את גבול הגליל העליון אנחנו שומרים, כרמל פרינט - חיפה, 2015, פרק משמר הירדן - מושבה חסרת מזל, עמ' 125-135
  3. ^ שלמה פיוטרקובסקימי הפקיר את המושבה משמר הירדן לסורים?, באתר ערוץ 7, 12 בינואר 2011
  4. ^ הממונה על יחסי ציבור - משרד הביטחון, נס הקוממיות רק ליישובים קיימים, דבר, 19 במאי 1955
  5. ^ נתן בן חיים, עוד לעניין נס הקוממיות למשמר הירדן - מכתב למערכת, דבר, 24 במאי 1955