שמלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
נערות ונערים אמריקניים לובשים שמלות וחליפות טוקסידו לפני נשף סיום הלימודים שלהם

שמלה היא פריט לבוש שמכסה את גוף הלובשת או הלובש מהצוואר והכתפיים ועד האורך הרצוי ללובשת או ללובש על פי רצון, מנהג או תרבות המקום או על פי אופנת התקופה. אורכי השמלות משתנים משמלות 'מיני' שאורכן אינו מכסה כמעט את הירכיים, דרך שמלות 'מידי' המגיעות עד מתחת לברך, אך לא מכסות את הקרסוליים, ועד שמלות 'מקסי' המכסות את הקרסוליים. בעבר, אורך השמלה הסתיים, לעיתים, בשובל שנגרר אחרי הלובשת, או נישא על ידה או על ידי עוזרות. גם במאה ה-21, נתפרות שמלות חגיגיות במיוחד בעלות שובל, למשל, שמלות כלה. לגיזרה הבסיסית נוספים לעיתים צווארון ושרוולים או כתפיות. תוספות אפשריות הנתפרות על גבי הגזרה הבסיסית: כיסים, חגורה, אפליקציות, וולנים ועוד. חלק מהשמלות נרכסות באמצעים כגון רוכסן, כפתורים, שרוכים או קרסים. יש שמלות שנתפרות מחלק בד שלם מהצוואר ועד האימרה ויש שמלות שנתפרות מחלקים נפרדים שנתפרים על חלק תחתון: מעין חולצה או גופיה שנתפרו מעל לחצאית. בתרבות המערבית, שמלה נחשבת לרוב כפריט נשי. אורכה, גזרתה, צבעיה, הבד ממנו היא נתפרת ואביזריה מושפעים מתכתיבי אופנה.

השמלה בימי קדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי קדם הייתה השמלה סמל מעמד וחשיבות, כפי שאפשר ללמוד מן הפסוק בספר ישעיהו, פרק ג פסוק ו: "כי יתפוש איש באחיו בית אביו שמלה לך קצין תהיה לנו..." אין זה ברור מן הפסוק, אם השמלה נחשבה גם ללבוש הגבר הראוי לשלטון, כפי שמסתבר מן הפסוק, או שכוונת הפסוק היא לכך, שמי ששמלה בביתו הוא בעל בעמיו, איש בעל נשים, ומשום כך ראוי להנהיג את העם.

ההיסטוריה של השמלה בתרבות המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של אישה הלובשת שמלה.

במשך מאות שנים היה תפקידה של השמלה לכסות חלקים מסוימים בגוף האישה למען הצניעות ולהבליט חלקים אחרים - למען המשיכה המינית. בדרך כלל היה הדגש על החזה והכתפיים בחלק העליון ועל הרגליים בחלק התחתון. רגלי האישה נחשבו לטאבו מוחלט בתרבות המערב. גם כאשר מחשופים גדולים גילו חלק נכבד מן החזה הנשי (ראו תמונה - שמלה מן המאה ה-18 וראשית המאה ה-19), קרסול אישה היה מכוסה ונגלה רק באקראי[1]. גם לגבי שמלות נשף היו כללים ברורים. לפי כללים אלו, ניתן היה לחשוף את הכתפיים, הצוואר וחלק מן החזה בעוד חלקה העליון של הזרוע, ובית השחי, הוסתרו תמיד.[2]

כדי לטשטש את צורת הגוף הנשי, היו השמלות נלבשות על שכבות של שמלות תחתוניות. לשיא במגמה זו הגיעה אופנת הלבוש בתקופה הוויקטוריאנית. צניעותה המופלגת ושמרנותה של המלכה ויקטוריה הכתיבו את אופנת החישוקים, שהרחיקו את השמלה ככל האפשר מן הגוף. על כך הוסיפו כרית להבלטת הצד האחורי ושריינו היטב את הגוף במחוך מהודק. שאיפתן הגדולה של נשים בתקופה זו הייתה להצר ככל האפשר את מותניה מעל חישוקי הענק ולייפות ככל האפשר אותו חלק מפלג גופה העליון, שהותר לחשיפה מעל המחשוף (הדקולטה). לתפירת שמלות חישוק כאלה נדרשו מטרים רבים של אריג, שהיו בהישג ידם של העשירים בלבד. נשים שאמצעיהן לא אפשרו רכישת בדים יקרים, הסתפקו באריגים זולים יותר ובהיקף קטן יותר של השמלה, אך כללי הצניעות היו חייבים להישמר.

מכלל זה של חישוקים או שכבות רבות של שמלות תחתונות היה הכרח להימנע כשדובר בשמלת רכיבה, היות שנשים במאות הקודמות לא רכבו בפישוק רגליים אלא באוכף צד, כששתי הרגליים באותו צד, נסתרות כהלכה מתחת לשמלה ומגפי רכיבה. מחזרים נלהבים יכלו לקוות לכל היותר להצצה חטופה, כשעזרו לגבירת לבבם לעלות על סוסה או לרדת ממנו.

בתקופה בה מדובר הייתה הבחנה ברורה בין ילדות לנערות ולנשים - ילדה לבשה שמלה עד אמצע השוק ומתחתיה נעליים גבוהות, שרוכות, או מגפונים עם קרסים, ושערה היה גולש על כתפיה וגבה בתלתלים או בקבוקים ארוכים. בגיל 16 הותר לה להאריך את שמלותיה ולהרים את שערה, וכך ידעו הכל, כי נערה שהגיעה לפרקה לפניהם.

שמלות משנת 1880

לקראת סוף המאה ה-19 השתנו הכללים. השמלות לא החמירו עוד כל כך בטשטוש תוואי הגוף, אם כי עדיין היו ארוכות וצנועות. תמורה משמעותית הגיעה עם מלחמת העולם הראשונה, ששינתה את סגנון הלבוש הנשי-המערבי. השמלות התקצרו עד מעל הקרסוליים, כמות האריג הצטמצמה בהרבה ובמקום השמלות הבנויות לתלפיות, עם שכבות של סלסלות, פיפים וסרטים, הייתה עכשיו השמלה מעוטרת בקישוטים מעטים בלבד, ותלויה בפשטות מן הכתפיים, ללא הבלטה. השמלה של שנות ה-20 של המאה ה-20 לא נצמדה אל הגוף, אך גם לא הסוותה את קוויו.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 קיבלה השמלה תווים מוגדרים יותר, חגורה, קפלים וכו', אך שוב, השינוי החד הגיע עם מלחמת העולם השנייה. נשים שעד אז ישבו בבית יצאו לעבוד במפעלי תחמושת ובמקומות אחרים, החליפו את הגברים המגויסים בעבודות שנחשבו קודם לכן לגבריות בלבד. נשים התגייסו לצבא ולבשו מדים. המלחמה יצרה מחסור באריגים ובחומרי גלם לטקסטיל. השמלה הנשית נדרשה להתאים את עצמה לתנאים החדשים, ואכן עשתה זאת. השמלות התקצרו עד לברכיים או מעט מעבר להן והכילו כמות אריג מינימלית. רגלי האישה נחשפו, אך חלקה העליון של השמלה היה עכשיו פשוט, ענייני ומעשי יותר, ומתוך כך צנוע יותר.

בשנות ה-50 של המאה ה-20, כששוב אפשר היה להשיג אריגים לתפירה ונשים יכלו לחזור הביתה לגדל את הילדים ולנהל את משק הבית, חזרה מגמת השמלות הרחבות ושופעות האריג. שלא כבתקופה הוויקטוריאנית, שמלות אלה הגיעו עד מעבר לברכיים והתנפנפו בחופשיות עתירת קפלים מעל תחתיות מוקשות בעמילן. את המותניים הצרים הבליטו עכשיו חגורות הדוקות והחלק העליון היה צנוע במידה סבירה. לא עוד חזה מגולה וקרסוליים מוסתרים.

אישה לבושה בשמלת מיני שחורה

בשנות ה-60 של המאה ה-20 נכנסה לאופנה השמלה הצרה, הצמודה לגוף, והופיעו שמלות השק, שהיו, כשמן, חסרות צורה ברורה וכיסו את הגוף מן הצוואר עד הברכיים ללא תווים מוגדרים, חגורות במותניים (לפעמים בחבל). בסוף שנות ה-60 הופיעה שמלת המיני, אם באורך של סנטימטרים ספורים מעל הברך, ואם יותר מכך. שמלות המיני היו לעיתים מעין טוניקות, שניתן היה ללבוש גם מעל מכנסיים או חצאית. הרגל הנשית נחשפה עכשיו לכל אורכה, מצב שעד אז היה מקובל רק על שפת הים. במקביל לשמלות המיני, הופיע גם המקסי, ולצד נערות חשופות רגליים אפשר היה לראות נשים ונערות בשמלות באורך הקרסול, אם שמלות הדורות לערב ואם קפטנים קלים לשעות היום. ההבחנה נעלמה למעשה, ואפשר היה ללבוש כל אורך בכל שעה ובכל מקום.

בסוף שנות ה-60' וראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 התחילו המכנסיים לכבוש מקום במלתחה הנשית. מבגד פנאי של צעירות בלבד החלו המכנסיים להסתנן אל ארונות הבגדים של נשים בכל הגילים, שלבשו אותם בכל שעה ולכל מקום. מקומות עבודה, שאסרו על לבישת מכנסיים לנשים, השלימו עם קיומם והתירו זאת. מסעדות יוקרה, אולמות קונצרטים ואירועים זוהרים, בכולם נראו עוד ועוד נשים בחליפות מכנסיים הדורות, מחוייטות כחליפות גברים או רכות וזוהרות כבגדי ערב באריגי קטיפה ושיפון. החידוש הזה בא על חשבון השמלה, שנדחקה בהדרגתיות הצידה והייתה, במשך השנים, ללבוש צנוע ליראות שמיים או לתלבושת חגיגית ומפוארת במיוחד - שמלת נשף או שמלת כלה, למשל. מגמה זו נמשכה עד שנות האלפיים, כשהשמלה הנשית, רחבה, מתנפנפת, גולשת בחן או צמודה לגוף, החלה להופיע שוב ברחובות.

בתחילת המאה ה-21 חזרו השמלות לאופנה.

תמורה גדולה התרחשה במעמד שמלת הכלה במשך השנים - מנכס יקר ללב, שהיה נשמר באהבה ובנפטלין ועובר מאם לבת לאורך הדורות, הייתה שמלת הכלה לחפץ אנונימי, המושכר לכל המעוניינת בכך לערב אחד וחוזר לחנות לניקוי ולהשכרה למשתמשת הבאה. כך גם שמלות ההריון, שכמעט נעלמו עם השנים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על כך מצטערת סקרלט בחלף עם הרוח, כי "רגליים נאות לה ומה חבל שאין להראותן"
  2. ^ כפי שמציינת נאטאשה הצעירה ב"מלחמה ושלום" של טולסטוי