רחל מראני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רחל מראני
Rachel Marani.jpg
לידה 1956 (בת 66 בערך)
רחובות, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
rachelmarani.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רחל מראני (נולדה ב-1956) היא אשת תרבות, יזמית, מנהלת, וסופרת ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחל מראני נולדה לשושנה ירימי ואלכסנדר ריינדורף; אמה ילידת הארץ (הסבתא דור שביעי בצפת, והסב עלה מתימן), ואביה עלה לארץ מוורשה, פולין, ב-1939, ורוב משפחתו נספתה בשואה[1].

היא גדלה ברחובות, שם למדה בבית הספר יסודי ויצמן, ובתיכון ע"ש עמוס דה שליט. בצה"ל שרתה כקצינת ח"ן בנח"ל, והשתחררה בדרגת סגן. היא בוגרת בהצטיינות של האוניברסיטה העברית בירושלים, 1983 - בספרות עברית, ובצירוף של היסטוריה כללית והיסטוריה של עם ישראל[1]. היא מוסמכת הוראה בבית הספר לחינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים, ובוגרת קורסים מקצועיים בניהול מלכ"רים, גיוסי כספים, אימון אישי ועסקי, והנחיית קבוצות.

בשנת 1984 התמנתה מראני כדוברת הוצאת כתר. במהלך תקופה זו החלה לקחת חלק גם בארגון ויחסי ציבור של אירועי תרבות וכנסים בינלאומיים[1] – ביניהם פסטיבל המשוררים הבינלאומי הראשון במשכנות שאננים (1986), ירידי הספרים הבינלאומיים בירושלים וכנסי מכון שפינוזה. בתחום זה התמקדה אחרי שפרשה מכתר ב-1990, וגם אחרי שיבתה לארץ משנת שהות בבוסטון ב-1992.

ב-1994 עברה מראני עם משפחתה לוושינגטון. היא מונתה לתפקיד נספחת התרבות בשגרירות ישראל, תפקיד אותו מילאה עד 2000. בתקופה זו יזמה מאות אירועים בהם הציגה את תרבות ישראל ואמניה לקהל האמריקני, והפיקה סדרות של מוזיקה, סרטים, תיאטרון וספרות - בתוך השגרירות ומחוצה לה. בתקופת שירותה כנספחת התרבות נערכו חגיגות שנת ה-50 למדינת ישראל בבירה האמריקנית ב-1998. חגיגות אלה כללו 396 אירועים במהלך השנה, ובמסגרתם התארחו בוושינגטון די. סי. מאות אמנים ומרצים ישראליים. את האירועים הפיקה מראני בשיתוף פעולה עם שלושה מבכירי מרכזי התרבות בארצות הברית: מרכז האמנויות ע"ש הנשיא קנדי, רשת מוזיאוני הסמית'סוניאן, וספריית הקונגרס[2][3][4].

עם חזרתה לארץ יזמה והקימה את הקרן למצוינות בתרבות. מטרת הקרן הייתה לאתר ולקבץ אמנים ישראלים בעלי פוטנציאל גדול למצוינות, ולעזור להם לממש אותו – בארץ ובעולם. התמיכה נעשתה באמצעות תוכניות טיפוח אישיות ואמנותיות לכל אמן, למשך מספר שנים. על הקמת הקרן זכתה ב-2003 ב"פרס המנהיגות" מטעם בוגרי מנהל עסקים של אוניברסיטאות הרווארד ווורטון בישראל[5]. הקרן פעלה כעשר שנים, בין השנים 2001–2011, וטיפחה כ-50 אמנים ישראלים מ-12 תחומים שונים.

בשנת 2016 ראה אור ספרה הראשון של מראני "לשמוט, סיפור אהבה", וב-2019 ספרה השני "נדיבות טובה – על נתינה, חמלה ואסירות תודה". שני הספרים ראו אור בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר.

ייעצה והנחתה אמנים ומנהלים רבים במוסדות התרבות.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשמוט, סיפור אהבה

בקיץ 2011 נסגרה הקרן למצוינות בתרבות. על השיקולים והסיבות השונות שהובילו לכך כתבה מראני ספר בשם "לשמוט, סיפור אהבה". את הסגירה היא ייחסה, בין השאר, להיכרות שלה עם סיפור מן התלמוד הבבלי מלפני 1700 שנה – סיפור אהבתם ומותם של רבי יוחנן וריש לקיש, בו מצאה מקבילות לסיפורה האישי כמייסדת וכמנהלת של הקרן. "לשמוט, סיפור אהבה" פורסם בתחילה כבלוג בהמשכים, תוך דיאלוג עם הקוראים. באפריל 2016 "לשמוט, סיפור אהבה" ראה אור כספר מודפס, ואחר כך גם כספר דיגיטלי וכספר קולי.

שלומית כהן-אסיף, מוסף הספרים של "הארץ":

"ספר נדיר... יומן מסע-פענוח שסוחף את הקורא להתלוות אליו ולהקשיב לו...המלה "מצוינות" מקבלת משמעות אחרת, עמוקה יותר. ...במסע הזה המים נושמים והים נושם"

נדיבות טובה – על נתינה, חמלה ואסירות תודה

ספר עיון-מסע בעקבות המונח "נדיבות" בתרבויות, דתות וזמנים שונים. הוא בודק מהי נדיבות טובה, מה עומד מאחורי הצירוף "אסיר תודה", וכיצד ניתן לאזן בין נדיבות לאחר ונדיבות עצמית. הוא מתחיל בחוויותיה האישיות של מראני בתחום, ומתרחב עם דברי הוגים, חוקרים ומספרי סיפורים – מרחבי העולם, מהווה והעבר, ומביא עשרות עדויות של אנשים בני זמננו. הספר ראה אור ב-2019, בשלושה פורמטים: בדפוס, דיגיטלי וכספר קולי, מוקרא בקולה של המחברת.

יעקב רז, מהות החיים:

"ספר נפלא, יפה, עדין, צנוע, עשיר, מורכב, מלא השראה וידע"[6].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראני נשואה לאוהד מראני, איש עסקים ומנכ"ל משרד האוצר לשעבר, ולהם שלושה בנים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רחל מראני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 "רחל אימנו", מוסף הארץ, 22 באפריל 2005, עמ' 52–60.
  2. ^ ניקי בלאקברן, Finding excellence in Israel’s artists, ‏israel21c, ‏7 ביולי 2008
  3. ^ אורלי אזולאי כץ, הצלחה לחגיגת היובל בוושינגטון, ידיעות אחרונות, 7 במאי 1998
  4. ^ ירח טל, הצלחה לפסטיבל אמנויות ישראלי בוושינגטון, גלריה, הארץ, 1 באפריל 1998
  5. ^ פרס המנהיגות, 2003
  6. ^ בועז מזרחי, מהי נדיבות כלפי עצמנו, ומדוע היא חיונית לעולם לא פחות מנדיבות כלפי אחרים, מהות החיים, 8 במרץ 2020