קרלו פונטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרלו פורטונאטו פייטרו האב
Carlo Ponti
פונטי ב-1951
פונטי ב-1951
לידה 11 בדצמבר 1912
מג'נטה, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 10 בינואר 2007 (בגיל 94)
ז'נבה, שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה איטליה, ממלכת איטליה, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת מילאן עריכת הנתון בוויקינתונים
שנות הפעילות 1940 - 10 בינואר 2007 (כ־67 שנים)
מקצוע מפיק קולנוע, תסריטאי, במאי קולנוע עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג סופיה לורן, Giuliana Fiastri עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קרלו פורטונאטו פייטרו פונטי האב (11 בדצמבר 191210 בינואר 2007) היה מפיק קולנוע איטלקי, שהפיק יותר מ־140 הפקות. הוא היה בעלה של כוכבת הקולנוע הבינלאומית סופיה לורן.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פונטי נולד במג'נטה, לומברדיה, סבו היה שם ראש העיר.[1] פונטי למד משפטים באוניברסיטת מילאנו. הוא הצטרף למשרד עורכי הדין של אביו במילאנו והשתלב בעסקי הקולנוע באמצעות משא ומתן על חוזים. פונטי ניסה להקים תעשיית קולנוע במילאנו בשנת 1940 והפיק שם את הסרט פיקולו מונדו אנטיקו בביומו של מריו סאלדטי ובכיכובה של אלידה וואלי, בתפקידה הבולט הראשון. הסרט עסק במאבק האיטלקי נגד האוסטרים על צירופה של צפון-מזרח איטליה לממלכת איטליה במהלך הריסורגימנטו. הסרט היה מוצלח, מכיוון שהיה קל לראות את "האוסטרים כגרמנים" במלחמת העולם השנייה. כתוצאה מכך נכלא בקצרה לכלא על ערעור היחסים עם גרמניה הנאצית.

פונטי קיבל הצעה מסרט לוקס של ריקרדו גואלינו ברומא בשנת 1941, שם הפיק סדרת סרטים מצליחים מבחינה מסחרית ובהם הקומיקאי טוטו. בשנת 1954 זכה להצלחה האמנותית הגדולה ביותר שלו עם הפקת "לה סטראדה" בביומו של פדריקו פליני. עם זאת, פליני הכחיש את תפקידו של פונטי בהצלחתו ואמר כי "לה סטראדה נעשתה למרות פונטי ודה-לורניס". פונטי ייצר את בוקאצ'יו 70' בשנת 1962, "חתונה בסגנון איטלקי" ב־1964, ואתמול, היום ומחר בשנת 1965. הוא הפיק את סרטו הפופולרי והמצליח ביותר מבחינה כלכלית, דוקטור ז'יוואגו, בשנת 1965; את הסרט ביים דייוויד לין. בהמשך הפיק שלושה סרטים בולטים עם מיכאלאנג'לו אנטוניוני, מפוצץ בשנת 1966, נקודת זאבריסקי ב־1970 והנוסע ב־1974.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1946 נישא לג'וליאנה פיאסטרי עמה נולדה לו בת, גוונדלינה, בשנת 1951, ובן, אלכס, בשנת 1953. בזמן שכיהן כשופט בתחרות יופי בשנת 1951, פונטי פגש שחקנית קטינה בשם סופיה לזרארו (שם אמיתי סופיה וילאני סקיקולונה). לאחר מכן הוא ליהק אותה בסרטים כמו אנה (1951). בשנת 1952, חברו גופרדו לומברדו, ראש ההפקה בטיטנוס, שינה את שמה של לאזארו לסופיה לורן.

חמש שנים לאחר מכן, פונטי השיג גירושין מקסיקנית מאשתו הראשונה ונישא לסופיה לורן באמצעות מיופה כוח. גירושין עדיין היו אסורים באיטליה, והודיעו לו שהוא יחזור לשם, הוא יואשם בגדמי, ולורן תואשם ב"פילגשות".

פונטי הפיקה יחד כמה סרטים בהוליווד בכיכובם של לורן, וביססה את תהילתה, אף שרובם היו כישלונות קופתיים. בשנת 1960 הוא ולורן חזרו לאיטליה, וכשזומנו לבית המשפט, הכחישו כי היו נשואים. בשנת 1962 בוטלו הנישואים ואחריהם קבע פונטי עם אשתו הראשונה ג'וליאנה כי שלושתם יעברו לצרפת (שאפשרה אז גירושין) ויהפכו לאזרחים צרפתים. בשנת 1965, ג'וליאנה פונטי התגרשה מבעלה, ואיפשרה לפונטי להתחתן עם לורן בשנת 1966 בחתונה אזרחית בסברס. לימים הם הפכו לאזרחים צרפתים לאחר שאושר בקשתם על ידי נשיא צרפת, ז'ורז' פומפידו.

לורן נשארה נשואה לפונטי עד יום מותו.

עץ משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'וליאנה פיאסטרו
 
 
 
 
קרלו פונטי
 
 
 
סופיה לורן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גוונדלינה
 
אלסנדרו
 
קרלו פונטי הבן
 
אדוארדו פונטי

ניסיונות חטיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני ניסיונות לא מוצלחים נעשו לחטוף את פונטי בשנת 1975 על ידי איטליה, כולל אחד שנזקו כלל את שריפת מכוניתו.[2]

אישומי הברחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1979 הוא הועמד לדין בהיעדרו באיטליה בגין הברחת כסף ויצירות אמנות בחוץ לארץ, נקנס של 22 מיליארד לירות ונידון לארבע שנות מאסר. פונטי לא השתתף בשימוע, מכיוון שהלאום הצרפתי שלו נתן לו חוסן מפני הסגרה. לבסוף הוסרו ממנו האישומים בשנת 1990.

אוסף אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פונטי היה בעל יצירות של, בין השאר, פיקאסו, ז'ורז' בראק, רנואר, רנה מגריט, סלבדור דאלי, הנרי מור, ברברה הפוורת', ג'ורג'יו דה צ'יריקו וקאנאלטו. האוסף שלו נודע בכך שהכיל עשר יצירות מאת פרנסיס בייקון. בשנת 1977 הוחרמו ציורי בייקון, שהוערכו אז בסכום של 6.7 מיליון דולר, והועברו על ידי ממשלת איטליה לפינאקוטקה די בררה במילאנו; שלושים ושלושה רישומים של ג'ורג' גרוש הלכו למוזיאון בקזרטה. כאשר הגיע פונטי לעסקה עם ממשלת איטליה ונמחקו מההאשמות שהוגשו נגדו בשנת 1990, הוא החזיר לעצמו 230 ציורים שהוחרמו. בשלב מסוים אומרים שהאוסף פוצל בין פונטי ולורן.

במהלך השנים נמכרו מספר יצירות באופן פרטי. בשנת 2006 הוצגו שני ציורים של בייקון שהיו בעבר באוסף של פונטי בתערוכה בגלריה גגוסיאנית בלונדון. האחת, קומפוזיציה אנכית של ארבעה דיוקנאות עצמיים, כבר נמכרה לאספן האמריקאי סטיבן א. כהן. ב־2007 נמכר ציור אפיפיור נוסף של בייקון, שנמכר על ידי פונטי בשנת 1991, בעסקה פרטית בתיווך גלריות אקוובלה בניו יורק תמורת יותר מ־15 מיליון ליש"ט. באותה שנה, מחקר לדיוקן השני (1956) הועבר על ידי לורן אל כריסטי; הוא נמכר במכירה פומבית במחיר שיא של 14.2 מיליון ליש"ט (27.5 מיליון דולר).

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פונטי נפטר בז'נבה, שווייץ, מסיבוכים ריאתיים ב־10 בינואר 2007.[3] [4]

גופתו קבורה בקבר המשפחה במג'נטה, לומברדיה.

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טורסו (1973)
  • האחות (1975)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרלו פונטי בוויקישיתוף

IMDB Logo 2016.svg קרלו פונטי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]