היפוכונדריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
היפוכונדריה
שם בלועזית Illness Anxiety Disorder
תחום בריאות הנפש
ICD-10
(אנגלית)
F45.21
DSM-5
(אנגלית)
300.7

היפוכונדריה או חרדת בריאות (באנגלית Illness Anxiety Disorder)[1] היא הפרעה נפשית המתאפיינת בחשש מופרז ממחלות ועיסוק כפייתי בנושא הבריאות. היפוכונדריה מאופיינת בבחינה עצמית מתמדת של הגוף, חשש עז מכל תסמין פיזי, שולי ככל שיהיה (למשל עייפות, שינוי במשקל או כאב ראש קל), ופחד כי הוא מעיד על מחלה כרונית או סופנית.[2] חלק מהאנשים חוששים ממחלה ספציפית או מתמקדים בתסמינים ספציפיים, ואצל אחרים הדאגה אינה מוגבלת לנושא מסוים, הם חוששים ממגוון מחלות ושמים לב לכל תסמין גופני שיכול להעיד לדעתם על בעיה רפואית.[3]

חלק מהאנשים עם חרדת בריאות מבקרים בתדירות גבוהה אצל רופאים כדי לקבל אישור לכך שבריאותם תקינה. אולם לעתים הם אינם מאמינים לדברי הרופאים ומחפשים חוות דעת שנייה או דורשים בדיקות נוספות. גם אם האישור שניתן מהרופא מרגיע אותם, הרגיעה היא קצרת טווח, והדאגות באותו נושא או באחר חוזרות במהרה. כמו כן, היפוכונדרים רבים חווים חרדה בעת בדיקה רפואית, כך שלחץ הדם שלהם עולה, מצב הנקרא תסמונת החלוק הלבן, כך שתוצאות בדיקות לחץ דם יכולות לצאת לא תקינות אף על פי שאין בעיה בפועל. חיפוש האישורים אינו מוגבל לרופאים; חלק מהאנשים עם היפוכונדריה מאתרים לעתים תכופות אצל אנשים בסביבתם בעיות במצבם הפיזי, ומבקשים אישור שבריאותם תקינה. בצד השני יש היפוכונדרים נמנעים, העושים כמיטב יכולתם להימנע מאזכורים של מחלות, נמנעים לגמרי מביקור אצל רופאים ועריכת בדיקות חיוניות ומדיבור על הנושא, מחשש שהחרדה תתגבר או שאנשים לא יקחו אותם ברצינות. שני קצוות אלו עלולים להוביל לפגיעה בבריאות: ביקורים תכופים אצל רופאים עלולים להוביל לבדיקות וטיפולים מיותרים ואף מזיקים, והימנעות מבדיקות ורופאים יכולה להוביל להזנחה של בעיות ממשיות.[4]

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המושג היפוכונדריה מיוונית : "היפו" שפירושו מתחת, ו"כונדרוס" שפירושו סחוס. ביוון העתיקה כאבים בלתי מוסברים יוחסו לאיברים שמתחת לסחוסי הצלעות, ביניהם הטחול שנחשב למקור המרה השחורה והמלנכוליה.[3]

אבחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבחנה של היפוכונדריה ניתנת על ידי פסיכיאטר. לפי מדריך האבחנות הפסיכיאטרי DSM 5, כדי לקבל אבחנה של היפוכונדריה על האדם לעמוד בקריטריונים הבאים[1].

  1. עיסוק יתר בפחד מכך שהאדם לוקה במחלה חמורה, המתבסס על פרשנות שגויה של תחושות הגוף.
  2. אין עדות לסימפטומים גופניים ואם נוכחים הרי שהם מתונים בעוצמתם . אם ישנה סכנה מוצדקת של התפתחות מצב רפואי משמעותי או החמרה של מצב קיים, העיסוק בעיניין הוא נרחב ואינו פרופורציונלי לחומרת הבעיה.
  3. ישנה רמה גבוהה של חרדה לגבי הבריאות והאדם נחרד בקלות לגבי מצבו הרפואי
  4. האדם מבצע בדיקות מרובות והתנהגויות הקשורות לבריאות, מרבה לבדוק את גופו או לחלופין מתנהג בצורה של הימנעות (לדוגמה נמנע מפגישות עם רופא או הליכה לבית חולים).
  5. ההפרעה נמשכת שישה חודשים לפחות אך המחלה מפניה האדם פוחד יכולה להשתנות במהלך תקופה זו.
  6. הדאגה אינה מוסברת בצורה טובה יותר על ידי: הפרעת חרדה מוכללת, OCD, התקפי חרדה, דיכאון, חרדת פרידה או הפרעה סומטופורמית אחרת.

תת סוגים של היפוכונדריה[1][עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תת סוג של מחפש הטיפול: אדם עם אבחנה זו יחפש טיפול ויזום בדיקות מרובות שלא לצורך.
  • תת סוג של הנמנע מטיפול : אדם כזה ינסה להימנע מטיפול בדיקות וכדומה, מתוך חרדה שמא בבדיקות יתגלה שהוא חולה.[5]

שכיחות ואפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השכיחות המוערכת להפרעה זו באוכלוסיה לאורך פרק זמן של שנה עד שנתיים נעה בין 1.3% ל 10%. במסגרות רפואיות השכיחות של ההפרעה נעה בין 3% ל 8%. השיעור דומה בין גברים ונשים. במדגמים מבוססי אוכלוסייה שיעור ההפרעה עולה עם הגיל כשמדובר בסוג הראשון (ראו להלן) של היפוכונדריה.

גורמי סיכון וגורמים פרוגנוסטיים[1][עריכת קוד מקור | עריכה]

גורמים סביבתיים: נמצא שההפרעה קשורה לאירועי חיים מעוררי מצוקה ולחץ נפשי. כך גם תופעות רפואיות שהן משמעותיות אך לחלוטין שפירות המהוות איום על הבריאות. כמו כן נמצא קשר בין ההפרעה לבין היסטוריה של התעללות בילדות, או מחלת ילדות משמעותית. כל אלו יכולים להיות גורמים פרוגנוסטיים המגדילים את הסיכוי להתפתחות ההפרעה. (חשוב לציין שאין על כך הסכמה גורפת)[6]

גורמים נוספים: כשליש עד מחצית מהאנשים שפיתחו את ההפרעה יש נטיה לפחות תחלואה נלווית נפשית ויתר תחלואה נלווית גופנית. אצל אנשים אלה ההפרעה פחות חמורה.

סוגיות תלויות תרבות[1][עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט מאד ידוע כיום על הביטויים של ההפרעה בחברות שאינן מערביות.

מהלך ההפרעה[1][עריכת קוד מקור | עריכה]

מהלך התפתחות ההפרעה אינו ברור לגמרי. מדובר ככל הנראה במצב כרוני המתאפיין בהחמרות מדי פעם ונסיגה בשאר הזמן. ההפרעה מופיעה בבגרות המוקדמת או באמצע החיים. בקרב זקנים החרדה מתמקדת במקרים רבים באובדן זיכרון.

התמונה הקלינית[7][עריכת קוד מקור | עריכה]

התמונה הקלינית היא תמונה של דאגה רבה לבריאות של איבר מסוים או של מערך גופנית מסויימת,ולעיתים דאגה לשלמות והתפקוד של מערכת מסוימת בגוף. לרוב מדובר בדאגות הקשורות לגוף ולעיתים רחוקות הדאגות מתמקדות בתפקוד הנפשי. האדם עם ההפרעה מבטא פחד מפני המחלה המקננת בו. הפחד מתבטא בעיסוק מרובה בליקוי הגופני כביכול, או לחלופין בחלק מהמקרים בהימנעות (לא מוכן להזכיר את שם המחלה וכדומה). המשותף לכל המצבים הללו הוא שאין ממצא אורגני המאשר שאכן מדובר בדבר מה רציני או שקיימת מחלה כלשהי. אנשים עם הפרעה זו יתקשו לדבר על דבר אחר חוץ מהסימפטומים שהם חשים וקשה מאד להרגיע אותם. בחלק מהמקרים עלולות התלונות לבטא התייחסות גם למחלות ממשיות, אם כי בדרך כלל אלו מחלות שחומרתן קלה בהרבה ממה שהאדם עם היפוכונדריה מדמיין.

תחלואה נלווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היפוכונדריה מלווה פעמים רבות בהפרעות פסיכיאטריות אחרות. השכיחות ביותר הן דיכאון, חרדה מסוגים שונים, הפרעות מהספקטרום הטורדני כפייתי. [7]

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות תאוריות שונות לגורמים להיפוכונדריה:

  • תחושות גופניות מוגברות המביאות להגברת תשומת לב כלפי תחושות חיוניות של הגוף (כמו קצב הלב) או אחרות (כמו רעשים בזמן עיכול).
  • ככל הנראה יש השפעה למסרים בנוגע לבריאות שהאדם ספג מסביבתו, ולמחלות ומקרי מוות במשפחה, על התפתחות חרדת בריאות. אנשים רבים עם חרדת בריאות גדלו בבית בו הייתה התמקדות מופרזת על תסמינים פיזיים ודאגה מהם,[8] או נחשפו למחלות או מוות של אנשים קרובים. ישנם אנשים שחרדת הבריאות מתפרצת אצלם כשהם מתקרבים לגיל בו אדם קרוב נפטר ממחלה, כשהם חוששים שהם יחלו באותה מחלה.
  • ייתכן וקיים מרכיב גנטי בחרדת בריאות. לא נמצאה שכיחות גבוהה במיוחד של היפוכונדריה אצל קרובי משפחה של היפוכונדרים, אך השכיחות של הפרעת חרדה מוכללת והפרעות סומטופורמיות אחרות גבוהה מהממוצע.[9] לעומת זאת, נמצאה שכיחות גבוהה של חרדת בריאות והפרעות סומטופורמיות אחרות אצל קרובי משפחה מדרגה ראשונה של אנשים עם הפרעה טורדנית-כפייתית.[10][11]
  • אמצעי התקשורת עשויים להגביר את עוצמת חרדת הבריאות. התקשורת מבליטה סיפורים טראגיים ודרמטיים, ובכתבות ופורומים העוסקים בנושא בריאות יש נטייה לזהירות יתר והצעה ללכת לבדיקות בעקבות הופעת תסמינים פיזיים שיכולים להעיד גם על מצבים לא מסוכנים. אצל אנשים עם נטייה לחרדת בריאות, הטיות אלו יוצרות תחושה שמחלות חמורות הן יותר נפוצות מהשכיחות האמיתית שלהן, כי הן שרירותיות ובלתי נמנעות, ומעלה את החרדה שנוצרה עקב תסמינים פיזיים שוליים. סיקור מופרז של התפרצות של מחלה כלשהי, למשל שפעת החזירים או שפעת העופות, יוצרת אף היא אצל ההיפוכונדרים תחושה כי הם נמצאים בסכנה איומה.

אבחנה מבדלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצב רפואי : יש לשלול אפשרות של מחלה בסיסית נוירולוגית, אנדוקרינית, או כל מצב רפואי שיכול להיות הסיבה להופעת התסמינים שעליהם מדווח האדם.[1]

הפרעות הסתגלות : התנהגות הקשורה לבריאות ועיסוק בבריאות היא תגובה נורמלית למצבים רפואיים מורכבים ואינה מהווה הפרעה נפשית. היפוכונדריה תאובחן אם ההתנהגות נמשכת זמן רב, ואם היא מבטאת [1]חרדה לא פרופורציונלית לסוג האיום על בריאות האדם ועוצמת האיום על הבריאות.

הפרעות סימפטום גופני: בהפרעה נפשית זו האדם יתלונן על תסמינים ברורים כלשהם. אצל האדם עם היפוכונדריה התסמין העיקרי הוא דאגה וחרדה רבה. הסימפטום הגופני הוא משני.[1]

הפרעות חרדה: בהפרעת חרדה מוכללת האדם חרד מפני מגוון של גורמים, לאו דוקא כאלו הקשורים לגוף[12]. בהפרעת פאניקה יש תסמינים אופייניים חדים של התקף. אף שבשתי ההפרעות האלו יכולות להיות דאגות רפואיות, האופי שלהן יהיה כמעט תמיד אפיזודיאלי וזמני. בהיפוכונדריה החרדה היא בעלת אופי כרוני ויציב יחסית.[1]

הפרעות הקשורות לטורדנות כפייתית: אנשים עם היפוכונדריה יכולים לחוות תופעה של מחשבות חורדרניות בדומה למה שקורה בהפרעה טורדנית כפייתית. ההבדל הוא שאדם עם הפרעה טורדנית כפייתית עשוי להיות חרד מפני אפשרות של מחלה בעתיד. אדם עם היפוכונדריה לעומת זאת חרד מפני אפשרות של מחלה עכשיו.[1]

הפרעת דיכאון מז'ורי: אצל אנשים עם דיכאון מז'ורי ייתכנו רומינציות (מחשבות תועות) על מצבם הבריאותי. ההבדל הוא שבמצב של דיכאון מז'ורי לא מדובר בדאגה אינטסיבית, כרונית ושאינה פרופורציונלית לגודל האיום הגופני.[1]

הפרעות פסיכוטיות: אנשים עם הפרעות פסיכוטיות עשויים לדווח על תופעות הקשורות לגוף, אך אלו עשויות להיות תופעות ביזאריות במידת מה כמו ריקבון של איבר פנימי וכדומה.[1]

תיסמונת מנכהאוזן: שלא כמו אנשים עם היפוכונדריה, אנשים עם תסמונת מינכהאוזן וכן הפרעות אחרות שקשורות להתחזות והיתחלות יסרבו לעבור טיפולים הכרוכים באי נוחות או כאב. המשותף לשתי ההפרעות הוא הרווח המשני: גם אדם עם תסמונת מינכהאוזן וגם אדם עם היפוכונדריה "מרוויחים" הפחתת ציפיות האדם מעצמו והסביבה ממנו.[7]

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפול קוגניטיבי התנהגותי ותרופות נוגדות דיכאון ממשפחת SSRI נמצאו כטיפולים המועילים ביותר לחרדת בריאות.[13]

טיפול קוגניטיבי התנהגותי מתמקד בשינוי דפוסי חשיבה והתנהגות המובילים לחרדה בריאות ומתחזקים אותה. בחלק הקוגניטיבי של הטיפול, עוסקים באיתור אמונות ופרשנויות שגויות של אנשים עם חרדת בריאות, תיקון טעויות חשיבה ומתן מידע מדויק לגבי טיב ההפרעה ולגבי נושאים רפואיים שונים. החלק ההתנהגותי של הטיפול מתבסס על חשיפה ומניעת תגובה. חשיפה היא טכניקה בה האדם לומד להיחשף למחשבות וטריגרים חיצוניים המעוררים אצלו חרדות בנוגע לבריאות לאורך זמן מבלי לבצע פעולה כפייתית, על מנת לאפשר לחרדה לשכוך באופן טבעי. במניעת תגובה ממופות פעולות כפייתיות של האדם (למשל חיפוש אישורים, ביקורים תכופים אצל רופאים, בחינה עצמית של תפקודים גופניים שונים ועוד) ולאורך הטיפול הוא מוותר עליהן, דבר המפחית את העיסוק והחשיבה הטורדנית בנושא[14].

ישנה גם עדות להצלחה בטיפול מבוסס קשיבות (MBCT).[15]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דויד פואנקינוס, אני מרגיש יותר טוב, כתר 2014

Dan J. Stein Katharine A. Phillips . Handbook on Obsessive-Compulsive and Related Disorders. American Psychiatric Publishing, 2015

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 American Psychiatric Association., Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (DSM–5), WDC: American Psychiatric Association., 2013, פרק Somatic Symptom and related Disorders, עמ' 315-318
  2. ^ Kring A.M. et. al. 2007. Abnormal Psychology. 10th ed. USA: Wiley
  3. ^ 3.0 3.1 Edited by Katharine A. Phillips M.D, Dan J. Stein M. D. Ph.D, Handbook on Obsessive-Compulsive and Related Disorders, American Psychiatric Pub, 2015-03-19. (באנגלית)
  4. ^ Vladan Starcevic, Russell Noyes, Hypochondriasis and Health Anxiety: A Guide for Clinicians, Oxford University Press, 2014. (באנגלית)
  5. ^ Emily R. Doherty-Torstrick, Kate E. Walton, Arthur J. Barsky, Brian A. Fallon, Avoidance in hypochondriasis, Journal of Psychosomatic Research, 89, עמ' 46–52, 2016-10-01 doi: 10.1016/j.jpsychores.2016.07.010
  6. ^ Josef Bailer, Michael Witthöft, Henriette Wagner, Daniela Mier, Childhood maltreatment is associated with depression but not with hypochondriasis in later life, Journal of Psychosomatic Research, 77, עמ' 104–108, 2014-08-01 doi: 10.1016/j.jpsychores.2014.06.004
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 חנן מוניץ (עורך), פרקים נבחרים בפסיכיאטריה, דיונון, 2016, פרק 15: הפרעות סומטופורמיות, עמ' 381-383
  8. ^ Hypochondriasis." CareNotes. Thomson Healthcare, Inc., 2011. Health Reference Center Academic. Retrieved April 5, 2012.
  9. ^ Fallon BA, Qureshi, AI, Laje G, Klein B: Hypochondriasis and its relationship to obsessive-compulsive disorder. Psychiatr Clin North Am 2000; 23:605-616.
  10. ^ Bienvenu OJ, Samuels JF, Riddle MA, Hoehn-Saric R, Liang KY, Cullen BAM, Grados, MA, Nestadt G: The relationship of obsessive-compulsive disorder to possible spectrum disorders: results from a family study. Biological Psychiatry 2000, 48:287-293.
  11. ^ C. Lopez-Sola, M. Bui, J. L. Hopper, L. F. Fontenelle, Understanding hypochondriasis: a novel twin study model of potential causal relationships with anxiety and OC-related disorder symptoms, European Neuropsychopharmacology, 26, עמ' S631, 2016-10-01 doi: 10.1016/S0924-977X(16)31724-2
  12. ^ Larry Culpepper, Generalized anxiety disorder and medical illness, The Journal of Clinical Psychiatry, 70 Suppl 2, עמ' 20–24, 2009
  13. ^ Brian A. Fallon, David K. Ahern, Martina Pavlicova, Iordan Slavov, A Randomized Controlled Trial of Medication and Cognitive-Behavioral Therapy for Hypochondriasis, American Journal of Psychiatry, 174, עמ' 756–764, 2017-06-29 doi: 10.1176/appi.ajp.2017.16020189
  14. ^ Bunmi O. Olatunji, Brooke Y. Kauffman, Sari Meltzer, Michelle L. Davis, Cognitive-behavioral therapy for hypochondriasis/health anxiety: A meta-analysis of treatment outcome and moderators, Behaviour Research and Therapy, 58, עמ' 65–74, 2014-07-01 doi: 10.1016/j.brat.2014.05.002
  15. ^ Christina Surawy, Freda McManus, Kate Muse, J. Mark G. Williams, Mindfulness-Based Cognitive Therapy (MBCT) for Health Anxiety (Hypochondriasis): Rationale, Implementation and Case Illustration, Mindfulness, 6, עמ' 382–392, 2015-04-01 doi: 10.1007/s12671-013-0271-1