ניצנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ניצנים
HPIM2667.JPG
בית זיכרון לבנים, בתכנון האדריכל נחום זולוטוב והפסל משה שטרנשוס
מחוז הדרום
מועצה אזורית חוף אשקלון
גובה ממוצע ‎35‏ מטר
תאריך ייסוד 1943
תנועה מיישבת העובד הציוני
סוג יישוב קיבוץ
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2017[1]
  - אוכלוסייה 377 תושבים
    - שינוי בגודל האוכלוסייה
‎6.5%‏ בשנה עד סוף 2017
שער הברזל בבית הקברות בניצנים הישנה המנציח אירועים כמו העלאת המעפילים באניה שבתאי לוז'ינסקי, פינוי הילדים במבצע תינוק, נפילת ניצנים והליכה לשבי ובניית ניצנים החדשה

נִיצָּנִים הוא קיבוץ בתחומי המועצה האזורית חוף אשקלון. בקרב על ניצנים במלחמת העצמאות נכבש הקיבוץ בידי צבא מצרים, ונכבש שוב בידי צה"ל בסוף המלחמה. לאחר המלחמה שבו רוב חבריו והקיבוץ הוקם מחדש במיקום אחר בשטח הפתוח שבחולות ניצנים.

הקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרעין ניצנים הוקם מאיחוד של מספר קבוצות של יוצאי רומניה, ופולין, בהם ותיקים יותר שהתחנכו בארץ ישראל, בבן שמן ובכפר מאיר שפיה ובהם עולים חדשים יותר שהגיעו כמעפילים בשנת 1939. הקבוצות התארגנו להתיישבות בחסות תנועת העובד הציוני, בקבוצת הדר ליד הרצליה, התפרנסו מעבודה בפרדסי הסביבה, והמתינו להזדמנות להקים יישוב עצמאי. בשנת 1943 הוצעו לחברי הקבוצה שלוש נקודות התיישבות. הם בחרו באדמה באזור הכפר חמאמה, אותה רכשה קק"ל בשנת 1942, יחד עם בית ענק מוקף בגן, מידי מוח'תאר הכפר, עבד רבו. חברי הקבוצה שמנו כ-70 חברים בחרו בניצנים מכיוון שהייתה זמינה להתיישבות מידית, והייתה קרובה לים, ממנו קיוו להתפרנס מדיג ולהביא מעפילים.

הקיבוץ שכן בין העיירות הערביות איסדוד (ליד אשדוד של היום) ומג'דל (אשקלון של ימינו), על דרך הים מעזה ליפו באזור שהיה מאוכלס בעיקר בערבים. היישוב היהודי הקרוב ביותר לניצנים היה באר טוביה, שהיה מרוחק ממנו כ-8 קילומטרים. בתוכנית החלוקה נכלל ניצנים בתחומי המדינה הערבית. באביב 1947 השתתפו תושבי ניצנים בהעלאת מעפילי אונית המעפילים "שבתאי לוז'ינסקי" לחוף בקרבת הקיבוץ[2].

ניצנים במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על ניצנים

במלחמת העצמאות, עם הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948, פלש הצבא המצרי למדינה החדשה. תחילה נכבשה יד מרדכי ואז המשיכו להתקדם צפונה כשהם עוקפים את ניצנים ונעצרים בגשר עד הלום. אז התפנו לתקוף את ניצנים. ילדי הקיבוץ כבר פונו לפני כן ברגל לבאר טוביה. הצבא המצרי היה מצויד בטנקים ובארטילריה ונהנה מסיוע אווירי, ומולו עמדו חברי הקיבוץ ותגבורת שנשלחה אליהם כשהם מצוידים בנשק דל. לאחר שרבים מלוחמי ניצנים נהרגו בקרב, ב-7 ביוני 1948 נכנעו יתר הלוחמים לכוח המצרי ונפלו בשבי. בדף קרבי של חטיבת גבעתי תקף קצין התרבות של החטיבה, אבא קובנר, באישורו של מפקד החטיבה שמעון אבידן, את הכניעה, וכתב: "לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות". סמוך לסוף מלחמת העצמאות, בנובמבר-דצמבר 1948, כבש צה"ל את האזור מחדש. שלדי הלוחמים נאספו ונקברו בקבר אחים בבית הקברות בניצנים הישנה.

לאחר המלחמה, בעקבות דרישה חוזרת ונשנית של בני ניצנים, הוקמה ועדה, בראשות נחמיה ברוש, שטיהרה את אנשי ניצנים מחרפתם, וסיפורם הפך למיתוס.

ניצנים לאחר מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת השחרור הקיבוץ הוקם מחדש במרחק כ-2 ק"מ דרומית מזרחית ממקומו הקודם שעמד שומם. הלוחמים שנפלו בשבי המצרי, הוחזקו בו במשך תשעה חודשים. חלקם עונו.[3] לאחר המלחמה הם שבו לישראל, מצאו את עצמות חבריהם וקברו אותם בקבר אחים ליד היישוב הישן.

באתר בו היה היישוב הישן שנפגע במלחמה הוקם ב-1949 כפר הנוער ניצנים, אשר נסגר ב-1990. לידו קיים בית ספר שדה שקמים ואתר הנצחה לניצנים הישנה. בסוף שנות ה-90 הוקם במקום היישוב הקהילתי הדתי ניצן.

בשנות השישים הוקם בקיבוץ ניצנים בית הנצחה לנופלים בקרב ניצנים במלחמת השחרור. את בית ההנצחה תכנן האדריכל נחום זולוטוב, שאחיו בצלאל נהרג בקרב. ליד בית ההנצחה נטעו 33 ברושים לזכר הנופלים.

לאחר קום המדינה הצטרפו לקיבוץ עולים רבים מדרום אמריקה, במיוחד מארגנטינה. בקיבוץ כיום כ-100 משפחות ובסך הכל כ-450 נפש. תושבי המקום מתפרנסים, בין השאר, ממפעל "פלטכניקה" (נסגר ב-2015), רפת, פרדס של כ-3,000 דונם, בית אריזה, גידולי שדה ויחידת מחשוב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]