תומאס ויליס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תומאס ויליס

תומאס ויליס (27 בינואר 1621 - 11 בנובמבר 1675) היה רופא בריטי ידוע שנחשב לאבי הנוירולוגיה והשאיר חותם בתחום האנטומיה והכירורגיה בה עסק. ויליס היה חסיד תורת פרצלזוס ועמד בראש התנועה האנגלית לאיאטרוכימיה (רפואה כימית). עבודותיו הראשונות עסקו בחקר הכימיה למטרות רפואיות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומאס ויליס נקרא על שם אביו וסבו, נולד בחוות הוריו בשנת 1621 בעיר וילטשייר, בריטניה, לאב תומאס ויליס שהיה חקלאי ומאוחר יותר הפך למנהל אחוזת המנור (manor of Great Bedwyn), ולאם רחל האוול. ויליס למד בבית הספר הפרטי של אדוארד סילבסטר באוקספורד, ובגיל 16 התקבל ללימודים באוניברסיטת אוקספורד שם התחנך לראשונה בכנסיית ישו והתכוון להמשיך לאחר מכן בקריירה דתית. הוא סיים את לימודיו לתואר ראשון בכימיה בשנת 1639 ואת לימודיו לתואר שני סיים ב-1642, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת האזרחים. לאחר שאביו ואמו החורגת נפטרו מקדחת המחנה במהלך מגפת אוקספורד ב-1643, חזר ויליס לזמן קצר לצפון הינקסי ושירת בין השנים 1644–1646 בגדוד עזר שהורכב מחברי אוניברסיטה שגויסו כדי להגן על אוקספורד. לאחר המלחמה החליט ויליס לפנות ללימודי רפואה וסיים את לימודי התואר הראשון שלו ברפואה כירורגית תוך 6 חודשים בלבד. ב-1662 הוא כינס קבוצה קטנה של חוקרים שעבדו במעבדת אלכימאים ועסקו בפתיחת גולגולות וגילוי המוח. בשנת 1667 עבר ויליס להתגורר בלונדון כדי להעמיק את עבודתו המחקרית.[1][2]

עבודה מחקרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממצאיו בתחום הפסיכיאטריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליס ערך מחקרים אנטומיים, שבעקבותיהם קבע את הגורמים לחוסר השפיות במוח. ממצאיו היוו המשך והרחבה לעמדה ההיפוקרטית, שעומדת ביסודו של העיסוק המודרני ברפואה, ומתמקדת בהסתכלות על המהלך הטבעי של המחלה באמצעות תצפיות מדויקות ולא על סמך השערה כלשהי שלא נבחנה באופן מדעי. גישה זו גורסת כי לכל מחלה קיימת השתלשלות עניינים ייחודית לה, שמקורה בדרך כלל בהפרעה מסוימת באחד ממרכיבי גוף האדם. ויליס חיבר בשנת 1672 מחקרים שהיו הראשונים שעסקו בניתוח רפואי של הפרעות נפשיות כגון שיתוק, מלנכוליה, היפוכונדריה ועוד. ויליס היה גם הראשון שתיאר מחלות פסיכוסומטיות ואף הגדיר את האסתמה כמחלה המושפעת ממצב נפשי.[3]

גילויו על מחלת הסוכרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליס היה הראשון שגילה את הקשר הישיר בין מתיקות השתן לסוכרת ב-1674. בכתביו של ויליס בפעם הראשונה בהיסטוריה מופיע התיאור הציורי של ה"מליטוס" למחלת הסוכרת. הוא תיאר שלשתן של הסוכרתיים יש "טעם דבשי מתוק", והניח שהמתיקות המופיעה בשתן חייבות לבוא בעקבות מתיקות שמקורה בדם.[4]

מעגל ויליס

ניסוח מבנה "מעגל ויליס"[עריכת קוד מקור | עריכה]

התגלית הבולטת ביותר שלו הייתה "מעגל ויליס", מעגל של עורקים (דומה למחומש בקווי מתאר) בבסיס המוח, ותפקידו הוא לספק דם למוח הגדול (צרברום). על ידי מחזור זה ניתן לשמור על כל חלקי המוח גם כאשר העורקים הראשוניים או החוליות חסומים.

תומאס ויליס לא היה הראשון לתאר את המעגל, אבל הוא היה הראשון לעשות זאת לחלוטין עם איור של רשת כלי הדם בבסיס המוח. גבריאל פאלופיוס (1523-1563) נתן תיאור חלקי בשנת 1561, ג'וליו קאסריו (1552-1616) היה הראשון שצייר את המעגל, יוהאן וסלינג (1598-1649) פרסם אותו ב -1653, וגם הרופא השווייצרי יוהאן יאקוב וופפר (1620-1695) עשה זאת בשנת 1658.[2]

עבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1663 Diatribae duae medico-philosophicae – quarum prior agit de fermentatione
  • 1664 Cerebri anatome: cui accessit nervorum descriptio et usus
  • 1667 Pathologiae Cerebri et Nervosi Generis Specimen
  • 1672 De Anima Brutorum
  • 1675 Pharmaceutice rationalis. Sive Diatriba de medicamentorum operationibus in humano corpore

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו של ויליס בנוירולוגיה השפיעו רבות ותפסו תאוצה בקרב עולם הרפואה, ספרו משנת 1664 הופיע בארבע מהדורות בלטינית. הוא עשה הבחנה בין הרמות המוחיות, בין החומר האפור לחומר הלבן וטבע מונחי יסוד כגון נירולוגיה, המיספירה, אונה ועוד, ובנוסף תיעד את רשת העצבים ואת מחזור הדם במוח.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליס מת בביתו ברחוב סנט מרטין, לונדון בתאריך ה-11 בנובמבר 1675 לאחר מחלה נשימתית קצרה. הוא נקבר לצד אשתו הראשונה מרי ובתה קתרין באגף הצפוני של כנסיית וסטמינסטר.[2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תומאס ויליס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]