לדלג לתוכן

אונד מרטנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אונד מרטנו

האוֹנְד מָרטֶנוֹ (בצרפתית: ondes Martenot, "גלי מרטנו", בעברית גם "מתנד מרטנו") הוא כלי נגינה אלקטרוני מוקדם. הוא מנוגן עם מקלדת או על ידי הזזת טבעת לאורך חוט, ויוצר גלי צלילים הדומים לטרמין. האונד מרטנו הומצא בשנת 1928 על ידי הממציא הצרפתי מוריס מרטנו, שקיבל השראה מהצליל של גלי רדיו ורצה ליצור כלי בעל הבעה כמו של הצ'לו. האונד מרטנו משמש ביותר מ-100 יצירות תזמורתיות. המלחין הצרפתי אוליבייה מסייאן השתמש בו ביצירות כמו הסימפוניה שלו מ-1949 טורנגלילה, וגיסתו ז'אן לוריו הייתה נגנית מפורסמת בכלי.

הכלי מופיע בפסקולי קולנוע וטלוויזיה רבים, במיוחד בסרטי אימה ובמדע בדיוני. הוא שימש גם נגנים עכשוויים כמו דאפט פאנק, דיימון אלברן והגיטריסט של רדיוהד ג'וני גרינווד.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האונד מרטנו (בצרפתית "גלי מרטנו") הוא אחד המכשירים האלקטרוניים המוקדמים ביותר.[1][2] הוא הומצא על ידי מוריס מרטנו.[1] בילדותו למד מרטנו לנגן בצ'לו.[3] עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא הצרפתי. הוא הוצב כמפעיל רדיו ביחידת התקשורת ובמהלך שירותו היה אחראי על קבלת מסרים ושידורם. הוא הוקסם מהצליל של גלי הרדיו בהם עסק במסגרת תפקידו.[1][4] הוא קיווה להביא ביטוי מוזיקלי של הצ'לו לכלי החדש שלו.[3] הוא החל לערוך מחקר לפיתוח הכלי כבר ב-1919, וב-1923 אף פגש המהנדס הרוסי לב סרגייביץ' טרמן,[5] אך רק ב-1928 הציג את הכלי לציבור.[3]

הצגת האונד מרטנו נעשתה לראשונה ב-20 באפריל 1928,[3] בביצוע הפואמה הסימפונית של דימיטריוס לוידיס באופרה הלאומית של פריז. מרטנו יצא למספר סיבובי הופעות כדי לקדם את הכלי, תחילה באירופה ואחר כך בניו יורק.[6] ב-1930 הופיע עם תזמורת פילדלפיה, ולאחר מכן יצא למסע הופעות עולמי.[6] בשנת 1937, הוצג האונד מרטנו בתערוכה הבינלאומית של פריז עם קונצרטים והדגמות באנסמבל של עד שנים עשרה אונדיסטים שהופיעו יחד בכל פעם.[6] החל משנת 1947, האונד מרטנו נלמד בקונסרבטואר של פריז, עם מרטנו בתור המורה הראשון.[7]

האונד מרטנו יוצר לפי הזמנה.[3] במהלך השנים הבאות, מרטנו ייצר מספר דגמים חדשים, והציג את היכולת לייצר ויברטו על ידי הזזת המקשים, תכונה שפותחה בשנות ה-70 על ידי כמה סינתיסיזרים של Yamaha GX-1.[2] מרטנו לא היה מעוניין בייצור המוני, מה שאולי תרם לירידת הפופולריות שלו בעקבות התעניינות ראשונית.[6] ז'אן לואי מרטנו, בנו של מוריס מרטנו, יצר דגמים חדשים של האונד מרטנו.[2] ב-2009, דווח כי האונד מרטנו האחרון יוצר ב-1988, אך יוצר דגם חדש.[1]

צלילים וטכניקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקלטה של ה-Ondomo, כלי המבוסס על האונד מרטנו
סוגי רמקולים של האונד מרטנו

האונד מרטנו דומה מבחינה ויזואלית להכלאה בין אורגן לטרמין.[1] הוא ייחודי בין כלי נגינה אלקטרוניים בשיטות השליטה שלו. ניתן לנגן באונד מרטנו עם טבעת מתכת שנענדת על האצבע המורה הימנית. החלקת הטבעת לאורך חוט מייצרת צלילים "דמויי תרמין", הנוצרים על ידי מעגלי מתנד באמצעות צינורות ואקום[1] או טרנזיסטורים בדגם השביעי.[8]

הדגם השלישי, שהוצג ב-1929, כלל מקלדת-דמה מתחת לחוט שנועדה רק לציין את גובה הצליל.[9] לדגם זה היה גם "מגן אצבע שחור" על חוט שניתן להשתמש בו במקום הטבעת. הוא הוחזק בין האגודל הימני לאצבע המורה, והנגינה נעשית במרחק מהכלי. כאשר מנגנים בצורה זו, מוציאים את המגירה מהכלי ומניחים על ספסל ליד הנגן.

גרסאות מאוחרות יותר הוסיפו מקלדת תפקודית אמיתית בה המקשים מייצרים ויברטו כשמזיזים אותם מצד לצד.[9] מודל זה הוצג בשנות ה-30 עם הגרסה הרביעית שכללה 84 קלידים.[10] לגרסאות הבאות היו 72 קלידים. בשילוב עם מתג שמעביר את הגובה באוקטבה אחת, לכלים אלו טווח מ-C1 ל-C8. מגירה מאפשרת מניפולציה של נפח וגוון על ידי יד שמאל. עוצמת הקול נשלטת באמצעות "לכסנית" מזכוכית רגישה למגע.[1]

מודלים מוקדמים יכלו לייצר רק כמה צורות גל. דגמים מאוחרים יותר יכולים ליצור בו זמנית צורו שונות של גלים - גלי סינוס, גל משולש, גל מרובע, גל פולס וגל מיישר, בנוסף לרעש ורוד, שנשלטים על ידי מתגים במגירה. בדגם השביעי, חוגה בחלק העליון של המגירה מתאימה את האיזון בין רעש לבן לשאר צורות הגל. חוגה שנייה מתאימה את האיזון בין שלושת הרמקולים. בעזרת מתג ניתן לבחור בין המקלדת לסרט.

ניתן לבצע התאמות נוספות באמצעות פקדים בגוף המכשיר. אלה כוללים מספר חוגות לכוונון הגובה, חוגה לכוונון הווליום הכללי, מתג להמרת הגובה באוקטבה אחת ומתג להפעלת פילטר. המגירה של הדגם השביעי כוללת גם שישה כפתורי טרנספוזיציה, המשנים את הגובה במרווחים שונים. ניתן לשלב את אלה כדי להעלות מיד את גובה הצליל עד לטון התשיעי מינורי.

מרטנו ייצר ארבעה רמקולים, עבור הכלי. המטאליק כולל גונג ומייצר גוון מתכתי. הוא שימש את רביעיות האונד מרטנו הראשונות ב-1932. רמקול פאלמה, כולל תא תהודה עם מיתרים מכוונים לכל 12 חצאי האוקטבה כך שכאשר מנגנים תו במנגינה, הוא מהדהד מיתר מסוים, ומייצר רזוננס.[1][11] הוא הוצג לראשונה לצד הגרסה השישית של האונד מרטנו בשנת 1950.

שימוש

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיקה קלאסית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אונד מרטנו עם הנגנית ססיל לרטגו, לאחר ביצוע סימפוניה טורנגלילה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית

האונד מרטנו משמש ביצירות קלאסיות רבות,[2] בעיקר על ידי המלחין הצרפתי אוליבייה מסייאן. מסייאן השתמש בו לראשונה ב-Fête des belles eaux, לשישה כלי אונד מרטנו, והמשיך להשתמש בו בכמה יצירות נוספות, כולל "Trois petites liturgies de la presence divine" ו-"Saint François d'Assise". עבור סימפוניה טורנגלילה מסיאן השתמש באונד מרטנו כדי ליצור "אפקטים מוזיקליים מבריקים וסוחפים".[3] הסימפוניה הזו כללה את האונד מרטנו והפסנתר כסולנים על רקע תזמורת גדולה. היא ידועה כיצירת מופת, והתהילה שלה קשרה את האונד מרטנו עם מסייאן.[7] אלמנתו של מסייאן, איבון לוריו, עיבדה וערכה ארבע קטעי "Feuillets inédits" שטרם פורסמו עבור אונד מרטנו ופסנתר ויצאו לאור בשנת 2001.[12]

מלחינים נוספים שהשתמשו בכלי כוללים את ארתור הונגר, קלוד ויויאר, דריוס מיו, אדגר וארז, מרסל לנדובסקי, שארל קקלה, פלורן שמיט, מתיאש שייבר וז'אק איבר.[3] היצירה הבולטת ביותר של הונגר עם האונד מרטנו, היא האורטוריה הדרמטית שלו, "Jeanne d'Arc au bûcher" מ-1935, שבה נעשה שימוש בסאונד הייחודי של הכלי להעצמת קטע המיתרים.[13] דריוס מיו, שנהנה גם מהאופי הייחודי של האונד מרטנו, השתמש בו כמה פעמים בשנות ה-30.[14] אדגר וארז לא השתמש בו לעיתים קרובות, אבל הוא הופיע בבכורה של "Amériques" בפריז; הוא גם החליף את תפקיד הטרמין ביצירתו "Ecuatorial" באונד מרטנו.

על פי הניו יורק טיימס, הנגנית הדגולה ביותר של האונד מרטנו הייתה המוזיקאית הצרפתייה ז'אן לוריו (1928–2001), שלמדה אצל מרטנו בקונסרבטואר של פריז. היא ניגנה בהופעות בינלאומיות ביותר מ-500 יצירות, יצרה 85 יצירות עבור סקסטה של אונד מרטנו שהקימה ב-1974, וכתבה ספר בן שלושה כרכים על הכלי, "Technique de l'Onde Electronique Type Martenot".[3]

המלחין האנגלי יו דייוויס העריך שיותר מ-1,000 יצירות הולחנו עבור האונד מרטנו.[3] ז'אן לוריו העריכה שנכתבו 15 קונצ'רטו ו-300 יצירות מוזיקה קאמרית.[3]

מוזיקה פופולרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'וני גריווד מנגן על האונד מרטנו

הגרדיאן תיאר את ג'וני גרינווד מלהקת הרוק האנגלית רדיוהד כ"אביר" האונד מרטנו. הוא השתמש בו לראשונה באלבום Kid A של רדיוהד משנת 2000, והוא מופיע בשירים של רדיוהד, כולל "The National Anthem", How to Disappear Completely" ו"Where I End and You Begin".[9] רדיוהד ביצעו גרסאות לשירים שלהם "How to Disappear Completely" ו-"Weird Fishes / Arpeggi" תוך שימוש בכמה אונד מרטנו.[1] באלבומם משנת 2001 Amnesiac, הם השתמשו ברמקול פאלמה של הכלי כדי להוסיף "הילה של הדהוד מעורפל" לשירה של תום יורק בשיר "You and Whose Army?".[11] בשנת 2011, גרינווד הלחין יצירה לשני אונדס מרטנו, Smear .[15]

נגן האונד מרטנו תומאס בלוך הופיע יחד עם טום ווייטס ורוברט וילסון בסיבוב ההופעות "The Black Rider (2004–06)"[16] ובאופרה של דיימון אלברן "Monkey: Journey to the West (2007–2013)".[17] בלוך ניגן באלבום "Truelove's Gutter" של ריצ'רד האולי משנת 2009 ובאלבום של דאפט פאנק מ-2013 Random Access Memories.[9]

קולנוע וטלוויזיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האונד מרטנו מופיע בפסקול של סרטים רבים, במיוחד סרטי מדע בדיוני ואימה.[9] בשנת 1934 השתמש ארתור הונגר בכלי בפסקול לסרט האנימציה הצרפתי "The Idea" משנת 1932 של הקולנוען האוסטרו-הונגרי ברטולד ברטוש, כנראה השימוש הראשון במוזיקה אלקטרונית בקולנוע. בשנת 1936 אדולף בורשר השתמש בו בסרט "Le roman d'un tricheur" של סשה גיטרי, בגילומה של אחותו של מרטנו, ז'ינט. המלחין הצרפתי מוריס ז'אר הציג את האונד מרטנו לקולנוע האמריקאי בפסקול של לורנס של ערב (1962). המלחין הארי לובין השתמש באונד מרטנו בסדרה הטלוויזיה בגבולות המסתורין והכלי מופיע גם בשיר הנושא של העונה הראשונה של "Lost in Space (1965)" מאת ג'ון ויליאמס. המלחין האנגלי ריצ'רד רודני בנט השתמש בו בסרטים כולל "Billion Dollar Brain" משנת 1967 ו-"Secret Ceremony" משנת 1968.[18] אלמר ברנסטיין הכיר את האונד מרטנו דרך בנט, והשתמש בו במספר סרטים כולל רוק בחלל,[19] מכסחי השדים,[20][21] הקדירה השחורה,[21] ""Legal Eagles", "The Good Son, וכף רגלי השמאלית.[21]

סרטים נוספים המשתמשים באונד מרטנו כוללים את המעבר להודו, אמלי, זה ייגמר בדם, והוגו.

מורשת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2001, הניו יורק טיימס תיאר את האונד מרטנו, יחד עם כלים אלקטרוניים מוקדמים אחרים כמו התרמין, טלהרמוניום, טראוטוניום ואורגטרון, כחלק מ"תנועת מוזיקה חשמלית עתידנית שמעולם לא הגיעה רחוק כמו חלוציה".[3] המוזיקאי הקלאסי הצרפתי תומאס בלוך אמר: "האונד מרטנו הוא כנראה המוזיקלי ביותר מכל הכלים החשמליים... מרטנו לא התעניין רק בצלילים. הוא רצה להשתמש בחשמל כדי להגביר ולשלוט בהבעה, המוזיקליות. הכל מבוצע על ידי המוזיקאי בזמן אמת, כולל השליטה על הוויברטו, העוצמה והמהירות בה מגיע שיא עוצמת הצליל. זה צעד חשוב בשושלת הכלים האלקטרוניים שלנו".[9]

לפי עיתונאי המוזיקה אלכס רוס, פחות מ-100 אנשים הצליחו ללמוד לנגן היטב באונד מרטנו.

האלקטרוניקה של האונד מרטנו שבירה, וכוללת אבקה המעבירה זרמים חשמליים, אותה מרטנו היה מערבב בכמויות שונות לפי מפרט של הנגנים; הפרופורציות המדויקות אינן ידועות. ניסיונות לבנות דגמי מרטנו חדשים באמצעות המפרט המקורי של מרטנו הובילו לתוצאות מעורבות.[9]

בשנת 2000, ג'וני גרינווד מלהקת הרוק האנגלית רדיוהד הזמין את חברת הסינתיסייזרים "Analogue Systems" לפתח העתק של האונד מרטנו, כיוון שהוא חשש מפגיעה בכלי שלו בסיבוב ההופעות. ההעתק, שנקרא ה-French Connection, מחקה את מנגנון השליטה של האונד מרטנו, אך אינו מייצר צליל; במקום זאת, הוא שולט במתנד חיצוני.[2]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אונד מרטנו בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 McNamee, David (12 באוקטובר 2009). "Hey, What's That Sound: Ondes Martenot". The Guardian. נבדק ב-7 בספטמבר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 3 4 5 Reid, Gordon (בפברואר 2002). "Analogue Systems French Connection". Sound on Sound (באנגלית בריטית). נבדק ב-24 ביולי 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Thomas Bloch, ONDES MARTENOT, האתר של תומא בלוך, ‏2004
  4. ^ עודד שני-דור, אונד מרטנו, בתכניית העונה ה-87 (2023–2024) של הפילהרמונית הישראלית
  5. ^ The ‘Ondes-Martenot’ Maurice Martenot, France, 1928, 120 Years of Electronic Music, ‏2013-09-23 (באנגלית בריטית)
  6. ^ 1 2 3 4 Chadabe, Joel (1997). Electric Sound. Upper Saddle River, New Jersey: Prentice Hall. pp. 12–13. ISBN 0133032310.
  7. ^ 1 2 Ratsimandresy, Nadia (בדצמבר 2014). "Interaction, onde Martenot and Répertoire". Leonardo Music Journal. 24: 35–36. doi:10.1162/LMJ_a_00195. JSTOR 43832700. {{cite journal}}: (עזרה)
  8. ^ Thomas Bloch (15 ביולי 2011). "Ondes Musicales by Dierstein". thomasbloch.net. נבדק ב-27 בינואר 2024. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Battaglia, Andy (6 במרץ 2014). "Ondes Martenot: An Introduction". Red Bull Music Academy. נבדק ב-25 ביולי 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ "Détail du document Ondes Marenot". cité de la musique philharmonie de paris. 2018.
  11. ^ 1 2 Reynolds, Simon (ביולי 2001). "Walking on Thin Ice". The Wire. אורכב מ-המקור ב-4 בפברואר 2012. נבדק ב-17 במרץ 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ תומא בלוך, Music for Ondes Martenot: About This Recording, נקסוס
  13. ^ Spratt, Geoffrey K. (2001). "Honegger, Arthur". Grove Music Online (באנגלית). doi:10.1093/gmo/9781561592630.article.13298. ISBN 978-1-56159-263-0. נבדק ב-2021-09-12.
  14. ^ Drake, Jeremy (2001). "Milhaud, Darius". Grove Music Online (באנגלית). doi:10.1093/gmo/9781561592630.article.18674. ISBN 978-1-56159-263-0. נבדק ב-2021-09-12.
  15. ^ Jonny Greenwood's "smear" to Receive US Premiere at New York's SONiC Festival, Nonesuch Records, 17 באוקטובר 2011, Greenwood's smear is scored for large ensemble and two ondes Martenots, early electronic instruments that Greenwood often uses with Radiohead. ... {{citation}}: (עזרה)
  16. ^ Robert Simonson (9 בספטמבר 2004), Tom Waits' Black Rider Extends Again at ACT, Playbill.com, אורכב מ-המקור ב-29 ביוני 2011, נבדק ב-7 ביוני 2012, The score of The Black Rider calls for an eclectic pit of such instruments as the toy piano, the pocket trumpet, the Stroh violin, the Ondes Martenot, the glass harmonica, the Cristal Baschet, the drunk piano and the musical saw. {{citation}}: (עזרה)
  17. ^ אתר למנויים בלבד Ivan Hewett, ‏A whole new aria for Damon, The Telegraph, 23 June 2007
  18. ^ Ross Care and Lukas Kendall, ""Billion Dollar Brain", FSM online liner notes Film Score Monthly (2008).
  19. ^ Interview with Dan Goldwasser, originally published on SoundtrackNet, July 2000 (אורכב 29.02.2012 בארכיון Wayback Machine)
  20. ^ Interview with Randall D. Larson, originally published in CinemaScore #13/14, 1985
  21. ^ 1 2 3 "Bernstein biography from official site". אורכב מ-המקור ב-2014-10-06. נבדק ב-2014-02-11.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אונד_מרטנו&oldid=38968590"