קרלו פונטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרלו פורטונאטו פייטרו האב
Carlo Ponti
פונטי ב-1951
פונטי ב-1951
לידה 11 בדצמבר 1912
מג'נטה, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 10 בינואר 2007 (בגיל 94)
ז'נבה, שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה איטליה, ממלכת איטליה, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת מילאנו עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1940 – 10 בינואר 2007 (כ־67 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע מפיק קולנוע, תסריטאי, במאי קולנוע עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג סופיה לורן (19662007)
ג'וליאנה פיאסטרו (19461957) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קרלו פורטונאטו פייטרו פונטי האב (11 בדצמבר 191210 בינואר 2007) היה מפיק קולנוע איטלקי, שהפיק יותר מ־140 סרטים. הוא היה בעלה של כוכבת הקולנוע הבינלאומית סופיה לורן.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פונטי נולד במג'נטה שבלומברדיה, שם סבו היה ראש העיר.[1] פונטי למד משפטים באוניברסיטת מילאנו. הוא הצטרף למשרד עורכי הדין של אביו במילאנו והשתלב בעסקי הקולנוע באמצעות משא ומתן על חוזים. פונטי ניסה להקים תעשיית קולנוע במילאנו בשנת 1940 והפיק שם את הסרט פיקולו מונדו אנטיקו בביומו של מריו סאלדטי ובכיכובה של אלידה ואלי, בתפקידה הבולט הראשון. הסרט עסק במאבק האיטלקי נגד האוסטרים על צירופה של צפון-מזרח איטליה לממלכת איטליה במהלך איחוד איטליה. הסרט היה מוצלח, מכיוון שהיה קל לראות את "האוסטרים כגרמנים" במלחמת העולם השנייה. כתוצאה מכך נכלא לתקופה קצרה בשל ערעור היחסים עם גרמניה הנאצית.

פונטי קיבל הצעה מחברת הסרטים לוקס (אנ') של ריקרדו גואלינו ברומא בשנת 1941, שם הפיק סדרת סרטים מצליחים מבחינה מסחרית ובהם הקומיקאי טוטו. בשנת 1954 זכה להצלחה האמנותית הגדולה ביותר שלו עם הפקת "לה סטרדה" בביומו של פדריקו פליני. עם זאת, פליני הכחיש את חלקו של פונטי בהצלחתו ואמר כי "לה סטראדה נעשתה למרות פונטי ודה-לורניס". פונטי הפיק את הסרט בוקאצ'ו 70' בשנת 1962, "חתונה בסגנון איטלקי" ב־1964, ו"אתמול, היום ומחר" בשנת 1965. הוא הפיק את סרטו הפופולרי והמצליח ביותר מבחינה כלכלית, דוקטור ז'יוואגו, בשנת 1965; את הסרט ביים דייוויד לין. בהמשך הפיק שלושה סרטים בולטים עם מיכאלאנג'לו אנטוניוני, "יצרים" בשנת 1966, "נקודת זבריצקי" ב־1970 ו"זהות גנובה" (אנ') ב־1974.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1946 נישא לג'וליאנה פיאסטרי עמה נולדה לו בת, גוונדלינה, בשנת 1951, ובן, אלכס, בשנת 1953. בזמן שכיהן כשופט בתחרות יופי בשנת 1951, פונטי פגש שחקנית קטינה בשם סופיה לזרארו (ששמה האמיתי היה סופיה וילאני סקיקולונה). לאחר מכן הוא ליהק אותה בסרטים כמו אנה (1951). בשנת 1952, חברו גופרדו לומברדו, ראש ההפקה בטיטנוס, שינה את שמה של לאזארו לסופיה לורן.

חמש שנים לאחר מכן, פונטי השיג גירושים מקסיקניים מאשתו הראשונה ונישא לסופיה לורן באמצעות מיופה כוח. גירושין עדיין היו אסורים באיטליה, והודיעו לו שכשהוא יחזור לשם, הוא יואשם בביגמיה, ולורן תואשם ב"פילגשות".[2]

פונטי הפיק כמה סרטים בהוליווד בכיכובם של לורן, וביססה את תהילתה, אף שרובם היו כישלונות קופתיים. בשנת 1960 הוא ולורן חזרו לאיטליה, וכשזומנו לבית המשפט, הכחישו כי היו נשואים. בשנת 1962 בוטלו הנישואים ואחריהם קבע פונטי עם אשתו הראשונה ג'וליאנה כי שלושתם יעברו לצרפת (שאפשרה אז גירושין) ויהפכו לאזרחים צרפתים. בשנת 1965, ג'וליאנה פונטי התגרשה מבעלה, ואיפשרה לפונטי להתחתן עם לורן בשנת 1966 בחתונה אזרחית בסברס. [3][4] לימים הם הפכו לאזרחים צרפתים לאחר שאושרה בקשתם על ידי נשיא צרפת, ז'ורז' פומפידו.

לורן נשארה נשואה לפונטי עד יום מותו.

עץ משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'וליאנה פיאסטרו
 
 
 
 
קרלו פונטי
 
 
 
סופיה לורן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גוונדלינה
 
אלסנדרו
 
קרלו פונטי הבן
 
אדוארדו פונטי

ניסיונות חטיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני ניסיונות לא מוצלחים נעשו לחטוף את פונטי בשנת 1975 באיטליה, מכוניתו נשרפה באחד מהם.[5]

אישומי הברחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1979 הוא הועמד לדין בהיעדרו באיטליה בגין הברחת כסף ויצירות אמנות בחוץ לארץ, נקנס של 22 מיליארד לירטות ונידון לארבע שנות מאסר. פונטי לא השתתף בשימוע, כיוון שלאומיותו הצרפתית העניקה לו חסינות מפני הסגרה. לבסוף הוסרו ממנו האישומים בשנת 1990.

אוסף אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פונטי היה בעל יצירות של, בין השאר, פיקאסו, ז'ורז' בראק, רנואר, רנה מגריט, סלבדור דאלי, הנרי מור, ברברה הפוורת', ג'ורג'ו דה קיריקו וקאנאלטו. האוסף שלו נודע בכך שהכיל עשר יצירות מאת פרנסיס בייקון. בשנת 1977 הוחרמו ציורי בייקון, שהוערכו אז בסכום של 6.7 מיליון דולר, והועברו על ידי ממשלת איטליה לפינאקוטקה די בררה במילאנו; שלושים ושלושה רישומים של ג'ורג' גרוס הועברו למוזיאון בקזרטה. כאשר הגיע פונטי לעסקה עם ממשלת איטליה ונמחקו חלק מההאשמות שהוגשו נגדו בשנת 1990, הוא החזיר לעצמו 230 ציורים שהוחרמו. נטען כי בשלב מסוים פוצל האוסף בין פונטי ולורן.

במהלך השנים נמכרו מספר יצירות באופן פרטי. בשנת 2006 הוצגו שני ציורים של בייקון שהיו בעבר באוסף של פונטי בתערוכה בגלריית גגוסיאן בלונדון. האחת, קומפוזיציה אנכית של ארבעה דיוקנאות עצמיים, כבר נמכרה לאספן האמריקאי סטיבן א. כהן. ב־2007 נמכר ציור אפיפיור נוסף של בייקון, שנמכר על ידי פונטי בשנת 1991, בעסקה פרטית בתיווך גלריות אקוובלה בניו יורק תמורת יותר מ־15 מיליון ליש"ט. באותה שנה, מחקר לדיוקן השני (1956) הועבר על ידי לורן אל כריסטי; הוא נמכר במכירה פומבית במחיר שיא של 14.2 מיליון ליש"ט (27.5 מיליון דולר).

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פונטי נפטר בז'נבה, שווייץ, מסיבוכים ריאתיים ב־10 בינואר 2007.[6] [7]

נקבר בקבר המשפחה במג'נטה, לומברדיה.

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טורסו (1973)
  • האחות (1975)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרלו פונטי בוויקישיתוף

IMDB Logo 2016.svg קרלו פונטי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]