נדין גורדימר

נדין גורדימר
Nadine Gordimer
	נדין גורדימר, 2010
לידה	20 בנובמבר 1923; ספרינגס, טרנסוואל, איחוד דרום אפריקה
פטירה	13 ביולי 2014 (בגיל 90); יוהנסבורג, דרום אפריקה
מדינה	דרום אפריקה
מקום לימודים	אוניברסיטת ויטווטרסראנד
שפות היצירה	אנגלית
סוגה	רומן, נובלה, סיפור קצר
יצירות בולטות	הנוטר, תעלול של הטבע, המציאה, המשפחה של יולי, בתו של בורגר, Get a Life
תקופת הפעילות	1939–2012 (כ־73 שנים)
בן או בת זוג	Reinhold Cassirer (1954–2001); Gerald Gavron (1949–1952) ;
פרסים והוקרה	פרס נובל לספרות (1991); Central News Agency Literary Award (1981); פרס נלי זק"ש (1985); פרס אניספילד-וולף (1988); פרס בוקר (1974); Central News Agency Literary Award (1974); פרס WH סמית' לספרות (1961); פרס לזכר ג'יימס טיט בלק (1971); Central News Agency Literary Award (1979); מפקד מסדר האמנויות והספרות; קצינה בלגיון הכבוד; עמית החברה המלכותית לספרות; פרס רומא ;

נדין גורדימר (באנגלית: Nadine Gordimer;‏ 20 בנובמבר 1923 – 13 ביולי 2014) הייתה סופרת ופעילה פוליטית יהודייה דרום אפריקנית. כלת פרס נובל לספרות לשנת 1991.

קורות חיים

נדין גורדימר נולדה בספרינגס, עיירת כורים ליד יוהנסבורג, חבל טרנסוואל שבדרום אפריקה. בת למשפחת מהגרים יהודים: אביה, איזידור גורדימר, נולד למשפחה יהודית ענייה בכפר קטן ליד ריגה, בירת לטוויה הוא גר בשטעטל בבית סבתו, ובגיל 11 נאלץ לעזוב את בית-הספר וללמוד שענוּת. אביו היה פקיד בחברת ספנות, ומייד כשהתאפשר לו העלה את בניו על אונייה ושלח אותם לדרום־אפריקה. איזידור, היה בן 13 כשהגיע לדרום אפריקה, בלי לדעת מלה באנגלית. הוא הסתובב במכרות והיה מתקן את שעוניהם של הכורים. אחר־כך הקים חנות קטנה, ונעשה תכשיטן. בלטוויה הוא סבל מאנטישמיות, והעובדה שהשחורים היו במצב גרוע משלו העניקה לו ביטחון מסוים. הוא רצה להיות בצד המוגן של בעלי הכוח ונהג בוז בשחורים. אמה ניסתה לשנות אותו, אבל לא הצליחה. בהקשר זה ציינה גורדימר: "זה עצוב שאנשים הנמלטים מפני אפליה, נוהגים אפליה בזולתם.”^[1]

אימה, חנה "נאן" לבית מאיירס, הייתה בת למשפחה יהודית מתבוללת מהמעמד הבינוני באנגליה. בין בני הזוג לא הייתה התאמה והנשואים היו אומללים. חנה לא קיבלה חינוך יהודי, בעוד שאיזידור קיבל חינוך אורתודוקסי. אורח החיים בבית היה חילוני. חנה בזה לרקע של איזידור. איזידור היה גאה ברקע ובהשכלה של חנה.

בילדותה חלמה גורדימר להיות רקדנית בלט. בגיל עשר התגלו אצלה דפיקות לב מואצות, עקב כך רותקה לביתה על ידי אימה. האם אסרה עליה לרקוד, הוציאה אותה בית־הספר, ומנעה ממנה כל פעילות גופנית. הילדה הסוּפר־אקטיבית הפכה לפתע לספק־נכה. מגיל 11 ועד 16 שהתה בביתה, מנותקת מילדים אחרים. הדבר עורר בגורדימר עלבון וכאב רבים. לדבריה אימה הייתה נאורוטית, והחזיקה את נדין בבית כדי לפצות על התסכול הרגשי שלה־עצמה. בגיל 16 וסירבה לקבל את מרות אמה והפסיקה להסתגר בבית. בשנות בידודה קראה ספרים ללא אבחנה והם נעשו אבני הבנייה של אישיותה. לדבריה תקופה זו הפכה אותה למתבוננת אל תוך עצמה^[1]. בגיל 17 התנדבה לצלב האדום, ונשלחה למכרות הזהב שליד ביתה. שם החלו מודעותה לגזענות ולעריצות והדחף להאבק בהם.

למדה בבתי ספר פרטיים, ובאוניברסיטת ויטווטרסראנד. נישאה לראשונה ב-1949, לג'רלד גברון. ב-1950 נולדה בתה אריאן. ב-1952 התגרשה. נישאה בשנית ב-1954 לריינהולד קסירר, סוחר עתיקות וילדה את בנם הוגו. לריינהולד הייתה נשואה 47 שנים, עד מותו ב-2001. גורדימר שלחה את ילדיה לפנימיות בגיל צעיר כדי שיהיה לה זמן לכתוב. היא מציינת כי התאכזרה אליהם וכי סבלו מאנוכיותה^[1]. כיום בתה חיה בפריז, נשואה לצרפתי ומלמדת אנגלית, ובנה במאי קולנוע, חי בארצות הברית ונשוי לאמריקאית.

מאמצע שנות ה־60 פעלה עם קבוצת סופרים ואנשי רוח, ובהם אלן פטון וברייטן ברייטנבך, שכתבו כתיבה פוליטית שהתנגדה לשלטון. השתייכה למחתרת והסתירה בביתה לוחמי חירות שחורים שנמלטו מהמשטרה, וכשהיה ברור שצופים על ביתה עזרה להבריח אותם מדרום־אפריקה. שלושה ספרים שלה הוחרמו ונחשבה לאויבת המשטר. כשזכתה בפרס היוקרתי ביותר בעולם שמצורפת אליו המחאה של מיליון דולר, הודיעה שתשתמש בחלק ממנו כדי לעזור לסופרים שחורים

גורדימר התחילה לכתוב בגיל צעיר, וכבר כשהייתה בת 14 פרסמה את ספורה הראשון. ב-1953 פרסמה את הרומן הראשון שלה "The Lying Days", אך לא זכתה לתשומת לב מרובה. בשנות השישים והשבעים היא לימדה בכמה אוניברסיטאות בארצות הברית.

פריצת הדרך הספרותית שלה הייתה ב-1974 בעקבות פרסום הרומן "The Conservationist", שזיכה אותה בפרס בוקר. הסיפורים שלה, שכונסו בשישה כרכים, זיכו אותה בפרס הצרפתי היוקרתי נשר הזהב הגדול. על ספרה אורח כבוד הוענק לה פרס ג'יימס טייט בלק. היא זכתה להכרה והערכה וב-1991 קיבלה את פרס נובל לספרות על כתיבה אפית נפלאה שהייתה בעלת תועלת רבה מאוד לאנושות. נדין גורדימר גם פעילה מרכזית בעולם הספרות הדרום אפריקאי, על ספרו של אחמת דנגור - קללת קפקא, כתבה: "הפרוזה של דנגור היא הישג נדיר: כעוצמת האנרגיה הלירית שלו, כן עוצמת הרעננות, זוהי דרום אפריקה שטרם נתקלתם בה בספרות, הנאה עצומה^[2]."

בספריה עסקה בהשפעות האפרטהייד בדרום אפריקה, וביחסים בין הלבנים והשחורים. היא כתבה נגד גזענות, ובעד סובלנות והגנה על חופש הביטוי. עמדתה זו זכתה לשבחים בעולם, וספריה זכו בפרסים רבים, לעומת זאת בדרום אפריקה התקבלו ספריה בביקורת, וחלקם אף הוחרמו על ידי משטר האפרטהייד.

בנוסף לרומנים, כתבה גורדימר גם קובצי סיפורים, מסות ותסריטים, ועסקה בעשיית סרטים דוקומנטריים. במהלך חייה פרסמה יותר מ-30 ספרים, אשר כמה מהם ראו אור בעברית ובהם: "המציאה", "הנוטר", "המשפחה של יולי", "תעלול של הטבע", ו"בתו של בורגר".

גורדימר נודעה גם בפעילותה העיקשת במאבק במחלת האיידס.

נבחרה לחברת האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים בשנת 1980.

ב 1990, לאחר שחרורו של נלסון מנדלה, הצטרפה למפלגת הקונגרס האפריקאי הלאומי והייתה פעילה בו^[3]. היא הייתה מהאנשים הראשונים איתם ביקש נלסון מנדלה להפגש עם שחרורו.

ב 1996, ביקרה בישראל וקיבלה תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון

ב-2008, למרות לחצים פוליטיים שהופעלו עליה שלא לבקר בישראל, היא ביקרה בירושלים והשתתפה בפסטיבל הסופרים במשכנות שאננים.

הלכה לעולמה ב-13 ביולי 2014^[4].

ספריה

הימים המשקרים (1953, The Lying Days)
עולם של זרים (1958, A World of Strangers)
אורח כבוד (A Guest of Honour,1970) - תרגום אליהו בורטניקר, הוצאת עם עובד (1981)
הנוטר (1974, The Conservationist) - תרגום אליה גילדין, הוצאת שוקן (1988)
בתו של בורגר (1979, Burger's Daughter) - תרגום אמציה פורת, הוצאת עם עובד (1984)
המשפחה של יולי (1981, July's People) - תרגום ליאורה הרציג, הוצאת כתר (1983)
תעלול של הטבע (1987, A Sport of Nature) - תרגום צילה אלעזר, הוצאת כנרת (1991). על ספר זה זכתה בפרס אניספילד-וולף בשנת 1988
המציאה (2001, The Pickup) - תרגום שולי ספיר, הוצאת בבל (2005)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא נדין גורדימר בוויקישיתוף

נדין גורדימר, ברשת החברתית Goodreads
נדין גורדימר, באתר פרס נובל (באנגלית)
נאדין גורדימר, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות.
אריאנה מלמד, המצפון של דרום אפריקה: פרידה מנדין גורדימר, באתר ynet, 15 ביולי 2014
עופרה עופר אורן, נדין גורדימר: אילו נולדתי שחורה, כנראה שלא הייתי נעשית סופרת, באתר Xnet‏, 30 באוגוסט 2015
מילטון שנין ומרים פימסטון, נדין גורדימר, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
הספרים של נדין גורדימר, באתר "סימניה"
הסבר על ה"דודל" (שרבוט גוגל) שפרסמה גוגל לציון יום הולדתה ה-92 של נדין גורדימר, באתר מנוע החיפוש "גוגל" (באנגלית)
אביבה קרינסקי, היא כתבה כאילו יש אנשים שמוכנים להקשיב לה, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2017
נדין גורדימר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
נדין גורדימר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
נדין גורדימר (1923-2014), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ גורדימר, נדין / אילת נגב - פרויקט בן־יהודה, באתר benyehuda.org
^ הציטוט לקוח מהעטיפה האחורית של המהדורה העברית של הספר קללת קפקא.
^ שירי לב-ארי, המצפון עדיין לא שקט, באתר הארץ, 13 בנובמבר 2005
^ Nadine Gordimer dies aged 90

[פרויקט_בן־יהודה-1] ¹ ² ³ גורדימר, נדין / אילת נגב - פרויקט בן־יהודה, באתר benyehuda.org

[2] הציטוט לקוח מהעטיפה האחורית של המהדורה העברית של הספר קללת קפקא.

[3] שירי לב-ארי, המצפון עדיין לא שקט, באתר הארץ, 13 בנובמבר 2005

[4] Nadine Gordimer dies aged 90

[1]

[2]

[3]

[4]

זוכי פרס נובל לספרות
1901–1925	פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גראי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925)
1926–1950	דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950)
1951–1975	לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגוויי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יונסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975)
1976–2000	בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000)
2001 ואילך	נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022) • פוסה (2023)