רפאל טרוחיו
טרוחיו ב-1952 | |||||||||
לידה |
24 באוקטובר 1891 סן קריסטובל, הרפובליקה הדומיניקנית | ||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
נרצח |
30 במאי 1961 (בגיל 69) סנטו דומינגו, הרפובליקה הדומיניקנית | ||||||||
שם מלא | רפאל לֶאוֹנִידָס טְרוּחִיוֹ מולינה | ||||||||
שם לידה | Rafael Leónidas Trujillo Molina | ||||||||
מדינה | הרפובליקה הדומיניקנית | ||||||||
מקום קבורה | בית הקברות מינגורוביו (2005) | ||||||||
מפלגה | Dominican Party | ||||||||
| |||||||||
פרסים והוקרה | |||||||||
| |||||||||
רפאל לֶאוֹנִידָס טְרוּחִיוֹ מולינה (בספרדית: Rafael Leonidas Trujillo Molina; 24 באוקטובר 1891 - 30 במאי 1961) היה שליט הרפובליקה הדומיניקנית, שהפך לסמל לדיקטטורה אלימה, הצוברת הון עתק ממשאבי העם והמדינה.
ראשית דרכו
[עריכת קוד מקור | עריכה]רפאל טרוחיו נולד ב-24 באוקטובר 1891 בעיר סן קריסטובל שברפובליקה הדומיניקנית. בשנת 1918 הצטרף למשמר הלאומי שנוסד על ידי השלטונות האמריקניים (ששלטו ברפובליקה הדומיניקנית בשנים 1916-1924). טרוחיו התקדם במהירות במסגרת זו, ובשנת 1924, כשהאמריקים עזבו את המדינה, מונה לראש המשמר הלאומי.
עלייתו לשלטון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1930 התמודד טרוחיו בבחירות לנשיאות הרפובליקה, ובהשפעת הכוחות שסרו למרותו הטה לטובתו את תוצאות הבחירות ונבחר לנשיא. מיד עם עלותו לשלטון יסד כוח משטרה שעסק בעינויים ורצח של מתנגדיו הפוליטיים. טרוחיו ביסס את שלטון היחיד שלו והיה לעריץ אכזרי ומושחת, ששלט במדינה 31 שנה, ובכוח שלטונו צבר הון עתק. הוא שלט ברפובליקה הדומיניקנית בתפקיד הנשיא בשנים 1930–1938 ו-1942–1952, ובאופן לא פורמלי בין שתי תקופות אלה ולאחריהן, עד למותו.
לאחר שסופת הוריקן הרסה חלק ניכר מהבירה סנטו דומינגו, החל טרוחיו בפעולות שיקום ומודרניזציה של העיר, תוך שהוא מסב את שמה ל-Ciudad Trujillo (קריית טרוחיו). כחלק מפולחן האישיות שהנהיג, שינה את שם ההר הגבוה במדינה ל"פסגת טרוחיו", והציב את פסליו ברחבי המדינה.
לאחר מלחמת העולם השנייה הצליח טרוחיו להשיג את תמיכת ארצות הברית בשלטונו, בהציגו את עצמו ככוח המוביל במאבק נגד הקומוניזם בדרום אמריקה.
ההתנקשות בחייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1959, עם נפילת משטרו של פולחנסיו בטיסטה ועליית פידל קסטרו לשלטון במדינה השוכנת באי הסמוך קובה, החליט נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר כי משטרו של טרוחיו, השנוא על העם ברפובליקה הדומיניקנית, עלול להתמוטט אף הוא ולהיות מוחלף בשלטון מהפכני פרו קומוניסטי. הנשיא הורה לסוכנות הביון המרכזית לפעול להחלפת טרוחיו במנהיג אהוד יותר על העם. הסוכנות החליטה לסלק את טרוחיו באמצעות חיסולו והקימה בוונצואלה מחנה אימונים של גולים מהרפובליקה הדומיניקנית, שנועד לצאת לפעולה כדי לחסל את טרוחיו, אך דווקא אנשיו של טרוחיו הם שביצעו את ההתנקשות על רקע מאבקי כוח פנימיים בשלטון.
ב-30 במאי 1961, בנוסעו במכוניתו בדרך צדדית מחוץ לבירת המדינה, הותקפה המכונית באש מקלעים של קבוצת מתנקשים מאנשי צבאו של טרוחיו, והוא נהרג[1]. בטרם הצליחה סוכנות הביון המרכזית להשליט נשיא חדש שיהיה תחת חסותה, הצליח בנו של הנרצח, רמפיס טרוחיו לתפוס את השלטון במדינה למשך פרק זמן קצר, עד שבנובמבר 1961 נחת כוח של המארינס האמריקאי בחוף המדינה וטרוחיו הבן ותומכיו עזבו את המדינה.
תחילה נקבר טרוחיו בבית הקברות פר לשז בפריז. אולם, לאחר כשש שנים הועבר ארונו לבית הקברות מינגורוביו שמצפון למדריד.
יחסו ליהודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בועידת אוויאן, שנתכנסה, ב-1938, לדיון בבעיית הפליטים היהודים שנמלטו משטחי גרמניה הנאצית, הכריז טרוחיו על הסכמתו לקלוט 100,000 פליטים יהודים. טרוחיו, שנודע בשלטון היחיד שלו והיה לעריץ אכזרי ומושחת, רצה לשנות את תדמיתו בעולם. בין מטרותיו בהסכמתו לקבל את היהודים עמד הרצון להתקרב לארצות הברית ולקבל סיוע כלכלי. טרוחיו, שהיה גזען, ביקש להגדיל את האוכלוסייה הלבנה באי על חשבון האוכלוסייה השחורה. לכן הציב תנאי אחד, שבין הפליטים יהיו רק גברים צעירים ורווקים שיוכלו להתחתן עם המולאטיות המקומיות ויבהירו את הגזע הדומיניקני. קרוב ל־100 אלף יהודים קיבלו ויזות, אבל הבירוקרטיה עבדה לאט, ומתוך 100,000 הפליטים, רק 5,000 איש נותרו חופשיים לעשות את המסע הארוך, ורק 2,000 מהם הגיעו בסופו של דבר לרפובליקה הדומיניקנית[2].
טרוחיו דרש שהיהודים ישלמו עבור הקרקעות שהעמיד לרשותם, שהיו "רכושו הפרטי", ויהדות ארצות הברית נחלצה לעזרה וגייסה את מיליון הדולרים שנדרשו תמורת האדמות באמצעות ארגון הג'וינט[3]. טרוחיו גם מינה את נציג הארגון כחבר פרלמנט. כ-600 פליטים מאוסטריה וגרמניה נשלחו לסוסואה, וייסדו במקום כפר יהודי קטן. החלו לעסוק בחקלאות, כל מתיישב קיבל כ-300 דונם. לשיווק מוצרי החלב והבשר שלהם הקימו קואפרטיב בשם "תוצרת סוסואה" (Productos Sosúa), אך נאלצו לתת לטרוחיו כ-25% ממניותיו[3]. לאחר מלחמת העולם השנייה הגיעו פליטים יהודים נוספים משאנגחאי, בשנים שלאחר מכן עברו רוב בני הקהילה לארצות הברית[3]. בשנת 1956 נותרו בעיירה כ-180 יהודים[4].
ספרות אודותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסופר הפרואני הנודע מריו ורגס יוסה עסק בדמותו של טרוחיו בספרו "חגיגת התיש" (יצא בעברית בהוצאת כתר, 2004). הספר מציג את טרוחיו כדיקטטור מושחת וצמא דם, ואת המתנקשים בו כפועלים ממניעים נעלים של אהבת החופש.
ב-2009 פרסם הסופר הדומיניקני-אמריקני ג'ונוט דיאס את הספר "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו" (יצא בעברית בהוצאת מחברות לספרות). הספר מתאר בקווים עזים את שלטון העריצות של טרוחיו, המכונה לאורך העלילה בשמות לא מחמיאים כמו 'גנב הבקר הכושל'. דיאס זכה בפרס פוליצר לספרות על יצירתו זו.
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
טרוחיו (בחליפה כהה) מברך את נשיא האיטי החדש פול מגלויר (משמאל), סנטו דומינגו, פברואר 1951 (קצין הצבא במדים הלבנים מאחורי טרוחיו הוא אחיו הקטור. בצד השמאלי הרחוק (מוסתר חלקית) נראה רמפיס, בנו של טרוחיו)
-
בול של הרפובליקה הדומיניקנית שהונפק ב-1933 לרגל יום ההולדת ה -42 של הנשיא טרוחיו. בול אחר הראה את טרוחיו במדים צבאיים
-
שלט תעמולה שנתלה על המוני קירות בתים פרטיים, חוגג את יום השנה ה-25 לעידן טרוחיו (תרגום הכיתוב: "בבית זה טרוחיו הוא סמל לאומי"). 1955
-
בולים לכבוד בני משפחת טרוחיו. למעלה משמאל: בול לזכר פתיחת גשר רמפיס, על שם בנו בן ה-4 של טרוחיו, 1934; למטה משמאל: בול ליום האם, עם אמו של טרוחיו, יוליה מולינה, 1940. במרכז: בול ליום השנה ה-4 למות אביו הרודן, חוסה טרוחיו ולדז, 1939. מימין למעלה: בול המציג את בת הרודן, אנג'ליטה טרוחיו, מלכת יריד השלום והאחווה הבינלאומי, דצמבר 1955, בסנטו דומינגו
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רפאל טרוחיו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- רפאל טרוחיו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- רפאל טרוחיו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ נרצח טרוהיליו, רודן הרפובליקה הדומיניקנית, הַבֹּקֶר, 1 ביוני 1961
- ^ מיכל מירון-שקד, גן עדן לפליטים, כותרת ראשית, 6 בינואר 1988
- ^ 1 2 3 עמוס אילון, יהודי המלך, הארץ, 10 באפריל 1959
- ^ א. לינדנבאום, המושבה היהודית סוסואה הונצחה ברפובליקה הדומניקנית, דבר, 8 באפריל 1960