שיקום (רפואה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שיקום הוא תהליך אינטנסיבי בו משתתפים אנשי מקצוע מגוונים, המסייע לאנשים בעלי לקות (לקות פיזיות, נפשית, חושיות או קוגניטיביות) לשפר את התפקוד שלהם באופן משמעותי. מטרת השיקום היא עצמאות תפקודית ואיכות חיים. מיצוי הפוטנציאל מתייחס לשאיפה לשחזר ולאחזר בצורה המיטבית את היכולות הקודמות, תוך כדי פיתוח אסטרטגיות התמודדות ופיצוי עם היכולות שנותרו או שוקמו בחלקן. במקרים רבים השיקום כולל פיתוח יכולות המאפשרות למשתקם להשתלב בסביבה המתאימה ביותר להגשמת מאוויו האישיים בנוגע לעצמאות פיזית, אינטלקטואלית וכלכלית, וזאת דרך התערבות פסיכולוגית, ארגונית, חברתית והתנהגותית.

ברוב המקרים שיקום נעשה בשילוב של צוות רב תחומי: רופאים, אחיות, פיזיותרפיסטים, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק, עובדים סוציאליים ועוד. תהליך זה מתרחש בהקשר מערכתי, ולכל ההיבטים המערכתיים ישנה השפעה המשתלבת לכדי תמונת התמודדות כללית.

גישות שיקומיות בעבר לעומת גישות שיקומיות כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקר פלדג'ר[1] משווה בין הפרדיגמות הישנות לעומת הפרדיגמות החדשות בהתייחסות לנכות. הפרדיגמה הישנה ידועה כמודל הרפואי, שעל פיו הדגש הוא על הפתולוגיה, על המגבלה ועל ליקויי הנכה. לעומת זאת, הפרדיגמה החדשה מדגישה את האינטראקציה הדינאמית הקיימת בין המשתנים הסביבתיים ולבין המאפיינים האינדיבידואליים של הנכה וכיצד אינטראקציה זו משפיעה על חווית הנכות.

החוקרים מאקי וריגר[2] מציינים את ההבדלים המרכזיים בין הגישות הטיפוליות שהיו נהוגות בעבר לעומת הגישות העכשוויות: בעבר, כחלק מהתפיסה "הישנה", הקפידו על הפרדת בעלי מוגבלויות מהחברה ואיכלוסם במוסדות נפרדים; זאת לעומת הגישות הנוכחיות, אשר דוגלות בשילוב בקהילה (למשל: סביבה של דיור מוגן). כיום נוטות התוכניות השיקומיות יותר ליישום גישה של פתרון בעיות בהקשר סביבתי. כמו כן, המוטיבציה לשיקום בעבר, לפני שהתפתחו תנועות חברתיות לקידום בעלי המוגבלות, הייתה כי יש לספק את השירות השיקומי מתוך נדבה. זאת לעומת ההבנה המוסרית שזוהי זכות בסיסית של הנכה. במישור התעסוקתי, ההכשרה המקצועית בעבר הייתה נפרדת, ואילו כיום הדגש הוא על שילוב תעסוקתי בקהילה.

שפה מקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושגים "פתופיזיולוגיה", "לקות", "מגבלה תפקודית", "מוגבלות" ו"מגבלות חברתיות" הם מונחים מקצועיים בסיסיים בשדה השיקומי. ההבנה והיכרות עם מונחים הקשורים לנכות מסייעת להבין טוב יותר את המציאות היומיומית של המשוקם ואת ההתמודדות עם המציאות, הן הפנימית והן החיצונית.[2] השימוש בכללי השפה מושפע גם הוא מן הפרדיגמה החדשה. זוהי שפה המדגישה את נקודות החוזקה ואת הצדדים הבריאים ולא את הצדדים הפגועים.

מחקרים מראים כי קצב התמותה בארצות הברית בשנת 1990 פחת בכ-50% יחסית לשנים קודמות. הרפואה המודרנית, שיפור ההיגיינה, התפתחות תחום התזונה ועלייה בתוחלת החיים תרמו לכך שיותר אנשים שבעבר מתו בשל חוסר יכולת של הרפואה להצילם – נשארים בחיים. מצב זה יצר אוכלוסייה חדשה של אנשים בעלי נכויות מסוגים שונים, שיש צורך לאפשר להם רמת תפקוד אופטימאלית, הן במישור הפיזי והבריאותי והן במישור הנפשי.

הנחות יסוד בשיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה השיקומית כיום מתבססת על מודל ביו-פסיכוסוציאלי של ה- WHO (2001) הנשען על מספר הנחות יסוד:

  • בסיס מוסרי חברתי-ליברלי והומאני מהווה תנאי לשיקום אמיתי.
  • שיקום הוא פונקציה של דאגת הכלל (המדינה והחברה) לפרט.
  • שיקום הוא מקצוע רפואי, רב תחומי המנסה להחזיר לאדם שנפגע את מירב התפקודים שאבדו לו,להחזירו לעבודה, לחברה ולחיים פוריים- וכן מנסה ללמדו כיצד למנוע סיבוכים וכיצד

לחיות עם ולמרות הנכות.

  • שיקום הוא תהליך התפתחותי.
  • פגיעה בחלק אחר של הגוף תשפיע על חלקים אחרים. הגישה השיקומית היא כוללנית, אינטגרטיבית והוליסטית.

הרציונל השיקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידיעת מגבלות התפקוד משמעותית על מנת להבין את מצבו של האדם ולדעת מה יוכל לעשות או לא בתהליך השיקום ולהבין את התהליכים שהוא עובר בשל מגבלות אלו. רייט[3] מביאה במאמרה רשימה של מושגים המבטאים מגבלות תפקוד ביניהן: ליקוי חושי, הופעה לא טיפוסית (שונה מהנורמה המקובלת), מגבלה בלתי-נראית, שימוש בחומרים (בין אם בעצת רופא ובין אם בצורה אישית). זיהוי מגבלות אלו אצל המשתקם, לצד הערכת היכולות שנשמרו והכישורים ברי היישום, והתחשבות בתחומי העניין, רצונותיו ונטיותיו של האדם - כל אלו מהווים את הבסיס לתכנון השיקום.

תהליך השיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך השיקום כולל מספר מרכיבים: איתור האוכלוסייה, אבחון כוללני, טיפול, סיפוק שירותים שיקומיים, השמה בקהילה ומעקב.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Pledger, C. (2003). Discourse on disability and rehabilitation issues: Opportunities for psychology. The American Psychologist, Vol. 58, Iss. 4; pg. 279
  2. ^ 2.0 2.1 Maki, D. B., & Riggar, T. F. (1997). Rehabilitation counseling: Profession and Practice. Rehabilitation Counseling: Concepts and Paradigms (Maki and Rigger), pp. 3-31. New York: Springer
  3. ^ Wright, B. A. (1980). Developing constructive views of life with a disability. Rehabilitation Literature, Vol 41(11-12), 274-279