שיירת ניצנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האנדרטה לחללי שיירת ניצנים, מול מחנה חסה,
סלע הנצחה לשיירת ניצנים

שיירת ניצנים הייתה שיירה שכללה שני משוריינים שליוו משאית מניצנים לרחובות ב-21 במרץ 1948. השיירה הותקפה ליד מחנה חסה על ידי כ-60 ערבים שהתבצרו ליד המחנה. הלוחמים הישראליים נלכדו באחד המשוריינים, ובמשך שש שעות הדפו התקפות של הערבים. בקרב נהרגו ארבעה לוחמים ישראלים וכעשרה לוחמים ערביים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקד הכוחות הערביים המקומיים באזור מג'דל - איסדוד (רצועת החוף שבין אשקלון לאשדוד כיום) היה טארק בי אל-אפריקי, שכונה "השד השחור". אל אפריקי גייס מתנדבים ממצרים וצעירים מקומיים ממג'דל, חמאמה, סאוואפיר ובית דראס, ובעזרתם הצליח להשתלט על מחנות ג'וליס וחסה בראשית מרץ 1948, בעקבות פינויים בידי הבריטים, לקראת סיום המנדט הבריטי. לאחר ההתבססות במחנות, החל אל אפריקי לתקוף שיירות יהודיות באזור.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיתקלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 במרץ 1948, בשעה 7:00 בבוקר, יצאו ממחנה בית דראס, ליד באר טוביה, שני משוריינים. משימתם הייתה להגיע לקיבוץ ניצנים, כדי לתגבר בנשק ותחמושת את הקיבוץ, ולאחר מכן ללוות משאית היוצאת משם צפונה. במשוריין הראשון נסעה כיתת המשמר הנע (מ"ן) מבאר טוביה, בפיקודו של מאיר אשל (אלטשולר) שהיה גם מפקד השיירה[1], ובשני הייתה כיתה מגדוד 53 של חטיבת גבעתי בפיקודו של מפקד הצלפים שמעון בן יהודה. בהגיעם ליד מחנה חסה, הבחינו בחוליה ערבית המחבלת במעביר מים. אנשי החוליה נמלטו כאשר התקרבו אליהם המשוריינים. הלוחמים המשיכו בנסיעתם לניצנים מבלי לבדוק את מעביר המים וסביבתו; הייתה זו שגיאה שעשויה הייתה למנוע את הקרב.

לאחר מסירת הנשק והתארגנות לתנועה, יצא הכוח חזרה מניצנים בסביבות השעה 9:00, כשבמרכזו נעה משאית המשק עם תא נהג משוריין עמוסה בירקות המיועדים לצפון. ליד נהג המשאית ישב מא"ז (מפקד אזור) ניצנים, שלמה רובינשטיין שיצא לפגישת מא"זים. כאשר הגיע המשוריין המוביל לקרבת מעביר המים סמוך לכניסה למחנה חסה, התפוצץ מטען חומר נפץ שטלטל את המשוריין המוביל והחליק לתעלה בוצית בשולי הכביש. כאשר ניסה המשוריין השני לחלצו, נתקע אף הוא בבוץ. על השיירה נפתחה אש תופת ממחנה חסה. ממרחק של כ- 80 מטר החלו עשרות כלי נשק לירות על שלושת כלי הרכב. נהג המשאית הצליח לסובב אותה לכיוון ניצנים, ומפקד השיירה הורה ללוחמים בשני המשוריינים לעבור למשאית. אנשי המשמר הנע שבמשוריין הראשון הצליחו לעבור אליה, אולם שבעת הלוחמים מגדוד 53 שהיו במשוריין השני, בפיקוד שמעון בן יהודה, נותרו לכודים בתוכו. תוך כדי המעבר למשאית נפצעו שני לוחמי המשמר הנע יחד עם שלמה רובינשטיין. מפקד המשוריין הראשון מאיר אשל- הפקיר את לוחמי המשוריין השני ונתן הוראה לצאת לכיוון ניצנים. בשעה 10:00 הגיעה המשאית לניצנים כשכל צמיגיה מנוקבים. עם הגעתה התקשר אלטשולר, מפקד כיתת המ"ן למג"ד (מפקד גדוד) 53 בבאר טוביה ודיווח על ההיתקלות.

החילוץ - ניסיון ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

משוריין פרפר (בקיבוץ דורות)

הפורעים הערבים שראו כיצד התחמקו מהם אנשי משוריין המ"ן יחד עם אנשי המשאית במשאית הקיבוץ, פתחו באש והחלו להתקרב לשני המשוריינים התקועים בבוץ. שבעת לוחמיו של שמעון בן יהודה ירו באש מבוקרת על מנת לחסוך בתחמושת לעבר הפורעים והצליחו להדוף אותם שוב ושוב. מפקד המשוריין שמעון בן יהודה, גילה שאת ההתקפה הערבית מנהל קצין בהיר שיער במדי הצבא הבריטי, כנראה עריק שהצטרף ביוזמתו לפורעים הערבים. בן יהודה אפשר לו להתקרב, ואז צלף בו והרגו. לפתע נראתה אישה בהירת שיער שנגשה לקצין הבריטי שנפגע. התברר שהייתה חברתו ושרתה כאחות בבית החולים הקטן שהבריטים החזיקו בתוך בסיס חסה. התוקפים קראו בעברית למגנים להיכנע, אך שמעון סירב והקרב נמשך.

עם הגעת הידיעה למג"ד יצחק פונדק, הוא הורה לקצין המבצעים נחמן ניר לצאת מיד ולחלץ את אנשי השיירה התקועים. סמוך לשעה 13:00 יצא כוח חילוץ בשלושה משוריינים ממטה הגדוד בבאר טוביה תחת פיקודו של נחמן ניר. כסגנו מונה מפקד פלוגה ג', שלמה קריזל. המג"ד בחר לא להפקיד את הפיקוד על החילוץ בידיו של קריזל, עקב כישלונו של זה האחרון בפעולת יאזור מספר שבועות קודם לכן.

כאשר התקרבה שיירת החילוץ אל שני המשוריינים התקועים בבוץ סמוך לכניסה למחנה חסה, נשמע צרור קצר מאחד המשוריינים התקועים. אחד מלוחמיו של שמעון פלט צרור מרוב מתח. המ"פ הורה לאחד הלוחמים שנסע יחד איתו במשוריין הראשון בשיירת החילוץ, ישראל אשכנזי, לזרוק רימון יד לתוך המשוריין התקוע. ואולם, אשכנזי לא זרק את הרימון משום ששמע לפתע קריאות בעברית מתוך המשוריין התקוע[2]. אשכנזי הודיע על כך למ"פ קריזל, אולם זה האחרון התעלם מדבריו. למפקד הכוח, הקמב"ץ נחמן ניר, היה נדמה שאף אחד מן הלוחמים הנצורים לא שרד. הוא לא עשה שום ניסיון לעצור ולוודא האם החיילים עדיין בתוך המשוריין, האם חיים או מתים והורה לשיירת החילוץ להמשיך בנסיעה לניצנים. שמעון בן יהודה ראה ביאוש דרך חרכי הירי של המשוריין התקוע, כיצד ממשיכה שיירת החילוץ לנוע ונוטשת אותו ואת אנשיו, חלקם פצועים ומדממים, שנית. למעשה שיירת החילוץ רק האטה את מהירות נסיעתה ליד המשוריינים התקועים, ולאחר מכן הגבירה את מהירות נסיעתה והמשיכה לניצנים.[3]

החילוץ - ניסיון שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הגעת שיירת החילוץ לניצנים, דיווח מפקד הכוח נחמן ניר למג"ד פונדק על האירועים. ישראל אשכנזי אמר לקמב"ץ (נחמן ניר) ששמע פעמיים דיבורים בעברית מתוך אחד המשוריינים התקועים. המג"ד כעס מאד שפקודתו לא מולאה והורה לנחמן ניר לחזור מיד ולחלץ את הלוחמים הנצורים. בפקודתו הדגיש המג"ד שיש להחזירם: "חיים או מתים". הקמב"ץ החליט, בניגוד לפקודת המג"ד, להישאר בעצמו בניצנים. הוא שלח במקומו את סגנו, את המ"פ שלמה קריזל[4]. סמוך לשעה 15:00 יצאה מניצנים שיירת החילוץ בת שלושת המשוריינים בפיקודו של שלמה קריזל חזרה אל מקום המארב ליד מחנה חסה. עם התקרבם למשוריין התקוע, סובבו המחלצים את אחד המשוריינים שלהם שנע בנסיעה לאחור לעבר צידו האחורי של המשוריין של שמעון בן יהודה, יצרו מסדרון מוגן וחילצו את הנצורים. תוך כדי פעולת החילוץ נפגעו ונהרגו שני חיילים נוספים: זלמן שחר ומאיר פוקורני שהשתייכו לכוח החילוץ. שלמה רובינשטיין המא"ז היה עוד בחיים כאשר חוליית החילוץ השנייה הגיעה ונפטר תוך כדי הפינוי מפצעיו.

אחרי הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך למעלה משש שעות (מרגע ההיתקלות בשעה 09:30 ועד לחילוץ ב-15:30) ניהלו שבעת הלוחמים הנצורים במשוריין קרב הגנה נגד עשרות ערבים שהתבצרו במחנה חסה, כשהם יורים באופן חסכוני ופוגעים בערבים רבים. גיבור היום היה ללא ספק מפקד הכוח הנצור, שמעון בן יהודה שידע לשלוט באנשיו בקור רוח. 30 שנים לאחר הקרב, סיפר שמעון לעודד נגבי שהרגעים הנוראיים והקשים ביותר היו כאשר נוכח פעמיים תוך ארבע שעות שנוטשים אותו בעיצומו של קרב. בקרב נפלו ארבעה לוחמים ישראליים, ונפצעו חמישה. עשרה לוחמים ערבים נהרגו, וכ- 20 נפצעו.[5] שני המשוריינים שנותרו תקועים בבוץ, חולצו ונלקחו שלל למפקדתו של טארק בי אל-אפריקי במג'דל כשהמון תושבים מתגודדים סביבם מלאי התלהבות.

שלושה חיילים צוינו לשבח על ידי מג"ד 53, ביניהם המפקד, שמעון בן יהודה. מפקד הגדוד יצחק פונדק קיבל מהקמב"ץ, נחמן ניר, דו"ח שקרי על הפעולה; הדו"ח הטיל את אשמת כישלון החילוץ בניסיון הראשון על המ"פ, שלמה קריזל[6]. בשל מסקנות הדו"ח הדיח המג"ד את מפקד הפלוגה. רק כעבור 55 שנים התברר למג"ד שלא המ"פ היה אשם באי החילוץ אלא הקמב"ץ נחמן ניר. פונדק הודה ששגה כאשר לא הדיח בעקבות האירועים את הקמב"ץ, נחמן ניר, ואפשר לו להמשיך לטפס בסולם הפיקוד (ניר התמנה מאוחר יותר למג"ד). לימים (בשנת 2010) הודה פונדק בפומבי שאחת השגיאות הקשות שעשה היא שהמליץ למנות את נחמן ניר כמג"ד שיחליף אותו בפיקוד על גדוד 53.[7]

מול מחנה חסה הנטוש ניצבת אנדרטה לנופלי השיירה ולידה סלע, עליו חקוק שלט הנצחה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי אתר עד הלום, קורות גדוד 53.
  2. ^ עד הלום, ע' 93
  3. ^ עדויות של שמעון בן יהודה וישראל אשכנזי לעודד נגבי, סמוך למשטרת בית דאראס, אפריל 1948.
  4. ^ ספר "גדוד 53 הפרברים תש"ח" ע' 100
  5. ^ דו"ח גדוד 11 (51) למפקדת גבעתי מיום 21.3.1948
  6. ^ ספר "גדוד 53 הפרברים תש"ח" ע' 102
  7. ^ עדות ישירה של פונדק להיסטוריון אילן מאירי ביום טקס הזיכרון לחללי הגדוד, אפריל 2010.