תורשה מול סביבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מארק וסקוט קלי תאומים זהים, שניהם אסטרונאוטים בנאס"א

המחלוקת הנקראת תורשה מול סביבה נובעת מחשיבה דיכוטומית על הגורמים להתנהגות.[1] המצדדים בתורשה מדגישים את חשיבותם של גורמים מולדים בקביעת תכונות התנהגותיות, בעוד המצדדים בסביבה מדגישים את חשיבותם של גורמים סביבתיים. מזה שנים מתעניינים חוקרים והוגים בהשפעה היחסית של התורשה והסביבה על תופעות פיזיולוגית בכלל, ופסיכולוגיות בפרט. כשמדובר בבעלי חיים שאינם אנושיים, לא קיימת מחלוקת משמעותית לגבי השפעתה של התורשה. לעומת זאת, כשמדובר בבני אדם, קיימת מחלוקת בנוגע למידת השפעתה של התורשה, במיוחד כשמדובר בתכונות התנהגותיות. למצדדי הסביבה יש כמה סיבות לרתיעה מהסברים גנטיים להתנהגות. ראשית, דטרמיניזם גנטי מעורר בהם חששות לגבי השלכותיו המוסריות. שנית, הם נוטים להתייחס להתנהגות אנושית כאל מורכבת יותר מזו של בעלי-חיים אחרים, שאותה כן ניתן, לדעתם, לחקור באופן גנטי.[2] מתחילת המאה, המחלוקת שככה. מקובל לחשוב שגם לתורשה וגם לסביבה יש תפקיד חשוב, ושקיימים ביניהן יחסי גומלין.[2][3]

היסטוריה של המחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנסיס גלטון

בשנת 1869, פרנסיס גלטון פרסם ספר על השפעת התורשה על תכונות פסיכולוגיות. התעניינותו בתחום נבעה גם מתפיסת עולמו הפוליטית שטענה שאנשים נולדים שונים זה מזה בשל גורמים גנטיים.[1] עבודתו קיבלה תמיכה עשור לאחר מכן על ידי הביולוג הגרמני אוגוסט וייסמן. לשניהם יחד הייתה השפעה גדולה על הביולוגיה שגרמה לרבים ליצור הבחנה חדה בין תורשה לבין סביבה.[1] חלוקה זו הובילה גם ליצירת תחומי מחקר נפרדים המתמקדים רק באחד הגורמים: תורשה או סביבה.[1]

סביב 1930, נוסד באירופה תחום המחקר אתולוגיה על ידי קונראד לורנץ, ניקולאס טינברגן ואחרים. האתולוגים חקרו התנהגות אנושית בעזרת כלי מחקר של התנהגות בעלי חיים. הם האמינו שבדומה לאיברים אחרים, גם המוח עובר ברירה טבעית וכך נבררות תכונות התנהגותיות באופן תורשתי.[1] מנגד, עמדה התנועה ההתנהגותית-ביהיויוריסטית בארצות הברית שהתמקדה בהשפעתן של חוויות ולמידה על התנהגות.[1]

גם בפילוסופיה היה ויכוח דומה בין נייטיביסטים לבין אמפיריציסטים. הנייטיביסטים האמינו שהאדם מגיע לעולם עם מידע מוקדם. האמפיריציסטים, לעומת זאת, טענו שכל הידע האנושי הוא תוצר של חוויותינו בעולם.[1] מחלוקת זו התבטאה גם בוויכוח על הגורמים להתפתחות השפה, שהתרחש במחציתה הראשונה של המאה ה-20. באותה תקופה, רוב הפסיכולוגים הניחו שידע הוא תוצר של חויות. נועם חומסקי, לעומת זאת, הציע תיאוריה רבת-השפעה שטוענת שחלק מכללי השפה הם מולדים ואוניברסליים, ולא נרכשים.[1]

במהלך המאה ה-20, התפרסמו מאות מחקרים התומכים בהשפעה גנטית משמעותית על התנהגות אנושית.[1] מחקרים אלה עוררו גם מחלוקות. לאור המחקרים האלה, הפסיכולוג החינוכי ארתור ג'נסן טען שהפערים בין תלמידים אמריקאים שחורים ללבנים נובעים מבסיס גנטי, ובשל כך יהיה קשה לצמצם את הפערים. אמירה זו גררה ביקורת מוסרית, פוליטית ומדעית רבה.[1]

אגדה אורבנית מספרת שלאחר הרצאה לציבור, עיתונאי ניגש לפסיכולוג הנודע דונלד הב ושאל אותו מה משפיע יותר על ההתנהגות: תורשה או סביבה. הב השיב ששאלה זו מקבילה לשאלה מה תורם יותר לשטח המלבן: אורכו או רוחבו.[4] סיפור זה משקף את העמדה המקובלת בפסיכולוגיה מסוף המאה ה-20, על כך שקיים תפקיד לתורשה, לסביבה, וליחסים ביניהן. המחלוקת על תורשה וסביבה נחשבת מאז למחלוקת לא מועילה הנובעת מדטרמיניזם גנטי וסביבתי.[4][1]

ממצאים מחקריים עדכניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט פלומין

מחקרים בתחום הגנטיקה ההתנהגותית שהצטברו עד 2020, מראים שלא ניתן להתעלם מגורמים גנטיים להתנהגות. מאמר סיכום של רוברט פלומין, אחד ממייסדי התחום, מסכם את עשרת הממצאים החזקים בגנטיקה התנהגותית.[5] פלומין טוען שלכל התכונות הפסיכולוגיות יש בסיס גנטי חזק, אך הוא לעולם לא מגיע ל-100%. הוא טוען שההשפעה התורשתית היא תולדה של הרבה גנים בעלי השפעה קטנה. הוא מראה שההשפעה התורשתית על אינטליגנציה הולכת וגדלה עם הגיל. הוא מראה גם שרוב ההשפעה הסביבתית על התנהגות נובעת מחויות ייחודיות לאדם, ולא מחוויות המשותפות לו ולאחיו.[5]

בשנת 2015 סיכם מחקר מטא-אנליזה את כל מחקרי התאומים שבדקו את מידת התורשתיות של תכונות אנושיות שונות. [6] המחקר כלל מידע מכ־2,750 מאמרים, על כ־14.5 מיליון זוגות תאומים, שבדקו כ־18,000 תכונות מתחומי הרפואה, הביולוגיה והפסיכולוגיה. מקדם התורשתיות הממוצע היה 49%. 450 מחקרים בתחום הקוגניטיבי הראו מקדם תורשתיות של 57%, 1,778 מחקרים בתחום הפסיכיאטרי הראו מקדם תורשתיות של 62%, ו-45 מחקרים בתחום של ערכים חברתיים הראה מקדם תורשתיות של 69%. החוקרים יצרו אתר אינטראקטיבי בו ניתן לבדוק את מקדם התורשתיות עבור כל תכונה שנבדקה.

החל מסוף המאה ה-20, התפתח תחום מחקר בשם אפיגנטיקה [7] החוקר איך מנגנונים מולקולריים לא גנטיים מווסתים ביטוי גנטי.[1] תחום זה תרם להבנה שלא ניתן להפריד בין התורשה לסביבה. [8] התחום החוקר את יחסי הגומלין בין התורשה לסביבה הוליד מודלים תאורטיים וממצאים מחקריים רבים. [9]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 Hunter Honeycutt, Oxford Research Encyclopedia of Psychology, Oxford University Press, 2019-09-30, ISBN 978-0-19-023655-7. (באנגלית)
  2. ^ 1 2 G. E. Robinson, GENOMICS: Beyond Nature and Nurture, Science 304, 2004-04-16, עמ' 397–399 doi: 10.1126/science.1095766
  3. ^ Aravinda Chakravarti, Peter Little, Nature, nurture and human disease, Nature 421, 2003-01, עמ' 412–414 doi: 10.1038/nature01401
  4. ^ 1 2 Michael J. Meaney, Nature, Nurture, and the Disunity of Knowledge, Annals of the New York Academy of Sciences 935, 2006-01-25, עמ' 50–61 doi: 10.1111/j.1749-6632.2001.tb03470.x
  5. ^ 1 2 Robert Plomin, John C. DeFries, Valerie S. Knopik, Jenae M. Neiderhiser, Top 10 Replicated Findings From Behavioral Genetics, Perspectives on Psychological Science 11, 2016-01, עמ' 3–23 doi: 10.1177/1745691615617439
  6. ^ Tinca J C Polderman, Beben Benyamin, Christiaan A de Leeuw, Patrick F Sullivan, Meta-analysis of the heritability of human traits based on fifty years of twin studies, Nature Genetics 47, 2015-07, עמ' 702–709 doi: 10.1038/ng.3285
  7. ^ Virginia Hughes, Epigenetics: The sins of the father, Nature 507, 2014-03, עמ' 22–24 doi: 10.1038/507022a
  8. ^ J. Berg, Gene-environment interplay, Science 354, 2016-10-07, עמ' 15–15 doi: 10.1126/science.aal0219
  9. ^ Stephen B. Manuck, Jeanne M. McCaffery, Gene-Environment Interaction, Annual Review of Psychology 65, 2014-01-03, עמ' 41–70 doi: 10.1146/annurev-psych-010213-115100