מריו ורגס יוסה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מריו ורגס יוסה
Mario Vargas Llosa
ורגס יוסה, 2016
ורגס יוסה, 2016
לידה 28 במרץ 1936 (בן 86)
ארקיפה, פרו עריכת הנתון בוויקינתונים
אירועים משמעותיים מסמכי פנמה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Jorge Mario Pedro Vargas Llosa עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Julia Urquidi Illanes (מאי 19551964)
Patricia Llosa Urquidi (19652016) עריכת הנתון בוויקינתונים
Isabel Preysler (2015) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Álvaro Vargas Llosa, Morgana Vargas Llosa עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ספרד, פרו עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האוניברסיטה הלאומית סן מרקוס, Colegio La Salle, האקדמיה הצבאית לאונסיו פראדו, אוניברסיטת מדריד, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה ספרדית, צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה פנטזיה עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי ריאליזם קסום, הבום הלטינו-אמריקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות העיר והכלבים, The Green House, Conversation in the Cathedral עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1959–הווה (כ־63 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ ויליאם פוקנר, גוסטב פלובר, ישעיה ברלין עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס נובל לספרות (2010)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת לאס פאלמס דה גראן קנריה (2012)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מורסיה (1995)
  • Premio Biblioteca Breve (1962)
  • פרס ויארג'יו-ורסיליה הבינלאומי (2010)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בורדו-מונטן (13 בנובמבר 2009)
  • דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה הלאומית סן מרקוס (2001)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת גרנדה (2009)
  • honorary doctor of the Sorbonne Nouvelle University (2005)
  • מדליית זהב של קהילת מדריד (2015)
  • פרס החירות של קרן פרידריך נאומן (2008)
  • National Culture Award (1967)
  • פרס פורמנטור (1967)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בורגוס (2016)
  • Don Quijote Journalism Prize (2015)
  • הצלב הגדול של מסדר בויאקה (2019)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מיאמי (10 במאי 2018)
  • Pablo Neruda Order of Artistic and Cultural Merit (2018)
  • פרס סקאנו (1989)
  • פרס חוג מבקרי הספרים הלאומי (1997)
  • הפרס הספרותי של סיינט לואיס (2011)
  • Premio Ceppo Pistoia (2009)
  • Caonabo de Oro Award (2002)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ואיאדוליד (1995)
  • מפקד במסדר העיט האצטקי (2011)
  • הפרס העולמי ע״ש סינו דל דוקה (2008)
  • פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית (1996)
  • הפרס הבינלאומי ע"ש מננדס אי פלאיו (1999)
  • פרס אירווינג קריסטול (2005)
  • פרס גרינצנה קאבור (1986)
  • פרס מריה מורס קבוט (2006)
  • פרס פלנטה (1993)
  • פרס נסיך אסטוריאס לספרות (1986)
  • Mariano de Cavia' Price (1997)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת רן 2 (1994)
  • פרס רומולו גייגוס (1967)
  • פרס קרלוס פואנטס הבינלאומי ליצירה ספרותית בספרדית (2012)
  • פרס מיגל דה סרוואנטס (1994)
  • אגדה חיה של ספריית הקונגרס (11 באפריל 2016)
  • פרס ירושלים (1995)
  • פרסי אורטגה אי גאסט (1999)
  • הצלב הגדול עם יהלומים של מסדר השמש של פרו (2001)
  • מסדר רובן דריו (2006)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אליקנטה (2008)
  • אביר בלגיון הכבוד (1985)
  • מפקד מסדר האמנויות והספרות (19 בפברואר 1993)
  • דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת הומבולדט של ברלין (13 באוקטובר 2005)
  • מסדר כריסטופר קולומבוס
  • דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה הקתולית של לוון
  • העיטור האוסטרי למדע ואמנות
  • דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה האפיפיורית הקתולית של פרו
  • מסדר וסקו נונייס דה בלבואה
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטה החדשה של ליסבון
  • מסדר גבריאלה מיסטרל
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אוקספורד
  • דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה הלאומית האוטונומית של מקסיקו
  • בפסקה זו 5 רשומות נוספות שטרם תורגמו עריכת הנתון בוויקינתונים
www.mvargasllosa.com
חתימה Mario Vargas Llosa Signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מַריוֹ וַרגַס יוֹסָהספרדית: Mario Vargas Llosa; נולד ב-28 במרץ 1936) הוא סופר, מחזאי ועיתונאי פרואני. חתן פרס נובל לספרות לשנת 2010.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מריו ורגס יוסה נולד בארקיפה שבפרו, למשפחה מהמעמד הבינוני. הוא היה בנם היחיד של ארנסטו ורגס מלדונדו ודורה יוזה אורטה (אביו היה טכנאי רדיו בחברת תעופה, ואמו בת למשפחה ספרדית ותיקה -"קריולו"), הוריו נפרדו כמה חודשים לפני לידתו. זמן קצר לאחר לידתו של מריו, אביו חשף כי הוא מנהל רומן עם אישה גרמנייה; כתוצאה מכך, למריו יש שני אחים למחצה צעירים יותר: אנריקה וארנסטו ורגאס.

ורגס יוסה התגורר עם משפחת אמו בארקיפה עד שנה לאחר גירושיהם של הוריו, כאשר סבו מצד אמו מונה לקונסול כבוד של פרו בבוליביה. עם אמו ומשפחתה, הוא עבר אז לעיר קוצ'במבה, בבוליביה, שם בילה את שנות ילדותו הראשונות. בילדותו נאמר לורגס יוסה להאמין שאביו מת, מאחר שאמו ומשפחתה לא רצו להסביר שהוריו נפרדו. בתקופת ממשלתו של נשיא פרו ז'וזה בוסטמנטה אי ריברו, סבו מצד אמו של ורגס יוסה קיבל תפקיד דיפלומטי בעיר החוף פיורה, שבצפון פרו וכל המשפחה חזרה לפרו. בעודו בפיורה, למד בבית ספר יסודי קתולי. בשנת 1946, בהיותו בן עשר, עבר ללימה והכיר את אביו בפעם הראשונה. הוריו חידשו את מערכת היחסים ביניהם והם התגוררו במגדלנה דל מאר, פרבר ממעמד הביניים של לימה, במהלך שנות העשרה שלו. בזמן שהותו בלימה, הוא למד בקולג'יו לה סאלה, חטיבת ביניים נוצרית, מ-1947 עד 1949.

כאשר ורגס יוסה היה בן ארבע עשרה, אביו שלח אותו לאקדמיה הצבאית "לאונציו פראדו" בלימה[1]. בגיל 16, לפני סיום לימודיו, החל ורגס יוסה לעבוד כעיתונאי חובב בעיתונים מקומיים. הוא פרש מהאקדמיה הצבאית וסיים את לימודיו בפיורה, שם עבד בעיתון המקומי. בשנת 1953 נרשם לאוניברסיטה הלאומית של לימה בסן מרקוס, כדי ללמוד משפטים וספרות. הוא התחתן עם ג'וליה אורקידי, גיסתו של דודו מצד אמו, ב-1955 בגיל 19; היא הייתה מבוגרת ב-10 שנים. ורגס יוסה החל את הקריירה הספרותית שלו ב-1957 עם פרסום סיפוריו הקצרים הראשונים, "המנהיגים" ("לוס ג'פס") ו"הסבא" ("El abuelo"), בזמן שעבד בשני עיתונים פרואניים. עם סיום לימודיו באוניברסיטה הלאומית של סן מרקוס ב-1958, הוא קיבל מלגה ללימודים באוניברסיטת מדריד[1]. ב-1960, לאחר שפג תוקפו של המלגה שלו במדריד, עבר ורגס יוסה לצרפת כי סבר שיקבל מלגה ללימודים בה; עם זאת, כשהגיע לפריז, נודע לו שבקשת המלגה שלו נדחתה. למרות מצבם הכלכלי הבלתי צפוי של מריו וג'וליה, בני הזוג החליטו להישאר בפריז, שם הוא החל לכתוב באופן פורה, בעיקר כסופר רפאים. נישואיהם נמשכו רק עוד כמה שנים, והסתיימו בגירושים ב-1964. שנה לאחר מכן נשא ורגס יוסה לאישה את בת דודתו הראשונה, פטרישיה יוסה, [25] איתה נולדו לו שלושה ילדים: אלווארו ורגאס יוסה (נולד ב-1966), סופר ועורך; גונזלו (נולד ב-1967), עובד מדינה בינלאומי; ומורגנה (ילידת 1974), צלמת.

הוא זכה להכרה עם הופעת ספרו "העיר והכלבים" ב-1962. הספר מבוסס על ניסיונו בשנות נעוריו בבית ספר צבאי, זכה להצלחה מיידית, תורגם ליותר מעשרים שפות, וזכה בפרסים חשובים[2]. הספר עובד גם לסרט בשנת 1985[3].

בשנת 1965 פרסם ורגאס יוסה את הרומן השני שלו, "הבית הירוק" (La casa verde), על בית בושת בשם "הבית הירוק" וכיצד נוכחותו הכמו-מיתית משפיעה על חיי הדמויות. העלילה המרכזית עוקבת אחר בוניפאציה והפיכתה ללה-סלבטיקה, הזונה הידועה ביותר של "הבית הירוק". הרומן זכה לשבחים מיד עם צאתו לאור, וסימן את ורגס יוסה כקול חשוב בקרב סופרי הבום הלטינו-אמריקאי. חלק מהמבקרים עדיין מחשיבים את "הבית הירוק" כהישג הטוב והחשוב ביותר של ורגס יוסה.

הרומן השלישי של ורגס יוסה, "שיחה בקתדרלה" (Conversación en la catedral), פורסם ב-1969, כשהיה בן 33. הנרטיב השאפתני שלו הוא סיפורם של סנטיאגו זוואלה, בנו של שר בממשלה, ואמברוסיו, הנהג שלו. פגישה אקראית מובילה אותם לשיחה מרתקת בבר סמוך המכונה "הקתדרלה". במהלך המפגש, זאוואלה מחפש את האמת לגבי תפקידו של אביו ברצח של דמות פרואנית מפורסמת בעולם התחתון, ושופך אור על פעולתה של הדיקטטורה. לרוע מזלו של זוואלה, מסע החיפוש שלו מביא למבוי סתום ללא תשובות וללא סימן לעתיד טוב יותר. הרומן תוקף את הממשלה הדיקטטורית של פרו באותה עת.

בשנות ה-80 עסק בפעילות פוליטית, ונודע בדעותיו הליברליות. ב-1990 התמודד לנשיאות בפרו מול אלברטו פוג'ימורי, אך הפסיד. לאחר שהתגורר יותר משלושים שנה באירופה, ואף קיבל אזרחות ספרדית, חזר לחיות בלימה.

בספריו הוא מבקר את ההיררכיה של המעמדות החברתיים והגזעיים השוררת בפרו ובאמריקה הדרומית. בתחילת דרכו כתב ספרים אוטוביוגרפיים, כמו "הבית הירוק" ו"דודה חוליה והכתבן", אחר כך פנה לכתיבת רומנים היסטוריים, תעלומות רצח, מותחנים פוליטיים ואפילו קומדיות. רוב ספריו תורגמו לשפות רבות וזכו לשבחי הביקורת והקוראים.

כיום הוא ממשיך לכתוב רומנים היסטוריים, כמו "חגיגת התיש", וספרו האחרון, El paraíso en la otra esquina, הוא רומן על חייהם של פלורה טריסטן ונכדה, פול גוגן.

בשנת 1995 קיבל את פרס ירושלים.

ורגס-יוסה וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ורגס-יוסה ביקר בישראל פעמים רבות, והוא מגדיר את עצמו "ידיד ישראל אמיתי". הוא ובני משפחתו פעלו למען בני הקהילה היהודית בפרו וסייעו לישראלים בפרו[4].

הביקור הראשון שלו בישראל היה בסוף 1976, בעת ששימש כנשיא ארגון הסופרים הבין-לאומי, והגיע להרצות במשך בסמסטר באוניברסיטה העברית בירושלים[5]. בשנת 2005 ביקר בישראל בפעם החמישית, ובין השאר סייר בשטחים הפלסטיניים בליווי אנשי ארגון "הוועד נגד הריסת בתים". בין השאר היה באבו דיס, בחברון, וכן השתתף בהפגנה בבלעין נגד גדר ההפרדה. כמו כן נפגש עם מתנחלים ונפגעי טרור ישראלים[6][7].

רשמיו מהביקור ראו אור בסדרת מאמרים תחת הכותרת "ישראל-פלסטין, שלום או מלחמת קודש", שפורסמה בעיתון "אל פאיס" ותורגמה בעיתונים רבים בעולם[8]. סדרת המאמרים קובצה בספר "ישראל-פלסטין, שלום או מלחמת קודש" שיצא לאור בשנת 2006.

בביקורו בשנת 2010 נפגש עם דויד גרוסמן עמוס עוז ופעילי שוברים שתיקה, הביע ביקורת חריפה על פעילות ישראל נגד המשט לעזה ואמר כי הוא מתנגד לחרם על ישראל[9].

בשנת 2016 שוב ביקר בישראל ובשטחים הפלסטיניים, בהזמנת ארגון "שוברים שתיקה". בין השאר ביקר בח'רבת ג'ינבה שבאזור חברון[10]. רשמיו מהביקור ראו אור באוסף "חמישים 1967–2017 סופרות וסופרים מן העולם כותבים על הכיבוש", בעריכת איילת ולדמן ומייקל שייבון[11]. לאחר הביקור אמר: "השמאל בישראל התכווץ, וזה מאוד מדאיג באשר לעתיד המדינה שלכם. מתעוררים פה ניצנים של רוח אנטי–דמוקרטית. הסימפטומים הללו יכולים לבשר בהמשך דברים מאוד לא מעודדים בישראל. זו התחלה של משהו שיכול להיות מאוד רציני: דיכוי חופש הביטוי. זה מתחיל כך ונגמר בשליחת אנשים לכלא"[12].

ספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת המקור מצוינת בסוגריים.

  • העיר והכלבים (1963), תרגם יוסף דיין, עם עובד, תל אביב, 1974. על פי הספר נעשה סרט קולנוע.
  • הבית הירוק (1966), תרגם ליאו קורי, זמורה ביתן, תל אביב, 1990.
  • פנטליאון ושירות המבקרות (1973), תרגם יואב לויטס הלוי, שוקן, ירושלים, 1979. גם ספר זה עובד לסרט.
  • דודה חוליה והכתבן (1977), תרגמו ביאטריס ולואיס לנדאו, כתר, ירושלים, 1984.
  • מלחמת סוף העולם (1981), תרגם יואב הלוי, שוקן, תל אביב, 1987.
  • הסיפור של מייטה (1984), תרגם יואב הלוי, כתר, ירושלים, 1989.
  • מי הרג את פאלומינו מולרו (1986), תרגם עמנואל בארי, ספרית פועלים, תל אביב, 1990.
  • הדברן (1987), תרגמה טל ניצן, עם עובד, תל אביב, 1990.
  • שבחי האם החורגת (1988), תרגמה טל ניצן-קרן, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1992.
  • ליטומה בהרי האנדים (1993), תרגמה אילנה המרמן, עם עובד, תל אביב, 1996.
  • המחברות של דון ריגוברטו (1997), תרגמה אביבה ברושי, זמורה ביתן, 2002[13].
  • חגיגת התיש (2000), תרגם יורם מלצר, כתר, ירושלים, 2005[14].
  • תעלוליה של ילדה רעה (2006), תרגמה טל ניצן, אחוזת בית, תל אביב, 2007[15].
  • חלומו של הקלטי (2010), תרגמה עינת טלמון, אחוזת בית, 2012[16][17]
  • הרומנטיקן (2013), תרגמה עינת טלמון, אחוזת בית, 2016[18]
  • בובות על חוט (2016), תרגמה עינת טלמון, אחוזת בית, 2019[19].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתביו:

בעקבות זיכיתו בפרס נובל:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 שרי גוטמן‏, תעלוליו של ילד רע: על מריו מריו ורגס יוסה, באתר וואלה!‏, 8 באוקטובר 2010
  2. ^ שני סופרים דרום־אמריקאיים, דבר, 14 במאי 1971
  3. ^ העיר והכלבים. פרו 85׳. פרנצ׳סקו לומברדי עיבד כאן את ספרו האלגורי של מריו ורגם יוסה לסרט חריף ובוטה, חדשות, 5 במרץ 1993
  4. ^ גדעון לוי, חתן פרס נובל לספרות, מריו ורגס יוסה, מאמין מושבע בישראל ובדיסידנטים שלה, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2010.
  5. ^ הגיע הנשיא העולמי של פא"ן, מעריב, 7 בנובמבר 1976
    ערב עם מריו רוגס יוסה בבית הסופר בירושלים, דבר, 26 בנובמבר 1976
  6. ^ איתמר ענברי, "משהו רע קרה למדינת ישראל", באתר nrg‏, 11 בספטמבר 2005.
  7. ^ גדעון לוי, הסופר מריו ורגס-יוסה: אני מתבייש להיות ידיד ישראל, באתר הארץ, 9 ביולי 2006.
  8. ^ Mario Vargas Llosa, Israel / Palestina: Paz o guerra santa, באתר אל פאיס, ‏30 ביוני 2016 (בספרדית).
  9. ^ גדעון לוי, הכל התחיל כאן ואולי הכל ייגמר כאן, באתר הארץ, 5 ביוני 2010
  10. ^ גילי איזיקוביץ, מריו ורגס יוסה ודייב אגרס ישתתפו בספר מאמרים על הכיבוש ביוזמת "שוברים שתיקה", באתר הארץ, 21 בפברואר 2016
  11. ^ אתר למנויים בלבד אלעד זרט, שובר שתיקה, באתר "ידיעות אחרונות", 29 ביוני 2016
  12. ^ אתר למנויים בלבד אלעד זרט, סופר מריו, באתר "ידיעות אחרונות", 29 ביוני 2016
  13. ^ רמי סערי, נאפופי הדודה והדוד, באתר הארץ, 1 במאי 2003
  14. ^ שירי לב-ארי, ספרים חדשים, באתר הארץ, 16 בינואר 2005
  15. ^ ביקורות:
    גדעון לוי, אם יום אחד תכתוב את אהבתנו, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2007
    עלית קרפ, מאהביה של מוזה, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2007
    איימן סיכסק, ציפיתי ליותר, באתר ynet, 7 באוקטובר 2007
    אריק גלסנר, בעיקר על ורגס יוסה, מקור ראשון, 16 באפריל 2008
    אסתי סגל, ‏אותה אהבה ענייה וסוררת, באתר גלובס, 10 בספטמבר 2007
  16. ^ על הספר "חלומו של הקלטי", באתר "טקסט"
  17. ^ אריק גלסנר, על "חלומו של הקלטי", מאת מריו ורגס יוסה, הוצאת "אחוזת בית" (מספרדית: עינת טלמון), 11 ביולי 2012, פורסם במקור בשבעה לילות "ידיעות אחרונות"
  18. ^ ביקורות:
    אריק גלסנר, "הרומנטיקן": רומן יצרי שקורץ לטלנובלה, באתר ynet, 16 בספטמבר 2016
    עלית קרפ, "הרומנטיקן" הוא תענוג של ממש, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2016
    נסים קלדרון‏, על תשוקה והגינות: "הרומנטיקן" הוא סיפור סוחף על המפגש בין היצר לצדק, באתר וואלה!‏, 25 בספטמבר 2016
  19. ^ דוד זאבי, "בובות על חוט": ספרו של מריו ורגס יוסה הוא מכתב נאצה ארוך להחריד, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2019