עריץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

עריץ- או משטר עריצות הוא שלטון של אדם יחיד העומד בראש קבוצה מצומצמת יחסית שכופה את עצמה על השלטון ועולה בדך כלל מתוך מצב של חוסר סדר במדינה. העריצות יוצרת סביבה מנגנוני הגנה שנאמנים לשלטון ותלויים בו, והשליט משתמש בהם כדי לזרוע טרור ופחד וכך להביא לצייתנות העם. לעריצות אין אידאולוגיה מסודרת, אך היא מתקיימת על ידי הפעלת מנגנונים פסיכולוגים רבי עצמה כשהעריצים מציגים את עצמם כמגנים על העם מפני סכנה קיומית שאורבת למדינה אותה השליט הודף, בניגוד למשטר טוטליטרי לעריצות יש תמיכה נמוכה מאוד בעם והעריץ משליט את עצמו בכוח ובעזרת תלות נפשית קשה מאוד: מצד אחד טרור ופחד, מצד שני העריץ לכאורה מגן על העם מפני סכנה גדולה בהרבה אותה הוא יכול לעצור בשל כוחו הבלתי מוגבל. דוגמאות למשטרי עריצות בעבר ובהווה: מועמר קדאפי, בשאר אל אסד, סאדם חוסיין, החונטה הצבאית במיאנמר, עומר אל-בשיר בסודאן, אלכסנדר לוקשנקו בבלארוס, רוברט מוגאבה בזימבאבווה, ספרמורט ניאזוב בטורקמניסטן, אסלאם קרימוב באוזבקיסטן, אידי אמין באגונדה, סלובודן מילושביץ' בסרביה החונטות הצבאיות בדרום אמריקה בשנות השבעים והשמונים.

לעריצות יש לעתים קרובות אופי של משטר צבאי, והיא עולה מתוך מצבים של כאוס וחוסר סדר כדי להחזיק את המדינה ומבטלת את זכויות הפרט ואת זכויות האדם "באופן זמני" כדי להשיב את הסדר על קנו .

הבדלים בין משטר טוטליטרי לעריצות ושיטות שליטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משטר טוטליטרי- דמות סמכות עליונה שפועלת בתוך מסגרת מפלגתית רחבה ששולטת ומשתפת פעולה עם המנהיג, המנהיג פועל מתוך אידאולוגיה שאותה הוא שואף להגשים, וכך זוכה לתמיכה רחבה ונאמנות מהעם שמאמין כי האידאולוגיה היא דרך החיים הטובה ביותר עבורו. במקרים רבים, הדיקטטור פועל במידה רבה לרווחת העם (דואג לאוכל, חינוך ושירותים כללים אחרים), אבל שולל באופן מוחלט את זכויותיו ורודף מתנגדים והאידאולוגיה מוחדרת לעם תוך אלימות פיזית ונפשית קשה מאוד. דוגמאות: משטרים סטליניסטיים למיניהם (תחת הכותרת של "קומוניזם"), המשטר התאוקרטי באירן, הטליבאן, היטלר והנאציזם, והפשיזם של מוסוליני ופרנסיסקו פרנקו בספרד.

פולחן אישיות : במשטר טוטאליטרי הדיקטטור הוא מנהיג בעל סמכות עליונה בכל ענייני המדינה והוא מפאר את שמו בשם האידאולוגיה ובנוסף אליה, אך הוא תמיד מציב את האמונה כעליונה ביותר. פולחן האישיות נועד לגרום לעם לציית להשקפה ולגייס את תמיכת ההמונים, בעוד שהמנהיג מבטיח שהשליטה הבלעדית שלו היא חלק מהתורה והיא תביא להגשמת האידאולוגיה ותיתן לעם התעלות, אוטופיה וגאולה : למשל היטלר הוא הפירהר אך התורה הנאצית היא העליונה והנשגבת ביותר, כך גם סטלין טיפח פולחן אישיות אך פעל לכאורה בשם אידאולוגיה "קומוניסטית" (ראו סטליניזם).

בעריצות השליט הוא חזות הכל והוא המדינה כשהוא פועל ללא אידאולוגיה נשגבת ומבוהקת סביבו, העריץ מפאר את עצמו כדי לטשטש את השנאה אליו ולהבליט את היותו הדמות שמחזיקה את המדינה ובלעדיו היא תחדל להתקיים או שיקרה בה אסון כבד, ומצייר את עצמו כדמות הרואית שהציל את המדינה מפני חידלון ולמעשה שולט בה מתוך חובה ומתוך מצב של חוסר ברירה, וכך הוא יוצר בהמונים תלות נפשית שמדכאת את יצר השנאה אליו. (למשל ללא קדאפי לוב תתפורר ותחזור למצב של מלחמות שבטים עקובות מדם).

אידאולוגיה מול השליט כמגן - זהו ערך מרכזי בשני סוגי המשטר : בדיקטטורה טיעון זה מובא כאחד מתוך מכלול צידוקים לקיום האידאולוגיה, בעוד שבשלטון עריצות אלמנט ההגנה הוא הצידוק המרכזי ביותר. דוגמה: האידאולוגיה הנאצית מוגשמת כדי להחזיר את הכבוד והטוהר לעם הגרמני, והיא תביא למצב של אוטופיה והתעלות הגזע הארי. הגזע הארי צריך להשמיד את היהודים מתוך השקפה של תורת הגזע- הם גזע נחות באופן "מדעי", אין להם זכות קיום מתוך תורה שלמה שדוגלת בסולם גזעים וכו', בנוסף לכל אלה המפלגה הנאצית הציגה את עצמה כמי שתגן על העם מפני השתלטות של היהודים על העולם. גם בקומוניזם ישנה אמונה משיחית שהיא דרך החיים היחידה שתביא שוויון וצדק חברתי, וישנה הדגשה שקיימת בתורה זו מחשבה על עשיית צדק ואוטופיה לאנושות שנעה כחלק ממהלך היסטורי שאי אשפר לשנות אותו, ויחד עם כל אלה, היא גם תגן מפני הקפיטליזם והבורגנים ששאופים לשעבד את מעמד הפועלים ולהתנגד לשינוי- כלומר ההגנה היא חלק מתוך אידאולוגיה שלמה.

בעריצות לעומת זאת, ההגנה היא הצידוק המרכזי ולעתים קרובות גם היחיד לקיום המשטר שפועל מתוך "מצב חירום" ולא מהגשמת חזון משותף למשל : החונטה הצבאית במדינות דרום אמריקה הצדיקו את עלייתם בכך שהם הכוח היחידי שיכול להגן על היבשת מפני התפשטות הקומוניזם (תאוריית הדומינו), בעקבות זה שמנגנון האכיפה של המדינה לא חזק מספיק וישנה חובה לתפוס את השלטון, כי אין למנהיג דמוקרטי יכולת לעצור את הקמוניזים בדרכם לשלוט. גם בסוריה ועירק תפסו השליטים את השלטון מתוך חובה להגן מפני השתלטות המערב, ישראל והאסלאם הקיצוני על המזרח התיכון, וגרסו כי ללא שליטה שלהם המדינה לא תוכל לעצור את הכוחות האלה. בעריצות יש גם מאפיין של צידוק מעמד אריסטוקרטי שמצדיק את היותו שולט: העם נבער, ולא בנוי לדמוקרטיה מתוך גזרת גורל וגם לא יכול להחליט על עתידו ולכן יש להנהיגו באופן נוקשה כדי לשמור עליו ולהובילו, בעוד שבמשטר טוטאליטרי המנהיג נבחר מתוך כך ש"העם מקבל על עצמו" את המנהיג, שבוחר בדיקטטור שישלוט מתוך ידיעה שהוא זה שיביא להגשמת האידאולוגיה ויזכה את העם בגאולה ואושר .

חלק מהשליטים העריצים נוהגים להוציא ספרים כגון הספר הירוק של קאדפי ורוחנמה של ספרמורט ניאזוב, ספרים אלה מפרסמים את המשנה הפוליטית של העריץ ומציירים את העריצים כדמויות אב. ספרים אלה אינם אידאולוגיה של ממש, אך הם נועדו להאדיר את פולחן האישיות ולהשביח את מנגנוני השליטה של השליט.

לעתים ישנם משטרים שאין הבדל ברור בין משטר טוטאליטארי למשטר עריצות וקיימים מאפיינים של שניהם כמו ולדמיר פוטין ברוסיה, פרנסיסקו פרנקו בספרד, והמשטר הסיני אחרי נטישת האידאולוגיה הקומוניסטית בשנות התשעים.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם "טיראן" נעוץ ביוון העתיקה של המאה ה-6 לפנה"ס. בתקופה זו בערים יווניות רבות ארגנו אנשים שונים הפיכות נגד המשטר האריסטוקרטי בתמיכת ההמונים והכתירו עצמם ל"טיראנים" (המילה היוונית ל"שליט יחיד", אשר נכנסה לשפות האירופיות במשמעות של עריץ). השושלות הטיראניות לא החזיקו מעמד זמן רב, ומהמאה ה-5 לפנה"ס כמעט ולא נותרו טיראנים ביוון - הם הודחו בהפיכות דמוקרטיות, שכן העם מאס בשלטונם האכזרי. אולם, התופעה קיבלה התפתחות משמעותית בפזורה היוונית בתקופה ההלניסטית. ברוב הערים היווניות שלטה טיראניה ולא דמוקרטיה במשך תקופות ארוכות עד לכיבוש הרומי.

בעת החדשה, לאור רעיונות תקופת ההשכלה, הפך המושג "עריץ" מילה נרדפת לכל אוטוקרט, ובכך הפך את כל שליטי-היחיד למגונים, שהרי המילה "עריץ" נושאת עמה קונוטציה שלילית.

סיבות לעליית משטר עריצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מדינות שזכו בעצמאות זמן קצר לפני עליית העריצות, ושקיים בהם אי הסכמה עמוקה על עיצוב האופי והזהות של המדינה מבחינה חברתית, פוליטית, דתית, כלכלית ואתנית.
  • אי יציבות פוליטית, קושי של הממשלה המרכזית לנהל את המדינה באופן תקין ולהשליט את מרותה.
  • מדינה בה קיימים מיעוטים אתניים רבים מאוד, שנמצאים במצב של מתיחות וסכסוכים.
  • מחסור במסורת דמוקרטית : מדינות בהם אין דמוקרטיה כלל או שהדמוקרטיה צעירה ואין בה חינוך ותרבות דמוקרטית מושרשת.
  • רצון להשליט סדר אחרי מלחמת אזרחים שזורעת הרס במדינה, או אחרי השלכות ארוכות טווח של אסונות טבע או אסונות ההומניטריים.
  • קיטוב פולטי קיצוני וחריף, העדר כוח פוליטי משמעותי שיפשר וימתן את עמדותיהם של הצדדים (למשל בין הימין השמרני לשמאל הקומוניסטי כפי שהיה בדרום אמריקה) .
  • ליקויים חמורים במערכת האיזונים והבלמים של השלטון, שחיתות קיצונית וגופי משפט ואכיפה מוטים ולא עצמאיים.
  • איום ביטחוני כבד, וחשש ממשי מפלישה של אויב מבחוץ.
  • תסיסה חברתית אלימה .
  • מלחמות גרילה בתוך המדינה, מיעוט בדלני הנאבק לעצמאות.
  • העדר מנגנון פיקוח יעיל על הצבא שלא מוגבל כראוי, ומגיע למצב של צבירת כוח, השפעה פוליטית וזכויות-יתר שמפרים את איזון הכוחות בין גופי הצבא והאכיפה לבין גופי הממשל האזרחיים.
  • אחוזים גבוהים באוכלוסייה של עוני, רעב ובערות.
  • פערים חברתיים עמוקים מאוד.

-אחת הדרכים כדי למנוע עריצות שלטון, במדינות בהם הליך המשפט נקבע גם על ידי חבר מושבעים, היא על ידי ביסוס הליך משפטי בשם איון על ידי מושבעים.

משטרי העריצות כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 2008 החל מעמדם של משטרי עריצות רבים ברחבי העולם להתערער בעקבות גלי מחאה גדולים שהתרחשו במנמיאר ובעוד ארצות נוספות ודוכאו ביד קשה. שיאם של המחאות התרחשו במהלך 2010-2011 בהם העולם הערבי התקומם כנגד העריצים מעומר קאדפי, בן עלי בתוניסיה, חוסני מובארק במצרים ונפתחה מלחמת אזרחים בסוריה כנגד משטרו של בשאר אל-אסד. המחאות עררו גלים רבים בעולם כולו ועריצים בכל עולם חוו התערערות במעמדם גם במדינות כמו סודן, חוף השנהב, סעודיה, בחריין, אלג'יריה, מרוקו, ירדן, בורמה, צ'אד, ג'יבוטי בלארוס ועוד.

מומחים רבים טוענים, שתרבות האינטרנט והפלאפונים ובמיוחד הרשתות החברתיות המקוונות כמו טוויטר ופייסבוק כמו גם פורמים שונים, בלוגים אתרי חדשות והיוטיוב הם אלה שגרמו לקריסתם והחלשתם של משטרי העריצות ברחבי העולם. בעבר אמצעי התקשורת היו נתונים באופן בלעדי לשלטון וכך הם יכלו למנוע כל קשר לעולם מבחוץ ולמנוע מהשיח הדמוקרטי להגיע אל האזרחים. במהלך שנות האלפים העריצים הרשו לאינטרנט לחדור למדינה, הפוטנציאל הכספי שהשליטים ראו, יחד עם חוסר ההבנה של השלכות האינטרנט, גרם לעריצים לתת פתח להכנסת מחשבים וטכנולוגיה והביא את העריצים לאבד את המונופול שלהם על התקשורת והמידע. העמים הנתונים תחת משטרי העריצות החלו לקבל מידע ממקורות שונים שאינם נמצאים תחת שליטת העריץ, הם קבלו מרחב מידע והבעה חדשים שנתנו להם פתח לספרה ציבורית חופשית שלא התאפשרה להם בחיים האמיתים, וגם חשף אותם לתרבות המערב ולמגוון דעות חדשות- כל אלה יחד עם משטר מושחת ומאוס, החל לקעקע את הלגיטימציה של העריצות להמשיך לשלוט ולהגן על העם ויחד עם שיתוף פעולה של כוחות נוספים בתוך המדינה, העם הביא לקריסתם. גם מדינות בהם אין אינטרנט בשימוש נרחב יכלו להעביר את המסר שלהם במהירות רבה יותר ברחבי העולם בזכות התקשורת המידית מה שגורם ללחץ בינלאומי גבוה יותר וקושי של השליטים להסתיר את הדיכוי והפשעים שהם מבצעים בתוך ארצם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]