שרי שביט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שָׂרַי שביט

שָׂרַי שביט (נולדה ב-1982) היא סופרת, משוררת ועורכת ספרות. זוכת פרס "שירה על הדרך" ומלגת האמנים "חדר משלך" של עיריית תל אביב-יפו. פרסמה את ספרי הפרוזה "ברוריה הפקות" (זמורה־ביתן, 2009) ו"הכֹּל זריז" (אחוזת בית, 2012), ואת ספר השירה "ומה יש עוד" (אחוזת בית, 2014). עורכת את מחלקת הפרוזה המתורגמת בהוצאת "מטר", מנחת סדנאות כתיבה ומנהלת אמנותית של מיזמי ספרות שונים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שביט נולדה וגדלה בהוד השרון. בגיל צעיר התייתמה משני הוריה, עובדי רשות שדות התעופה בישראל, חוויה שהותירה רושם רב על יצירתה הספרותית. היא בוגרת תואר ראשון בחוג לספרות במגמת כתיבה יוצרת ובקולנוע, באוניברסיטת תל אביב ועורכת לשון.

שביט היא מנחת סדנאות כתיבה בבית הספר "סדנאות הבית" של אשכול נבו ואורית גידלי, וזוכת מלגת "חדר משלך" של בית אריאלה וספריות תל אביב יפו. עורכת את סדרת ערבי 'נקודתיים: סיפורים אמיתיים המסופרים בפני קהל' של סדנאות הבית וקרן רוטשילד קיסריה.

שירה "אלנבי בלילה" זכה במקום הראשון בפרויקט "שירה על הדרך" של עיריית תל אביב לשנת 2007.

בשנים 2010–2016 שביט ערכה את מדור הספרים באתר ynet. במהלך עריכתה את המדור הקימה מדור לספרי ביכורים, מדור קומיקס ומדור לספרי ילדים, וכן את מגזין הספרות "ספרותקל'ה" בשיתוף עם יותם שווימר.

משנת 2016 שביט עורכת את מחלקת הפרוזה המתורגמת בהוצאת הספרים "מטר". מבין הספרים אותם הוציאה לאור, "שנה של מחשבות מופלאות" מאת ג'ואן דידיון, "לא רחוק מעצמך", מאת סשה מריה זלצמן, "דיאטלנד," מאת סארי ווקר, "הדרך הצרה אל הצפון הרחוק", מאת ריצ'ארד פלנגן.

שביט השתתפה בפסטיבלי השירה "מטר על מטר", "פסטיבל השירה מטולה" ובפסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים. בשנת 2017 היתה חברה בתוכנית הבינלאומית לספרות על שם זאב ברגר, במסגרת יריד הספרים הבינלאומי בירושלים. באותה שנה ערכה את פסטיבל הספרות של עיריית תל אביב "רגע אחד, ספרים", לצד איריס מור. בשנת 2018 ערכה ואצרה את "פרויקט נערה" בבת ים: תערוכת שירי חוצות שנכתבו על ידי משוררות בנות זמננו ונערות בסיכון. שביט עורכת סדרת אירועי ספרות במוזיאון תל אביב לאמנות, במוזיאון פתח תקווה לאמנות ובמוזיאון בית התפוצות, ומרצה במשרד החינוך בנושא שירה עברית והנגשתה לתלמידים.

נבחרה לאחת מבין 33 הצעירים המבטיחים של Time Out תל אביב. [1]

שביט מתגוררת בתל אביב עם בעלה, בנה ובתה.

יצירותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוריה הפקות

ספר הביכורים של שביט, פורסם במהלך לימודי התואר הראשון שלה. הספר כולל שלוש נובלות המתארות פירוק של משפחה ומתמודדות עם נושא היתמות. הנובלה הראשונה הנושאת את שם הספר מספרת על ברוריה - בעלת חברת הפקות המתגוררת בגן עדן וטווה את חוטי העלילה. הנובלה השנייה מספרת על ילדה בת שש שמתמודדת עם הפרידה מאביה שעומד למות ממחלה קשה. הנובלה השלישית מספרת מספרת על ירון, היושב בבר אפלולי באלנבי ומצפה לאהבה, תוך שהוא נזכר בנטישת אביו את משפחתו בילדותו, ואת עזיבתם את המושב לטובת העיר.

אריק גלסנר, "מעריב":

"הסופרת בחרה במכוון בדרך סיפור לא ליניארית ולא כרונולוגית. היא מערבבת במכוון את חלוקי הפאזל ומציגה כמו באקראי סצינות מחיי הגיבורים... העיסוק המכבד הזה בסבל אנושי בלוויית יכולת להשתלט על מציאות ריאליסטית וחתירה למלאות ריאליסטית, תורמים לכך שאכפת לך מהדמויות, אחד המבחנים החשובים לערכו של ספר".

הכל זריז

מלי מועלם, צעירה פרועה משכונת הדר יוסף בתל אביב, חולמת ביחד עם אחיה יזהר על התעשרות מהירה בהודו; אולם העניינים אינם מתפתחים בהתאם לציפיותיהם, מלי מסתבכת עם החוק ההודי, מסולקת לישראל ואחיה נעלם. מלי שבה להודו כדי למצוא את אחיה כשהיא מסתייעת בחוקר הפרטי כנען גרוס.

יפתח אשכנזי, מעריב:[2]

"השימוש שעושה שביט בהודו מחזיר את תת-היבשת אל מקומה המקורי בתרבות הישראלית. כמו ב-1956, כשפרסם עזריאל קרליבך את זיכרונותיו מהודו והציג אלטרנטיבה להוויי הישראלי, כך גם המהלך של שביט מבקש להציג אלטרנטיבה לשמרנות החברה הישראלית, חברה שבה המרד קצוב בזמן ונועד להבטיח את השמרנות שתגיע אחר כך, אותה שמרנות שתמנע עיסוק אמתי בבעיות הישראליות ובהכרה בפערים החברתיים."

אריק גלסנר, ידיעות אחרונות:

"ברומן מבצבצת אפשרות לתובנה חדשה על תופעת הישראלים בהודו. הודו, מציע בעקיפין הרומן, אינה רק מקלט ממה שמכונה באופן כללי מדי 'הלחץ' של החיים בישראל, 'לחץ' שמיוחס בדרך כלל למצב הביטחוני ולשירות הצבאי שכרוך בו. הרומן מציג אפשרות אחרת. הוא מציג את הודו כדרכו של המעמד הנמוך בחברה... הודו כמי שמאפשרת בריחה משלטון הקאסטות המעמדיות הישראליות".

ומה יש עוד

כמו ספרי הפרוזה שכתבה, גם ספר השירה של שביט "ומה יש עוד" עוסק בפרידה מאב ומאם שהפכה לזיכרון כמעט מיתי בשפה דיבורית, פרוזאית.

יוסף כהן-אלרן, חדשות מחלקה ראשונה:

"ומה יש עוד", ספר שירה צנום של שרי שביט, הוא ספר שבשיריו בא להיפרד מאנשים, להביע אנחה אחרונה, לשחרר חרדה מסוימת, והכתיבה שבו לא פעם קרובה למדי לפרוזה, אך לירית בנשמתה וצובטת."

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוזה

שירה

  • "ומה יש עוד" (2014, "אחוזת בית" בעריכת אורית גידלי) - שיר מתוכו "אלנבי בלילה", זיכה אותה "בפרס שירה על הדרך".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף אורן. "איזה אלוהים את ברוריה?" נוסח מורחב של ביקורתו באתר אימגו נדפס בספרו: השאננות לציון בסיפורת הישראלית (ראשון לציון : יחד, תש"ע 2010), עמ' 139–149 (על "ברוריה הפקות").
  • יובל אביבי, "בודהה קרישנה פיצה קולה", Time Out תל אביב, גיליון 495, 24 באפריל עד 3 במאי 2012, עמ' 134. (על "הכל זריז")
  • אסף גולן, "לוקחים את הזמן" מוצ"ש (מצורף ל'מקור ראשון'), גיליון 63, 29 ביוני 2012, עמ' 55. (על "הכל זריז")

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שרי שביט בוויקישיתוף

על הספרים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כתבת שער, Time Out תל אביב, 6 בספטמבר 2012.
  2. ^ יפתח אשכנזי, מעריב, 22 באפריל 2012