מריו ורגס יוסה

מריו ורגס יוסה
Mario Vargas Llosa
	ורגס יוסה, 2016
לידה	28 במרץ 1936 (בן 88); ארקיפה, פרו
שם לידה	Jorge Mario Pedro Vargas Llosa
מדינה	ספרד, פרו, הרפובליקה הדומיניקנית
אירועים משמעותיים	מסמכי פנמה
מקום לימודים	האוניברסיטה הלאומית סן מרקוס, Colegio La Salle, האקדמיה הצבאית לאונסיו פראדו, אוניברסיטת מדריד, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
שפות היצירה	ספרדית, צרפתית, אנגלית
זרם ספרותי	ריאליזם קסום, הבום הלטינו-אמריקאי
יצירות בולטות	העיר והכלבים, The Green House, Conversation in The Cathedral
תקופת הפעילות	מ-1959
הושפע מ	ויליאם פוקנר, קרל פופר, פרידריך האייק, ישעיה ברלין, גוסטב פלובר, ז'אן-פול סארטר
בן או בת זוג	Julia Urquidi Illanes (מאי 1955–1964); ; Patricia Llosa Urquidi (1965–2016) ; Isabel Preysler (2015–?) ;
צאצאים	Álvaro Vargas Llosa, Morgana Vargas Llosa
פרסים והוקרה	פרס נובל לספרות (2010); Castilian Narrative Critic Award (1964); Premio Biblioteca Breve (1962); Castilian Narrative Critic Award (1967); Pablo Neruda Order of Artistic and Cultural Merit (2018); פרס התרבות הלאומי (1967); פרס פורמנטור (1967); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת לאס פאלמס דה גראן קנריה (2012); פרס ויארג'יו-ורסיליה הבינלאומי (2010); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ואיאדוליד (1995); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מורסיה (1995); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בורדו-מונטן (13 בנובמבר 2009); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת גרנדה (2009); דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה הלאומית סן מרקוס (2001); הפרס הספרותי של סיינט לואיס (2011); honorary doctor of the Sorbonne Nouvelle University (2005); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מיאמי (10 במאי 2018); doctor honoris causa from the University of Pau (23 באוקטובר 2001); Premio Ceppo Pistoia (2009); הצלב הגדול של מסדר בויאקה (2019); Don Quijote Journalism Prize (2015); פרס חוג מבקרי הספרים הלאומי (1997); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בורגוס (2016); פרס סקאנו (1989); פרס החירות של קרן פרידריך נאומן (2008); מדליית זהב של קהילת מדריד (2015); הפרס הבינלאומי ע"ש מננדס אי פלאיו (1999); פרס אירווינג קריסטול (2005); Caonabo de Oro Award (2002); פרס גרינצנה קאבור (1986); פרס קרלוס פואנטס הבינלאומי ליצירה ספרותית בספרדית (2012); פרס ירושלים (1995); פרס מיגל דה סרוואנטס (1994); פרס פלנטה (1993); הפרס העולמי ע״ש סינו דל דוקה (2008); פרס מריה מורס קבוט (2006); Mariano de Cavia' Price (1997); אביר בלגיון הכבוד (1985); אגדה חיה של ספריית הקונגרס (11 באפריל 2016); מפקד מסדר האמנויות והספרות (19 בפברואר 1993); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת רן 2 (1994); פרס נסיך אסטוריאס לספרות (1986); מפקד במסדר העיט האצטקי (2011); מסדר רובן דריו (2006); פרס רומולו גייגוס (1967); הצלב הגדול עם יהלומים של מסדר השמש של פרו (2001); דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת הומבולדט של ברלין (13 באוקטובר 2005); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אליקנטה (2008); פרסי אורטגה אי גאסט (1999); פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית (1996); דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה האפיפיורית הקתולית של פרו; מסדר וסקו נונייס דה בלבואה; דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטה החדשה של ליסבון; העיטור האוסטרי למדע ואמנות; National Book Critics Circle Award in Criticism; מסדר גבריאלה מיסטרל; מסדר כריסטופר קולומבוס; דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אוקספורד; דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה הקתולית של לוון; דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה הלאומית האוטונומית של מקסיקו; honorary doctorate of the University of Reims; בפסקה זו 3 רשומות נוספות שטרם תורגמו ;
	www.mvargasllosa.com
חתימה

מַריוֹ וַרגַס יוֹסָה (בספרדית: Mario Vargas Llosa; נולד ב-28 במרץ 1936) הוא סופר, מחזאי ועיתונאי פרואני. חתן פרס נובל לספרות לשנת 2010^[1].

ביוגרפיה

מריו ורגס יוסה נולד בארקיפה שבפרו, למשפחה מהמעמד הבינוני. הוא היה בנם היחיד של ארנסטו ורגס מַלדוֹנאדוֹ ודוֹרה יוֹסה אוּרֵטָה (אביו היה טכנאי רדיו בחברת תעופה, ואמו בת למשפחה ספרדית ותיקה -"קריולו"), הוריו נפרדו כמה חודשים לפני לידתו. זמן קצר לאחר לידתו של מריו, אביו חשף כי הוא מנהל רומן עם אישה גרמנייה; כתוצאה מכך, למריו יש שני אחים למחצה צעירים יותר: אנריקה וארנסטו ורגאס.

ורגס יוסה התגורר עם משפחת אמו בארקיפה עד שנה לאחר גירושיהם של הוריו, כאשר סבו מצד אמו מונה לקונסול כבוד של פרו בבוליביה. עם אמו ומשפחתה הוא עבר אז לעיר קוצ'במבה, בבוליביה, שם בילה את שנות ילדותו הראשונות. בילדותו נאמר לורגס יוסה להאמין שאביו מת, מאחר שאמו ומשפחתה לא רצו להסביר שהוריו נפרדו. בתקופת ממשלתו של נשיא פרו חוסה בוסטמנטה אי ריברו, סבו מצד אמו של ורגס יוסה קיבל תפקיד דיפלומטי בעיר החוף פיורה (בספרדית: Piura), שבצפון פרו וכל המשפחה חזרה לפרו. בעודו בפיורה, למד בבית ספר יסודי קתולי. בשנת 1946, בהיותו בן עשר, עבר ללימה והכיר את אביו בפעם הראשונה. הוריו חידשו את מערכת היחסים ביניהם והם התגוררו במגדלנה דל מאר, פרבר ממעמד הביניים של לימה, במהלך שנות העשרה שלו. בזמן שהותו בלימה למד ב"קולחיו לה סאלה", חטיבת ביניים נוצרית, מ-1947 עד 1949.

כאשר ורגס יוסה היה בן ארבע עשרה, אביו שלח אותו לאקדמיה הצבאית "לאונסיו פראדו" בלימה^[2]. בגיל 16, לפני סיום לימודיו, החל ורגס יוסה לעבוד כעיתונאי חובב בעיתונים מקומיים. הוא פרש מהאקדמיה הצבאית וסיים את לימודיו בפיורה, שם עבד בעיתון המקומי. בשנת 1953 נרשם לאוניברסיטה הלאומית סן מרקוס בלימה, כדי ללמוד משפטים וספרות. הוא התחתן עם חוליה אורקידי, גיסתו של דודו מצד אמו, ב-1955 בגיל 19; היא הייתה מבוגרת ב-10 שנים. ורגס יוסה החל את הקריירה הספרותית שלו ב-1957 עם פרסום סיפוריו הקצרים הראשונים, "המנהיגים" ("לוס חֵפֶס") ו"הסבא" ("El abuelo"), בזמן שעבד בשני עיתונים פרואניים. עם סיום לימודיו באוניברסיטה הלאומית של סן מרקוס ב-1958, הוא קיבל מלגה ללימודים באוניברסיטת מדריד^[2]. ב-1960, לאחר שפג תוקפה של המלגה שלו במדריד, עבר ורגס יוסה לצרפת כי סבר שיקבל מלגה ללימודים בה; עם זאת, כשהגיע לפריז, נודע לו שבקשת המלגה שלו נדחתה. למרות מצבם הכלכלי הבלתי צפוי של מריו וחוליה, בני הזוג החליטו להישאר בפריז, שם הוא החל לכתוב באופן פורה, בעיקר כסופר רפאים. נישואיהם נמשכו רק עוד כמה שנים, והסתיימו בגירושים ב-1964. שנה לאחר מכן נשא ורגס יוסה לאישה את בת דודתו הראשונה, פטריסיה יוסה, איתה נולדו לו שלושה ילדים: אלווארו ורגאס יוסה (נולד ב-1966), סופר ועורך; גונסאלו (נולד ב-1967), עובד מדינה בינלאומי; ומורגנה (ילידת 1974), צלמת.

הוא זכה להכרה עם הופעת ספרו "העיר והכלבים" ב-1962. הספר מבוסס על ניסיונו בשנות נעוריו בבית ספר צבאי, זכה להצלחה מיידית, תורגם ליותר מעשרים שפות, וזכה בפרסים חשובים^[3]. הספר עובד גם לסרט בשנת 1985^[4].

בשנת 1965 פרסם ורגאס יוסה את הרומן השני שלו, "הבית הירוק" (La casa verde), על בית בושת בשם "הבית הירוק" וכיצד נוכחותו הכמו-מיתית משפיעה על חיי הדמויות. העלילה המרכזית עוקבת אחר בוניפאסיה והפיכתה ל"לה סלבאטיקה" (La selvática), הזונה הידועה ביותר של "הבית הירוק". הרומן זכה לשבחים מיד עם צאתו לאור, וסימן את ורגס יוסה כקול חשוב בקרב סופרי הבום הלטינו-אמריקאי. חלק מהמבקרים עדיין מחשיבים את "הבית הירוק" כהישג הטוב והחשוב ביותר של ורגס יוסה.

הרומן השלישי של ורגס יוסה, "שיחה בקתדרלה" (Conversación en la catedral), פורסם ב-1969, כשהיה בן 33. הנרטיב השאפתני שלו הוא סיפורם של סנטיאגו סאוואלה, בנו של שר בממשלה, ואמברוסיו, הנהג שלו. פגישה אקראית מובילה אותם לשיחה מרתקת בבר סמוך המכונה "הקתדרלה". במהלך המפגש, סאוואלה מחפש את האמת לגבי תפקידו של אביו ברצח של דמות פרואנית מפורסמת בעולם התחתון, ושופך אור על פעולתה של הדיקטטורה. לרוע מזלו של סאוואלה, מסע החיפוש שלו מביא למבוי סתום ללא תשובות וללא סימן לעתיד טוב יותר. הרומן תוקף את הממשלה הדיקטטורית של פרו באותה עת.

בספריו הוא מבקר את ההיררכיה של המעמדות החברתיים והגזעיים השוררת בפרו ובאמריקה הדרומית. בתחילת דרכו כתב ספרים בעל גוון ביוגרפי, כמו "הבית הירוק" ו"דודה חוליה והכתבן", אחר כך פנה לכתיבת רומנים היסטוריים, תעלומות רצח, מותחנים פוליטיים ואפילו קומדיות. רוב ספריו תורגמו לשפות רבות וזכו לשבחי הביקורת והקוראים.

בשנת 1995 קיבל את פרס ירושלים לספרות.

בשנות ה-2000 המשיך לכתוב רומנים היסטוריים, כמו "חגיגת התיש", וספרו מ-2003, El paraíso en la otra esquina, רומן על חייהם של פלורה טריסטן ונכדה, פול גוגן^[5].

קריירה פוליטית

כמו אינטלקטואלים רבים אחרים באמריקה הלטינית, ורגס יוסה היה בתחילה תומך בממשלת המהפכנית הקובנית של פידל קסטרו. הוא למד מרקסיזם לעומק כסטודנט באוניברסיטה ולאחר מכן שוכנע בצדק האידיאלים הקומוניסטיים, לאחר הצלחת המהפכה הקובנית. בהדרגה, החל ורגס יוסה להאמין שהקומוניזם אינו מתיישב עם מה שנחשב בעיניו לצורך לחיות חיי חירות וחופש. הקרע הרשמי בין הסופר למדיניות ממשלת קובה התרחש עם מה שמכונה 'פרשת הפדילה', כאשר משטר קסטרו כלא את המשורר הברטו פדילה למשך חודש ב-1971, על כך שהעביר ביקורת על המשטר. ורגס יוסה, יחד עם אינטלקטואלים אחרים באותה תקופה, כתבו לקסטרו במחאה על המערכת הפוליטית הקובנית הדוגמתית וכליאתו של המשורר. מאז ורגס יוסה זיהה את עצמו עם ליברליזם, והתנגד למשטרים אוטוריטריים של שמאל וימין כאחד.

ב-1990 התמודד לנשיאות בפרו מול אלברטו פוג'ימורי, אך הפסיד^[6]. לאחר שהתגורר יותר משלושים שנה באירופה, ואף קיבל אזרחות ספרדית, חזר לחיות בלימה.

ורגס יוסה וישראל

ורגס יוסה ביקר בישראל פעמים רבות, והוא מגדיר את עצמו "ידיד ישראל אמיתי". הוא ובני משפחתו פעלו למען בני הקהילה היהודית בפרו וסייעו לישראלים בפרו^[1].

הביקור הראשון שלו בישראל היה בסוף 1976, בעת ששימש כנשיא ארגון הסופרים הבין-לאומי, והגיע להרצות במשך סמסטר באוניברסיטה העברית בירושלים^[7]. בשנת 2005 ביקר בישראל בפעם החמישית, ובין השאר סייר בשטחים הפלסטיניים בליווי אנשי ארגון "הוועד נגד הריסת בתים". בין השאר היה באבו דיס, בחברון, וכן השתתף בהפגנה בבלעין נגד גדר ההפרדה. כמו כן נפגש עם מתנחלים ונפגעי טרור ישראלים^[8]^[9].

רשמיו מהביקור ראו אור בסדרת מאמרים תחת הכותרת "ישראל-פלסטין, שלום או מלחמת קודש", שפורסמה בעיתון "אל פאיס" ותורגמה בעיתונים רבים בעולם^[10]. סדרת המאמרים קובצה בספר "ישראל-פלסטין, שלום או מלחמת קודש" שיצא לאור בשנת 2006.

בביקורו בשנת 2010 נפגש עם דויד גרוסמן, עמוס עוז ופעילי שוברים שתיקה, הביע ביקורת חריפה על פעילות ישראל נגד המשט לעזה ואמר כי הוא מתנגד לחרם על ישראל^[11].

בשנת 2016 שוב ביקר בישראל ובשטחים הפלסטיניים, בהזמנת ארגון "שוברים שתיקה". בין השאר ביקר בח'רבת ג'ינבה שבאזור חברון^[12]. רשמיו מהביקור ראו אור באוסף "חמישים 1967–2017 סופרות וסופרים מן העולם כותבים על הכיבוש", בעריכת איילת ולדמן ומייקל שייבון^[13]. לאחר הביקור אמר: "השמאל בישראל התכווץ, וזה מאוד מדאיג באשר לעתיד המדינה שלכם. מתעוררים פה ניצנים של רוח אנטי–דמוקרטית. הסימפטומים הללו יכולים לבשר בהמשך דברים מאוד לא מעודדים בישראל. זו התחלה של משהו שיכול להיות מאוד רציני: דיכוי חופש הביטוי. זה מתחיל כך ונגמר בשליחת אנשים לכלא"^[14].

ספריו שתורגמו לעברית

שנת המקור מצוינת בסוגריים.

העיר והכלבים (1963), תרגם יוסף דיין, עם עובד, תל אביב, 1974. על פי הספר נעשה סרט קולנוע.
הבית הירוק (1966), תרגם ליאו קורי, זמורה ביתן, תל אביב, 1990.
פנטליאון ושירות המבקרות (1973), תרגם יואב לויטס הלוי, שוקן, ירושלים, 1979. גם ספר זה עובד לסרט.
דודה חוליה והכתבן (1977), תרגמו ביאטריס ולואיס לנדאו, כתר, ירושלים, 1984.
מלחמת סוף העולם (1981), תרגם יואב הלוי, שוקן, תל אביב, 1987.
הסיפור של מייטה (1984), תרגם יואב הלוי, כתר, ירושלים, 1989.
מי הרג את פאלומינו מולרו (1986), תרגם עמנואל בארי, ספרית פועלים, תל אביב, 1990.
הדברן (1987), תרגמה טל ניצן, עם עובד, תל אביב, 1990.
שבחי האם החורגת (1988), תרגמה טל ניצן-קרן, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1992.
ליטומה בהרי האנדים (1993), תרגמה אילנה המרמן, עם עובד, תל אביב, 1996.
המחברות של דון ריגוברטו (1997), תרגמה אביבה ברושי, זמורה ביתן, 2002^[15].
חגיגת התיש (2000), תרגם יורם מלצר, כתר, ירושלים, 2005^[16].
תעלוליה של ילדה רעה (2006), תרגמה טל ניצן, אחוזת בית, תל אביב, 2007^[17].
חלומו של הקלטי (2010), תרגמה עינת טלמון, אחוזת בית, 2012^[18]^[19]
הרומנטיקן (2013), תרגמה עינת טלמון, אחוזת בית, 2016^[20]
בובות על חוט (2016), תרגמה עינת טלמון, אחוזת בית, 2019^[21].

לקריאה נוספת

הדברן, הסופר וסבך הזהות, מאת נחום מגד, נדפס בזמנים, 54, שנת 1995.

קישורים חיצוניים

אתר האינטרנט הרשמי של מריו ורגס יוסה (בספרדית)
מריו ורגס יוסה, באתר פרס נובל (באנגלית)
מריו ורגס יוסה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מריו ורגס יוסה (1936-), דף שער בספרייה הלאומית

מריו ורגס יוסה, ברשת החברתית Goodreads

מכתביו:

מריו ורגס יוסה, 14 דקות של הרהורים, כך זכיתי בנובל, באתר הארץ, 15 באוקטובר 2010
מריו ורגס יוסה, אני ליברל לטינו־אמריקאי. וידויו של הסופר הפרואני מריו ורגס יוסה, באתר הארץ, 1 באוקטובר 2014

בעקבות זכייתו בפרס נובל:

רות אלמוג, הגנה על הספרות, באתר הארץ, 15 באוקטובר 2010
אוריאל קון, בחליפה שחורה ובעניבת משי, כאילו בכל רגע הוא עומד לזכות בפרס, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2010
רות פיין, קריאה לקורא להישיר מבט, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2010
מיקה תימור, מריו ורגס יוסה: הצנזורה הספרדית בעידן פרנקו אילצה אותי לעדן את ספרי, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2010
דניאל בלאושטיין, הספרים הישנים והסדר הישן, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2010
נחום מגד, לשמור על השמש במקומו, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2010
רמי סערי, הצד העליון של הפרוסה, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2010
עזרא סדן, אותת שמאלה ונהג ימינה, באתר הארץ, 24 בדצמבר 2010

ראיונות:

אלעד זרט, סופר מריו, באתר ynet, 1 ביולי 2016
טליה לוין, ‏חתן פרס נובל, מריו ורגס יוסה: "הכיוון הפוליטי בישראל יוצר דימוי רע בעולם", באתר מעריב אונליין, 25 במאי 2019

הערות שוליים

^ ¹ ² גדעון לוי, חתן פרס נובל לספרות, מריו ורגס יוסה, מאמין מושבע בישראל ובדיסידנטים שלה, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2010
^ ¹ ² שרי גוטמן‏, תעלוליו של ילד רע: על מריו מריו ורגס יוסה, באתר וואלה, 8 באוקטובר 2010
^ שני סופרים דרום־אמריקאיים, דבר, 14 במאי 1971
^ העיר והכלבים. פרו 85׳. פרנצ׳סקו לומברדי עיבד כאן את ספרו האלגורי של מריו ורגם יוסה לסרט חריף ובוטה, חדשות, 5 במרץ 1993
^ מיה סלע, רומן של מריו ורגס יוסה יראה אור ב-2011, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2010
^ שלמה סלוצקי, זה עוד יהפוך לרומן, חדשות, 8 באפריל 1990
^ הגיע הנשיא העולמי של פא"ן, מעריב, 7 בנובמבר 1976
ערב עם מריו רוגס יוסה בבית הסופר בירושלים, דבר, 26 בנובמבר 1976
^ איתמר ענברי, "משהו רע קרה למדינת ישראל", באתר nrg‏, 11 בספטמבר 2005.
^ גדעון לוי, הסופר מריו ורגס-יוסה: אני מתבייש להיות ידיד ישראל, באתר הארץ, 9 ביולי 2006.
^ Mario Vargas Llosa, Israel / Palestina: Paz o guerra santa, באתר אל פאיס, ‏30 ביוני 2016 (בספרדית).
^ גדעון לוי, הכל התחיל כאן ואולי הכל ייגמר כאן, באתר הארץ, 5 ביוני 2010
^ גילי איזיקוביץ, מריו ורגס יוסה ודייב אגרס ישתתפו בספר מאמרים על הכיבוש ביוזמת "שוברים שתיקה", באתר הארץ, 21 בפברואר 2016
^ אלעד זרט, שובר שתיקה, באתר "ידיעות אחרונות", 29 ביוני 2016
^ אלעד זרט, סופר מריו, באתר "ידיעות אחרונות", 29 ביוני 2016
^ רמי סערי, נאפופי הדודה והדוד, באתר הארץ, 1 במאי 2003
^ שירי לב-ארי, ספרים חדשים, באתר הארץ, 16 בינואר 2005
^ ביקורות:
גדעון לוי, אם יום אחד תכתוב את אהבתנו, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2007
עלית קרפ, מאהביה של מוזה, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2007
איימן סיכסק, ציפיתי ליותר, באתר ynet, 7 באוקטובר 2007
אריק גלסנר, בעיקר על ורגס יוסה, מקור ראשון, 16 באפריל 2008
אסתי סגל, ‏אותה אהבה ענייה וסוררת, באתר גלובס, 10 בספטמבר 2007
^ על הספר "חלומו של הקלטי", באתר "טקסט"
^ אריק גלסנר, על "חלומו של הקלטי", מאת מריו ורגס יוסה, הוצאת "אחוזת בית" (מספרדית: עינת טלמון), 11 ביולי 2012, פורסם במקור בשבעה לילות "ידיעות אחרונות"
^ ביקורות:
אריק גלסנר, "הרומנטיקן": רומן יצרי שקורץ לטלנובלה, באתר ynet, 16 בספטמבר 2016
עלית קרפ, "הרומנטיקן" הוא תענוג של ממש, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2016
נסים קלדרון‏, על תשוקה והגינות: "הרומנטיקן" הוא סיפור סוחף על המפגש בין היצר לצדק, באתר וואלה, 25 בספטמבר 2016
^ דוד זאבי, "בובות על חוט": ספרו של מריו ורגס יוסה הוא מכתב נאצה ארוך להחריד, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2019

[לוי-1] ¹ ² גדעון לוי, חתן פרס נובל לספרות, מריו ורגס יוסה, מאמין מושבע בישראל ובדיסידנטים שלה, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2010

[וואלה-2] ¹ ² שרי גוטמן‏, תעלוליו של ילד רע: על מריו מריו ורגס יוסה, באתר וואלה, 8 באוקטובר 2010

[דבר-3] שני סופרים דרום־אמריקאיים, דבר, 14 במאי 1971

[4] העיר והכלבים. פרו 85׳. פרנצ׳סקו לומברדי עיבד כאן את ספרו האלגורי של מריו ורגם יוסה לסרט חריף ובוטה, חדשות, 5 במרץ 1993

[5] מיה סלע, רומן של מריו ורגס יוסה יראה אור ב-2011, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2010

[6] שלמה סלוצקי, זה עוד יהפוך לרומן, חדשות, 8 באפריל 1990

[7] הגיע הנשיא העולמי של פא"ן, מעריב, 7 בנובמבר 1976
ערב עם מריו רוגס יוסה בבית הסופר בירושלים, דבר, 26 בנובמבר 1976

[8] איתמר ענברי, "משהו רע קרה למדינת ישראל", באתר nrg‏, 11 בספטמבר 2005.

[9] גדעון לוי, הסופר מריו ורגס-יוסה: אני מתבייש להיות ידיד ישראל, באתר הארץ, 9 ביולי 2006.

[10] Mario Vargas Llosa, Israel / Palestina: Paz o guerra santa, באתר אל פאיס, ‏30 ביוני 2016 (בספרדית).

[11] גדעון לוי, הכל התחיל כאן ואולי הכל ייגמר כאן, באתר הארץ, 5 ביוני 2010

[12] גילי איזיקוביץ, מריו ורגס יוסה ודייב אגרס ישתתפו בספר מאמרים על הכיבוש ביוזמת "שוברים שתיקה", באתר הארץ, 21 בפברואר 2016

[13] אלעד זרט, שובר שתיקה, באתר "ידיעות אחרונות", 29 ביוני 2016

[14] אלעד זרט, סופר מריו, באתר "ידיעות אחרונות", 29 ביוני 2016

[15] רמי סערי, נאפופי הדודה והדוד, באתר הארץ, 1 במאי 2003

[16] שירי לב-ארי, ספרים חדשים, באתר הארץ, 16 בינואר 2005

[17] ביקורות:
גדעון לוי, אם יום אחד תכתוב את אהבתנו, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2007
עלית קרפ, מאהביה של מוזה, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2007
איימן סיכסק, ציפיתי ליותר, באתר ynet, 7 באוקטובר 2007
אריק גלסנר, בעיקר על ורגס יוסה, מקור ראשון, 16 באפריל 2008
אסתי סגל, ‏אותה אהבה ענייה וסוררת, באתר גלובס, 10 בספטמבר 2007

[18] על הספר "חלומו של הקלטי", באתר "טקסט"

[19] אריק גלסנר, על "חלומו של הקלטי", מאת מריו ורגס יוסה, הוצאת "אחוזת בית" (מספרדית: עינת טלמון), 11 ביולי 2012, פורסם במקור בשבעה לילות "ידיעות אחרונות"

[20] ביקורות:
אריק גלסנר, "הרומנטיקן": רומן יצרי שקורץ לטלנובלה, באתר ynet, 16 בספטמבר 2016
עלית קרפ, "הרומנטיקן" הוא תענוג של ממש, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2016
נסים קלדרון‏, על תשוקה והגינות: "הרומנטיקן" הוא סיפור סוחף על המפגש בין היצר לצדק, באתר וואלה, 25 בספטמבר 2016

[21] דוד זאבי, "בובות על חוט": ספרו של מריו ורגס יוסה הוא מכתב נאצה ארוך להחריד, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2019

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

זוכי פרס נובל לספרות
1901–1925	פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גראי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925)
1926–1950	דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950)
1951–1975	לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגוויי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יונסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975)
1976–2000	בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000)
2001 ואילך	נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022) • פוסה (2023)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: מריו ורגס יוסה
ציטוטים בוויקיציטוט: המחברות של דון ריגוברטו
ציטוטים בוויקיציטוט: שבחי האם החורגת
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מריו ורגס יוסה