The Paris Review

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Internet-news-reader.svg The Paris Review
מו"ל Antonio Weiss עריכת הנתון בוויקינתונים
עורך ראשי Lorin Stein עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריכי הופעה 1953–הווה (כ־70 שנה) עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
מערכת ניו יורק עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
ISSN 0031-2037
www.theparisreview.org
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

The Paris Review הוא רבעון ספרותי בשפה האנגלית שהוקם בפריז בשנת 1953[1] על ידי הרולד ל. יומס, פיטר מת'ייסן וג'ורג' פלימפטון. בחמש השנים הראשונות שלו, פרסם The Paris Review יצירות מאת ג'ק קרואק, פיליפ לארקין, ו"ס נייפול, פיליפ רות', טרי סאות'רן, אדריאן ריץ', איטלו קלווינו, סמואל בקט, נאדין גורדימר, ז'אן ז'נה ורוברט בליי.

סדרת "יוצרים ליד שולחן העבודה" של הרבעון כוללת ראיונות עם עזרא פאונד, ארנסט המינגוויי, ת"ס אליוט, חורחה לואיס בורחס, ראלף אליסון, וויליאם פוקנר, ת'ורנטון ויילדר, רוברט פרוסט, פבלו נרודה, ויליאם קרלוס ויליאמס, ולדימיר נבוקוב, ומאות יוצרים אחרים. מבקר הספרות ג'ו דייוויד בלאמי כינה את הסדרה "אחת מפעולות השימור התרבותיות המתמידות ביותר בהיסטוריה של העולם".[2]

הרבעון העתיק את מטהו מפריז לניו יורק בשנת 1973. פלימפטון ערך את ה־Review מיום היווסדו ועד מותו ב־2003. בריג'יד יוז נכנסה לתפקיד "עורכת בפועל" (היא סירבה להשתמש בתואר "עורכת" מתוך כבוד לפלימפטון)[3] מ־2003 עד 2005.[4] אחריה הגיעו פיליפ גורביץ', מ־2005 עד 2010, לורין שטיין מ־2010 עד 2017,[5] אמילי נמנס מאפריל 2018 עד מרץ 2021, ומאז מכהנת אמילי סטוקס כעורכת.[6] [7]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דבר המערכת, שחיבר ויליאם סטיירון עבור הגיליון הראשון, תיאר את מטרת כתב העת כך:[8]

The Paris Review מקווה להדגיש יצירה – סיפורת ושירה – לא תוך הדרת כל ביקורת, אלא רק כדי להזיז את הביקורת מהמקום המרכזי שהיא תופסת ברוב כתבי העת הספרותיים. […] אני חושב ש־The Paris Review צריך לקבל אל בין דפיו את האנשים הבאים: הסופרים הטובים והמשוררים הטובים, אלה שאינם הולכים בתלם ואלה שאינם ששים אלי ויכוח. ובלבד שיהיו טובים.

בנוסף למייסדי כתב העת, נמנו על עורכיו הראשונים גם ויליאם פן דובואה, תומאס גינצבורג, וג'ון טריין. המוציא לאור הראשון של הרבעון היה הנסיך סדראדין אגא חאן. דובואה, עורך האמנות הראשון של כתב העת, עיצב את לוגו הנשר שלו כך שיהא בעל משמעות לאמריקאים ולצרפתים כאחד: נשר אמריקאי אוחז בעט וחובש מצנפת פריגית.

לאחר שמטה כתב העת הועתק לניו יורק, משרדיו מוקמו בחדרים בקומה הראשונה ובמרתף של דירת ג'ורג' פלימפטון ברחוב ה־72 במנהטן.

לאחר מות פלימפטון ב־2003 נכנסה בריג'יד יוז לתפקיד העורכת, וכיהנה בו עד מארס 2005. פיליפ גורביץ' מונה לעורך אחריה.[4] במהלך כהונתו של גורביץ', החל ה־Review לשלב יותר יצירות עיוניות, ולראשונה החל לפרסם באופן קבוע כפולה צילומית. כתב העת הוציא לאור ארבעה כרכים של ראיונות מדפי The Paris Review, בהוצאת Picador, מ־2006 עד 2009. גורביץ' הודיע על עזיבתו בסתיו 2009, באומרו שברצונו להתרכז יותר בכתיבתו.[9] [10] [11]

ב־2007 פורסמה כתבה ב"ניו יורק טיימס" לפיה העורך המייסד מת'יסן היה סוכן CIA, אך קבע שכתב העת שימש כיסוי, ולא כר פעולה, לפעילות הריגול של מת'יסן.[12] בראיון ב־27 במאי 2008 בתוכנית של צ'ארלי רוז, הצהיר מת'יסן שהוא "המציא את The Paris Review ככיסוי" לפעילות ה־CIA שלו. [13] מת'יסן טען כי הרבעון לא היה חלק ממיזם הקונגרס לחופש תרבותי (CCF), הארגון אשר שימש את ה־CIA לנתינת חסות למגוון כתבי עת ספרותיים; ברם, מתעודות עולה כי The Paris Review הרוויח כלכלית ממכירת רשות לפרסם מאמרים מתוכו בכתבי עת של CCF.[14]

לורין סטיין מונה לעורכת של The Paris Review באפריל 2010. הוא פיקח על עיצוב מחדש של המהדורה המודפסת של המגזין ושל אתר האינטרנט שלו, שניהם זכו לשבחי המבקרים. [15] [16] [17] בספטמבר 2010, ה-Review הפך לזמין באינטרנט את כל ארכיון הראיונות שלו. [18][19] ב-6 בדצמבר 2017, סטיין התפטר על רקע חקירה פנימית על התנהגותו המינית המינית כלפי נשים שעבד איתן במגזין. [20]

באוקטובר 2012 פרסם The Paris Review אנתולוגיה, "Object Lessons",[21] ובה מבחר בן עשרים סיפורים קצרים מארכיון כתב העת, כל אחד עם הקדמה מאת סופר בן זמננו, כגון ג'פרי יוג'נידיס (שתרם הקדמה לסיפור מאת דניס ג'ונסון), לידיה דייוויס (שתרמה הקדמה לסיפור מאת ג'יין בולס), ואלי סמית' (שתרמה הקדמה לסיפור מאת לידיה דייוויס).[22]

בנובמבר 2015 פרסם הרבעון אנתולוגיה של כתיבה חדשה, לראשונה מאז 1964, בשם The Unprofessionals: New American Writing from The Paris Review,[23] ובה יצירות מאת סופרים ידועים כגון זיידי סמית', בן לרנר וג'ון ג'רמיה סאליבן, כמו גם סופרות ותיקות פחות כמו אמה קליין, אוטסה מושפג, אלכסנדרה קלימן ואנג'לה פלורנוי.[24]

ה־Review פרסם כמה סופרים צעירים שהגיעו בהמשך לקריירות מפוארות, ובהם אדריאן ריץ', ו"ס נייפול, פיליפ רות', ט"ק בויל, מונה סימפסון, אדוארד פ' ג'ונס וריק מודי. קטעים מהרומן "מולוי" מאת סמואל בקט הופיעו בגיליון החמישי של כתב העת. הוא אף היה בין הראשונים שהכירו בערך יצירתו של ג'ק קרואק, כאשר התקבל לפרסום סיפורו הקצר "הנערה המקסיקנית" ב־1955. יצירות נוספות שהופיעו לראשונה ב־The Paris Review הן Last Comes the Raven מאת איטלו קלווינו, "להתראות קולומבוס" מאת פיליפ רות', Alice מאת דונלד ברתלמי, The Basketball Diaries מאת ג'ים קרול,The Far Tortuga מאת מת'יסן, The Virgin Suicides מאת ג'פרי יוג'נידיס, ו"התיקונים" מאת ג'ונתן פרנזן.

הדפסים וכרזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1964, יזם The Paris Review סדרה של הדפסים וכרזות של אמנים עכשוויים, במטרה לבסס מערכת יחסים מתמשכת בין עולמות הכתיבה והאמנות החזותית.[25] דרו היינץ, בשעתו המוציא לאור של כתב העת, חלק את הקרדיט עם ג'יין וילסון על היוזמה לסדרה. בחצי המאה מאז הקמתה, הציגה הסדרה אמנים ניו יורקיים בולטים בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ביניהם לואיז בורז'ואה, ווילם דה קונינג, דייוויד הוקני, הלן פרנקנטלר, קית' הרינג, רוברט אינדיאנה, ג'ימי ארנסט, אלכס כץ, אלסוורת' קלי, סול לויט, רוי ליכטנשטיין, רוברט מאת'רוול, לואיז נבלסון, קלאס אולדנבורג, רוברט ראושנברג, לארי ריברס, ג'יימס רוזנקוויסט, אד רושה, ואנדי וורהול.[25]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדי שנה מעניק הרבעון שלושה פרסים: המגלן של The Paris Review; פרס פלימפטון; ופרס טרי סאת'רן להומור. את הזוכים בוחרים עורכי כתב העת מבין היצירות שפורסמו בשנה הקודמת בין דפיו, ואין תהליך מועמדות. מציינים וחוגגים את הזוכים ב"הילולת האביב" השנתית (ר' להלן).

  • המגלן של The Paris Review: פסלון ארד שמוענק מדי שנה לחבר מצטיין בקהילה הספרותית שהפגין מחויבות חזקה וייחודית לספרות.[26] את הפרס עשויים להעניק לסופר, לקורא, לעורך, למוציא לאור, לכתב עת, או לארגון. בין זוכי העבר: ג'ון אשברי, ג'ואן דידיון, נורמן מיילר, פיטר מת'יסן, ג'ורג' פלימפטון, בארני רוסט, ויליאם סטיירון, פיליפ רות', ג'יימס סולטר, פולה פוקס, פרדריק זיידל, נורמן ראש, ארול מוריס, אדוארד הירש, ג'וי ויליאמס ופראן ליבוביץ.
  • פרס פלימפטון: סך 10,000 דולר (וביצת יען מצוירת) מוענק ליצירת הספרות או השירה הטובה ביותר מאת סופר צעיר או סופר שלא פורסם בעבר. בין הזוכים קייטלין הורוקס, וולס טאואר, אליסטר מורגן, ג'סי בול, אמה קליין, ובנג'מין פרסי.
  • פרס טרי סאת'רן להומור: פרס של 5,000 דולר אשר מוענק על יצירה מ־The Paris Review או מ־The Paris Review Daily אשר מגלמת הומור, שנינות, ותעוזה. הפרס ניתן לזכרו של המשתתף הוותיק בכתב העת, טרי סאת'רן.[27]

הילולת האביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הילולת האביב של הרבעון היא גאלה שנתית לכבוד סופרים וכתיבה אמריקאים.[28] [29] ההילולה "מאחדת דמויות מובילות ופטרונים של אמנות וספרות אמריקאיות מכל רחבי ניו יורק כדי לחלוק כבוד לסופרים מצטיינים בשלבים שונים של הקריירה שלהם".[30] ההכנסות מהנשף מועברות לקרן בשם The Paris Review Foundation, ארגון ללא מטרות רווח שהוקם על ידי המייסדים השותפים בשנת 2000 כדי להבטיח את עתידו של כתב העת.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Top 50 Literary Magazine". EWR. נבדק ב-17 באוגוסט 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Joe David Bellamy, Literary luxuries: American writing at the end of the millennium, p. 213.
  3. ^ "A new Editor at the Helm". Northwestern Magazine. Northwestern University. Summer 2004. נבדק ב-8 בדצמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ 1 2 Wyatt, Edward (18 במרץ 2005). "New Editor of Paris Review Is Writer for The New Yorker". The New York Times. נבדק ב-7 בדצמבר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  5. ^ Itzkoff, Dave (5 במרץ 2010). "Paris Review Names New Editor". The New York Times. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ "Announcing the Next Editor of the Paris Review". 23 במרץ 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ Williams, John (2021-03-23). "Paris Review Names New Editor". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-04-09.
  8. ^ William Styron, The Paris Review No. 1, pp. 11–12
  9. ^ Leon Neyfakh. "Philip Gourevitch Stepping Down as Editor of The Paris Review". Observer. אורכב מ-המקור ב-9 באוגוסט 2011. נבדק ב-22 ביוני 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ Dave Itzkoff (9 בנובמבר 2009). "Gourevitch Stepping Down at Paris Review". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  11. ^ "Jacket Copy". Los Angeles Times.
  12. ^ Celia McGee (13 בינואר 2007). "The Burgeoning Rebirth of a Bygone Literary Star". The New York Times. נבדק ב-15 בינואר 2007. {{cite news}}: (עזרה)
  13. ^ Matthiessen, Peter (27 במאי 2008). "The Charlie Rose Show". 15:30–15:41 of interview. אורכב מ-המקור ב-8 ביולי 2008. נבדק ב-14 בספטמבר 2008. I went there as a CIA agent, to Paris... I invented The Paris Review as cover. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ Patrick Iber (24 באוגוסט 2015). "Literary Magazines for Socialists Funded by the CIA, Ranked". The Awl. נבדק ב-5 באפריל 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ "Get Ready". The Paris Review. 13 בספטמבר 2010. נבדק ב-22 ביוני 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ "Looking at the Redesign of The Paris Review". Design Notes. אורכב מ-המקור ב-21 ביולי 2011. נבדק ב-22 ביוני 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ "The Paris Review Launches Redesigned and Expanded Web Site". Prweb. נבדק ב-22 ביוני 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ "Interviews, Writers, Quotes, Fiction, Poetry". Paris Review. נבדק ב-5 בפברואר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ Garner, Dwight (October 22, 2010), "Paris Review Editor Frees Menagerie of Wordsmiths", in The New York Times.
  20. ^ Alter, Alexandra; Sydney Ember (6 בדצמבר 2017). "Paris Review Editor Resigns Amid Inquiry Into His Conduct With Women". The New York Times. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Object Lessons, June 2012
  22. ^ Picador catalogue, Fall 2012, page 19.
  23. ^ Review, The Paris (25 באוגוסט 2015). "Announcing The Unprofessionals: Our New Anthology". theparisreview.org. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ "The Unprofessionals by The Paris Review - PenguinRandomHouse.com". PenguinRandomhouse.com.
  25. ^ 1 2 The Paris Review Print Series, The Paris Review.
  26. ^ The Paris Review Prizes, The Paris Review
  27. ^ 2013 Prize Winners, The Paris Review.
  28. ^ Irina Aleksander. "Ha-Da-Da! Literary Elites Flock to Paris Review Spring Revel". The New York Observer. אורכב מ-המקור ב-16 באפריל 2009. נבדק ב-22 ביוני 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ Irina Aleksander. "At Paris Review Revel, James Lipton Decries Internet, Fiercely Guards Canapes". The New York Observer. אורכב מ-המקור ב-18 בינואר 2012. נבדק ב-22 ביוני 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ "The Spring Revel". The Paris Review. 29 במרץ 2011. נבדק ב-22 ביוני 2011. {{cite web}}: (עזרה)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא The Paris Review בוויקישיתוף