שביט היאקוטאקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שביט היאקוטאקה
שביט היאקוטאקה ב-1996.
שביט היאקוטאקה ב-1996.
כוכב האם
כוכב אם שמש
מידע כללי
סוג שביט
קטגוריה שביט ארוך מחזור
תאריך גילוי 31 בינואר 1996[2]
מגלה יוג'י היאקוטאקה
מקום גילוי Hayato עריכת הנתון בוויקינתונים
מאפיינים מסלוליים
ציר חצי-ראשי 2,279.99 יחידה אסטרונומית, 2,124.755444393889±21.347 יחידה אסטרונומית
אקסצנטריות 0.9998946
זמן הקפה 70,000 שנה, 35,773,534.62343365±539,130 יממה
נטיית מסלול 124.9220493922234±0.000063816 מעלה
מאפיינים פיזיים
ממדים 4.2[1] ק"מ
בהירות מוחלטת 7.4 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שביט היאקוטאקה (המסומן רשמית C/1996 B2 (Hyakutake)) הוא שביט שהתגלה ב-31 בינואר 1996[2] וזכה לכינוי השביט הגדול של 1996. מעברו בטווח של 0.1 יחידות אסטרונומיות (15 מיליון קילומטרים) מכדור הארץ ב-25 במרץ 1996 היה אחד ממעברי השביט הקרובים ביותר ב-200 השנים שקדמו לכך. כשהגיע לבהירות נראית, לכאורה, של אפס והתפרש על פני כמעט 80 מעלות, הופיע שביט היאקוטאקה בשמי הלילה בבהירות רבה ונצפה במקומות רבים ברחבי העולם. השביט האפיל, באופן זמני, על מעברו הצפוי של שביט הייל-בופ, שהתקרב למערכת השמש הפנימית באותה עת.

היאקוטאקה הוא כוכב שביט ארוך-מחזור שעבר פריהליון ב-1 במאי 1996. לפני המעבר האחרון שלו במערכת השמש, תקופת ההקפה שלו הייתה כ-17,000 שנים,[3][4] אך הפרעה כבידתית של כוכבי הלכת הענקיים האריכה זאת לתקופה של 70,000 שנים.[3][4] זהו השביט הראשון שבו זוהתה פליטת קרני רנטגן, שככל הנראה נבעה כתוצאה מפעולת גומלין של חלקיקי רוח שמש מיוננת עם אטומים נייטרליים רדומים בשביט. הגשושית יוליסס חצתה במקרה את מסלול הילת השביט במרחק של יותר מ-500 מיליון קילומטרים (3.3 יחידות אסטרונומיות) מגרעין השביט, והראתה שלשביט היאקוטאקה היה הזנב הארוך ביותר הידוע עבור שביט.

גילוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השביט התגלה ב-31 בינואר 1996,[2] על ידי האסטרונום החובב, יוג'י היאקוטאקה, מדרום יפן.[5] היאקוטאקה חיפש שביטים במשך שנים ואף עבר למחוז קגושימה, בשל השמים האפלים באזורים הכפריים הסמוכים. בליל הגילוי השתמש היאקוטאקה במשקפת בעלת סט עדשות אובייקטיב חזקות בגודל 150 מילימטרים (6 אינץ') כדי לסרוק את השמים.[6]

היה זה למעשה השביט השני אותו גילה היאקוטאקה, כשמספר שבועות קודם לכן גילה את השביט C/1995 Y1.[7] תוך כדי התבוננות מחדש בכוכב השביט הראשון שגילה (שמעולם לא נצפה בעין בלתי מזוינת) ובחלקת השמים שמסביב, הופתע היאקוטאקה למצוא כוכב שביט נוסף כמעט באותו מיקום של הראשון. בקושי מאמין לתגלית השנייה זמן קצר כל כך לאחר התגלית הראשונה, דיווח היאקוטאקה על תצפיתו למצפה הכוכבים האסטרונומי הלאומי של יפן בבוקר למחרת.[8] מאוחר יותר באותו יום, אושרה התגלית על ידי תצפיות עצמאיות.[9]

בזמן גילויו, האיר השביט בעוצמה של 11.0 והיה לו שובל בקוטר של כ-2.5 דקות קשת (אנ'). היה זה במרחק של כ-2 יחידות אסטרונומיות מהשמש.[10] מאוחר יותר, נמצא תצלום מוקדם של השביט שצולם ב-1 בינואר, כאשר השביט היה במרחק של כ-2.4 יחידות אסטרונומיות מהשמש והאיר בעוצמה של 13.3.[4]

מסלול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסלולו של השביט היאקוטאקה במערכת השמש הפנימית, עם נטייה גבוהה, עבר הכי קרוב לכדור הארץ בסוף מרץ 1996, מעל הקוטב הצפוני. ב-1 במאי היה בפריהליון.

כאשר בוצעו החישובים הראשונים של מסלול השביט, הבינו המדענים כי השביט עומד לעבור ב-25 במרץ במרחק של 0.1 יחידות אסטרונומיות מכדור הארץ.[11] רק ארבעה שביטים עברו קרוב יותר במאה שקדמה לכך.[12] באותה תקופה נדון גם השביט הייל-בופ כ"שביט גדול" אפשרי. בסופו של דבר הבינה הקהילה האסטרונומית כי שביט היאקוטאקה עשוי להפוך למרהיב גם בשל מעברו הקרוב.[13]

יתרה מכך, לפי חישובי מסלולו הובן כי ביקורו הקודם של שביט היאקוטאקה במערכת השמש הפנימית התרחש כ-17,000 שנים קודם לכן.[3] מכיוון שהוא, ככל הנראה, עבר קרוב לשמש מספר פעמים בעבר,[4] התקרבות השביט ב-1996 לא הגיעה מכיוון עננת אורט, מקום שממנו מגיעים שביטים עם תקופות מסלול של מיליוני שנים. שביטים הנכנסים למערכת השמש הפנימית בפעם הראשונה עשויים להתבהר במהירות לפני שהם דוהים כשהם קרובים לשמש, מכיוון ששכבה של חומר נדיף מאוד מתאדה. דוגמה לכך התרחשה ב-1973 עם השביט קואוטק (אנ'); בתחילה הוא הוגדר כבעל פוטנציאל להרהיב עוז, אך, לבסוף, נצפה בבהירות בעוצמה בינונית. שביטים קודמים הראו דפוס התבהרות עקבי יותר.[14] לפיכך, כל הסימנים הראו כי השביט היאקוטאקה יהיה בהיר.[13]

מלבד ההתקרבות הרבה לכדור הארץ, היה השביט גלוי לאורך כל הלילה לצופים בחצי הכדור הצפוני בנקודתו הקרובה ביותר בזכות מסלולו, העובר קרוב מאוד לכוכב הצפון. היה זה אירוע חריג, מכיוון שרוב השביטים קרובים לשמש בשמיים כאשר השביטים נמצאים בבהירותם הגבוהה ביותר, מה שמוביל לכך שהשביטים יופיעו בשמים שאינם חשוכים לחלוטין.[15]

מעבר בסמוך לכדור הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסלולו של השביט היאקוטאקה על פני השמים.

היאקוטאקה הפך גלוי לעין בלתי מזוינת בתחילת מרץ 1996. באמצע מרץ, השביט עדיין לא היה ראוי לציון מיוחד, והאיר בעוצמה 4 עם זנב באורך של כ-5 מעלות. ככל שהתקרב לנקודה הקרובה ביותר לכדור הארץ, נעשה השביט בהיר יותר ואורך זנבו גדל. עד 24 במרץ, השביט היה אחד מהעצמים הבהירים ביותר בשמי הלילה, וזנבו נמתח על פני 35 מעלות. לשביט היה צבע כחלחל-ירקרק בולט.[4]

השביט בערב ההתקרבות הקרובה ביותר לכדור הארץ ב-25 במרץ 1996.

ההגעה לנקודה הקרובה ביותר התרחשה ב-25 במרץ במרחק של 0.1 יחידות אסטרונומיות (15 מיליון קילומטרים; פי 39 המרחק בין כדור הארץ לירח).[1] היאקוטאקה נע במהירות גבוהה על פני שמי הלילה שניתן היה לזהות את תנועתו מול הכוכבים תוך דקות ספורות; הוא גמע קוטר של ירח מלא (חצי מעלה) כל 30 דקות. צופים העריכו את בהירותו בסביבות 0, ודווח על אורך זנב של עד 80 מעלות.[4] הילתו הייתה קרובה לזניט עבור צופים בקווי הרוחב הצפוניים האמצעיים והופיעה בקוטר של כ-1.5 עד 2 מעלות, בערך פי ארבעה מקוטר ירח מלא.[4] ראש השביט הרהיב בצבעי כחול-ירוק באופן מובהק, אולי בשל פליטות של פחמן דיאטומי (C2)(אנ') בשילוב עם אור השמש שהוחזר מגרגרי אבק.[16]

מכיוון שהיאקוטאקה היה בשיא עוצמתו במשך מספר ימים בודדים, הוא לא הספיק לחלחל לתודעה הציבורית כפי שקרה עם השביט הייל-בופ בשנה שלאחר מכן. במיוחד, צופים אירופאים רבים לא ראו את השביט בשיאו בגלל תנאי מזג אוויר לא נוחים.[4]

פריהליון והמשך מסלול[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התקרבותו לכדור הארץ, דעכה בהירות השביט לעוצמה 2 בערך. הוא הגיע לפריהליון ב-1 במאי 1996, התבהר שוב והציג זנב אבק בנוסף לזנב הגז שנראה כשחלף על פני כדור הארץ. עם זאת, בשלב זה הוא היה קרוב לשמש ולא נראה בקלות. הוא נצפה חולף על פני פריהליון על ידי לוויין מחקר השמש SOHO, אשר תיעד גם פליטת עטרה מסיבית (אנ') שנוצרה באותו זמן. מרחק השביט מהשמש בפריהליון היה 0.23 יחידות אסטרונומיות, עמוק בתוך מסלולו של כוכב חמה.[12]

לאחר מעבר בפריהליון שלו, דעך היאקוטאקה במהירות ועד סוף מאי 1996 אבדה היכולת לצפות בו בעין בלתי מזוינת. מסלולו עבר במהירות לשמי הדרום, אך בעקבות שחלף כבר בפריהליון הוא הפך לפחות מנוטר במידה ניכרת. התצפית האחרונה הידועה בכוכב השביט התרחשה ב-2 בנובמבר 1996.[17]

היאקוטאקה עבר במערכת השמש הפנימית לפני כ-17,000 שנה; יחסי גומלין כבידתיים עם ענקי הגז במהלך מעברו ב-1996 האריכו מאוד את משך מסלולו, והתאמות בריצנטריות (אנ') למסלול השביט מנבאות שהוא לא יחזור שוב למערכת השמש הפנימית לתקופה של כ-70,000 שנים.[3][4][א]

ממצאים מדעיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר גשושית יוליסס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדמיה של מסלול גשושית יוליסס מ-6 באוקטובר 1990 עד 29 ביוני 2009.
גשושית יוליסס (סגול), כדור הארץ (כחול), צדק (צהוב), C/2006 P1 (תכלת), C/1996 B2 (ירוק), C/1999 T1 (אדום).

ב-1 במאי 1996 ביצעה גשושית יוליסס מעבר בלתי צפוי דרך זנבו של השביט.[18] עדויות למפגש לא הובחנו עד 1998. אסטרונומים שניתחו נתונים ישנים גילו שהמכשירים של יוליסס זיהו ירידה גדולה במספר הפרוטונים שעברו, כמו גם שינוי בכיוון ובחוזק של השדה המגנטי המקומי. מכאן ניתן להסיק במרומז שהגשושית חצתה 'עקבות' של גוף שמיימי, ככל הנראה כוכב שביט; הגוף השמיימי האחראי לכך לא זוהה מיד.[19]

בשנת 2000 שני צוותים ניתחו באופן עצמאי את אותו אירוע. צוות המגנטומטר הבין שהשינויים בכיוון השדה המגנטי שהוזכרו לעיל מתאימים לדפוס ה"דראפינג" המצופה מיוני כוכב שביט או בזנב פלזמה. צוות המגנטומטר חיפש חשודים סבירים. לא אותרו כוכבי שביט ידועים ליד הגשושית, אך בהסתכלות רחוקה יותר, הם מצאו כי היאקוטאקה, במרחק של 500 מיליון קילומטרים (3.3 יחידות אסטרונומיות) משם, חצה את מישור המסלול של יוליסס ב-23 באפריל 1996. בזמן זה לרוח השמש הייתה מהירות של בערך 750 קמ"ש. במהירות זו נדרשו שמונה ימים עד שהזנב הגיע למקום שבו הייתה ממוקמת הגשושית ב-3.73 יחידות אסטרונומיות, בערך 45 מעלות מחוץ למישור המילקה. הכיוון של זנב היונים נגזר ממדידות השדה המגנטי ותאם עם המקור השוכן במישור המסלול של השביט היאקוטאקה.[20]

הצוות השני, שעבד על נתונים מספקטרומטר הרכב היונים של הגשושית, גילה זינוק גדול ופתאומי ברמות החלקיקים המיוננים בו-זמנית שזוהו. השפע היחסי של יסודות כימיים שהתגלו הצביעו על כך שהגוף השמיימי האחראי הוא בהחלט כוכב שביט.[21]

בהתבסס על המפגש עם יוליסס, נודע כי זנב השביט היה באורך של לפחות 570 מיליון קילומטרים (3.8 יחידות אסטרונומיות). אורך זה כמעט פי שניים מזנב השביט הקודם והידוע הארוך ביותר, זה של השביט הגדול של 1843, שאורכו היה 2 יחידות אסטרונומיות.[20] שיא זה נשבר בשנת 2002 על ידי השביט 153P/Ikeya–Zhang (אנ'), שאורך זנבו היה לפחות 7.46 יחידות אסטרונומיות.[22]

הרכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

צופים מפני כדור הארץ מצאו אתאן ומתאן בכוכב השביט. זו הייתה הפעם הראשונה שאחד מהגזים הללו זוהה בכוכב שביט. ניתוח כימי הראה כי כמויות האתאן והמתאן היו שוות בערך, מה שעשוי לרמוז על כך שהקרח שבו נוצר בחלל הבין-כוכבי, הרחק מהשמש, שהייתה מאדה מולקולות נדיפות אלו במהירות. הקרח של היאקוטאקה ככל הנראה נוצר בטמפרטורות של 20 מעלות קלווין או פחות, מה שמצביע על כך שהוא נוצר כנראה בענן בין-כוכבי צפוף מהממוצע.[23]

כמות הדאוטריום בקרח השביט נקבעה באמצעות תצפיות ספקטרוסקופיות (אנ'). נמצא שהיחס בין דאוטריום למימן (הידוע כיחס D/H) היה בערך , בהשוואה ליחס באוקיינוסים של כדור הארץ של כ-. הוצע כי התנגשויות שביט עם כדור הארץ עשויות לספק חלק גדול מהמים באוקיינוסים, אך יחס ה-D/H הגבוה שנמדד בהיאקוטאקה ושביטים אחרים כמו הייל-בופ ושביט האלי הצביע על בעיות באישור תיאוריה זו.[24]

פליטת קרני רנטגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליטת קרני רנטגן משביט היאקוטאקה, כפי שניתן לראות בלוויין ROSAT.

אחת ההפתעות הגדולות במעבר של שביט היאקוטאקה במערכת השמש הפנימית הייתה הגילוי שהוא פולט קרני רנטגן. תצפיות שנעשו באמצעות טלסקופ החלל ROSAT חשפו פליטת קרני רנטגן חזקה מאוד.[25] זו הייתה הפעם הראשונה שכוכב שביט נצפה עושה זאת, אך עד מהרה גילו אסטרונומים שכמעט כל שביט שהם הסתכלו עליו בעבר פלט קרני רנטגן. הפליטה מהיאקוטאקה הייתה בצורת סהר בהירה ביותר והקיפה את הגרעין כשקצות הסהר היו בכיוון המנוגד לשמש.[26]

הגורם לפליטת קרני הרנטגן נחשב לשילוב של שני מנגנונים. אינטראקציות בין חלקיקי רוח שמש אנרגטית וחומר שביט שהתנדף מהגרעין והיו עשויים לתרום משמעותית להשפעה זו.[27] השתקפות של קרני רנטגן מהשמש נראית בעצמים אחרים במערכת השמש כמו הירח, אך חישוב פשוט, בהנחה שאפילו החזרת קרני רנטגן הגבוהה ביותר האפשרית לכל מולקולה או גרגר אבק, אינו מסוגל להסביר את רוב השטף הנצפה מהיאקוטאקה. זאת מכיוון שהאטמוספירה של השביט מאוד קלושה ומפוזרת. תצפיות על השביט C/1999 S4 (LINEAR) (אנ') באמצעות טלסקופ החלל צ'נדרה בשנת 2000 קבעו שקרני רנטגן שנצפו מאותו כוכב שביט נוצרו בעיקר על ידי התנגשויות וחילופי מטען בין יונים קטנים של פחמן, חמצן וחנקן טעונים מאוד ברוח השמש ומים נייטרליים, חמצן ומימן בהילת השביט.[28]

גודל הגרעין ופעילותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השביט היאקוטאקה כפי שצולם על ידי טלסקופ החלל האבל ב-4 באפריל 1996, עם מסנן אינפרא אדום
האזור שמסביב לגרעין השביט (אנ') היאקוטאקה, כפי שנראה על ידי טלסקופ החלל האבל. ניתן לראות חלק מהשברים מתפרקים.

תוצאות מכ"ם ממצפה הכוכבים ארסיבו הראו שגרעין השביט (אנ') היה בקוטר של כ-4.8 קילומטרים ומוקף בשטף של חלקיקים בגודל אבן שנפלטה במהירות של כמה מטרים בשנייה. מדידת גודל זו תאמה היטב אומדנים עקיפים באמצעות פליטת תת-אדום ותצפיות רדיו.[29][30]

גודלו הקטן של הגרעין (שביט האלי היה בקוטר של כ-15 קילומטרים, בעוד שביט הייל-בופ היה בקוטר של כ-60 קילומטרים) מרמז שהיאקוטאקה היה פעיל מאוד כדי להפוך לבהיר כל כך. רוב השביטים פולטים גזים מחלק קטן משטחם, אך נראה היה שרוב או כל פני השטח של היאקוטאקה היו פעילים. קצב ייצור האבק הוערך בכ- קילוגרמים לשנייה בתחילת מרץ, ועלה ל- קילוגרמים לשנייה כאשר השביט התקרב לפריהליון. במהלך אותה תקופה, מהירויות פליטת האבק עלו מ-50 מטרים בשנייה ל-500 מטרים בשנייה.[31][32]

תצפיות על חומר שנפלט מהגרעין אפשרו לאסטרונומים לקבוע את משך הסיבוב שלו. כאשר השביט חלף על פני כדור הארץ, נצפתה פליטה גדולה או גוש חומר שנפלט לכיוון השמש כל 6.23 שעות. פליטה שנייה קטנה יותר עם אותו משך אישרה זאת כמשך הסיבוב של הגרעין.[33]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שביט היאקוטאקה בוויקישיתוף

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • A'Hearn, Michael F.; Krishna Swamy, K. S.; Wellnitz, Dennis D.; Meier, Roland (July 2015). "Prompt Emission by OH in Comet Hyakutake". The Astronomical Journal. 150 (1): 5. Bibcode:2015AJ....150....5A. doi:10.1088/0004-6256/150/1/5. S2CID 124705048. 5.
  • A'Hearn, M. F.; Wellnitz, D. D.; Meier, R. (February 2014). λ4430 Emission by Comet Hyakutake. The Diffuse Interstellar Bands, Proceedings of the International Astronomical Union, IAU Symposium. Vol. 297. pp. 216–218. Bibcode:2014IAUS..297..216A. doi:10.1017/S1743921313015883.
  • Das, Himadri Sekhar; Suklabaidya, Abinash; Majumder, Saonli Datta; Sen, Asoke Kumar (April 2010). "Aggregate dust model to study the polarization properties of comet C/1996 B2 Hyakutake". Research in Astronomy and Astrophysics. 10 (4): 355–362. arXiv:1001.0633. Bibcode:2010RAA....10..355D. doi:10.1088/1674-4527/10/4/006. S2CID 250693899.
  • Morgenthaler, Jeffrey P.; Harris, Walter M.; Combi, Michael R. (March 2007). "Large Aperture O I 6300 Å Observations of Comet Hyakutake: Implications for the Photochemistry of OH and O I Production in Comet Hale-Bopp". The Astrophysical Journal. 657 (2): 1162–1171. Bibcode:2007ApJ...657.1162M. doi:10.1086/511062. S2CID 54720494.
  • Combi, M. R.; Mäkinen, J. T. T.; Bertaux, J. - L.; Quemérais, E. (September 2005). "Temporal deconvolution of the hydrogen coma. II. Pre - and post-perihelion activity of Comet Hyakutake (1996 B2)". Icarus. 177 (1): 228–245. Bibcode:2005Icar..177..228C. doi:10.1016/j.icarus.2005.03.007.
  • Snow, M.; Brandt, J. C.; Yi, Y.; Petersen, C. C.; Mikuz, H. (March 2004). "Comet Hyakutake (C/1996 B2): Spectacular disconnection event and the latitudinal structure of the solar wind". Planetary and Space Science. 52 (4): 313–323. Bibcode:2004P&SS...52..313S. doi:10.1016/j.pss.2003.10.001.
  • Kim, Sang J.; A'Hearn, M. F.; Wellnitz, D. D.; Meier, R.; Lee, Y. S. (November 2003). "The rotational structure of the B-X system of sulfur dimers in the spectra of Comet Hyakutake (C/1996 B2)". Icarus. 166 (1): 157–166. Bibcode:2003Icar..166..157K. doi:10.1016/j.icarus.2003.07.003.
  • Schleicher, David G.; Woodney, Laura M. (March 2003). "Analyses of dust coma morphology of Comet Hyakutake (1996 B2) near perigee: outburst behavior, jet motion, source region locations, and nucleus pole orientation". Icarus. 162 (1): 190–213. Bibcode:2003Icar..162..190S. doi:10.1016/S0019-1035(02)00054-4.
  • Magee-Sauer, Karen; Mumma, Michael J.; DiSanti, Michael A.; Dello Russo, Neil (November 2002). "Hydrogen cyanide in comet C/1996 B2 Hyakutake". Journal of Geophysical Research: Planets. 107 (E11): 5096. Bibcode:2002JGRE..107.5096M. doi:10.1029/2002JE001863. 5096.
  • Dello Russo, Neil; Mumma, Michael J.; DiSanti, Michael A.; Magee-Sauer, Karen (November 2002). "Production of ethane and water in comet C/1996 B2 Hyakutake". Journal of Geophysical Research: Planets. 107 (E11): 5095. Bibcode:2002JGRE..107.5095D. doi:10.1029/2001JE001838. 5095.
  • de Sanctis, M. C.; Capria, M. T.; Coradini, A. (November 2002). Warmbein, Barbara (ed.). Comet Hyakutake: thermal evolution model. Proceedings of Asteroids, Comets, Meteors - ACM 2002. International Conference, 29 July - 2 August 2002, Berlin, Germany. Noordwijk, Netherlands: ESA Publications Division. pp. 669–672. Bibcode:2002ESASP.500..669D. ISBN 92-9092-810-7.
  • Capria, M. T.; Tozzi, G. P.; Coradini, A.; de Sanctis, M. C. (November 2002). Warmbein, Barbara (ed.). The evolution of the fragments emitted from comet Hyakutake. Proceedings of Asteroids, Comets, Meteors - ACM 2002. International Conference, 29 July - 2 August 2002, Berlin, Germany. Noordwijk, Netherlands: ESA Publications Division. pp. 653–656. Bibcode:2002ESASP.500..653C. ISBN 92-9092-810-7.
  • Szutowicz, Slawomira; Królikowska, Malgorzata; Sitarski, Grzegorz (November 2002). Warmbein, Barbara (ed.). Modelling of non-gravitational motion of comet C/1996 B2 Hyakutake. Proceedings of Asteroids, Comets, Meteors - ACM 2002. International Conference, 29 July - 2 August 2002, Berlin, Germany. Noordwijk, Netherlands: ESA Publications Division. pp. 633–636. Bibcode:2002ESASP.500..633S. ISBN 92-9092-810-7.
  • Schleicher, David G.; Osip, David J. (September 2002). "Long - and Short-Term Photometric Behavior of Comet Hyakutake (1996 B2)". Icarus. 159 (1): 210–233. Bibcode:2002Icar..159..210S. doi:10.1006/icar.2002.6875.
  • Krasnopolsky, Vladimir A.; Mumma, Michael J. (March 2001). "Spectroscopy of Comet Hyakutake at 80-700 Å: First Detection of Solar Wind Charge Transfer Emissions". The Astrophysical Journal. 549 (1): 629–634. Bibcode:2001ApJ...549..629K. doi:10.1086/319064. S2CID 122972759.

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פתרון באמצעות מרכז מסה (Barycenter) של מערכת השמש. עבור עצמים באקסצנטריות כה גבוהה, הקואורדינטות הבריצנטריות של השמש יציבות יותר מקואורדינטות הליוצנטריות.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 C/1996 B2 at the JPL Small-Body Database:
    Close approach · Discovery · Ephemeris · Orbit diagram · Orbital elements · Physical parameters
  2. ^ 1 2 3 Nakamura, T.; Nakano, S. (22 December 2014). "Comet 1996 B2". International Astronomical Union Circular (6299): 1. Retrieved 8 February 2023. Comet was discovered on 1996 January 30.8 UT (local time: January 31)
  3. ^ 1 2 3 4 Horizons output (30 January 2011). "Barycentric Osculating Orbital Elements for Comet Hyakutake (C/1996 B2)". Archived from the original on 3 July 2013. Retrieved 30 January 2011. (Horizons Archived 2019-06-05 at the Wayback Machine)
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 James, N. D. (1998). "Comet C/1996 B2 (Hyakutake): The Great Comet of 1996". Journal of the British Astronomical Association. 108: 157. Bibcode:1998JBAA..108..157J.
  5. ^ "Comet C/1996 B2 Hyakutake". NASA. Archived from the original on 6 January 2011. Retrieved 9 January 2007.
  6. ^ For a photo of Hyakutake and his binocular, see How Yuji Hyakutake Found His Comet Archived 2009-02-03 at the Wayback Machine (Sky&Telescope. Retrieved on 21 April 2008).
  7. ^ Tenmon, Gekkan; Hyakutake, Yuji (April 1996). "How Comet Hyakutake B2 Was Discovered". Translated by Okamoto, Masaki. NASA. Archived from the original on 12 June 2011. Retrieved 9 January 2007.
  8. ^ Hyakutake, Yuji. "Press Statement by Mr. Yuji Hyakutake Discoverer of Comet Hyakutake" (Press release). Archived from the original on 21 February 2012. Retrieved 13 February 2007.
  9. ^ Garradd, G.; Ikari, Y.; Nakano, S.; Tichy, M.; Ticha, J.; Sarounova, L.; Kojima, T.; Kobayashi, T.; Asami, A. (February 1996). Marsden, B. G. (ed.). "Comet C/1996 B2 (Hyakutake)". International Astronomical Union Circular (6303): 1. Bibcode:1996IAUC.6303....1G.
  10. ^ "Press Information Sheet: Comet C/1996 B2 (Hyakutake)" (Press release). Harvard-Smithsonian Center for Astrophysics. 20 November 1996. Archived from the original on 21 November 2007. Retrieved 16 October 2007.
  11. ^ Minter, Anthony H.; Langston, Glen (1996). "8.35 and 14.35 GHz continuum observations of comet Hyakutake C/1996 B2". Astrophysical Journal Letters. 467 (1): L37–L40. Bibcode:1996ApJ...467L..37M. doi:10.1086/310192.
  12. ^ 1 2 "Comet Hyakutake to Approach the Earth in Late March 1996". European Southern Observatory. 16 February 1996. Retrieved 8 February 2023.
  13. ^ 1 2 "Hale-Bopp and Hyakutake". NOVA Online. 1997. Retrieved 8 February 2023.
  14. ^ Whipple, F. L. (May 1978). "Cometary Brightness Variation and Nucleus Structure (Paper dedicated to Professor Hannes Alfvén on the occasion of his 70th birthday, 30 May 1978.)". The Moon and the Planets. 18 (3): 343–359. Bibcode:1978M&P....18..343W. doi:10.1007/BF00896489. S2CID 122368212.
  15. ^ Astronomical Society of Southern Africa (2019). Sky Guide Africa South – 2020. Penguin Random House South Africa. ISBN 9781775846673.
  16. ^ Skartlien, Roar. "Skartlien Images of Comet 1996 B2 Hyakutake". NASA/JPL. Retrieved 8 February 2023.
  17. ^ "Nakano Note 838". Archived from the original on 24 July 2011. Retrieved 12 May 2008.
  18. ^ "Comet Hyakutake makes a mark on Ulysses". PhysicsWeb. 6 April 2000. Archived from the original on 9 November 2020. Retrieved 9 November 2020.
  19. ^ Jones, Geraint H. (November 2002). Warmbein, Barbara (ed.). Ulysses's encounter with comet Hyakutake. Proceedings of Asteroids, Comets, Meteors - ACM 2002. International Conference, 29 July - 2 August 2002, Berlin, Germany. Noordwijk, Netherlands: ESA Publications Division. pp. 563–566. Bibcode:2002ESASP.500..563J. ISBN 92-9092-810-7.
  20. ^ 1 2 Jones, G. H.; Balogh, A.; Horbury, T. S. (2000). "Identification of comet Hyakutake's extremely long ion tail from magnetic field signatures". Nature. 404 (6778): 574–576. Bibcode:2000Natur.404..574J. doi:10.1038/35007011. PMID 10766233. S2CID 4418311.
  21. ^ Gloeckler, G.; Geiss, J.; Schwadron, N. A.; Fisk, L. A.; Zurbuchen, T. H.; Ipavich, F. M.; von Steiger, R.; Balsiger, H.; Wilken, B. (2000). "Interception of comet Hyakutake's ion tail at a distance of 500 million kilometres" (PDF). Nature. 404 (6778): 576–578. Bibcode:2000Natur.404..576G. doi:10.1038/35007015. hdl:2027.42/62756. PMID 10766234. S2CID 4420901.
  22. ^ Jones, Geraint H.; Elliott, Heather A.; McComas, David J.; Hill, Matthew E.; Vandegriff, Jon; Smith, Edward J.; Crary, Frank J.; Waite, J. Hunter (May 2020). "Cometary ions detected by the Cassini spacecraft 6.5 au downstream of Comet 153P/Ikeya-Zhang". arXiv:2006.00500 astro-ph.EP.
  23. ^ Mumma, M. J.; Disanti, M. A.; dello Russo, N.; Fomenkova, M.; Magee-Sauer, K.; Kaminski, C. D.; Xie, D.X. (1996). "Detection of Abundant Ethane and Methane, Along with Carbon Monoxide and Water, in Comet C/1996 B2 Hyakutake: Evidence for Interstellar Origin". Science. 272 (5266): 1310–1314. Bibcode:1996Sci...272.1310M. doi:10.1126/science.272.5266.1310. PMID 8650540. S2CID 27362518.
  24. ^ Bockelée-Morvan, D.; Gautier, D.; Lis, D. C.; Young, K.; Keene, J.; Phillips, T.; Owen, T.; Crovisier, J.; Goldsmith, P. F.; Bergin, E. A.; Despois, D.; Wootten, A. (1998). "Deuterated Water in Comet C/1996 B2 (Hyakutake) and Its Implications for the Origin of Comets". Icarus. 133 (1): 147–162. Bibcode:1998Icar..133..147B. doi:10.1006/icar.1998.5916. hdl:2060/19980035143. S2CID 121830932.
  25. ^ Glanz, J. (1996). "Comet Hyakutake Blazes in X-rays". Science. 272 (5259): 194–0. Bibcode:1996Sci...272..194G. doi:10.1126/science.272.5259.194. S2CID 120173459.
  26. ^ Cravens, T. E. (May 2002). "X-ray Emission from Comets". Science. 296 (5570): 1042–1046. Bibcode:2002Sci...296.1042C. doi:10.1126/science.1070001. PMID 12004110. S2CID 26407069.
  27. ^ Lisse, C. M.; Dennerl, K.; Englhauser, J.; Harden, M.; Marshall, F. E.; Mumma, M. J.; Petre, R.; Pye, J. P.; Ricketts, M. J.; Schmitt, J.; Trümper, J.; West, R. G. (1996). "Discovery of X-ray and Extreme Ultraviolet Emission from Comet C/Hyakutake 1996 B2". Science. 274 (5285): 205–209. Bibcode:1996Sci...274..205L. doi:10.1126/science.274.5285.205. S2CID 122700701.
  28. ^ Lisse, C. M.; Christian, D. J.; Dennerl, K.; Meech, K. J.; Petre, R.; Weaver, H. A.; Wolk, S. J. (May 2001). "Charge Exchange-Induced X-Ray Emission from Comet C/1999 S4 (LINEAR)". Science. 292 (5520): 1343–1348. Bibcode:2001Sci...292.1343L. doi:10.1126/science.292.5520.1343. PMID 11359004.
  29. ^ Sarmecanic, J.; Fomenkova, M.; Jones, B.; Lavezzi, T. (1997). "Constraints on the Nucleus and Dust Properties from Mid-Infrared Imaging of Comet Hyakutake". Astrophysical Journal Letters. 483 (1): L69–L72. Bibcode:1997ApJ...483L..69S. doi:10.1086/310726. PMID 11541247. S2CID 24944390.
  30. ^ Lisse, C. M.; Fernández, Y. R.; Kundu, A.; A'Hearn, M. F.; Dayal, A.; Deutsch, L. K.; Fazio, G. G.; Hora, J. L.; Hoffmann, W. F. (1999). "The Nucleus of Comet Hyakutake (C/1996 B2)". Icarus. 140 (1): 189–204. Bibcode:1999Icar..140..189L. doi:10.1006/icar.1999.6131.
  31. ^ Fulle, M.; Mikuz, H.; Bosio, S. (1997). "Dust environment of Comet Hyakutake 1996 B2". Astronomy and Astrophysics. 324: 1197. Bibcode:1997A&A...324.1197F.
  32. ^ Jewitt, D.C.; H.E. Matthews (1997). "Submillimeter Continuum Observations of Comet Hyakutake (1996 B2)". Astronomical Journal. 113: 1145. Bibcode:1997AJ....113.1145J. doi:10.1086/118333.
  33. ^ Schleicher, D. G.; Millis, R. L.; Osip, D. J.; Lederer, S. M. (1998). "Activity and the Rotation Period of Comet Hyakutake (1996 B2)". Icarus. 131 (2): 233–244. Bibcode:1998Icar..131..233S. doi:10.1006/icar.1997.5881.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שביט_היאקוטאקה&oldid=37981137"